אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המציאה / נדין גורדימר


התמונה של דן לחמן

המציאה / נדין גורדימר. הוצאת בבל

המציאה / נדין גורדימר. הוצאת בבל

אישה אשכנזייה שמכוניתה מתקלקלת מכניסה אותה למוסך. שם היא פוגשת מוסכניק צ'חצ'ח והם מתאהבים. רגע, לא ראינו את הסדרה הזאת בשנה שעברה בטלוויזיה שלנו? ראינו. אלא שהספר הוא לא על זה בכלל, ממש לא זה. למרות שזאת לכאורה הפתיחה שלו.

שמה של נדין גורדימר לא זר לנו לחלוטין. כמה מספריה תורגמו בעבר לעברית. לא מספיק כדי שאפשר יהיה לשפוט ולהבין למה זכתה בפרס נובל בשנת 1991. גורדימר נולדה בשנת 1923 מה שעושה אותה לגברת מכובדת ביותר וזה ספרה האחרון בינתיים.

כילידת דרום אפריקה, כתבה בשנים שעברו רומנים שעסקו בחיים במדינת אפרטהייד. היא לא הייתה סופרת פוליטית שכתבה נגד בצורה מניפסטית אלא תיארה את החיים וביקשה מהקוראים להבין את העוולות מתוך הבנתם. כעת כשצורת החיים המאוסה הזו נעלמה היא מחפשת לה נושא חברתי אחר והיא מוצאת אותו בפתח ביתה כמעט, כמעט בפתח ביתנו שלנו. מעולם לא כתבתי על האפרטהייד אמרה בראיון, כתבתי על אנשים החיים בתוך האפרטהייד וכעת על אנשים החיים מתחת לדיכוי מסוג אחר.

ספרה החדש מתחיל במכוניתה של ג'ולי השובקת חיים באמצע הכביש. "טורפים מתקבצים סביב טרפם" אלא שאיש מהנהגים אינו מושיט עזרה. רק שחור אחד,"שמכנסיו תפורים למידתו של אחר" אולי למען תשר הכסף, אך אולי סתם מטוב לב, עוזר לה. מהפתיחה הזאת, יתחיל הסיפור הגורלי בחייה של ג'ולי.

המכונית אותה תכניס למוסך ובה יעבוד עבדו המוסכניק. ולא רק דרכיהם יצטלבו, גם לבם וחייהם. בינתיים היא נוסעת במכונית השלישית של המשפחה, רובר יקרה של אביה, מכונית שאסור לצאת אתה מתחומי הפרבר העשיר לרחובות הראשיים.

מול בית קפה בו היא נוהגת לפגוש חברים שכולם מביני עניין, פתוחים, בוהמיינים במידה, ברחוב הראשי מצאה יום אחד שלושה ילדים יושבים על מכסה המנוע ומשחקים בפסלון המוכסף.

"אביה אולי היה נהנה לשמוע על המשחק החדש הזה בצעצוע היקר והישן שלו, אבל היא שמרה זאת לעצמה כי העדיפה לא לספר לאשתו הצעירה שהיא נוסעת במכונית למקומות לא נאותים. אותה אישה שמרה על נכסיו מכל משמר"

וכבר יש לנו רמז למבנה המשפחתי של ג'ולי. אחרי כמה ימים המוסכניק עומד מול ביתה, הם מנהלים שיחה על מכוניות, הוא אומר משהו על גורל, היא מתרשמת ומזמינה אותו לקפה

"גם הוא בן הארץ הזאת ששניהם נולדו בה כצאצאים למהגרים בעידן אחר. במקרה שלה מסופוק באנגליה ובשלו הודו המזרחית"

במובן מאליו היא מביאה אותו לבית הקפה בו היא נפגשת עם ידידיה הלבנים. אנשים מדברים בדרך כלל על מה הם עושים, ומתכוונים לעבודה ולא מה מעסיק אותם ומה יש להם בגורלם. היא, גורלה הושיב אותה לנהוג במכונית יקרה והוא גורלו השכיב אותו על גחונו לבדוק מה מקולקל במכונית היקרה שלה. עבדו, זה שמו של המכונאי, איננו מכאן:

"הוא נקב בשמה של ארץ שבקושי שמעה עליה. אחת מאלה שחולקו בידי הכוחות הקולוניאליים עם עזיבתם... מאותן ארצות שאין להבדיל בהן בין דת לפוליטיקה, בין צורת הרדיפה של המשטר לרדיפתו של העוני"

ובכן, הוא איננו מאיי הודו המזרחית, שמהגריה כבר כמעט התערו בעולם העבודה בדרום אפריקה. הוא מציע לעזור לה למצוא מכונית אחרת טובה יותר שתוכל לקנות לעצמה. כך יצטרכו להיפגש שוב. ועדיין בלי לדעת לאן יוביל אותם הגורל. הוא מגלה לה שהוא כלכלן, לא מכונאי. הוא ברח מארצו ועובד "שחור" במוסך, במחיר אפסי ובלי תנאים סוציאליים כמובן. כן, כך מפגיש הגורל את בת הבנקאי העשיר עם הפועל הזר והלא חוקי.

ג'ולי מביאה את עבדו ל"השולחן" שלה בבית הקפה וידידיה הנאורים כולם מקבלים אותו כמובן מאליו, ולא רק אותו אלא גם את השניים הללו כזוג. הם מתווכחים אתו על כלכלת עולם. הוא מאזין לויכוח על ההבדל בין הקפיטליזם ו-הסוציאליזם, עולם המותגים והחברות הגדולות. "בארץ שלי אין לא את זה ולא את זה. אני רק למדתי על זה באוניברסיטה" הוא אומר והם צוחקים כמו לבדיחה מוצלחת. הם, האחד משורר, האחרת בודהיסטית, כולם צעירים מורדים בהוריהם במשורה. מוכנים לדבר על הכל ולקבל הכל, אפילו כשאחד מהם בא ומבשר להם שנמצא חיובי בבדיקות  איידס. הם ממשיכים לדבר כאילו מדובר בתיאוריה חברתית חביבה. "השולחן קיבל אותו. אימץ את אהבתם. "היא נדלקה באמת על הנסיך האוריינטלי שלה" הייתה התגובה סביב.

עבדו שההתניות שלו שונות ממנה רוצה שתפגיש אותו עם הוריה. חמישה חודשים יחד זה זמן מתאים למפגש משפחתי. היא במבוכה, יש לה ארבע הורים. הוא לא מבין את המבוכה בהתחלה. וכשהיא מביאה אותו לצהרים בבית אביה המחשבה העוברת במולו של האב, הוא לא סוג של שחור? לא שחור ממש אבל סוג של שחור, וממשיך להתנהג בנימוס עם אורח ביתו. האב, בנקאי והאורחים כולם אנשי פיננסים. נושאי השיחה האם כדאי להמיר זהב בפלטינה. סוגים של השקעות ענק. אשתו, אמא החורגת היפהפייה אשת חברה היודעת לגרום לאורחיה ליהנות. המלים מרחפות בחלל הסלון המהודר. עסקאות עתידיות, בעיית האבטלה, שביתות, רכישות יזומות. אישה שחזרה מהודו מנסה לעניין את עבדו ברשמים. אני לא הודי הוא עונה, ולא מזדהה מה הוא כן. הוא בטח איזה סוג של ערבי, היא חושבת לעצמה ומסתלקת ממנו.

הדאו ו-הנסד"ק אינפלציה. דווקא עבדו מקשיב למלים המרחפות בחלל האמיתי. לא המתחנפות לשחור כמצוות הרגע. הוא מנתח לעצמו ומבין את הכוח הנמצא בחדר, את האנשים השולטים בכוח. הנושאים שהם מדברים בהם, בשעה שג'ולי רואה בהם עדת מתנשאים יהירים וריקים. הוא הרי למד כלכלה. המוסך הוא לא עיסוק שמפעיל את מוחו. הוא מבין על מה הם מדברים אבל ג'ולי מתביישת. הוא רואה מה שהייתה, מה שהיא בתוכה, מתמרדת ככל שתהייה ובוהמיינית של טרקלינים. בתחילת השבוע מגיע המסמך.

"לא ראוי לכבד בתואר מסמך את פיסת הנייר עם הדרישה הקצרה והבוטה שהוצגה במסווה של ציטוטים מהחוק הזה וההוא, ופיסקה הזאת בסעיף ההוא, כפי שפורסם ברבים בתאריך זה או אחר. הגיע לידיעתו של משרד הפנים כי ( שמו האמיתי) מתגורר בכתובת הרשומה לעיל בשם הבדוי עליו לעזוב בתוך 14 יום. ולא יגורש לארץ מוצאו... היא מחפשת פרצות בכתוב שניתן אולי לפרש לטובתם, והוא יודע שכולן נסתמו. הכל חד משמעי. החוצה. צא החוצה. החוצה."

היא כמובן חושבת בתוכה בעיקר במונח, איך אתה יכול לעזוב אותי. "יותר טוב אני לא עושה כלום" הוא אומר וחוזר מפחד לדבר לשון לא תקנית. היא לא תוכל לעזור.

"השולחן" מזדעזע מהסיפור. ברמה של משהו שעבר מחדשות בעיתון לחיי חברה שלהם, יש להם עצות. אבל הם אכפתיים ברמה השטחית ביותר. הוא יודע שאולי אביה יוכל לעזור, היא לא מבינה איך הוא מבקש ממנה לחזור לבקש משהו מאביה וחבורת העשירים המשיגים כל מה שהם רוצים. אלא שעבדו מבין טוב ממנה איך עובדת המערכת האמיתית ואין לו את הסנטימנטים הרגשיים של מאבק פסיכולוגי משפחתי פנימי.

היא מפתיעה אותו בכרטיס טיסה זוגי לארצו. הוא מנסה להסביר לה שהיא אינה יודעת מה היא עושה. שארצו מהנחשלות בעולם השלישי, עם מנהגים השונים לחלוטין, שדתם שונה. שהיא לא תוכל להסתגל. אך היא מתעקשת. זאת אהבה, לא? המציאות מגלה להם כמה הם שונים בצורת מבטם על הקורה. כל אחד מנקודת ההסתכלות שלו, הכאב האחר שלו. יום לפני הנסיעה הם מתחתנים, כי הוא לא יכול להביא למשפחתו אישה שאיננו נשוי לה. ועדיין הכל נראה בסדר. היא עזבה את דרום אפריקה עם עבדו והגיע לארצו עם איברהים איבן מוסה. שמו האמיתי של בעלה.

"לא נישאר בעיר שום זמן. אנחנו ללכת לתחנת האוטובוס עכשיו" הוא חוזר לדבר באנגלית רצוצה. היא עוד לא יודעת שכאן בארץ החדשה שלה אסור יהיה לה להגיד דברים שהייתה רגילה להגיד שם. שהאינטימיות המילולית הולכת להשתנות לגמרי. ואם שם בארצה הייתה עוברת לאנשים המחשבה בראש "הוא לא בשבילה" הרי שכאן בארצו היא הופכת להיות "היא לא בשבילו". הוא לא מבין את מהות הקשר עם אביה. בת שלא רוצה לדבר לבקש או לקבל שום דבר מאב שיכול לתת הכל, תרבותו שונה. היא צריכה להתרגל שאסור לה לצאת לבד מהבית לשום מקום, אלא בליווי משפחתי.

הוא ינסה להשיג אשרת כניסה לכל ארץ אחרת. היא תיהפך פסיבית ולא תעזור לו. לא בגלל שהיא נגד, אלא כי אינה יכולה להביא את עצמה לכתוב לבקש מאביה בדרום אפריקה שינצל את קשריו עם אנשים, עם כוחות פיננסיים גדולים בעולם, אתם הוא בקשר לתת לבעלה המלצה לאזרחות. כל עצמאותה נלקחת ואלו לא הדברים הכי קשים העוברים ומשנים את מערכת החיים וראיית החיים שלה. בעיקר, כי הוא חזר הביתה משם. בדרום אפריקה הוא היה גבר בארץ שהרשתה לו הכל, כמעט, לו היה בעל אשרת שהייה.

ה-זוגיות שלהם מתבססת על המתנה לאשרה ויחסי מין. היא לומדת מה זה צום רמאדאן ומגלה שהעולם הלא נוצרי חוגג את ראש השנה שלו בזמן אחר. לא כל העולם מתנהל לפי התאריכים המוכרים לה, ולידתו של ילד אחד באורווה לא מהווה סיבה לחג.

הכפר שהם גרים בו על שפת המדבר. השמש בקייפטאון הייתה סיבה לשמחה, כאן היא כמעט אסורה. והיא מגלה את הגעגוע הגדול הראשון שלה. והגעגוע הוא לירוק. לעץ לדשא. ומסביבה צהוב מדבר וגלימות שחורות.

אם אגיד שהספר הזה הזכיר לי סיפור של ד .ה. לורנס אסגיר את סופו, אבל בכל זאת. בסיפורו "שמש" מספר לורנס על אמריקאית הנוסעת ל-יוון או ספרד (קראתי לפני שלושים שנה והפרטים קצת דהויים בזיכרוני) שם היא מגלה את השמש ומתמכרת לה. מבלה כל ימיה בעירום בשמש. כשמגיע בעלה לקחת אותה חזרה הביתה היא מודיעה לו שהיא נשארת, כאן זה המדבר. ועוד כמה דברים, כן.

כוחו של הספר היפה הזה הוא במינוריות שלו. שום דבר לא מתפרץ. הכל נאמר באנדרסטייטמנט.

בתחילת הספר בודקת גורדימר בעדינות ודרך סיפור עובדות קטנות את צורת חייו של אדם כמעט לא קיים. שאפשר לקחת ממנו כל מה שיש לו, נניח את הבגד בו הוא עובד במוסך ולמעשה איננו בגדו כלל. את פינת הרחוב בה הוא היה יכול למצוא את עצמו ישן. כל אחד יכול לקחת ממנו את מה שאין לו. האיש חסר השם והזהות. סיפור האהבה הוא דרך לבדוק את אלו שחיים בתוך החוק. את המפגש שלהם עם הקיום האחר המתרחש מול עיניהם שלרוב לא רואות. ועל הרקע הזה האנשים בעלי הזהות. אלו שארצם השתנתה ושינתה באחת את כל סדרי החיים. שחורים הבאים לטיפול אצל רופא לבן. דבר שלא נשמע כמוהו קודם, מעמדות שהשתנו. והכל במרומז, רק מתוך תיאור קצר של דמות שמצטרפת כדי להעלם לעתים אחרי רגע. אותו עורך דין שחור, שהיה פעם מהמחוקים הלא קיימים כמעט והיום עומד בראש תאגיד גדול והפך להיות "משלהם" ולא יוכל לעזור לחצי שחור מארץ אחרת. האשמה ב-הטרדה מינית של אישה נגד גינקולוג. הטרדה שלא התקיימה באמת. לו היה כותב זאת גבר היו מתנפלים עליו. ל-גורדימר מותר, היא פמיניסטית וזקנה לוחמת זכויות אדם, היא יודעת.

אחר כך ההיפך. איך אישה שהייתה כל חייה במעמד חברתי ממנו רצתה לברוח. שכל הפסיכולוגיה ההתנהגותית שלה בנויה על מרד משפחתי נעטפת בתוך משפחה הבנויה אחרת לחלוטין. "חסרת פסיכולוגיה" שההתנהגות הפנימית מושרשת במסורת עתיקה ובלתי משתנה מזה עידנים.

התיאורים שלה הנעים בין מציאות אך גם סמליות באותו זמן, כמו בספרות גדולה. כתיבה צנועה ולא מודגשת. לא דרמטית ובכל זאת סוחפת לתוך רוח הספר.

לא קראתי את הספר באנגלית אך יש לי תחושה שהתרגום איננו טוב, לא זורם ולא ממש דומה לשפה שסופרת טובה באמת תכתוב בה. אם כי בהמשך התרגלתי ולא חשתי יותר בבעיית שפה. ואולי זה כך באנגלית. אולי גורדימר החליפה רמת של שפה בין החלק המתקיים באפריקה שלה לחלק המתקיים באפריקה שלו. מהרגע שנכנסים לרוחו של הספר אי אפשר להניח אותו. היא קבלה פרס נובל, לא סתם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן