אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השיר על ילדי סיביר / טימו ק מוקה


התמונה של דן לחמן

"לרגע השמים עודם צלולים ובהירים מעל לנהר וגם מאחוריו, אך ככל שהלילה יורד עוד ועוד הם הולכים ומתכהים, עד שהשמש הנעלמת לפרקים מאחורי הגבעות עולה מעלה מעלה ומחממת שוב. העצים נוטים צפונה באור הלילה ועומדים כך אילמים ונטולי כל ארשת, עד הבוקר"

/

השיר על ילדי סיביר/ טימו ק' מוקה. הוצאת כרמל

צריך לקרוא שוב את פסקת הפתיחה הזאת שלא מיד מתחוורת בה המוזרות הלא מוכרת למי שאינו חי בלפלנד. העצים הנוטים באור הלילה. כן כבר מפסקה ראשונה זו נבין מיד שיש לנו ספר ממקום אחר.

יפה עושה הוצאת כרמל המביאה לנו ספרות מארצות שאינן נמצאות באופן המובן מאליו בזרם המרכזי. כאן היא מציגה בפנינו ספר של סופר פיני שחיחיים קצרים מאוד. הוא נולד ב 1944 ומת ב 1973.

את הספר הזה כתב כשהיה בן 21 וזה ספרו הרביעי. מזלנו שיש לנו את רמי סערי, משורר בפני עצמו ומי שיכול לתרגם משפות רחוקות לנו שעשה עבודה מצוינת והביא לנו תרגום מעולה מאוד לספר לא פשוט בשפה לירית פואטית.

ילדי סיביר שבשם הכותרת אינם בני סיביר רוסיים. סיביר הוא שמו של הכפר בו מתרחשת העלילה ונמצא בלפלנד, עמוק בצפון פינלנד. החיים באזור הארקטי קשים ואינם פשוטים בימים כתיקונם. בימי המלחמה, צריך לזכור כי פינלנד ניהלה מלחמה נגד רוסיה שפלשה אליה, אחר כך הגרמנים פלשו אליה ולמשך תקופה קצרה חברו הפינים לגרמנים נגד הרוסים. החיים באזור המבודד ההוא בו לא תמיד ידעו מי נלחם במי, מקום שהגברים הצעירים נלקחו למלחמה.

שתי עובדות ראשונות מתגלות לנו בפסקאות הראשונות של הסיפור. האחת שהמספר כותב, הוא מנציח את העבר, את סיפורי סיביר. הוא נלחם בשפה, ביכולת לכתוב. זה שדה הקרב הנוכחי שלו. עוד נגלה מיד שהוא גר בבית אחד עם אולה אשה בסוף שנות העשרים שלה, מישהי בה הוא חושק ואינו מסוגל לממש את תשוקתו וחשוב יותר, הוא ישב בכלא באשמת גניבה ושוד. סופר וגנב.

ככל שמתקדמים בקריאת הפסקאות הראשונות כתיבתו של המספר תופסת מקום יותר מרכזי. המספר נעלם כמעט מהספר, רק עינו המרחפת וידו הכותבת מלוות את הקריאה, הוא כותב על המקום, ההיסטוריה שלו על האנשים, הוא מספר את סיפורם אך הוא איננו הגיבור הממשי של הספר. דמויות רבות נכנסות לרגע לסיפור, הוא מעצב אותן, לחלקן יש סיפור קטן, לאחרים סיפור מקיף יותר הכולל גם את עולמם הפנימי. לכאורה אין גיבור לספר. אלא אם כן נקבל ש"המצב" ההיסטוריה. המלחמה שנמצאת רחוק ברקע אך משפיעה על המתרחש היא הגיבורה הבלתי מדוברת של הסיפור. אלא ש"אין גיבור" הזה יהיה גיבור הספר בחוסר יכולתו לממש רצונות ותשוקות.

כל כמה שהוא חושק באולה הוא איננו מעז להתקרב אליה, למרות שהיא רומזת מגרה ונותנת לו להבין שלו היה מתחיל אתה היא לא הייתה מסרבת, מכיוון שאינו יוזם, היא מביאה הביתה נהג דחפור מהמקום בו היא עובדת והוא שומע מעבר לקיר את קולות יחסי המין שלהן ומאונן. אך לא תמיד פחד ממנה ולא תמיד היו עצורים. כשהיו צעירים מאוד נתפסו מקיימים יחסי מין והיו נושא רכילות בכפר. כעת הוא מרגיש שאיננו גבר. ואולי גם אחרים חושבים זאת עליו.

סיביר היא עיירה בת מאות שנים, רק פעם אחת הרסו אותה עד היסוד. כעת התושבים חזרו ובנו אותה והם הולכים ומתעשרים ויש להם סיפורים. גם כאלה שאינם רוצים לספר.

מקיניסקה היה איש טוב, באביו היה משהו מן המכשף, מאנשי סיביר העתיקה. נפוצה שמועה שמקינסקה נכלא והוצא להורג. אחר כך הוא השתנתה השמועה כשחזר חי. מאז אין לו ידידים וכולם נדים לו, כאלה הסיפורים. והעבר מתייחס כולו לימי המלחמה. לכיבוש הגרמני, הרוסי, הגרמני. פינו את העירה ושרפו אותה.

"מתישהו בעבר נראתה העיירה כפי שהיא נראית עכשיו, אחרי שהכל נבנה מחדש, אך שום דבר מכל מה שנראה לעין היום איננו זהה למה שהיה רגע לפני הקריסה. מאומה לא נשאר כמו קודם. הכל אבד והשתנה"

סיפורו נע מדמות לדמות ולעתים הוא מוצא מכנים משותפים לרבים. קולו המספר הופך להיות מתעד, מבלי שהוא נעשה חשוב באמת לסיפור, לפחות לא בהתחלה. למרות רמזים מפוזרים על עלילות שונות בעברו. הוא מספר על הזקנות האלמנות והשכולות שהמלחמה לקחה להם את הגברים, כולם. והמלחמה בלי להיכנס לתיאורים שלה, כי הרי אלו שהלכו לא חזרו הופכת להיות גורל מאחד ומכנה משותף לכל תושבי סיביר.

"התושבות הגיבנות של סיביר, בעליהן הזקנים מתו זה מכבר, אחר כך הרגו גם את בניהן, ועתה בקרב כל האנשים שבעולם הן לא הכירו עוד אלא אלה את אלה, כי לכולן היו פנים דומות מאוד ודאגה דומה: מה מתוך ידיהן הריקות לשלוח בחבילה לחזית. לאף אחת מהן לא היו שיניים בפה, לכל היותר זיז שחור או שניים, וכשהיו הולכות יחד לסאונה ופושטות את בגדיהן, היו גופיהן כמו של אחיות: שקי העור השדופים של חזותיהן ובטניהן שהשתפלו ברפיון אל ירכיהן הגרומות. הן היו הבריות הנטושות ביותר בעולם....וכל הצעירים מתים לפני הזקנים. עד שכבר עושים ילדים ויולדים אותם ומאכילים אותם כך שיגדלו, מגיע הצו ללכת.... ואז יורים בהם שם... ואם לא המלחמה, אז מגיע מוות אחר... בכל מקרה מלאך המוות בא. אלוהים אדירים מה זה צריך להיות"

זה איננו ספר קל לקריאה כפי שהדוגמאות עד כאן מראות. קשה להאמין שנער בן עשרים ואחת כתב עומק כזה של תיאורים והבחנות אנושיות. בשעת הקריאה צריך ממש לקלף את המלים והמשפטים. המלים הפשוטות מסתירות בתוכן דברים שמתחת לפני השטח. עומק של כאב אמיתי מדי מכדי שאפשר יהיה לתאר אותו במלים ישירות. הסיפור נע מדמות לדמות. מביט למעננו מלמעלה ופורש את האנשים שחלקם נזכרים במשפט או שניים והעין ממשיכה הלאה אל מישהו אחר . אנשים קשי יום, שגם בלי המלחמה חייהם לא היו קלים ופשוטים בעיירה נידחת. ורק תפוחי האדמה שלא ידעו את הצער שגשגו במיוחד באותו קיץ והצמיחו תפודים משופרא דשופרא. ואז, בסוף כל משפט, בסוף כל קטע אי אפשר שלא להתפעל מתרגומו של סערי ההופך את השפה הלא מוכרת לשפה שמאפשרת לנו להיכנס לתוך הדקויות של הטקסט.

טימו ק' מוקה

יש את הסיפורים מאז, ממסע הפינוי לשוודיה, מהימים שחזרו והקימו את המגורים הראשונים והעניים. היום יש חנויות. אנשים נעלמו. על חלקם נשארו סיפורים. היו גם סיפורים מלפני "אז" מאז קודם יותר. כמו על ליסה הזנזונת שהייתה כזאת עוד לפני שהגרמנים באו, אך היא חפשה אותם והתמסרה להם והם התעללו בגופתה, ונשאר ממנה רק שיר שהילדים הקטנים שרים ולא מבינים את מילותיו. ליסה היפה, האשה היחידה שהייתה יפה בעיירה של נשים כעורות מתה לפני שהצליחה לסכסך משפחות ובכך ליהפך לזיכרון ולשיר. היה צריך להחליט מי יחנך את בנה שנשאר אחריה. ואז הגילוי הכואב, בנה של ליסה הזנזונת שנאנסה ונרצחה על ידי הגרמנים הוא המספר. שהיום גם היא כבר רק סיפור בשבילו, לא מישהי שהוא יכול לקשר לזיכרונות מידיים או לאמא ולמשפחה.

"היא עשתה אותי עם מישהו בטעות, ילדה אותי וטיפלה בי בטעות, האכילה והלבישה אותי במקרה. לא הייתי חשוב לה במיוחד, כי יותר משחשקה בי חשקה בגברים ובמדים הגרמניים שהחצינו הדר וזקיפות קומה ושימרו בתוכם בשר גרמני...על אבי אני לא יודע דבר, וכעת ממילא אינני כמה עוד לדעת. דווקא סיביר חשובה לי מאוד- היא אמי האמיתית ביותר, אף על פי שעודה מנסה לנטוש ולשכוח אותי"

מגיע רגע בו הם מקבלים פקודה לנטוש את המקום לצד השוודי. איזה כובש התקרב עכשיו? ממי בורחים. המספר מספר את העבר כאילו היה הווה. "אני לא מאמינה. עכשיו מתחילים להרוג אזרחים? אני הרי ידעתי. המלחמה לא מסתכלת במי שמורים לה לירות בו... היינו הך לה אם זו אישה או זה ילד." אומרת אחת הזקנות האמורות להתפנות מביתה. הם מגיעים למחנה צבאי שוודי מעבר לגבול. שם הם עוברים חיטוי נגד כינים. השוודים לא ממש סומכים על ניקיונם. כך הם מוצאים את עצמם כשבעים איש בלי שפה ובלי קשר אל הסביבה. השוודים אינם מדברים פינית ולהיפך. שם הם שומעים את הבשורה שסיביר נשרפה עד היסוד. אחרי המלחמה הם חוזרים לבנות את המקום.

לאט לאט מצטיירת דמותו של הסנדלר כאחת הדמויות הבולטות בספר שחלק מהסיפורים סובבים סביבו. אולי מכיוון שגם הוא כתב בזמנו את זיכרונותיו על המקום. אולי מכיוון שבגילו עדיין פיעמו בו תשוקות ובושה למצות את תשוקותיו לנשים. אך הוא רואה הרבה שומע וזוכר.

המלחמה שנמצאת ברקע ההתרחשויות לא יכולה הרי להישאר שם. מילא הנשים, הן רק סובלות, אבל גברים מגויסים, חלקם נהרגים. אחרים, שחזרו, יש להם סיפורים משלהם על המלחמה ועל הצבא.

ומוקה לא ייתן לתיאורים הללו לחמוק מעטו. הגברים שחזרו מהמלחמה, גם אם ערקו ממנה, הם אחרים. אינם מסוגלים יותר לומר מלות חיבה. לא לילדיהם הקטנים, לא לנשותיהם המתייסרות. משהו ריק נעמד בין כולם. הרגשות שגם קודם בוטאו בצמצום נעלמו. העלבון הפנימי של הגברים מול סבל הנשים לא ניתן לגישור. תאור ימי הסבל וכובדו משכיחים שהיה מספר לכל הסיפור, כעת הוא נבלע בסיפורים של האחרים, גם רמזים לרצח שכנראה התרחש נשכח בינתיים. ייסורי אלו שלא נמצאים במלחמה עצמה, הנשים, העריקים. הרעב המרירות והדיכאון. אלו שולטים בכולם. "סיביר הזאת היא מקום מוזר, שתמיד רק מתים בו" אומרת אחת הזקנות:

"הכפיות מקשקשות. החתול החום חומק הלאה מבין רגליה של אלינה הזקנה. אלינה מתנמנמת, הכלה והנכדים יושבים בשקט, השעון מתקתק... הסוף מתקרב.. הסוף הסוף... מתקרב... המלחמה האמיתי שלחה הביתה בחורים, שרגליהם עייפו מלהגן על המולדת. האסון פגע בהם: הקליע חדר או לראשם או שכל גופם הצעיר נקרע ביריות, כך שכאשר בירכו את הגופות לפני שהורידו אותם לחיק אדמת סיביר, מוטב היה לא לפתוח את הארון: אף אחד מאותם בחורים לא היה יפה יותר"

ואי אפשר שלא לעצור נשימה מול סגנון הכתיבה המכה בלב בכל פעם מחדש ולחשוב מניין לכל הרוחות לילד בן עשרים ואחת היכולת להיכנס לעומק כזה של הבחנות אנושיות.

מי שחזר מן המלחמה וכולו יוהרה, היו דווקא אלה שבעבר היו אלו שהתייחסו אליהם בזלזול. דווקא החכמים שברחו לשוודיה, קראו להם עריקים. וככה זה בעולם. עושים ילדים והורגים אתם. ניסוחים כאלה כואבים.

"כל מה ששיך לתוכי הוא זיכרונות, חוויות, מקרים ששמעתי עליהם או שראיתי: ערבים ולילות אפורים ארוכים שהסבל סבב בהם בראש כמו אבן, והשינה כלל לא הייתה שינה. כל מה ששיך לתחום חוויותיי הוא מכלול החמרים שבהסתמך עליהם אני יכול לחיות היום ולחכות למחר, בתור מה שאני או במודעותם של אחרים שניתן להעלות על הדעת".

קטע בו מפגין מוקה את יכולת כתיבתו ואי אפשר שלא להוסיף לרשימה את רמי סערי שמצליח לתרגם כך שכל רמת ההתבטאות תעלה לפני השטח וכאילו נכתבה פואטיקה מקומית קטע בו חוזר המספר לעצמו, אחרי סיפורם של האנשים הסיפור חוזר אל המספר והופך אותו מחדש לגיבור הספר. גיבור בדרך מיוחדת.

אפשר כמובן להיכנס לניתוח עומק של הספר. ויש מה לנתח. הספר מכיל רבדים רבים ומקביליות מטאפורות וכל מה שספרות טובה דורשת מספר שיהיה בו, אך בכל זאת חשבתי שלהביא קטעים קצרים בקולו של מוקה עצמו יעשה עם הספר חסד גדול יותר מאשר אם אנתח את מערכת חוסר היכולות הרגשיות של האנשים, מי מאונן, מתי ומה זה אומר על היכולת הרגשית של המאונן ומה הקשר הסמלי בין דברים כאלה ואחרים שאפשר לחבר בינם. אפשר לבדוק מה הקשר בין אגרטל שנשבר, המזכרת היחידה מאמו של המספר, ומחסום הכתיבה שבא בעקבותיו. הפרח היחידי החי בחדרו של המספר, נובל כי הוא מושקה יותר מדי בעוד חיי הכותב יבשים, והקשר ליחסי המספר עם אולה. בכל עמוד אפשר למצוא חומרים לניתוח עומק. לכתוב מאמר מעמיק על כאלה דברים שעבודות אוניברסיטאיות דורשות אך לא גורמות בהכרח להעביר את איכותו הקריאתית של הקורא האוהב קריאה לשמה ולא להוציא עליה תואר. כי מה חשובה לעתים תורת הספרות כשקוראים ספר המזעזע את קרביך ומהלך עליך סוג של קסם, גם אם הוא כואב כמו הספר הזה. העוסק באנשים בזמן כל כך נורא. מה עם הנאת הקריאה? רמי סערי כתב מאמר יפה מאוד משלו בסוף הספר. הוא מנתח ומסביר את כל הצריך הסבר וטוב לקרוא אותו אחרי קריאת הספר.

זה הרי צריך להיות מובן מאליו שספרות גדולה נכתבת גם בשפות שאינן אנגלית - צרפתית - גרמנית. למזלנו יש לנו אנשים הקוראים בוחרים למעננו ומסוגלים לתרגם משפות שמחוץ לזרם המרכזי. אני שמח שיכולתי להמליץ לא מכבר על הספר המצוין "ארץ סהרורית", הספר ממוזמביק והיו עוד ולא מספיק.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן