אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלמה שיבולת / רופא


התמונה של דן לחמן

מעטים האנשים המכירים את שלמה סחיווסחודר. שם משפחה קשה להגיה גם בהולנדית, ארץ המקור של השם. שם שאפילו הולנדים יתקשו לאיית את כל שש עשרה האותיות הנדרשות לכתוב את השם.

schijveschuurder. רבים, רבים מאוד מכירים את פרופסור שלמה שיבולת, שזה בעצם אותו אדם. פרופסור שניהל לאורך שנים מחלקה פנימית בבית חולים שרבים נדרשו לשירותיו. כעת הוא פרסם אוטוביוגרפיה שהוא קורא לה "רופא" והיא מרתקת. מרתקת כי כבר העובדה הראשונה בחייו קצת מוזרה לנו. הוא מבין המעטים מאוד בארץ שנולדו באינדונזיה. אין ספק שהוא הרופא היחיד שנולד בארץ הרחוקה ההיא.

למה ביוגרפיה? למה לא בעצם. כבר אמר מישהו שבכל אדם טמון סיפור אחד ראוי. בדור שעבר את מלחמת העולם, ואצלנו אלו שגם היו במחנות ריכוז, לכולם יש סיפור ראוי ויותר מכך סיפור השווה הנצחה. השאלה שתשאל היא האם האדם יודע לגלגל את סיפורו בכתב.

אני חייב להודות מראשית הכתיבה שאני מכיר במקצת את פרופסור שיבולת, האיש בעל חוש ההומור היבש הכל כך, ה"אנגלי", מניין להולנדי הזה חוש הומור חד ושנון כזה. יש סיפור המתגלגל במשפחת מטופלים שלו על טיול מחוץ לעיר. משפחת שיבולת נוסעת לטיול ובדרך נכנסים לאיזו מסעדת דרכים שלא הייתה עמוסת סועדים באותה שעה. בעל המקום מתיישב לידם לגלגל שיחה, דבר העשוי לקרות במסעדות ריקות, מכאן לשם הוא מספר שהוא קצת חולה ושלמה שואל אותו מתוך עניין בפרטים. אתה צריך ניתוח אומר שיבולת בסוף הסיפור. הרופא שלי אמר שלא צריך, עונה המסעדן. מי הרופא הטיפש שלך שואל שלמה. פרופסור שיבולת, עונה לו המסעדן. שלמה מסתכל עליו רגע מנסה להיזכר במקרה, נו טוב, הוא נחשב לרופא די טוב, אם הוא אמר שלא צריך אני לא אתווכח איתו, אומר שלמה וכולם פורצים בצחוק.

/

מחנה שבויים יפני, מלחמת העולם השניה.

את סיפורו הוא מתחיל בציון העובדה שהיה סגור ארבע שנים במחנה כפייה יפני. אינני יודע כמה כאלה ישנם בארץ שיכולים להעיד על מחנות מסוג אחר מאלה המוכרים לנו.

"אפילו היום אני מתכווץ כאשר אני פוגש תיירים יפנים מבוגרים. כלפי הצעירים תגובתי קשה פחות אך השפה המקוטעת, הנוקשת, עדיין מצמררת אותי, מה גם שביפנית אפילו פיוט נשמע כפקודה. בניגוד לעם הגרמני, היפנים לא הודו עד היום במרבית פשעי המלחמה המחרידים שביצעו ולא עולה על דעת השליטים לפצות את ניצולי האכזריות. אני נמנה עם 800 אלף כלואי המחנות באסיה שחייהם ניצלו הודות לפצצה האטומית שהוטלו על הירושימה ונגסאקי. הפצצות ההן אינן מעוררות בי נקיפות מצפון"

הסיפור מתחיל שנים קודם לכן, בזמן שבו קצין רפואה הולנדי ואשתו, שני צעירים, יוצאים לדרכם מהולנד לאינדונזיה, אז ידועה בשמה הודו ההולנדית. ארץ שהייתה ארץ כיבוש פורטוגלית שעברה לידי ההולנדים ושרידי החיים הפורטוגזיים עדיין ניכרות בה, אז. שם בבית רחב ידיים נולדים הילדים. שלמה הוא השני להיוולד במשפחה. בטיול שהוא עורך עם אביו הם רואים אישה שנפגעה ממכונית חולפת. אביו יצא לבדוק אותה, וקבע את מותה.

"הרגע ההוא חרץ כנראה את גורלי להיות רופא כאבא, אולי בעל כורחי. מראה גוויה ראשונה בחיי, אבא המנסה להצילה, וקוצר היד לא הפחידו אותי, אם כי נחרתו בתודעתי"

אביו של שלמה חבר בקבוצת "הבונים החופשיים", עובדה חשובה במידת מה לסיפור. בבית המשפחה מבקר לעתים החשמן של בורנאו, והנה שני האנשים ההולנדי הקתולי המאמין מתיידד עם הרופא היהודי החבר בבונים החופשיים ומתווכחים על פעולת המיסיונריות בקרב הילידים.

כשהוא בן שש הם עורכים טיול אל שבט הדאיקים (dayak) שבט הידוע בזה שהם כורתים את ראשי אויביהם בהאמינם כי הזוכה בראש מסגל לעצמו גם את כוחו של המת. הראש הכרות היה מובא לאם הגדולה, האישה שבראש השבט, והיא הייתה מעניקה אותו למנצח. אחד המקומיים מראה לילד את אצבעו הקטועה ומספר לו כי נוקש על ידי קוברה וכרת לעצמו את האצבע מיד ובכך הציל את חייו. "האם נטבע בי באותו רגע גם חותם הרופא הצבאי?"

ב1936 נוסעת כל המשפחה לחופשת מולדת בהולנד. בספרד משתוללת מלחמת האזרחים ובאירופה כבר מבינים שמתקרבים למלחמה, אלא שהולנד הייתה שאננה וחשבה שתוכל להישאר ניטראלית. הילדים בבית הספר ההולנדי קוראים לשלמה בוטן על שום צבע עורו הכהה שירש מסבתו היהודייה ספרדייה.

כשהם חוזרים לאינדונזיה האח הבכור, יעקב, נשאר ללמוד בהולנד. שלמה ואחיו הקטן גרשום, גוסטב, המוכר בשם החיבה גוס (חוס במבטא הנכון) חוזרים לאי הרחוק. ומי שקרא וחושב שהעפת עפיפונים והניסיון להלחם בעפיפונים האחרים הוא משחק אפגאני בלבד יגלה בספרו של שיבולת שגם שם באינדונזיה היו מושחים חבלים בתערובת אבק זכוכית ודבק נגרים ונלחמים אחד בעפיפונו של השני.

בימים ההם מתחילים כבר להגיע הפליטים היהודים הראשונים מפני האימה הנאצית. אינדונזיה הייתה תחנה בכיוון אוסטרליה או כל מקום אחד אליו יוצאות אניות ועליהן מקום. כך הם שומעים לראשונה על הזוועה, אם כי הימים עדיין ימים שלפני המלחמה.

הם עדיין ילדים ושיבולת מיטיב לתאר את חייו ונופיו של האי הקסום בו חיו. את השכנים על מנהגיהם על שדות האורז, רעידת אדמה. כשמרחוק מתקרבים היפנים אחרי שכבר הפציצו את פרל הרבור ונכנסו בכל עוזם למלחמה. הם כובשים את אינדונזיה וככל שמשפחת שיבולת מנסה לברוח מהמלחמה היא רודפת אחריהם, מוצאת אותם וסופו של כל האי להיכבש. הבריחה ממקום למקום אינה עוזרת והם נתפסים ונשלחים למחנה בתחילה האם עם הילדים, אך אחר כך הופרדו הילדים הגדולים יותר ובתוכם שלמה, למחנה גברים. אביהם כבר היה במחנה שבויים מזה זמן מה.

/

מתקרבים היפנים אחרי שכבר הפציצו את פרל הרבור ונכנסו בכל עוזם למלחמה

היפנים לא הפלו את היהודים ככאלה. העינויים הפיזיים היו מנת חלקם של כולם באותה מידה. היפנים נהנו להכאיב באופן אישי כל אחד בנפרד על ידי עינויים ממינים שונים המתוארים כולם בספר. יום אחד בפתאום משתנה היחס של היפנים לטובה. לוקח להם עוד כמה ימים להבין שיפן נוצחה במלחמה, עובדה המתאשרת לאחר שקצין ביון הולנדי מגיע למחנה ומספר להם על הפצצות האטומיות. לאחר שנות רעב ומחלות מצניחים לראשונה מזון ותרופות. בינואר 1946 האם והילדים חוזרים להולנד. שם מתחיל שלמה בלימודיו.

תוך כדי הלימודים והתחככות עם החברה ההולנדית הצעירה הוא מגלה את האנטישמיות הגלויה והסמויה בהולנד אך גם את הציונות. ב1952 המשפחה עולה ארצה. וכאן מתחיל שלמה את מסכת ההתמחות שלו. שמות של רופאים מהשנים הן והציונים שהוא נותן להם יעניינו רק את מי שההיסטוריה של הרפואה בארץ אומרת לו דבר מה. אך הוא כאן ומפלס את דרכו. ואחרי הסטאז' הוא יורד לדרום לשנת התמחות בין הקיבוצים ומושבי העולים. תקופה בה היו התקפות של הפדאיון עליה הוא מספר. אך החשוב מכל מגיע זמנו להתגייס ושם קורה דבר המשנה את עתידו. לאריק שרון, מג"ד גדוד צנחנים 890 לא היה רופא מוצנח, כך מגיע שיבולת הצעיר לשרת תחת פיקודו של אריק והם מתיידדים.

ב1953 מוקמת היחידה 101. צנחנים שביצעו פעולות תגמול בתגובה על פעילות המסתננים. אריק שרון עמד בראשה ושיבולת מתמנה להיות רופא היחידה. שיבולת מספר קצת על אריק הצעיר, מחווה דעה על אנשי היחידה האגדיים. בין האנשים שעמדו בראש חיל הרפואה מוזכר גם שמו של מרקוס קליינברג. שם שיחזור אליו שנים אחר כך.

שיבולת לומד לצנוח ודבר חשוב לא פחות. את מלחמות היוקרה הפנימיות שהתקיימו כבסר אז בין רופאים בתי חולים שונים וכל מי שהיה לו איזה קשר עם מישהו אחר. הוא איננו מפונק לומד את הכללים ומשתתף במלחמה הזאת בדרכו. הוא משתתף כרופא בפעולת תגמול גדולה בעזה ובבית חולים קפלן, לשם פונו הפצועים הוא פוגש את מי שתהיה בקרוב אהבתו הגדולה, אורנה. אורנה זוסמן, בתו של המשורר ומבקר התיאטרון עזרא זוסמן. והאהבה מוליכה לנישואין. הוא מנהל חיי רפואה כפולים בין הצבא לבתי החולים האזרחיים ומתקדם מתפקיד לתפקיד. מתמחה בכיוונים חדשים והופך את חיל הרפואה למקצועי יותר בכיוון של לוחמה לא קונוונציונלית. הוא משתתף בכל המלחמות והמבצעים הצבאיים שהיו באותם ימים.

ואז אורנה מגלה שהיא חולת סרטן ואחרי טיפולים וניתוחים היא נפטרת מן העולם. מלבד בעל אבל השאירה מאחריה חמישה ילדים יתומים.

אחרי שהתגבר על אבלו נוצר קשר בינו ובין יהודית הרצברג, אותה פגש פעם ראשונה בילדותו, והם התחילו לקיים קשר בין יבשתי כשהיא נוסעת הלוך ושוב בין הולנד, שם היו לה התחייבויות לישראל. אך הקשר נמוג כך או אחרת. בינתיים פגש בחורה צעירה, צעירה ממנו בהרבה, שרצתה ממנו ילד, והוא הסכים להיות אבי בנה. אך מעבר לכולן ישנה ג'נבייב. עובדת סוציאלית שהכיר בבית חולים איכילוב ואחרי עליות ומורדות ביחסיהם התחתנו.

ב1977 מונה להיות חבר בוועדה סודית לבחון את יהושוע בן ציון, מנהל בנק שגנב 40 מליון דולר. השאלה הייתה האם הוא חולה החייב שחרור מוקדם מהכלא. כל חברי הוועדה התנגדו לשחרורו וכתבו כך במכתב. מה קרה שהתקבלה החלטה הפוכה לא ברור, בן ציון "החולה" שוחרר והמשיך לחיות עד גיל שמונים.

בפעם אחרת מאשפזים במחלקתו באיכילוב חולה " מר גרינברג" שאיננו אלא מוריס קליינברג שהיה אז האסיר הביטחוני הסודי של המדינה. זה שריגל לטובת ברית המועצות במכון בנס ציונה. בהמשך נעשה שיבולת רופאו "הפרטי" של קליינברג בבית הכלא. מאוחר יותר היה שיבולת שותף להכרעה לשחרר את קליינברג מהכלא.

"אינני המלט כמובן, ולא רסקולניקוב. עם זאת, אני יכול לומר בצניעות כי גם אני הלכתי קצת בשדות. לא נולדתי מן הים, כאליק, אולם נולדתי באיי האוקיינוס ההודי. על פי מניין שנותיי הייתי יכול להיות בפלמ"ח, לו הייתי כאן בשעתו..... ועל כל אלה, כתיבה דומה לגירוש שדים: כאשר הייתי כפוף על ניר ומקלדת אפילו הפנים היפניות עפו לי מן העיניים" אומר שלמה שיבולת ומסיים בכך את ספרו. האם זו ספרות גדולה? ממש לא. אך זה סיפור חיים מרתק. בשל האיש, בשל הנסיבות, בשל האנשים שפגש ורובם מוזכרים בצורה כזאת או אחרת בספר. כל איש שווה סיפור. איש שהיו לו כאלה חיים וודאי ובוודאי.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן