אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חוקי המשיכה על פי אורי לוי


התמונה של שושנה ויג

אורי לוי / שכרון סיני

דוקטור לפיזיקה מטעם מכון וייצמן, אורי לוי, פרסם בעת האחרונה ספר בהוצאת חלונות: שִכְרוֹן סִינַי. ספר הפרוזה הוא ספר סיפורים, חמישה סיפורים ואגדה. צריך המון תעוזה כדי לפרסם ספר סיפורים. לאורי לוי, כנראה, יש סוג של חוצפה צברית אם ניסה להיכנס לתחום הסיפור הקצר. אורי לוי רוצה להיות אנטון צ'כוב, או ריימונד קארבר. אורי לוי רוצה להיות אמן. אם לא אמן הסיפור הקצר, לפחות אמן האגדה.

אורי לוי לא המציא את הגלגל, קדמו לו בספרות העברית יוצרים גדולים שבאים מן האקדמיה מתחום המדעים המדויקים. נזכור את שאול טשרניחובסקי שהיה גם רופא ילדים ידוע בתל אביב בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. בימינו נמצא חוקרים ידועים מתחום המדעים המדויקים כפרופ' אבנר טריינין, אברהם הוס, צבי עצמון, שביססו מעמדם כמשוררים מרכזיים. גם יורם אורעד שכותב ספרי מדע בדיוני לנוער מגיע לשטח הספרותי מתחום המדעים המדוייקים.

אורי לוי, מנסה צעדיו בהיכל הספרות בצעדיי הסיפור הקצר. על פי ההגדרה המילונית הסיפור הקצר: יצירה ספרותית בעלת היקף מצומצם.הצמצום מחייב סלקטיביות, ריכוז, מיקוד ומתח-כדי להשיג שלמות עלילתית ואחדות רעיונית. הסיפור הקצר מתמקד בעלילה אחת, אירוע אחד או מחזור אירועים היכול לקרות לבני אדם. העלילה מתפתחת בשלבים הידועים של התחלה, אמצע, שיא וסוף (או:פתיחה, סיבוך, שיא והתרה). אירוע אחד זה, שבו מתמקד הסיפור הקצר, הוא בעל חשיבות מכרעת וחורצת גורל בחיי הגיבור. מספר הדמויותמצומצם ומסתכם בדרך כלל בדמות ראשית ובדמות משנית. יש שימוש בסמלים,שתפקידם להרחיב את המשמעות. הגיבור בסיפור הקצר -דמותו משתנה,חל בו שינוי והוא מתפכח. השיא,הרגע המותח ביותר ביצירה,מופיע כמעט בסוף.

אם מנסים לבחון על פי ההגדרה הקלאסית את סיפוריו של אורי לוי נתאכזב מעט. אמנם אורי אמן של מילים והוא יודע לכתוב באופן ייחודי, אך מדי פעם מאבד הקורא את כוח הקריאה שלו. לאורי לוי לטעמי, חסר עדיין החן שיש לכותבים אחרים. אף על פי בחירת אירועים שיש בהם מתח מסוים התקשיתי למצוא את רגעי השיא בעלילותיו. בתום הקריאה של רוב הסיפורים לא יכולתי לאחוז ברגע מתח דרמטי שהוביל אותי להשתאות או לפליאה עמוקה. מישהי כמעט טבעה במאגר המים בסיפור הראשון " יום אחד של קיץ בין הכרמל לגבעות". הגיבור הצליח לחלץ את הנערה אחריה חיזר וסוף טוב הכול טוב. אורי כותב על פי דרכו ושיטתו על חוקי המשיכה בין גבר לאישה. וזהו החוט המקשר בין סיפורי הספר. הנער המתבגר בסיפור הראשון, מדריך הטיולים בסיפור שכרון סיני. אם תשאלו אותי אורי לוי כותב על חוקי משיכה פיזיקאליים ומעט רומנטיקה מכניס בהם. הגיבורים שלו מנסים להתמודד בחוקי המשיכה הטבעיים המרוכזים בין גברים לנשים ולאחר שהם עוברים לבטים הם בסופו של דבר נכנעים ליצר הטוב או רע, תלוי מהי נקודת המבט שלך.

את קריאת הספר משכתי פרק זמן. הייתה בי סקרנות לקריאת הספר בשל היותו של הסופר פיזיקאי. אורי לוי אינו המדען הראשון או המדען האחרון האוחז בעט הכתיבה. אבל אני ניסיתי להתמודד עם הקריאה כדי לגלות אילו חלקים יקסימו אותי. וכאן אני מוכרחה לציין שסיפוריו הקצרים אשר בראשית הקריאה הצליחו לרתק אותי ככל שהתקדמתי בקריאה החלה לנטוש אותי התחושה, ודבקתי באגדה שהיא לב ליבו של הספר: אגדת הקוץ והשושנה. היא שמצאה חן בעיניי. אני מוכנה לשוב לקרוא את האגדה שהיא האגדה שסיפר מדריך הטיולים בסיפור שכרון סיני. ואני בוודאי אשוב לעיין באגדה המופלאה על מנהגי האבות הבדויים כלפי בנותיהן. זו הייתה אגדה שקיימים בה כל חוקי האגדה. וכאן התאהבתי כליל בכתיבתו של אורי לוי, וכבר לא היה איכפת לי מה מידת הצלחתו בסיפורים הקצרים.

אורי לוי, נולד בקיבוץ רמת רחל והתחנך בקיבוץ עין הכרמל. הסיפורים שלו נשאבים מחוויותיו האישיות של הסופר. את שורשי ילדותו בכרמל ניתן למצוא בסיפור הראשון "יום אחד של קיץ בין הכרמל לגבעות". זהו סיפור על הווי הקיבוץ בחברת בני הנוער. על סיפור המשיכה בין לוי לבין מאלכה (לא שגיאה שלי אלא כתיב הספר). ברור שזהו סיפור זיכרונות. מה עוד שבסיום הסיפור חותם אורי לוי את שמו, כמו הוא מכריז על בעלותו. וגם מציין את מקום ושנת הכתיבה- רחובות, 2000. כך נוהג אורי לוי הסופר בכל קובץ הסיפורים הוא הקפיד להטביע לכל סיפור חותמת זמן ומקום וחתימתו של הסופר הוא עצמו. לא מזכיר לכם מעבדה לפיזיקה? ומה עוד ששמו של הגיבור הוא לוי כאמור הנוף הוא נוף ילדותו. האין ללוי סיפור של התאהבות במלכת הכיתה והצלתה ממוות? הגיבור כמושיע בסיפורי האגדה הוא כנראה שזינק מתהומות התת מודע של לוי וזכה לפרסום בצורת הסיפור הקצר.

במהלך מסע הזיכרונות של הסופר ניתן למצוא הצדעה למחנכיו. אליהו, המורה למתמטיקה, שמשנה את מקומות הישיבה בכיתה כדי שהתלמידים יצליחו ללמוד אלוגריתמים בשיטה המחברת בין אלה שהבינו את החומר לאלה שלא הבינו את החומר. ומיכה המורה שתורם לחיבור בין לוי לבין מאלכה.

גם ישעיהו סגל מורה ומחנך שהעניק לו ספר תנ"ך עם הקדשה. מורה שידע תנ"ך, ידע היסטוריה וידע גיאוגרפיה, בעיקר של א"י. זהו האיש שהשפיע על שקד גיבור הסיפור שכרון סיני. מסע חיפוש התנ"ך בכיתה ז' כחלק מחוויית ההתבגרות. חוויה מכוננת בין חוויות החברה הקיבוצית הבונה חברה חדשה, וכן שימת דגש וזיקה למקורות היהודיים. הענקת הפרס בדמות ספר התנ"ך מאוד ערכית ומאוד חשובה בעיניי המספר. החוויה משולבת במסע לאהבת המולדת. טיול שנתי בגלילי העליון טיפוס למונפור בין היתר כשהפרס לכיבוש פסגת ההר הוא ספר התנ"ך. הסיפור על העבר מתברר משיחת המטיילים בסיני, השיחה בין מרכוס המדריך שיודע הכל לבין שקד, לבין יפה החברה החדשה של שקד.

"המחנך הדגול שלו שם את התנ"ך במקום גבוה. אולי הכי גבוה. כמו דגל. לסמל את שליטת היהודים שחזרו לציון, בחורבות מבצר שבנו פעם פולשים צלבנים. אמנם דגל נסתר, אבל בכל זאת, מפיץ דברי תורה ברוחות הצמרת. אמן" שם, עמ' 63.

אם נחזור לנקודות המשיכה בין הגבר לבין האישה נמצא שמחוות השייכות לחלק מן הגיבורים הן מחוות ששייכות למארג התרבותי שנשכח מעולמנו. הגיבור באחד הסיפורים מושיט פרח או מגיש תקליט של שלישיית גשר הירקון.

הסיפורים האחרונים בספר קשורים להווי העולם המודרני, אחד הסיפורים מסע של אנשי עולם היי טק באמריקה. המסע מתואר מנקודת מבט של בחור שאינו מצליח להתחבר לראש הנהנתני של מעבידו. סיפור של חברה מסתאבת.

רוב הסיפורים הם סיפורים של פרידות, המשיכה בסיפור שיכרון סיני בין המדריך לבין המטיילת דליה שוברת את המסגרת המשפחתית שאותה הקים הגיבור מעט לפני שיצא למסע בסיני. הסיפורים האחרים לא מתארים קשרים של אהבה, גם סיפור הראשון של התשוקה בין הנער המתבגר למושא אהבתו מאלכה נגמר בפרידה מסוימת.

שאלתי את אורי לוי שאלה אחת, ואני מרשה לסופר לחתום את מאמרי, קראו והשכילו:

ש.ו: הבנתי שאתה מגיע מתחום המחקר לכתיבת פרוזה. אתה יכול להסביר מעט על הזיקה שלך באופן אישי לכתיבת פרוזה. וגם האם, לדעתך, יש זיקה בין העולם המחקרי, כחוקר בתחום המדעים המדויקים, לבין כתיבת סיפורים קצרים.

א.ל. - "מאין נחלתי את שירי?" או, כמאמר העם: "איך פתאום התחלתָ לכתוב?" שאלה נכבדה. בלשון פיסיקאים – "לא טריוויאלית".

ברור שלא מדובר ב"פתאום". אף על פי שיום אחד אכן יושבים לפתע מול "בחמש ושלוש דקות צלצל השעון" (המשפט הראשון בסיפור הראשון), אין ספק שמדובר בתהליך. במקרה שלי – תהליך דגירה ארוך וממושך. אבל, כדי לא לצאת בידיים ריקות, אני יכול אולי לנסות ולהצביע על מספר אירועים בכיוון – "הקפה בפאלרמו", "המכתב", "ניצוצות".

היה זה בוקר של שבת. הסבתי אל השולחן על המרפסת רחבת הידיים ב- נגיד– קפה "פיצה מארינה", והשקפתי על מפרץ פאלרמו. במרחק שולחן או שניים הניחה את כובעה והתיישבה למולי גברת מהודרת עונדת תכשיט דמוי אגס באמצעו של מחשוף משולשי. לא עבר זמן רב ומצאתי את עצמי רוקם סיפור (בחור צעיר ויפה תואר, מתקרב אל שולחנה של הגברת עם האגס ומתפתח דיאלוג שנון...). נהניתי. האם היה זיגמונד פרויד אומר: "אותו בוקר של שבת התחלת לכתוב"?

ערב אחד, ערב שלישי בשבוע - נניח, ישבתי אל מול המקלדת ו"הוֹלדתי" מכתב (באנגלית) לאחד הילדים שלי שהסתובב במזרח. תכננתי, ואכן כתבתי, מסה פילוסופית ארוכה ומעמיקה (שבעה עמודים) – הגדרת האמת, ותכלית החיים, והמלצת נייק ("מה לעשות? – לעשות!"). אלא, לפני שהבנתי כיצד קרה הדבר, פתחתי בשני עמודי "פיוט" (רוח קרירה, ילדוּת, חצבים, חלזונות). נהניתי. זוהר קריאת היצירה המוגמרת האפיל על מאמץ הכתיבה. האם היה אלפרד אדלר אומר: "אותו ערב שלישי בשבוע התחלת לכתוב"?

אם אני מתאמץ מאוד, אני מגלה ניצוצות מהעבר הרחוק - בשנות העשרים לחיי כתבתי שיר (אחד ויחיד אבל מקורי ויפה דווקא), בשנות הנעורים הייתי חבר במערכת "כרמלים" (עיתון בית הספר), ובכתה ד' חיברתי את "יש לנו כלב"...

לפני סיום אני מבקש לשרש "סטריאוטיפיזציה" רווחת. (אני כותב "סטריאוטיפיזציה", כי כשהשתמשתי במילה הזו בראיון עם ענבל גזית מגלי צה"ל, היא חזרה על השאלה כדי לשמוע את המילה מתגלגלת שוב על לשוני). על כל פנים – מקובל לחשוב כי העוסק במדעים מדויייקים מוחו אפור ונפשו יבשה. כאילו נוסחאות מתמטיות לא מסתדרות עם שקיעות וורודות. חברים, למה ומדוע? מה לכם הסטראוטיפיזציה הזו?

אם יש קשר בין כתיבה לבין עיסוק במדעים מדויקים, הרי הוא קשר חיובי דווקא. בין השאר (בין השאר, כן?) אני מתייחס לכתיבת סיפור כאל תרגיל אינטלקטואלי. "נסה לכתוב סיפור רב-רבדים שגלעינו –

מה נעלה יותר – לשאת באורך רוח חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו

או אם חמוש לצאת מול ים היסורים, למרוד וקץ לשים להם,

למות לישון ולא יותר ודעת – השינה הזו תשבית מכאוב הלב ואלף הפגעים?"

מי שיקרא באיטיות את "שיכרון סיני", למשל (או את "אגדת הקוץ והשושנה"), ימצא כי התייחסות לשאלתו של המלט / שייקספיר מבצבצת ברבדים העמוקים.

"מאין נחלתי את שירי?" (ביאליק) אולי הכי טוב להיתלות באילנות גבוהים:

לא זכיתי באור מן ההפקר

אף לא בירושה בא לי מאבי

כי מצורי ניקרתיהו

וחצבתיהו מלבבי.

לסיום, הספר הוא ספר ביכורים הוא אינו נקי מפגמים של ספר ביכורים, עם זאת הכותב מגלה כישרון כתיבה ובניית רצף עלילתי קולח. ואני מצפה לספריו הבאים. אורי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג