אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אייסכינס / נגד טימרכוס


דן לחמן's picture

אייסכינס נגד טימרכוס / הוצאת מגנס. תרגום: דבורה גילולה
אייסכינס נגד טימרכוס / הוצאת מגנס. תרגום: דבורה גילולה

הספר "אייסכינס נגד טימרכוס", שתורגם עכשיו מיוונית לעברית על ידי פרופ' דבורה גילולה, הוא החיבור הקדום ביותר מהתרבות היוונית המוכר לנו, העוסק ביחסים חד מיניים. הוא נכתב בשנת 345 לפסה"נ, ועיסוקו במשפט שהתרחש בימים ההם. גילולה גם הוסיפה מבוא מאיר עיניים על התקופה והמצב החברתי והחוקי.

בכדי להיכנס לאווירה הנכונה ולהבין לעומק את הספר, צריך בכל זאת להכיר את ההיסטוריה היוונית, בעיקר מפני שהעניין המשפטי מעוגן כולו במצב פוליטי אשר נמשך לאורך כמה מאות שנים.

אתונה הייתה הגדולה החזקה הדמוקרטית במדינות יוון, אך בין השנים 404-431 לפנה"ס התחוללה מלחמה בין&אתונה לספרטהעל ההגמוניה, ובסיבוב הידוע כמלחמת הפלפונסוס ספרטה ניצחה ובכך הפכה להיות המדינה החזקה ביותר. בשנת 371 הכתה תבאי את ספרטה והביאה לקץ ההגמוניה הספרטנית. בשנת 359 עלה לשלטון במוקדון פיליפוס, אביו שלאלכסנדר מוקדון. פיליפוס החל במסע כיבושים ביוון, כבש כמה מהערים - מדינות הקטנות יותר אך באתונה החלו חוששים מכוחו העולה. שתי סיעות פוליטיות קמו בצל האיום של פיליפוס: סיעת "הנצים", שדרשה לגייס כוחות נגד התפשטותו של פיליפוס, וסיעת "היונים" שהייתה סיעת השלום.

תוך כדי כיבושים נוספים שלח פיליפוס שליחים לאתונה בהצעה לשלום ולכריתת ברית. סיעת השלום גברה ונשלחה משלחת אל פיליפוס, ובין משתתפיה היה דמוסתנס הנואם הידוע, אייסכינס ופילוקרטוס. המשלחת חזרה לאתונה עם הצעות שהבטיחו לאתונאים טובות הנאה, ובאספת העם התקבלו הצעות השלום. המשלחת חזרה לפיליפוס על מנת לסיים את חוזה השלום. אלא שאז החל סכסוך אישי פוליטי בין דמוסתנס לבין אייסכינס: דמוסתנס היה בטוח שאייסכינס הפרו - מקדוני הוא בוגד וכי פיליפוס שיחד אותו. אייסכינס תבע למשפט את טימרכוס, שותפו לדרך של דמוסתנס, כדי ללחוץ, להפחיד ולסלקם מן הזירה הפוליטית. בית המשפט הרשיע את טימרכוס וקיצץ בזכויות האזרח שלו. טימרכוס הגיש תביעה נגדית. אייסכינס אמנם זוכה אך גם הוא נפגע מבחינה ציבורית. בסופו של דבר, אחרי עיקוב רב, עלה כוחם של "הנצים" בראשות דמוסתנס והתמיכה במדיניות האנטי-מקדונית עלתה.

אייסכינס היה בן למשפחה מן העם. אביו היה מורה, אצלו למד לקרוא ולכתוב ואחר כך גם ידע והשכלה ספרותית, בה השתמש בהמשך בנאומיו. אמו הייתה כוהנת וניהלה טקסי חניכה למיסטריות. בהמשך הפך אייסכינס לשחקן בטרגדיות של סופוקלס ואוריפידס. היה לו קול נאה אך הוא נשאר שחקן של תפקידי-משנה. במשפט ניצל אייסכינס את איכויותיו הקוליות ואת ההשכלה שרכש, וכבש את לב המושבעים. לעומת זאת, טימרכוס היה בן למשפחה עשירה ומכובדת, ובנעוריו היה גם יפה תואר. הוא הפך לאיש ציבור ובגיל שלושים נבחר לחבר מועצת העם. הוא חבר לדמוסתנס ולסיעתו האנטי-מקדונית. התביעה והתביעה-הנגדית של טימרכוס ואייסכינס הביאו להרשעתו של טימרכוס וכאמור, זכויות האזרח שלו קוצצו.

שכבת המדינאים ונואמי הנאומים היו כולם משכבת העילית של אתונה: כולם היו גברים, לנשים ולעבדים לא היו זכויות כלל. לא היה אוסף שלם של חוקי אתונה, לא היו עורכי דין ולא תובעים מטעם המדינה אלא רק שני אנשים הטוענים האחד כנגד האחר מול קבוצת אזרחים שנבחרו להיות מעין "מושבעים" השופטים באותו יום. שני הצדדים היו צריכים להיות מנוסים בנאומים: זו הייתה דרך ההתדיינות, והאחד היה יכול להשמיץ אישית את האחר, מבלי שמוטלת עליו חובת הוכחה. למדינה לא היו כלים ועניין לעמוד על משמר החוק. כל אחד היה יכול לתבוע את האחר. מרבית המשפטים הידועים לנו היו על רקע יריבות פוליטית. לא היו מפלגות של ממש כי אם בריתות בין אנשי ציבור נבחרים, וכל שותפות הייתה לצורך עניין ספציפי. יוקרתם של המדינאים היא שקבעה את כוחם הציבורי. הייתה אמנם הבחנה במערכת החוק בין משפטים אישיים וציבוריים לבין תביעות מן הסוג שכל אחד היה יכול להגיש ותביעות שיכול היה לתבוע אזרח שהיה לו עניין אישי בתביעה. כל תביעה הייתה מביאה לסוג אחר של עונש.

המשפטים היו רבי-משתתפים, לעתים מעין אספות עם פוליטיות דמוקרטיות. במשפטים חשובים שפטו מושבעים רבים (1001, 1501, 2001, 2501) שנבחרו בצורה שתנסה להבטיח היעדר אפשרות לשחד אותם. תביעתו של אייסכינס התבססה על חוק שקבע כי גבר שזנה וקיבל שכר עבור שירות מיני, תקוצצנה זכויות האזרח שלו ולא תהא לו הזכות לנאום או לכהן בכהונה ציבורית. הזנות כשלעצמה לא הייתה אסורה באתונה. אייסכינס הסתמך על חוקים שחוקק סולון, אותם ציטט לצורך ושלא לצורך העניין במשפטו. טענותיו היו כי טימרכוס לא הושפע מהחינוך הטוב שקיבל. לא היו עדים להאשמתו של אייסכינס; הוא ניסה לסבך את טימרכוס דרך טיעונים נסיבתיים, בהם רכילויות ושמועות. כל חייו של טימרכוס הועמדו כנגדו: ידידיו, הרגליו, סגנון חייו. הוא תיאר אותו כאיש פזרן שסירב לתת לאמו חלקת קבר, נהנתן שבזבז את עושרו על ארוחות יוקרה, חלילניות ויצאניות צמרת.

יצוין כי הזנות הייתה חוקית ורווחת: האתונאים התייחסו לזנות, נשית וגברית כאחד, כאל מקצוע לכל דבר. עסקו בו בעיקר עבדים ושפחות אך גם בני חורין. סולון ייסד בית זונות זול ונגיש לכל הגברים, כדי שלא ישחיתו בנות-טובים או ינאפו עם נשים נשואות. בצד עובדי מין עבדו במקצוע גם יצאניות צמרת ויצאני צמרת יקרנים שאפשר היה לשכור אותם גם לתקופות ארוכות על פי הסכמים אישיים. עובדי מין, גם הנשים גם הגברים, שירתו גברים בלבד. בגלל מעמדם הנחות לא הוכרו צרכיהן המיניים של נשים כשוות זכויות ולא ניתן להן מקום ליהנות ממין קנוי, אע"פ שהיוונים האמינו כי הדחף המיני והנאתן של הנשים חזקים יותר מאלו של הגברים. בתי זונות היו מוכרים, מה שחדש הוא בתי הזונים. הם באו לעולם כי היה להם ביקוש גדול וסיפקו בגלוי שירותי מין חד-מיני לגברים. לא המוסר של העובד בזנות עניין את האתונאים אלא חירותו של העובד וטיבם של יחסי העבודה.

טימרכוס היה אדם עשיר ועל כן היה קשה לאייסכינס להאשימו ישירות בזנות והוא השתמש במניפולציות לשוניות רבות המרמזות על המעשה אך לא נקט במילים הברורות. מה גם שמה שהיה מותר בשפה התיאטרונית – מילים גסות ביותר - לא היה מקובל בשפה הציבורית שהצריכה מידה של איפוק. החוק איננו חוקר את החיים הפרטיים אלא רק את אלה העוסקים בענייני ציבור, אומר אייסכינס בנאומו. היה ביקוש לשירותי מין של קטינים זכרים, ומכיוון שהיה ביקוש נולד ההיצע. ילדים ונערים נחשבו למעוררי תשוקה ומבוקשים על ידי גברים בוגרים. האבות שהיו אחראים לקטינים הם שהשכירו אותם ובחרו בשירותי המין. השכרה בתשלום פגעה בעתידו המדיני של הקטין, אך מכיוון שאלו באו רובם ממשפחות עניות הרי שממילא לא היה להם סיכוי בעולם הפוליטי. לדידם של האתונאים, אבות יכלו לעשות בבניהם ככל העולה על רוחם, אך בכל זאת "ההמלצה" הייתה לפנות לבני גרים וזרים. זו הייתה המלצה בלבד; אין הוכחה כי בני אתונה לא השכירו את שרותיהם.

הגימנסיונים, מכוני הכושר של הימים ההם, ואולפנות האבקות שהמתאמנים בהם התגוששו עירומים, היוו אבן שואבת לגברים שיבואו ויצפו בגופים הצעירים. יצירתו של אפלטון "כרמידס" מתנהלת באולפנה כזאת. זהו המקום בו סוקרטס מבלה ימים רבים ורואה את היפה מהיפים, כרמידס, מוקף מאהבים ומחזרים רבים. יופיו מהווה מעורר תשוקה בכולם. כרמידס מעדיף להתיישב ליד סוקרטס ולדבר אתו. סוקרטס מתבלבל למראה איבר מינו. אייסכינס מודה מראש שגם הוא נוהג להסתובב בגימנסיונים: "הייתי בעצמי והנני גם היום מאהב". מאהבם של רבים לפי השמועה המופצת. אייסכינס מודה שהשתתף בתגרות עם מחזרים אחרים וכתב שירים לנערים נחשקים. אייסכינס מבדיל בין אנשים עם "נפש נדיבה ורוחשת טוב", כמוהו כנראה, מול זנות של אלו השוכרים נער בכסף. אייסכינס מדבר על שידול ילדים "לידידות" כדי לא לקרוא לדבר בשמו. אלא שהוא מנסה להעמיד את עצמו באור של מי שהידידות שהוא מדבר עליה היא הגנה נוספת לנער שעוד לא יודע את דרכו, ולא לבצע בנער את זממו. הוא חייב להפריד בין התנהגותו המוכרת לבין האשמה שהוא תולה בטימרכוס. מכיוון שהודה ודיבר בפתיחות על היותו מאהב נערים, מסתבר שהיתה זו גישה רווחת ולא היה בזה בכדי לפגוע בו עצמו. הלא אכילס המבוגר ופטרוקלוס הצעיר, גיבורים שניהם, היו מופת ידוע לאהבת גברים שפסלים ומזמורים תיארו אותם.

גילם של הנערים המחוזרים היה צעיר מאוד. לפי הכתובים השונים, "הזקן הצומח על פניו של הנער משחרר אותו מאהובו. זקניהם של הנערים משחררים את מאהביהם מרודנות היופי", אמר ביון הסופיסט. אין סימוכין לדעה שיחסים חד-מיניים פסקו עם הנישואים לנשים. לא התקיימה כמעט בלעדיות מינית, אך אין גם הוכחות לגברים המקיימים יחסים עם גברים בלבד. טימרכוס, המואשם בזנות גברית, מואשם גם בפיזור כספו על יצאנית הצמרת פילוקסנה. אך אייסכינס מספר גם על מאהב קבוע של טימרכוס אחרי נישואיו. אפלטון בדיאלוג "המשתה" גם כן מדבר על אפשרות של זוגיות לכל החיים בין גברים. אוריפידס, המנשק את אגתון שהיה פעם נער יפה, אומר כי "סתיו היפים יפה אף הוא". הביקורת היא נגד "אהבה המונית" שאין בה התייחסות לנפשו ולתבונתו של הנחשק. כך, "מעטים הגברים הנוהים אחרי גברים שזקנם צמח ורבים הגברים שאינם נוטים דעתם כלל לתבונתם של מושאי תשוקתם ונוהים אחרי ילדים טיפשים".

עם זאת, אפלטון מתאר את אלקיביאדס, הצעיר יפה התואר, שמנסה בכל כוחו לפתות את סוקרטס המבוגר והמכוער, בשל תבונתו. שניהם מתוארים כמובן כיוצאי דופן בתבונתם. האחד כמתלמד צעיר בעל עתיד והשני כמבוגר תבוני ומוכר לכל. אריסטופנס מתאר באחד מחזותיו את מערכת היחסים כך:

חרמילוס: יצאניות בקורינתוס, כך אומרים, מפנות את גבן למחזר עני, אבל אם איש עשיר

מחזר אחריהן, מיד הן מגישות לו את התחת.

קאריון: גם נערים, כך אומרים, עושים בדיוק אותו דבר, ולא בגלל אהבת מאהביהם אלא בגלל הכסף.

חרמילוס: הטובים לא עושים כך, אלא רק הזונים. כי הטובים לא מבקשים כסף.

קאריון: אלא מה?

חרמילוס: אחד מבקש סוס אציל, אחר- כלבי ציד.

עד שאפלטון לא הגדיר מצב רגשי זה, לא הייתה מוכרת מה שמכונה מאז "אהבה אפלטונית". לכאורה, דבר חדש: הוספת רגש לתוך היחסים, רגש המביא לתוספת מחויבות של המבוגר לחנך את הצעיר, להקנות לו מידות הטובות. הוא ילמדו חכמה ויקנה לו השכלה. התמורה שהצעיר מקבל תמורת התמסרותו למאהב היא תמורה נעלה: לא חומרית ולא גשמית. כולה בעולם הרוחניות. יחסים כאלה בין גברים הם יחסים של אהבה שמימית, והאהבה התלויה בדבר היא אהבה המונית.

עיתוי הפעילות המינית, בחירת בני זוג, אופן החיזור, אלו המרכיבים של המוסר המיני הגברי. נשים נחשבו לקטינות תמיד: תאוותניות, חסרות איפוק ושליטה עצמית - בדומה לילדים. משום כך הן זקוקות לפיקוח ולהשגחה מתמדת, לאפוטרופסות של גברים.

כד יווני 480 לפני הספירה. יחסי גברים עם גברים ונשים עם נשים מקורם בטבעם של בני האדם ובצורתם מקדמת דנא ולפיכך הם טבעיים

אפלטון אומר בדיאלוג "המשתה" כי יחסי גברים עם גברים ונשים עם נשים מקורם בטבעם של בני האדם ובצורתם מקדמת דנא ולפיכך הם טבעיים. מכאן עוברת גילולה לתאר "מה הם עשו זה לזה, מה הם עשו?" בפרק הנושא שם זה, גילולה מתארת ומנתחת ציורי כדים עתיקים. לא אכנס כאן לתיאורים מפורטים מדי.

עד כאן קיצור ממאמרה של דבורה גילולה המלווה ומקדים את הנאום עצמו ובא להסביר את הרקע והסיבה למשפט. בחלק זה הכוונה היתה להסביר את הטענות המופיעות בנאום התביעה של אייסכינס נגד טימרכוס.

חשבתי שלא יהיה זה הוגן להביא ציטוטים בודדים ומקוצרים מתוך הנאום עצמו, מכיוון שהעניין עצמו נהיר מתוך עצם קיומו של הנאום. עם זאת, הוא איננו ארוך ונוח לקריאה, במיוחד אחרי שהרקע נעשה נהיר עם תום קריאת ההקדמה. כאמור, אייסכינס מאשים טימרכוס בנתינת שירותי מין בתשלום כדי להכשיל מהלך פוליטי. בנאום עצמו הוא איננו אומר את הדבר בגלוי; הוא רומז והולך סביב המלה והנושא. הוא מספר על ההיסטוריה המינית של טימרכוס, שהיא בפני עצמה איננה יוצאת דופן, אלא שמפעם לפעם הוא מרמז, מבלי להגיד בגלוי, שעבור חלק מהיחסים עם האנשים שהוא מונה אותם כבני זוגו, טימרכוס קיבל כסף. זהו דבר שמונע ממנו לשמש בתפקיד בו הוא נמצא, כפי שמסופר בפתיחה.

מצאתי את הספר על שני חלקיו יותר ממעניין. זהו ספר משכיל ומלמד. עם קצת מחשבה, מעניין לנסות ולהבין את השינוי שחל במחשבה המערבית מאז נכנסו הדתות היהודית והנוצרית. כל אחת מהן בנפרד ושתיהן ביחד, כל אחת בהשפעתה, שינו לחלוטין את ההתייחסות לתופעות חברתיות שנחשבו לטבעיות, לפני הטלת איסורים על היהודים שנועדו להבדיל אותם מהגויים. הנוצרים אימצו לעצמם חלק מהאיסורים היהודיים, הרחיבו ושינו מסיבות פנים-כנסייתיות. הספר חשוב להבנת צורת חיים שאיננה אתנו יותר על מנת לעקוב אחר השינוי ולנסות לדמיין איך נראו החיים אז.

קריאה נוספת - אימגו

אתונה מול ספרטה

טרויה: אודיסאוס אבינו, הלנה היפה אימנו

טרויה השחורה

טרויה - אירופה הלבנה?

ביוגרפיה כהיסטוריוגרפיה אצל פלוטרכוס

משפט סוקרטס

אלכסנדר הגדול מכולם

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן