אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נבוכותיו של החניך ויטגנשטיין / אנטואן ביו


התמונה של דן לחמן

נבוכותיו של החניך ויטגנשטיין / אנטואן ביו. הוצאת חרגול
נבוכותיו של החניך ויטגנשטיין / אנטואן ביו. הוצאת חרגול

אנטואן ביו הוא פרופסור לכלכלה מתמטית באוניברסיטת פריז ומתמחה בתיאוריה של קבלת החלטות ותורת המשחקים, זהו ספרו הראשון. בספר זה הוא מעלה בפנינו שעשוע אינטלקטואלי מעניין.

הספר מעלה שאלה היפותטית הבנויה על עובדה אחת ידועה. בשנת 1904 היטלר וויטגנשטיין למדו שנה אחת באותה כיתה. היטלר כותב במיין קמפף "בבית הספר הריאלי בלינץ למדתי להכיר יהודי צעיר אחד." האם היה זה וינטגנשטיין? וינטגנשטיין אחראי בחלקו לאנטישמיות של היטלר? האם הוא היה יכול לנחש לאן יגיע הילד ולא הזהיר את עמו?

הספר שלפנינו כולו בדיה. זה ספר המנסה לעמוד על הגותו של ויטגנשטיין במסווה של ספר מתח מסתורין. אין ספק שזו הבטחה מעניינת ביותר לקרוא את הספר.

הסיפור מתחיל בגיוסו של נתן, צעיר פריזאי, בן לאב רופא ששהה במלחמה באושוויץ והצליח להישרד בזכות משחק שהמציא שעניינו זיכרון ומומחיות בספרים. שם באושוויץ הוא מגלה שישנו ביתן לשם נזרקים כל הספרים המגיעים עם האסירים החדשים. בניגוד לפרוות שיני זהב ותכשיטים איש לא התעניין בספרים.

למחנה מגיע במשלוח מהונגריה מתמטיקאי בשם אברהם לוץ המביא אתו את הספר "טרקטטוס לוגי- פילוסופי" של ויטגנשטיין בתרגום לאנגלית. אביו של נתן קורא ולומד את הספר ומתיידד עם לוץ שיהפוך בהמשך לאחד מגיבורי הספר.

אחרי המלחמה לוץ נוסע לאמריקה ובדרכו לביקור בישראל הוא בא לבקר את משפחתו של נתן, לוץ שמגיע הוא יהודי חוזר בתשובה, עם קפוטה ושטריימל. זמן מה אחר כך נפטר אביו של נתן ולוץ מופיע בלוויה בלי סממני החזרה בתשובה. מרגע זה נקשרים גורלותיהם.

באפריל 1951 יוצא נתן בשליחות של קבוצה סודית לנסות להיפגש עם ויטגנשטיין החולה מאוד באנגליה. בתיקו הוא נושא את תמונת הכיתה בה מצולמים היטלר וויטגנשטיין יחד, ההוכחה היחידה לרגע ההיסטורי. נתן אמור לנסות לדלות את זיכרונותיו של האיש החולני הנמצא על סף שכחה. או בעיקר טשטוש ממשככי הכאבים אותם הוא מקבל נגד כאבי הסרטן. דווקא ימי נעוריו הם הבהירים בזיכרונו ואותם הוא מתחיל לתאר מיד. "לא נדבר על פילוסופיה... אסור לכתוב אותה אלא בשירה" אומר הזקן. ומתחיל לספר: ויטגנשטיין אומר משהו על ילדותו ומזכיר לנתן את הילד ב"מוות בוונציה" מרמז שהיה ילד יפה לא ממש גברי. את ביתו – ארמונו בו גדל הוא מתאר בקדרות טרקלין עצום שפע מהמם, תפאורת מותרות, מתאימה במיוחד לחרדות ומדבר על עצמו בגוף שלישי. הוא מתחיל לגלגל את הביוגרפיה של עצמו בבית גדול המידות והקדורני. ילד נתון לחינוך פרוסי מחמיר, כמו באמרה פרוסית ידועה על חינוך "ילדים צריכים להראות אך לא להישמע".

נתן מראה לו את התמונה. אך לודוויג נזכר דווקא בילדות קטנות שלמדו אתו, בהומרוס וב-מיתוסים עתיקים. מה שיש ללוגיקה במשותף עם דגי הסלמון היא החזרה אל ההתחלה, לא הסוף הידוע. ההתחלה, שם בתמונה, השניים שעוד היו ילדים ולא דמויות בעלות משמעות היסטוריות.

הרופא שבביתו מתגורר לודוויג מסביר לנתן "לודוויג נמצא מעבר ללוגיקה. הוא לא חושב שאפשר להבין את מה שהוא כותב באופן שבו מבינים את הפילוסופיה הקונטיננטאלית הישנה" ומלווה אותו החוצה. נתן מתמלא חששות מהסביבה. הוא נכנס לפרנויה שעוקבים אחריו ואיננו יודע מי ולמה. זה יהיה חלק המתח שבספר.

ויטגנשטיין מספר על אחיו ואחיותיו הקטנים, על טיול לשנברון. וכשהוא משתתק ולכאורה נשבר עולה בדעתו של נתן הפסקה האחרונה בטטרקוס "על מה שאי אפשר לדבר, על זה יש לשתוק" ואז כלודוויג חוזר לדבר הוא עובר לגרמנית בלי להרגיש ונתן איננו מבין.

בימים שויטגשטיין מבטל פגישות הוא שולח במקום זה מכתבים המתייחסים לזיכרונותיו:

"מה שאיננו נותן לי מנוח זה כמה חודשים, זו המשוואה של הנקודה הסופית שממנה והלאה הספק הופך אבסורד... נקודה גיאומטרית קטנטנה שממנה נעדר הספק... אולם אין באמת שום בעיה פילוסופית, יש רק בעיות של שפה. קללת בבל. בראשית היה המעשה, לא המושג, הרעיון או איזשהו מופשט אחר אלא המעשה, המעשה השלם שאותו אפשר לאפיין"

ואז במכתב הוא מתחיל לספר על ילד שהכיר בגימנסיה בגיל חמש עשרה, בלי להזכיר את שמו. ילד שהעריץ את ווגנר והיה שר קטעים בעיקר מהאופרה 'ריאנצי' העוסקת בנביא שניסה להביא לשחרור עמו וסופו שההמון רומס אותו. לילד יש תכונה "זליגית" כשהוא מספר על מישהו, בעיקר הוריו אותם מחקה אותם מבלי דעת. אלא שדווקא תכונה זו מסיבות שונות מרחיקות את לודוויג מהנער האחר.

ויטגנשטיין

נתן חש שויטגנשטיין רוצה לספר. הוא מחליט לנסות לשכנע אותו להפוך את המשפט מהטטרקוס ל "על מה שאי אפשר לשתוק, על זה יש לדבר" בתקווה שההיפוך הלוגי ימצא חן בעיני לודוויג.

כשויטגנשטיין ממשיך לספר הוא מזכיר את ידידו הנער מבלי להזכיר את שמו, אך פרטים ביוגראפיים על הנער המתגלים תוך כדי מרמזים שזה בהחלט יכול להיות היטלר.

וויטגנשטיין מספר על הסבל החברתי שעבר עליו בגימנסיה בלינץ, לשם שלחו אותו הוריו ללמוד, דווקא בתקווה יצליח להתיידד. וסיפור ימי הלימודים והסבל מזכירים מאוד את ספרו של מוסיל "נבוכותיו של החניך טרלס" ומכאן מסתברת הישענותו של ספר זה על שמו של הספר האחר המשמש לו גם בסיס ספרותי. והנה לודוויג עצמו מצטט משפט מתוך ספרו של מוסיל.

פליטת פה של גב ביוואן, האישה שבביתה גר ויטגנשטיין והשומרת עליו מכל משמר, מגלה אולי טפח פתאומי. הוא התאהב בך, היא אומרת לנתן, הוא רוצה להיות מעניין כמו שרק הומוסקסואל יכול לרצות....

כשלודוויג חוזר לסיפור הידידות ההיא הוא מאשר שהתייחסו אליהם כאל זוג והיו רכילויות ושמועות. הנער האחר היה מגן בצורה תוקפנית על כל מי שניסה לפגוע בלודוויג העדין, אך מצד שני לודוויג חש נחנק תחת תובענות הקשר ביניהם. בטיול לילי לאורך הדנובה שני הנערים מתעמתים כשהנער השני צועק עליו "אתה לא ישר לודוויג ויטגנשטיין" וידידותם עושה עוד תפנית. לודוויג מודה באזני נתן שהיו ימים שחשב להתאבד, כמו אחיו שנעלמו בלי להשאיר עקבות והוא מצטט משפט ומסיים את השיחה באמירה "מי עוד קורא את ויינינגר בימינו". הרופא, ד"ר ביוואן גם הוא מזהיר את נתן מפני "היצרים" שהוא מעורר בלודוויג ועשויים להזיק הן לבריאותו הפיזית והן לשיקול דעתו המנטאלי בעקבות הצלילה לעבר הרחוק. בהמשך נתן יגלה שלא במקרה דווקא הוא נבחר לשליחות, הוא עם התלתלים השחורים, הריסים הארוכים הגוף הדק והידיים של נערה צעירה. מישהו ידע בדיוק איך לכוון את רגשותיו של ויטגשטיין.

ואסור לשכוח כמובן שמאחורי יצירת המפגש בין נתן לויטגנשטיין עומדת קבוצת "ההפטלינגה", קבוצת סתרים יהודית שכוונתה למצוא את כל מה שקשור ב-נאצים. שלה הוא מדווח והיא זו המכוונת את צעדיו ועדיין לא ברור מה הכוונה האמיתית ואם יש כוונה אחרת, נוספת מאשר להבין משפטים אחדים בספרו של היטלר. אך אם זה לא מספיק הרי שב 1938 אחרי האנשלוס בוחר היטלר בעיר לינץ לשאת נאום בוא הוא אומר משפט סתום "חבל שחוקר בינלאומי מסוים של האמת, אינו נוכח כדי להפיק סוף סוף את לקחי ההיסטוריה". איש לא הבין את הפסקה הזאת בנאומו. מה התרחש בלינץ בעברו הרחוק של "המולך" (לא כמלך אלא כאותו אליל עתיק לו הקריבו קורבנות) כמו שהיטלר מכונה בספר. ויטגנשטיין חולה מכדי לרדת ממיטתו ויחסי השניים הופכים להיות חליפת מכתבים:

"היה טוב לאין שיעור אילו כל האוניברסיטאות בעולם היו מקריבות את תקציבי המחלקות לפילוסופיה לטובת מחקרים שיועילו לאושרה של האנושות יותר מההתפלפלויות החביבות שלנו" כותב אנטואן ביו הסופר בשמו של ויטגנשטיין לכאורה." ווינינגר ממשיך להוות, במובן מסוים בגלל העדרו, מעין סמכות שאיש אינו מנסה לערער עליה..... האמת האינטימית של מיעוט מסוים, אלה המזדהים עם כישרונם, אלה שמסתתרים, אלה שגורלם טראגי ולשם נוחות אנו קוראים להם " אחוזי דיבוק" האמת האינטימית הכה מסוימת הזו אינה נגישה למי שאינו, ולעולם לא יהיה, חלק מן המיעוט הזה וממילא, מי שאיננו חלק מן המיעוט הזה רוצה, מעל לכל, לא לדעת כלום. בתמימות הוא מעריץ " אחוזי דיבוק" אמנים ומשוררים, מקודשים מרחוק...

אובססיה דו קוטבית שוררת בטבע, ואפילו בתרבות... שתי עיניים שתי כפות רגליים שתי זרועות.. כפי שיש שני ערכי אמת אצל אריסטו. שתי קטגוריות מספריות שני מומנטים מרכזיים בדיאלקטיקה... ובכל, מדוע לא שני "אני" סימטריים. כשהאחד מדבר על אמונה השני מדבר על רעל. כשם שספרי הטטרקוס הכיל שני חלקים, האחד נמצא בכתב היד ואת השני... אותו לא כתבתי, לא יכולתי. לא יאה לפרסמו. שום דבר אינו מיותר ביצירה, גם אם היא תיאורטית, ובבסיסה נמצא לעיתים קרובות אוסף של פרטים אישיים לגמרי. אנו חושבים שלפנינו מבנה רציונאלי, אנו דנים במסקנות ובסתירות אפשריות בטון מלומד ומנותק, בעוד שיש לחטט בפחי אשפה ולנער את הסדינים. אני מחשיב את עצמי לחלק מן המיעוט הזה של 'אחוזי הדיבוק'".

דברי אנטואן ביו על המיעוטההומוסקסואלי כפי שאולי, ממש אולי כי אין לדעת באמת, ויטגנשטיין היה אומר. הפתרון מגיע בסופו של דבר מרישום קטן של שלוש דמויות החתומות a.h - רישום מקורי של "המולך" מימי בית הספר בלינץ. הספר נגמר בציטוט שלניטשה: "יש אמיתות שצריכות להילחש לתוך האוזן, שכן, משנאמרו בקול רם, שוב אינן נשמעות".

אין ספק שהספר הזה הוא שעשוע אינטלקטואלי מעורר למי שויטגנשטיין מעניין אותו. העלילה שהייתה אמורה להיות סיפור המתח נדחקת לשולי הסיפור. היא רק קולב לתלות עליו ניסיון להתעסק בחומרים של ויטגנשטיין ולרוב זה מצליח. הספר מעניין מאוד, אין בו פרשת רצח כמו ב"שם הורד" של אומברטו אקו, אין בו שום דבר שמזכיר רב מכר שלא אהבתי "צופן דה ווינצ'י" של דן בראון אך הרעיון לבנות סיפור על פרט היסטורי תופס תאוצה. נראה לי שזה אחד הטובים שקראתי בסוגו. חובבי פילוסופיה ויודעי צופן ויטגנשטיין ייהנו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן