אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אברהם ב. יהושע / שליחותו של הממונה על משאבי אנוש


התמונה של דן לחמן

אברהם

אברהם ב. יהושע / שליחותו של הממונה על משאבי אנוש. הוצאת הספריה החדשה

כותרת המשנה של הספר, פסיון בשלושה חלקים, שולח אותנו מן ההתחלה לקרוא ולחפש את פירושיו בדרך נוצרית. הפסיון הוא פרשת חייו סבלו ומותו של ישו הנוצרי. ארבעה כאלה מהווים את מרכז מה שמוכר בשם הברית החדשה ומהווה את היסוד לנצרות. אלא שהסיפור עצמי מציע את עצמו כבחינה לראיית עולם אחרת מזו שהורגלנו בה בשנים האחרונות. ראיית עולם שבה אחריות הדדית היא ערך מניע רגשות ובני אדם.

תחילת הסיפור בגופתה של אישה הנהרגת בפיגוע בירושלים. אלמונית חסרת ניירות מלבד תלוש משכורת של מאפיה מפורסמת. העניין מובא לידיעתו של בעל המאפיה על ידי עיתונאי ההולך לפרסם כתבה על חוסר האנושיות של המאפיה ועל הזנחת העובדת. בעל המאפיה החרד לשמו הטוב מטיל על הממונה על יחסי אנוש למצוא את משפחתה ולהביאה לקבורה, אם כי זו אינה חובתו. האישה פוטרה חודש קודם לכן ותלוש המשכורת הוא טעות מנהלית. לכן גם איש לא ידע מי האישה, עובדת זרה חסרת שם ופנים.

ואין זמן, הדבר צריך להיות מטופל מיד. וכבר סוף יום עבודה. אלא שבעל המפעל מעמיד את הממונה במצב של אין ברירה ואין ברירה באופן דחוף מפעיל אנשים שונים. התקף האנושיות של בעל המפעל רמס בקלות אנושיות של שלושה מעובדיו, כי גם את המזכירה מזעיקים חזרה מביתה. כך, בעוד העובדים טורחים לתקן את המעוות ולהגן על אנושיותו של בעל המפעל הולך הוא לעדן את נפשו בקונצרט.

והנה הולכת ועולה דמותה הראשונית של ההרוגה. שמה יוליה, מהנדסת מכונות שבאה לירושלים לנסות את מזלה ומצאה גורל אחר לחלוטין. ויוליה מסתבר עשתה רושם על כל מי שפגש בה, מלבד הממונה. כולם ערים ליופייה אך הממונה לא זוכר את התרשמותו ממנה. ולא סתם קוראים לה יוליה, הנה מפקח המאפיה, שעבדה תחת חסותו התאהב ביפה עם קווי היופי המונגוליים טטאריים מעט.

שיחה בין הממונה לעיתונאי שכתב את המאמר מעלה את העמדה בה כותבים מאמצים להם לכאורה נקודת ראות אנושית מוסרית כשלמעשה מסתתרת ציניות גדולה ורצון להאכיל את הקהל הרעב בחומרים אותם הוא אוהב לקרוא. לתת לגופה של אלמונית להישאר שבעה ימים בחדר המתים כדי שתהווה פיתוי הולם לצדקנים ויפי נפש. והרי לא מבזים שם את כבוד המת, מראים את הגופות לסטודנטים בלבד. דרכו העקיפה של יהושע להאיר איזו מציאות שלנו.

בני אדם הרי אינם תלושים, לממונה יש משפחה, אישה שהתגרש ממנה בת ואם שאצלה הוא ישן עד שישכור דירה. מערכת היחסים עם הסביבה הופכת להיות חלק מהסיפור. כשמפעם לפעם נכנס קול דובר נוסף לזה של המספר, אחת הדמויות הצדדיות העדות לרגע בהתרחשות. מלצר בבית קפה בו יושבים הממונה והמפקח. איש ביטחון בכניסה לבית החולים בה נמצאת גופתה של יוליה, אנשים בדרך. עוד הארה, עוד זרקור קטן לתסבוכת ההולכת ומתרקמת. בבית החולים מקבלים את הרמז הראשון לקדושתה הנוצרית של יוליה. הפצעים שנפצעה בפיגוע הם בכפות ידיה, רגליה, ושריטות על מצחה. למי שלא מכיר, תאור פצעיו של ישו על הצלב, סטיגמטה. ואחרי מותה היא נראית כמלאך אלוהים רדום ולא כמו גופה לאחר פיגוע.

מאוחר בלילה, אחרי חצות מגיע הממונה לדווח לבעל המאפיה הזקן, והוא מתמלא צורך לכפר, עוד אחת מאותם רגשות דתיים נוצריים ברובם ומחליט לקחת על עצמו אחריות מלאה ולהביא את הגופה לקבורה בארצה. משימה אותה הוא מטיל על הממונה.

העניין מסתבך בארצה חסרת השם של יוליה. בנה רוצה לקבור את אמו בכפר הולדתה, מרחק נסיעה גדול בארץ פרימיטיבית במזג אויר סוער.

כל החלק האחרון מוקדש למסע אל הכפר. ולא אכנס לכל הנסיעה הרגשית הזו, לתהפוכותיה, ורבדים המיתיים הפנימיים, כי מסע כידוע איננו אף פעם רק סיפורה של הדרך אלא סיפורו של מסע אל תוך העצמי המספר על המסע. כל מפגש מעצים את דתיותה של הגופה המיטלטלת בדרכים. כל מי שבא איתה במגע מושפע בצורה כזאת או אחרת לטובה, כולם מלבד בעלה, הממלא את מקום יהודה איש קריות, הוא היחידי המקבל כסף על מנת לוותר עליה.

אחד המקומות בהם נכנס קול זר, חיצוני לסיפור הוא כשמגיע הארון לבית בעיר הזרה:

"אמרו לנו אנשים קשים.האם לאחר שחיללתם את ארץ הקודש,ואת ההרס הפכתם למעשה של יום יום, אתם רשאים גם לדרוס את הנפש של אחרים? האם משום שאתם ואויבכם אדישים מטורפים, הורגים ומתאבדים, הורסים ומפוצצים בלי חשבון, אתם מעיזים להיכנס בלי הסבר ובלי קבלת רשות לחצר פנימית של בית מגורים בארץ לא לכם, להפקיר בה ארון מתים ולהיעלם בקלות שחצנית"

זאת האמירה הכללית הכי קרובה למציאות. שאר הספר נמצא ברמות של סיפור משל. בסיפור שמלבד לגופה אין שם אלא תיאור. הממונה, המפקח, הבעל, הבן, הארץ אליה מביאים את הגופה חסרת שם. יוליה היא היחידה בעלת זהות אישית, ודווקא היא לא חיה. הממונה עובר טיהור שתחילתו פיזי, הרעלת קיבה והתקף שלשול המנקה אותו לחלוטין מבפנים תהליך שכאילו מוליד אותו מחדש למחרת, כשהוא מבריא. סוף המסע בהיפוך, צריך לקרוא עד לסוף כדי להבין.

היה דבר מה מעייף בכתיבה של א. ב. יהושע בספרים הקודמים. הדמויות של הגברים המרכזיים בספרים האחרונים שלו דומות איך שהוא אחת לשנייה מזה כמה ספרים אך יחד עם זאת, הפעם בניגוד ל"שיבה להודו" או "המסע אל תום האלף" למשל הקריאה מושכת יותר ומובילה את הסיפור הלאה אל סופו. מאז "מולכו" בו יצר פנינה של דמות גברית קמצנית דלת אישיות גם כאן, אישיותו של הממונה איננה מושכת לב, נראה שבאופן לא לגמרי מודע מסתמך יהושע על זיכרונות קריאה ממולכו אלא שהשינוי שחל בממונה במשך המסע מקרב אותו אלינו הקוראים.

יש משהו מתעתע בסיפור. בתחילה, עם גילויה של העובדת הזרה, ואולי תוך הכרה עם עולמו הפוליטי של א.ב יהושע שמחוץ לכתיבה, מתעוררת סקרנת לכיוון שהסיפור ילך בו. מצוקת העובדים הזרים בארץ אולי, התמודדות עם פיגועים. הוא הרחיק את הסיפור למחוזות אחרים מהמצופה. זה איננו ספר של כותרות עיתון מפוענחות ומורחבת על ידי סופר. לא ספר "רלוונטי" מידי וטוב שכך. אם בעל המאפיה הזקן, שאולי הוא ישראל הוותיקה והישנה, לוקח על עצמו התחייבות, שבמציאות היומיומית החוץ ספרותית לא מתקיימת יותר מדי, זו אולי הצעה של א. ב. יהושע להסתכל אחרת על מה שקורה. ולקיחת אחריות מסוג לא מוכר לכאורה גוררת לתוכה את הממונה ואת כל מי שנוגע בסיפור. גיבור הסיפור נקרא לא סתם ממונה על יחסי אנוש, ולא מנהל כוח אדם. לאורך כל המסע הוא מנסה לפתח יחסי אנוש ולהפשיר איזה קור פנימי שנרמז בו בהתחלה.

הספר יקרא באותה מידת עניין גם כשהמצב ישתנה. החשוב הוא שהספר קריא מאוד. אפשרי ממש לקריאה בפעם שוטפת אחת, שזו כבר איכות בפני עצמה.

קריאה נוספת - אימגו

שורשים ומציאות - ראיון עם הסופר א. ב. יהושע

א. ב. יהושע / מסע אל תום האלף

אנטישמיות - תגובה לסופר א. ב. יהושע

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן