אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השחר מפציע במכללה החרדית


התמונה של הרצל חקק

חלק א - כתב עת שחרית – פנייה לזמן היהודי

בטאון מכללת בית וגן מחפש משמעות מעבר למלים. הקמת כתב העת משדרת: יש יצירה גם בקרב החרדים. יש כיוון ערכי.

"שחרית", הוא בטאון חדש המופק במכללת בית וגן בירושלים, והיבול של בנות המכללה מעיד על קריאת כיוון אמונית, דרך לעצב ראיית עולם שיש בה זווית אישית ועיבוד אישי לתפיסת עולם דתית. הרגשות, הליריקה, צרופים וזכים – ולעתים התחושה היא שבחלק מהשירים יש מחויבות לתפיסת עולם, לאידיאולוגיה. ד"ר אסתר מלחי ראש החוג לספרות של המכללה וראשי המכללה סוללים דרך יצירה חדשה, וברור כי עצם הקמת הביטאון יש בה לעודד אפיקי כתיבה במכללה הדתית בית וגן. הביטאון כולל מאמרים בנושאי דרמה ופולקלור וכן תצלומים אמנותיים, פרי עבודתן של בנות המכללה.

תמונת השער של בטאון שחרית

עידן השירה הרזה עדיין לא חלף, אבל היום יש כבר ניצנים של חזרה לכתיבה העשירה, למשקלים, לשימוש במקורות. "שחרית" בא לתרום את תרומתו הצנועה ואתה שומע בו לחן רענן, ייחודי, אמוני. הרגשות המובעים נובעים ממעמקים, ממרחקים. כותבת חגית נוביק: "כשאני מתפללת יחד איתי מתפללת הבריאה כולה". ובשיר אחר שלה רואה את המשמעות מעבר לכל: "מתוך עולמות שבורים תתמלא השלמות".

הסדקים והספקות אינם מקור לשבר או לחששות. התפיסה היהודית השורשית היא שאין דבר שלם יותר מלב שבור. יש חיוניות בעולמות השבורים, יש משמעות שתמלא את הלבבות.

בכול סרלוי, אף היא תלמידת המכללה פרסמה בעבר ב"משיב הרוח" וביטאונים אחרים. בחוברת זו ניכר כי בכול היא משוררת המחוברת למקורות וללשון הקודש, ובשיר שהיא מפרסמת ב"שחרית" חותרות מילותיה אל השרשים. היא כותבת:

"באים מהאדמה בעדינות

ביום גשם

בשתיקת הרוחות

בצבעים השבורים

באהבה הנקשרת מתוך

השקט הכביר, חתומה

בהשתוקקות איומה, בברית לא

נזכרת

באים אליך

בשפלות".

תפילה מודרנית שיש בה שילוב של מוטיבים כמו ארוטיים, אהבה עזה לאל, וכל זה ברקמה אחת עם חיבור לירי לטבע מחד גיסא ולעולם הקדושה (הברית) מאידך גיסא. יש כאן עוצמה של אהבה, עוצמה של קשר לאדמה, והכל מחובר בקשר שאין בלתו: מחויבות שאינה מחויבות של חולין, ברית.

המיוחד בכתיבתה היא הדרך שבה היא מקשרת מושגים אמוניים עם הטבע. הכל מתחבר לשלמות אחת. נילי בר עוז משתמשת שימוש דיאלקטי במלה 'אחרת' ומנסה לעצב זהות מיוחדת:

"חלמתי פעם להיות מישהי אחרת

שהיא בעצם כמו כולם

אך אני נותרתי אחרת".

מעבר לכל השבר, מעבר לכל השינויים, יש תמיד אמון בזהות קבועה, בדרך שאינה מתחלפת. שפרה אלבז קושרת בין הטבע והנוף לבין הנפש:

"מחר הם יראו

כי בידך הברירה

כי אתה המחזיק

אתך מכחול הימים

ונופח בתוכו רוח חיים

רוצים הם שלכת

ואלם אני

אתן אביב".

גם אצל שפרה אלבז, שאזרה עוז והוציאה בעבר ספר ביכורים ("געגועיי") אין חרדה מול שלכת או דעיכה. בכוחותיה שלה, באמונתה שלה, היא מפיחה חיים בטבע ובבריאה.

מרלין וניג מציירת במכחול אמן נופים של נפש. היא יודעת לרקום בחוטים עדינים רגשות וריחות וניחוחות והתמונה מפעימה ומרתקת. יש איזו תחושה שיש עוצמה מיוחדת מעבר לדברים, מעבר לגשר הצר העומד לקרוס, יש אש שבוערת ואינה כלה:

"חשתי שהאש שבי לא כלתה

ובדמעות צורבות

שנשכחו אחר כך

הגשר הצר

כאילו מט לנפול".

על כך ראוי להביא את דבריו של ברנר:

"לאו דווקא תוכן מחשבות זה או אחר עושה את האדם לחושב, כי אם אופן המחשבה, לאו דווקא התוכן הרומנטי של השיר עושה את בעל השיר למשורר, כי אם כוחו להתרגש באמת ולבטא על פי דרכו את רגשותיו האנושיים".

מעבר לשירים מביאות תלמידות המכללה שלל צילומים מרהיב שמנסה לתפוס את הנשמה שמעבר לדומם. המאמרים בחוברת מעוררים עניין וכדאי לתת את הדעת למאמרה של מרלין וניג המנסה למצוא קווי קישור בין הדרמה לבין הספרות. מי יודע, אולי נמצא את ראשי המכללה מקימים תיאטרון חרדי, שישקף את היצירה הפורחת בשדותיהם.

השירים ודברי הספרות של שחרית מוסיפים גוון מיוחד, מוסיפים עוד רצועה לדיסק של הספרות העברית. באמצעות הספרות והשירה מנהל הביטאון שחרית דיאלוג עם החברה הישראלית, והשם "שחרית" מעיד על הכיוון: התחברות לזמן היהודי ולמקום היהודי.

חלק ב' - געגועים לעולם סוער יותר:ספרה של שפרה אלבז בוגרת המכללה

ספר שירים שהוא ספר ביכורים של משוררת צעירה מאד, בת 20 , מעורר סקרנות. מתברר מקריאה ראשונה, שהחוג לספרות של המכללה לבנות בבית וגן בירושלים מכשיר את תלמידותיו לראות את העולם במבט רחב אופקים, לא צר כעולם הנמלה.

נכחתי בערב הספרותי שערכה המכללה ושמעתי את המורות לספרות. העידוד לכתיבה ולביטוי היה אמיתי והכבוד לספרות ולמלה הכתובה עברו כחוט השני בדברי כל הדוברים.

שפרה אלבז משרטטת עולם מיוחד וכאב אצילי מאד: עולמה של שפרה הוא עולם אמוני מצד אחד ועולם של טלטלה עזה מצד שני. אומנותה של שפרה עשויה ממלים, ואין פלא שמלים של תפלה שזורים בין שורותיה. אבל שפרה יודעת להתעלות מעל ההקשר המקורי ולעצב את הטקסט הקדום בצורה חדשה ואישית.

"דודי ירד לגנו" היא כותבת בשירה "דודי", וההקשר המיידי הוא כמובן לשיר השירים. אבל שפרה ממריאה מעבר לטקסט ולאסוציאציות המקוריות ושוטפת את הטקסט הקדום בטלטלה ענקית :

"דודי ירד לגנו/ ללקוט שושנים/ בסלו ירד דודי/ ללקוט/ ונפל הסל/ ונחבל/ ונשטף בנהר " (עמוד 19 ).

לכאורה מה יותר יציב מגן שושנים. הדוד יוצא אל גן השושנים לקטוף שושנים. הסיטואציה מועברת בפתאומיות מן השדה היציב לסיטואציה שונה וחסרת אחיזה קרקעית. לפתע מתברר לנו שהדוד ירד אל הגן "בסלו" כדברי המשוררת, אך הסל נחבל ונשטף בנהר. כיצד הגיע לנהר, לא ברור. האם הספיק ללקוט ולהניח את השושנים בסל, לא ברור. המשאלה החלומית ללקוט שושנים, למלא את הסל בהן ולהביאן לאהובתו, המשאלה הזו התנפצה.

מוזר שהדוד אינו דובר, אינו מספר דבר, וכל הטרגדיה של קטיף השושנים למען האהובה, מסופר מנקודת ראותה של האהובה. שיר האהבה הקלאסי על הדוד היורד לגנו הפך לשיר טרגי, ונראה שכל תמונת הגן, שהוא סמל לשדה חלומות יציב, שהפכה למערבולת של נהר, היא תיאור פנימי של אהבה נכזבת.

"געגועיי" , שפרה אלבז, הוצאת דני ספרים, 2003

גם בשיר "תפילה" בעמוד 18 יש התנודדות בין תחושה של סערה ונדודים לבין הרצון לחפש מפלט מטלטלה זו. הציפורים נודדות ונסות במעופן, והמשוררת מנסה להידמות אליהן:

"נודדות ציפורים מעל עמק ביתי/ נסות במעופן אל ארץ קרה/ ואני למולן כגוזל איחבא/ נעטפת מפני סערה".

המשוררת רוצה להידמות, אך אין היא אלא גוזל רך מולן, וכל כוחה הוא רק למצוא מחבוא מפני הסערה. הציפורים מזדהות עם כאבה, בהניחן מחרוזת עלים על צווארה, וכאות אהבה לציפורים, מבקשת המשוררת להצטרף אליהן. תפילתה לאל: "הב לי הכוח לעוף, אנא , אל/ גם אני חפצתי נדוד".

בבית הראשון חשבנו לרגע שהיא מבקשת מחבוא ומשכן יציב למול הציפורים הנודדות, והנה מתברר לנו שהמשוררת נקרעת בין חיפוש קרקע יציבה ומחבוא מפני סערה לבין שאיפה להינתק מן הקבוע. היא שואפת לנדוד, וכל זאת כדבריה כדי לשרוד. "הנח לי, תן ואשרוד".

שיריה האמוניים הם בעיקרם ערגה רוחנית. יש דיאלקטיקה של טלטלה "ממני אליך : לרגע מנוסה ומבוכה, לרגע רצון לשוב לאמונה. מצד אחד "נסתי בחופזה" ומצד שני, ברגעי מצוק נשרפת הנפש: "הכניסני בחזרה אל גנך". כאשר ההגיון מושך, כותבת שפרה: "חשבתי לעצמאותי". לא "על עצמאותי". המחשבה היא בכיוון לחופש, לעצמאות. אך כשהנפש נשרפת, הלב חוזר לאמונה.

שפרה מנסה לעצב באורח אישי תבניות מסורתיות, כך למשל בשיר "היפה בנשים" או בשיר "שירת מלאכים". בשיר זה היא מנסחת בכאב איגרת לאם יהודיה שנפגעה במשרפות. בבית הראשון החורבן מוצמד לחיים חדשים: כנגד החושך והקלגסים יש תינוק ביד – וכך בבית האחרון: גם לאחר שנות דור יש המשך לעולמה של אותה אם יהודיה: על גיא ההריגה צומחים אילנות, ואוזן חדה תוכל לשמוע מעבר לכל הדברים את האם בשירת מלאכים. (עמוד 25)

יש בספר גם שירים הבנויים בתבנית שירי תפילה, ואין בהם היחלצות מן התבנית המסורתית, וחבל. מכל מקום, יש לשפרה כוחות נפש להתמודד עם סוגיות נפשיות ועם עולם אמוני נסער, מתלבט ומיטלטל. המתח הזה בין הקבוע למשתנה הוא הנותן לשיריה את הכוח ואת הייחוד שלהם. אמנם ספר ביכורים, אבל ניתן לגלות את החיוניות שגורמת לנו לצפות לספר הבא.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק