אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דן מירון / הספריה העיוורת


התמונה של דן לחמן

דן מירון / הספריה העיוורת, פרוזה מעורבת 1980 - 2005. הוצאת ידיעות אחרונות
דן מירון / הספריה העיוורת, פרוזה מעורבת 1980 - 2005. הוצאת ידיעות אחרונות

אני מודע כמובן לוויכוח המתנהל לאחרונה מסביב לאישיותו ודעותיו של דן מירון. ספרו "הרפיה לצורך נגיעה" בה טען שאין ספרות ישראלית משך אליו הרבה אש. היום כבר איננו חי בארץ כמעט, הוא רק מבקר בה.הוא מחזיק בתואר בקתדרה לספרות עברית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. אך מכיוון שבימים אלו פורסם ספר זה המאגד בתוכו אוסף של דברים שכתב בין השנים 1980-2005 אלו הדברים שיישארו בסופו של מעל הוויכוח. הדברים שהוא עצמו כתב, הפרשנויות של הפרשנויות יעברו למקום אחר, לקליקות ספרותיות אקדמאיות. אני אנסה להביא דברים בשם אמרם מבלי להיכנס יותר מדי לפרשנות משל עצמי. לא נראה לי שספר ביקורות מקצועניות אקדמאיות מאפשר ביקורת של חובב ספרות מהשורה, גם כשהוא נהנה מכל דף.

דן מירון נולד ב1934, הוא איננו איש צעיר יותר. מאחריו יותר משלושים ספרים שכתב ופרסם. בספר כארבעים מאמרים המתייחסים לכותבים שונים בני תקופות שונות. מכותבי האידיש ועד לכותבים בני ימינו כמו אורלי קסטל בלום. המאמרים שאבחר להתייחס אליהם בהרחבה גדולה תהייה בחירתי האישית מתוך האוסף.

המאמר הפותח, שנכתב במיוחד כהקדמה לספר זה עוסק בזיכרון הספרות וזיכרון הקורא. הוא מסתמך על פרק מתוך ספרו של ג'ימס ג'ויס. בספר יוליסס הכתוב כפרודיה ופסטיש בו כל פסקה כתובה בסגנונו של סופר אנגלי מתקופות קודמות, החל מהסופרים האליזבתניים הבארוקיים ועד לפרוזאיקונים של המאה התשע עשרה. לא בטוח שכל קורא ביוליסס יכול להבחין בפרודיה, אך יודעי דבר מתייחסים לכתיבה זו והתייחסותה למסורת הספרות של ג'יימס ג'ויס.

"בעברית אין לנו היום יוצר שמסוגל להתמודד ולכתוב בסגנון של הכוזרי, המדרש, הרמב"ם, של דון יצחק אברבנאל או של המהר"ל מפראג או של סופר עברי בן המאה ה-18 בגרמניה או איטליה, כמו מאפו או יל"ג".

אך לא רק יוצר אין לנו. אני לא בטוח שיש קוראים שידעו להלחם בשפה העתיקה ובוודאי שלא לזהות את ההתייחסות לכתיבה בשפה כזאת. כמה מהקוראים החדשים קראו את ברנר, שספריו נדירים על מדפי החנויות ברדיצ'בסקי וגנסין שכבר נשכחו בכלל ועוד שכאלה. יש לו טענה מרה לקורא שאינו חוזר לקרוא דברים ישנים רק יחסית, לחנויות הספרים המחזיקות על המדפים רק ספרים מהעת האחרונה.

"ספרות הנוצרת בשביל קורא שאינו מסוגל לזכור, תישכח גם כן. מי יודע אם וכמה רחוק היום שבו ספריהם של עוז ויהושע ואחרים יעסיקו רק חוקרים באוניברסיטאות, וזאת בתנאי שהחוגים לספרות ימשיכו להתקיים".

הסופרים שלנו, טוען סופר עלום שם שמירון מדבר אתו, אינם צריכים להתמודד אלא אחד עם השני, אין תחרות אמיתית. הם כותבים בחלל ספרותי חסר תחרות והתייחסות. בצרפת צריך כל סופר להמשיך ולהתמודד עם כתיבתם של סטנדל, גוסטב פלובר, פרוסט או ז'יד. לא לכתוב כמוהם, אך גם השינוי והמרד בהם הוא התייחסות ישירה אליהם. ולדן מירון נדמה שהקורא הצרפתי יודע להבחין.

מעניין מאוד בדרכו הוא המאמר "שתי שיחות ליליות עם נתן אלתרמן" שחלקן תיאור שולחנו שלנתן אלתרמן בקפה "כסית", שולחן שנכנס לפנתיאון התרבות הישראלית. הכרתי את השולחן הזה, הייתי יושב בכסית וצמוד הכי קרוב לשולחן המפורסם לדלות ממנו פירורי שיחה. הכרתי את רוב היושבים, כך שהמאמר נגע בלבי. נתן אלתרמן השתוי היושב מנותק, כאילו איננו שם ורק לעתים רחוקות זורק משפט המגלה שלמרות עיניו הכבויות ופניו החתומים הוא מקשיב למדברים.

לילה אחד מלווה דן מירון את אלתרמן, ומירון מנסה לשכנע את אלתרמן בגדולתו של אבות ישורון, שאלתרמן לא חש קשר אל שירתו. לאלתרמן נדמה שישורון איננו משורר ומזהיר את מירון שאם ימשיך לכתוב ולנתח אותו הוא לא יחשב למבקר טוב או חשוב. מירון של היום נוטה לחשוב שמירון הצעיר של שנת 1959 הצליח לשנות את דעתו של נתן אלתרמן על ישורון.

בלילה אחר ושיחה אחרת הם מדברים על תרגום שייקספיר. דן מירון מסביר לאלתרמן מה לא נכון בתרגומו של שלונסקי להמלט, ולא ידע שאלתרמן תיקן את התרגום בסתר לפני פרסומו. וכך אלתרמן מסביר איך בחרו הוא ושלונסקי לתרגם את שייקספיר, מה הבעיות העומדות בפני המתרגם לעברית, את המשקלים העבריים ולמה בחרו לשנות אותם. ותוך כדי שיחה הם מתקרבים לקרקע טובענית של ביקורתו של נתן זך נגד נתן אלתרמן באותם ימים. וממקום למקום אלתרמן מסביר את ההבדל בין כתיבת שיר לתרגום מחזה שירי:

"הטעות שכאן שכותבים שירים כאילו היו נפשות במחזה. אינם כותבים כאילו היו שייקספיר, אלא כאילו היו רומיאו או המלט. אבל לכתוב שיר צריך כמו שייקספיר, לא כמו רומיאו."

המאמר על יוכבד בת מרים מגלה לא רק עומק שירתה אלא את אישיותה המלבבת. בכלל, המאמרים המכילים בתוכם לא רק ניתוח קר "אינטלקטואלי" של יצירות אלא גם התרשמויות מהכותבים אותם מירון גם פגש והם המעניינים אותי יותר. אלו המגלים פן אישיותי שלא היינו יכולים לדעת. כשבת מרים חוששת לכנס את שיריה בספר כהצעתו של דן מירון, היא אומרת "שהם" יתנפלו עליה. הם דויד אבידן ונתן זך. ואז היא אומרת בטרוניה נגד ביקורתו של זך על אלתרמן:

"אדם עומד ואומר: אני זך וטהור, הביטו בי. איך הוא כותב על נתן. ככך לכתוב על נתן? נתן הוא כמו גמל לבן במדבר. נסיכים ירכבו עליו, והוא הולך כמרחף. ופתאום חופן של אבנים וחול אל תוך העיניים"

במאמר " הגבירה בחלוק הוורוד" מנתח מירון את שירו הנפלא של אברהם חלפי המוכר בזכות שורת הפתיחה שלו "עטור מצחך זהב שחור" וכמעט כל פעם הוא נבחר מחדש לאחד מאבני היסוד של אבני היסוד של הזמר המושר למרות שלא נכתב כדי להיות מושר. הניתוח של כל מלה, כל שורה והצמדתה למעיינות אחרים כמו שירי טרובדורים עתיקים ניתוח האהובה. זו שאסור להפוך אותה למלאך או להפוך להיות לה אח כדי שהקרבה הארוטית לא תיהפך אסורה. כאן הוא מלגלג עלביאליק ועל השורות "היי לי אם ואחות", חלפי רוצה אישה לחשוק בה. דן מירון מקרב ומרחיק את אברהם חלפי משירת בני דורו ושירת אלתרמן בעיקר. הוא מסמיך את השיר הזה לשירו של אלתרמן "פגישה לאין קץ" ומראה את השינוי שחלפי יוצר בצורה הישנה המעבירה אותם לימי הכתיבה המעשית של השיר, שנות החמישים שנות שינויי הצורה.

"שירו עומד בדיוק בנקודת התווך שבין שתי פואטיקות, שתול במוקדמת אך נוטה בנופו למאוחרת. אולי במיזוג זה של שתי פואטיקות נעוץ סוד הקסם והפופולאריות של-עטור מצחך-"

במאמר מצמרר הוא מתייחס ומתנגד להכללתו של ק.צטניק כסופר השואה הגדול. הוא איננו חולק על החוויות שהאיש חווה בחייו. הוא מנתח בצורה "קרה" את צורת הכתיבה, את הערכיות שלה, מראה למה לא צריך ללמד אותו בבתי ספר - כי הכתיבה לא מספיק טובה. מאמר מעניין למי שהנושא בצורתו הספרותית עדיין בדמו. בזמנו עורר וויכוחים רבים וטענות נגד דן מירון. לא ידעו להפריד בין השואה הממשית והייצוג הספרותי שלה כמו שק.צטניק הביא אותה בכתב ומירון התנגד לפיאורה הספרותי. גם כאן הוא מביא כמה סיפורים ק.צטניק האיש ומאיר פן מוכר פחות באישיותו.

"תעודה בישראל" הינו מאמר שנכתב בשנת 1987 וקיבל איזו משמעות נוספת בימים אלו. הוא עוסק במניפסט של התנועה לשחרור ארץ ישראל שפורסם ב- 1967. דן מירון בודק במאמרו אספקטים שונים ומשונים וזה אחד היותר ארוכים בספר. אני זוכר את יום השישי בו יצאו לרחובות בני נוער עם שולחנות מתקפלים להחתים אנשים על עצומה שקראה לא להחזיר אף שעל. בצהרי יום שישי, בין קפה כסית לקפה רוול העמידו כמה צעירים שולחן והתחילו להחתים את העוברים ושבים. אחרי כחצי שעה נתן אלתרמן עזב את שולחנו, ניגש לדלת הסתכל מרחוק ונראה מרוצה מההתקהלות. בדרכו חזרה לשולחנו הפטיר לעברנו, שולחן של כמה צעירים, "לכו לחתום" ומכיוון שאלתרמן אמר, כולנו, בלי לשאול על מה יצאנו וחתמנו כי אלתרמן אמר. מירון מתחיל את המאמר בבדיקת המנסחים והחותמים עלי יסוד התנועה.

"הכרוז האידיאולוגי מכיל הצהרה המתכוונת להגדיר מחדש את כלל המטרות ש הציונות ואת כלל המשמעות הפוליטית-לאומית של קיום מדינת ישאל. במובן מסוים הוא בא לתקן "ולעדכן" את מגילת העצמאות ולמעשה, בלי שהדבר ייאמר בגלוי, להחליף אותה ולבוא במקומה."

בסוף המאמר מובא הטקסט ורשימת החותמים עליו. רשימת החותמים נראית על פניה כניסיון לשכנע שלא קיצוניים הקימו וחתמו על המנשר. אלתרמן, אם לא היה המנסח היחיד, היה בלי ספק אחד המנסחים העיקריים. ניסוחו של הטקסט כל כך קרוב ברוחו לצורות הכתיבה השמאלנית של הימים ההם עד שמוזר לחשוב שפנייתו הפכה להיות ימנית בסופו של דבר. הניסוח חסר הברק השמאלני מול הכותבים חוצבי הלהבות של הימין הרוויזיוניסטי מתגלית בלשון הרשמית חסרת המעוף ונעדרת מרץ סגנוני. וזה מעניין כי רוב החותמים הראשונים הם סופרים, וזה מעניין עוד יותר כי החותמים בחלקם היו יריבים ספרותיים. עגנון מול הזז שזו פעם יחידה ששילבו ידיים. אורי צבי גרינברג מול משה שמיר שאז לא אהבו אחד את השני במיוחד. אל ישראל אלדד פנו כפובליציסט מכובד ולא כאיש ימין. אין פוליטיקאים בין החותמים ואף לובש מדים ושום רב חשוב. למרות קשריו האישיים לא השיג אלתרמן את חתימותיהם של שלונסקי ולאה גולדברג. מה שמסתבר על פניו שמקימי התנועה היו אנשי תנועת העבודה וההתיישבות העובדת.

הם לא פנו לאנשי "חרות"או כמו שקבע בזמנו בן גוריון, ידידו של אלתרמן, בלי הקומוניסטים ובלי חרות. היחידי שזכה בשל הכרה בגאון רוחו היה אצ"ג שאלתרמן לא היה יכול להתעלם ממנו. מכאן עובר דן מירון לנתח משפט אחרי משפט את המשמעות הפנימית של הכרוז. למה חותר כל משפט, מול מה הוא לעמוד. הוא מנתח דברים שאמרו בן גוריון וטבנקין בהזדמנויות שנות על חלוקת הארץ.

ההישגים הצבאיים של מלחמת ששת הימים בלבלו את חזונם רבים וטובים. לפתע הגולן וסיני נעשו חלק מארץ ישראל למרות שמעולם קודם לא היו לנו חלומות לגביהם. זה אינו השטח המפורסם מהנהר עד לים. זה לא היה חלק מ"הסהר הפורה? ניסוח של תנועת הכנענים. והנה תוצאות מלחמה שינו באחת את דעותיהם של אנשי מחשבה רבים. שלמות הארץ אוחדה בצורה מטפיזית עם שלמות נוספת, נעלה, שלמות העם. "הננו מחויבים בנאמנות לשלמות ארצנו כלפי עברו של העם וכלפי עתידו גם יחד" זהו המשפט המרכזי והחשוב ביותר בכרוז. אנשי ארץ ישראל השלמה של אז מכריזים על הפיכה מחשבתית. שוב לא הפירמידה שבראשה המדינה, להפך, פירמידה שמדינה בתחתיתה. לא למדינה אנו חייבים נאמנות יותר, הננו מחויבים לשלמות ארצנו. משפט המצריך התייחסות עמוקה. אילו היינו נאמנים למדינה היינו חייבים בנאמנות גם לממשלתה הנבחרת. בהיותנו חלק מתנועה חדשה נאמנותנו אינה למדינה או לחוקיה. ההיפך, המדינה תהייה כפופה לאידיאה ולא תוכל לחוקק חוקים נגדה. הכרוז לא בא להציע תכנית פוליטית, הוא בא לקבוע שהעם וממשלותיו אינם רשאים להחליט יותר את מה שמנוגד לכרוז. האם שמו החותמים את לבם שהם משפילים את המדינה? החותמים נאצלי הנפש באו לשבור את גבה של הריבונות המדינית ממשלתית ותהה אשר תהיה. מרגע הכרזת הכרוז לא העצמאות היא החשובה שלמענה יצאו למלחמות ונפלו הנופלים אלא ל"חוק עליון" תיקון לחוקה המבטל את ערך העצמאות והמדינה למען שטחי קרקע.

שכרון הניצחון הצבאי טשטש את הבנתם של אלו שחתמו ולא קראו על מה. (כמוני, כי אלתרמן אמר) לא יתכן שאלתרמן, איש הרוח והמחשבה לא הבין שהוא קורא לבטל את הדמוקרטיה, את שוויון הזכויות האזרחי ושלטון החוק.

נתן אלתרמן האיש, תיעב את התנפלות העם על קניות "השוק הפרסי" כך קרא לשוק בעיר העתיקה שמשכה אליה את ההמונים בחודשים הראשונים. לכתוב על נופי הקדומים בשומרון הוא שלח משוררים אחרים ולא זז מכסית. הוא הבין בלב נכמר שמחזון גדול של ארץ ישראל השלמה אנו נהפכים לבעלי "שטחים כבושים" או סיפוחיים בלשונו של שלונסקי. הארץ שינתה את פניה, כוחות עבודה זולים גלשו מהשטחים אל פנים המדינה האידילית ובעלי דחפורים התעשרו על שפת הסואץ על חשבון המלחמה הבאה.

מכאן עובר דן מירון לנתח מחשבות של סופרים לפי כתביהם מימים קודמים. אין ספק שזהו מאמר מרתק, בתוכנו ומכיוון שאלתרמן המרבה להופיע בספר בהקשרים אחרים הופך להיות סוג של גיבור טראגי מאוד במערכת אותה יצר פוליטית ובעולם הספרות בה אפשר להגיד שכמעט ושלט.

אינני יודע מהי השכלתו המוסיקאלית הפורמאלית של דן מירון, אך במאמרו על נעמי שמר הוא מתחיל דווקא מהצד הזה. הוא מנתח מנגינות שלה ומראה מניין הביאה אליה השפעות רבות.

מצד החרזנות דן מירון רואה בה כמעט את ממשיכת דרכו של נתן אלתרמן, כבוד גדול מצד איש שיש לו חשבון בלתי פתור עם המשורר. כל הכותבים שהיו ונדחקו מהימים שכתבו ללהקות צבאיות:

"מכל היורשים של אלתרמן בתחום הזמר, רק היא שרדה כפזמונאית פעילה.. מבחינה זו נתגלתה היא כיחידה המסוגלת להציג את כף רגלה במקום בו ניצב הוא, אלתרמן עצמו,... אם כי מצד הכישרון, המקוריות כוח ההמצאה, הברק הלשוני, הליטוש התרבותי.. אסור להזכיר את שמה בנשימה אחת עם שמו.... מעבר לכל הבדלי האיכות והערך דומה נעמי שמר לאלתרמן ביכולתה להיענות בזמר להלכי הרוח היסטוריים משתנים של ציבור נתון ברצף של תמורות חומריות ונפשיות"

למרות שבאה מהעילית החלוצית הישנה והזיקה של תמליליה לעולמה של ארץ ישראל העובדת- חקלאית - ברל כצנלסונית - היא הייתה למשוררת הליכוד, מחברת תזמיזי התעמולה שלו בתקופת בחירות, כלת פרס ז'בוטינסקי ולדוברת של אלו שספגו כל חייהם שנאה תהומית לעולם ממנו באה. האם צריך להזכיר שהיו ימים שאחרי שיכרון הניצחון שירה "ירושלים של זהב" הוצע להחליף את המנון המדינה?

בלחנים שהיא כותבת היא שמרנית לכל אורך הדרך. היא איננה מושפעת מכותבי שנות הארבעים חמישים כמו וילנסקי וזעירא, היא מתרחקת מעולמו המוסיקלי של סשה ארגוב, אך גם מזה של שמוליק קראוס, יוני רכטר ומתי כספי. היא איננה מעיזה לכתוב אקורד אחד שיוליך אותה מעבר לאלו שנכתבו עד שנת 1900, למרות שהחליפה סגנונות אחדים, פנימיות המוסיקה נשארה שמרנית. בתחילת דרכה ניכרת השפעת שירי סרטי המיוסיקלס שנשמעו באותם ימים, תמימים ונחמדים.

"בשירים כמו מצעד האביב, זמר נודד, הופה היי, שהמתיקות המז'ורית נודפת לכל עבר...בכל שלב השיק ניתן לחיזוי ולשריקה. אנו מוצאים הרמוניות של טרצות אלמנטאריות כמו אצל האחיות אנדרוז."

והוא ממשיך ומנתח סולמות אקורדים והשפעות אמריקאיות בעיקר בשיריה המוקדמים. במעבר לסגנון אחר נחתה לרגע בסגנון הרוסי הישן ( רכב אש, בגלל מסמר, מחר) ושירי תוגה מלנכולית מזרח אירופית המצריכה צליל בללייקה ברקע ( חורשת האקליפטוס, הלילה הלך בשדרות, אנחנו מאותו הכפר) בדרך התעכבה לרגע בשירי יא בה בם ( חבלי משיח) וקצתשנסונריות צרפתית. היא לא יצרה סגנון נעמי שמרי. אין דקדוק אישי, אך אי אפשר להתעלם מסגנון פנימי. שיריה ניכרים ככאלה של מלחינה אחת בעלת סימני הכר בולטים. מכאן הוא עובר לנתח בצורה של מוסיקולוג מומחה את הפרעות וחוסר ההבנה שלה בשיר " פגישה לאין קץ" של נתן אלתרמן

הוא מנתח את השיר ומראה את הפער בין מוטיבים שונים במלים ובמשמעות הפנימית שלהן למנגינה המעניינת, אך לא נוגעת באמת ששמר כתבה לו. " חוסר הרגישות של המלחינה ביחס לשיר ולמשמעותו מתגלה כמובן בשיאו בעצם העזה המחוצפת הדרושה לשם סיום השיר לא בבית הסיום שקבע לו המשורר אלא בבית הנטול מאמצע השיר, רק כדי שלא יקוצץ הפזמון החוזר, כך מסתיימים הדברים לא במותו הצפוי של הדובר אלא בתחייה זוטא שלו ובחזרתו אל המתיקות העממית החביבה של הצימוקים והשקדים. תחת ידיה של המלחינה איבד השיר את משמעותו ואת עצמתו, את עצם תכנו"

מהלחנים הוא עובר לבדוק את התמלילים וכאן גואה טענתו לשחקים. הוא מדבר על תפיסת המציאות שלה על הרדידות בנושאים, ואת הכניסה השירית ללאומניות צרופה. כשהנערים והנערות הופכים לשרות ולדליות כמייצגות את " ארץ ישראל היפהפייה והנשכחת" המדינה הפכה ל"מעוז צור ישועתי - מבצר עיקש וקישח" והנופלים שוב לא היו מאותו כפר אלא עולים לעקדה. אלא ששינוי זה הוא רק "כעומק העור", הכתיבה שלה האמורה לבטא לכאורה את הארץ האהובה היא כתיבה קטלוגית. היא איננה מתארת שום נוף שום צבע או מקום. היא כותבת מהר השלג לחולתה גינוסר והמכתשים, אך איפה הם, מה צבע נופם?

הצומח הוא רשימת הפרחים והירקות אך מה הם באמת ומה טעמם בחשוון - יורה. בכסלו - נרקיס- בטבת ברד, זהו. והצבעים – ירוק הוא הברוש, כחול הוא הים. יש לה מרחב קטן בקווים ישרים מתשרי לאלול מצפון לדרום. וכשיש תיאור מה הרי הוא תפאורה תיאטרלית. (אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה\ אותה הדומיה וגם אותה התפאורה) וכך הוא הולך ומונה את קטלוג המלים הצבעים שהיא משתמשת בהם במקום לתאר דברים בפואטיקה של ממש. אפשר היה לבוא בטענות נגד הפירושים הפיוטיים של נעמי שמר או אלתרמן, אלא שהם העמידו עצמם כשופרם של דעותיהם הפוליטיות ואי אפשר שלא להתייחס לחלק זה שבכתיבתם ומחשבתם.

ישנם המאמרים הנוספים, על ספרות הבלשים בארץ על דליה רביקוביץ. החזרה של ס. יזהר לכתיבה.יהודה עמיחי וקנז, ועוד כמה וכמה. ספר מקיף המכיל כה הרבה ואי אפשר לכתוב על הכל.

לא התייחסתי למאמר מרתק על תרבות האידיש "הקומית", לא על ספרו של פוגל "חיי נישואין", ועוד רבים שכאלה. כל אחד ימצא בספר את אלו שהוא אוהב, שונא, רוצה לדעת עליהם יותר. הספר הזה מקיף ומכיל תובנות שאפשר לקבל או להתווכח איתן. לפי דברי אחרים דן מירון שינה את דעתו על דברים שכתב בעבר, ואיש איננו יכול לדעת באמת מדוע. בסופו של דבר, גם למתנגדים תהיה שעות של הנאה גם אם כדי לצבור תחמושת נגדית. מכיוון שרוב המאמרים התפרסמו בעיתונות הרי זו בכל זאת הזדמנות למי שלא קרא בעבר להיפגש עם היקף מחשבה וניתוח רחבים כאלה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן