אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עשרה אינדיאנים קטנים / שרמן אלקסי


התמונה של דן לחמן

עשרה אינדיאנים קטנים / שרמן אלקסי. הוצאת חרגול
עשרה אינדיאנים קטנים / שרמן אלקסי. הוצאת חרגול

האמריקאיים והספרות האמריקאית נראית כאילו אינה יכולה להפתיע אותנו יותר, למרות עושר המגוון האתני החי מתקיים ומתבטא בה. אנחנו יודעים ומכירים את חיי היהודים, את האפרו אמריקאים על חיי הגטאות והתמות המעסיקות אותם. אנחנו יודעים המון על האיטלקים הטובים והרעים, על האירים העניים והיוונים העליזים. על אצולת הדרום ועל הזבל הלבן. אפילו על הומוסקסואלים אמריקאים כבר קראנו לא מעט. קראנו על האמריקנה הגדולה שמוצאה האתני פחות חשוב. על האמריקאים המקוריים אנחנו כמעט ולא יודעים כלום מאז שהוליווד הפסיקה ליצר מערבונים בהם אינדיאנים עטורי נוצות יורים חצים בלבנים המסכנים. אבל האינדיאנים, היום מיעוט, הם התושבים המקוריים של היבשת הזאת ועד היום לא נתקלתי בסופר שידבר את חייהם המודרניים. כעת תורגם ספרו של שרמן אלקסי לעברית והוא מנסה לפתוח לנו צוהר לחייהם של אדומי העור המודרניים.

אלקסי הוא אינדיאני בן שבט "ספוקין" החי בשמורה ליד סיאטל. בספר תשעה סיפורים שלפי דברי הסופר אמורים לשנות את דעתנו על האינדיאנים.

בדרך כלל די קשה לי לכתוב על ספר סיפורים קצרים כי לרוב כל אחד עוסק בדבר אחר ותמיד צריך לבחור ולהתרכז בסיפור אחד הנראה חשוב במיוחד. כאן יש מכנה משותף לכל הסיפורים. כולם עוסקים בבני השבט ספוקיין המפוזרים מחוץ לשמורה.

"מה ההבדל בין שמורה אינדיאנית לעיר של חוטבי עצים הומופובים, סקסיסטים וגזענים, לבנים סוג ד' שמאוכלסת כולה בילדים עם מוטציות עקב נישואיי דודנים מדרגה שניה?" שואל אלקסי, והתשובה לסטריאוטיפ והדעה הקדומה היא שלאינדיאנים יש גם צמות ואת הדימוי הזה הוא בא לשבור.

האינדיאנים לפי אלקסי הם עצלנים ואלכוהוליסטים אך יש להם גם פתיחות לקיום יחסים דו-מיניים מתוך בחירה כפי שמסתבר ביותר מסיפור אחד בספר. הם חיים בשמורה מוגנת המנוונת אותם, אך לא כולם. רוב גיבורי הספר הם אלו שעזבו את השמורה וחיים בעיר הגדולה הסמוכה, חלקם למדו לימודים גבוהים ובכל מקרה הם אחרים. הם נושאים בתוכם את חותמת גזעם. המכנה המשותף לכולם הוא אינדיאניים במפגשם עם העולם המודרני הלבן, עם הליברליזם האמיתי והמזויף, עם הגזענות. מפגש שלגבי חלקם הגדול הוא הרסני.

"איך אינדיאני מסוגל ללבוש מדי צבא אמריקאיים ולא למות מאירוניה ארסית?" הוא שואל בסיפור אחד. בסיפור אחר נתקלת סטודנטית בספר שירה של משורר אינדיאני בלתי מוכר לה. אחד שהוא דווקא מהשבט שלה. היא גרה במעונות אך מסרבת לחלוק דירה עם אינדיאנית אחרת:

"היא ידעה שאם תכניס שותפה אינדיאנית היא תכניס מהר מאוד את הבת דודה של השותפה, את האח הצעיר שלה, את החצי בן דוד ואת הכלב האובד, ואף אחד לא יתרום אגורה לשכר דירה. אינדיאנים רגילים לחלוק דברים. הם קוראים לזה שבטיות, אבל קורליס חשבה שזה סתם סוג נוסף של קומוניזם כושל".

וכך מתוך הסיפור מתאר הסופר עוד איזו תכונה גזעית לכאורה. הוא מתאר אותה כך:

"היא סתם אישה ילידית מבולבלת שמגששת את דרכה במבוך קולוניאלי. אבל היא בהחלט הייתה אינדיאנית עם תקרת אשראי נוחה, שידעה איך להשתמש בכרטיס הוויזה שלה" קורליס תיארה לעצמה שהיא בהחלט רשאית להפיק תועלת מסטריאוטיפים אתניים חיוביים, בלי להרגיש שום אשמה. במשך חמש מאות שנה האינדיאנים נטבחו משום שהיו אינדיאנים, אז אם קורליס מקבלת מדי פעם קפה בחינם מהאינדיאנופילית הלסבית הטבעונית המקומית, מי בכלל יכול למצוא בזה טעם לפגם?" "במאתיים השנה האחרונות למדו האינדיאנים לעמוד בתור בהמתנה למזון, לאהבה,לתקווה, למין ולחלומות, אבל הם לא ידעו איך לצאת מהתורים האלה."

לא קל לקרוא תיאורים כאלה. היא יוצאת לגלות מי הוא המשורר ומה קרה לו. והמפגש מאכזב עד מאוד. אחד הסיפורים שהוא מספר לה הוא על ערב קריאה של משוררים בו הוא פוגש איזו משוררת צעירה, לבנה האוספת אותו אליה הביתה והם מקיימים יחסי מין כשהיא צועקת לו תוך כדי "שים בתוכי את הכאב שלך. זה נחוץ לי. זה מגיע לי" איש בעל הבחנות חדות המבוטאות במשפטים קטנים האומרים כה הרבה. השנאה העצמית והליברליות המעושה של הלבנים באים לידי ביטוי במשפטים קטנים אך צורבים.

בסיפור הכתוב בצורה מדהימה ובשפה דחוסה מאוד הוא מתאר אישה היושבת במסעדה בהפסקת צהרים ומחכה למלצר שיחזור עם כרטיס האשראי שלה. "אולי הוא דופק איזו מלצרית במזווה, בואי לא נהייה הומופובית, אולי הוא דופק את הפיקולו הנאה מגואטמלה" ופתאום ובתוך המחשבה הזאת באופן לא צפוי מתפוצת פצצה באקט טרוריסטי במסעדה. היא ניצלת וחייה משתנים באחת. מימי לא קראתי משהו המתאר בצורה כזאת דחוסה את התהליך הטראומטי שעוברת ניצולת טרור. את ההיסטריה, את הפחד, את הטראומה. סיפור מדהים ביכולת התיאור והכתיבה. ומה שמעסיק אותה באותו רגע נוראי היא השאלה האם כל מי שנהרג בפיגוע התאומים היה אדם טוב. כמה אנסים כמה פדופילים ומכי נשים נהרגו שם. הפיגוע נותן לה הזדמנות למחוק את עברה ולהתחיל חיים אחרים, לא שהיא יודעת איזה. מעורר צמרמורת וחלחלה. מוזר שאינדיאני יכול לפנטז מהלך נפשי דמיוני ומהמם על אישה שטרור נותן לה אפשרות לברוח מעצמה וזהותה. מוזר שהסיפור הוא דמיוני בלי שלמחבר הייתה התנסות עם טרור עירוני קטן, להוציא את אסון התאומים.

בסיפור אחר מצחיק עד דמעות מספר שחקן כדורסל אינדיאני מבוגר על אמו שהייתה פמינסטית אינדיאנית שנשים לבנות באו ללמוד תורה מפיה ובמיטב המסורת של הניו אייג' הפכו אותה לסוג של שמאנית היודעת לחולל נסים והמחוברת לאדמה ולאלים. אלקסי מצליח ללעוג בחיבה גדולה גם לנשים האינדיאניות המתמכרות לנשים הלבנות הבאות להכתיר אותן בכתרים משונים וגם לנשים הלבנות המחפשות להן משמעות בכמה אגודת נוצות. מצחיק מאוד ועמוק מאוד. מסתבר שאפשר ללעוג בחיבה גדולה כזו לתופעות הללו.

סיפור נסיעתו במונית של אחד, ויליאם מגחיך ומביא לאבסורד גזענות וצבעוניות. נהג המונית הוא שחור השחור שואל את ויליאם אם הוא יהודי, לא, אני אינדיאני אומר ויליאם, מהודו שואל הנהג? לא. לא אינדיאני של יהלום על המצח, אני אינדיאני של נוצות וחץ וקשת. מסתבר שנהג המונית השחור הוא אתיופי, טייס מטוסי סילון שברח בעקבות בעיה פוליטית והם מנהלים ביניהם שיחה הזויה בה ויליאם מספר לנהג על מישהו שצעק לו ברחוב תחזור לארץ שלך. תחזור אתה ענה ויליאם, אני בארץ שלי. וכך השיחה הולכת ומשנה כיוונים ודנה במשמעויות הצבע והגזע.

כל הסיפורים בספר חזקים וחריפים מאוד. הכתיבה גברית מאוד בשפתה ובעצמתה. אלקסי סופר שנון גם כשהוא מבקר חברתי עמוק ואחרי שגומרים לחייך ולעתים לצחוק ממש נשאר איזה זעם וכעס על החברה. מאחורי הנשכנות מסתתרת הומאניות גדולה. אלקסי איננו נופל במלכודת התיאור האתני. הוא סופר מודע לספרות.

לעתים אפשר לשכוח לרגע שגיבור הסיפור הוא אינדיאני, כי החוויות אנושיות כל כך, אלא שאז בפיתול של משפט הוא מחזיר את הקורא באחת שמדובר בכל זאת באינדיאני העשוי להיות כל כך מנוכר לעצמו ולארץ בה נולד ובה הוא חי. סרקזם נושכני נודף מכל שורה שנייה מכל תיאור. הוא יכול לצחוק מאינדיאני הזקוק לקבוצת תמיכה כי הוא סקסיסטי מדי.

"בטח, הוא היה חבר רשום בשבט ספוקיין האינדיאני, אבל הוא היה גם חבר מלא בשבט היומנים הממוחשבים ושבט הבידוק הביטחוני ושבט המכוניות השכורות ושבט ההסעות למלון ושבט שיחות החוץ הסלולאריות".

הוא מאפיין את גיבוריו בצורה כה מדויקת נשכנית ומלאת חמלה באותו זמן. הוא רואה את השתנות השבט, את הפרטים האנושיים המשנים את ראיית העולם ונקרעים בין לבין.

לא רק שאלקסי הוא סופר מוצלח הוא גם אמן סטנדאפ ומוסיקאי מחונן. ניכר באלקסי שלמד ספרות ולא רק אלא שהוא גם מלמד ספרות באוניברסיטת וושינגטון. ספר ראשון שלו בעברית. מרתק מאוד ושווה קריאה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן