אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תעלומת הקבר המכושף / אדוארדו מנדוסה


התמונה של דן לחמן

תעלומת הקבר המכושף / אדוארדו מנדוסה. הוצאת הקיבוץ המאוחד
תעלומת הקבר המכושף / אדוארדו מנדוסה. הוצאת הקיבוץ המאוחד

לאן יכול למשוך אותנו ספר המתחיל בתיאור משחק כדורגל מוזר:

"באנו לנצח: יכולנו לנצח, הטקטיקה שהגיתי אני, אם תיסלח לי היהירות, האימונים המפרכים שכפיתי על הבחורים. האשליה שהפכתי בהם בעזרת איומים, כל אלה פעלו לטובתנו... עמדנו להבקיע האויב עמד להישבר... קרסקוסה, זה מחדר 13, שהטלתי עליו הגנה תקיפה, ולפיכך תוקפנית, הסתער ארצה והתחיל לילל שאינו מסוגל להכתים את ידיו בדם אנוש, דבר שאף אחד לא ביקש ממנו, ושאמו, מן השמים, מוכיחה אותו על אלימותו, שגם אם נכפתה עליו, זה לא גורע מאשמתו. למרבה המזל אני בתפקיד כפול של חלוץ ושל שופט גם יחד. וכך, יכולתי לפסול את השער שתקעו לנו הרגע."

שם הספר כבר מרמז לנו כיוון. תעלומת הקבר המכושף הוא שם שהסופר אדגר אלן פו היה יכול לתת לסיפור, גם אגטה כריסטי. משהו כאן צריך להגיע לכיוון הבלשי.

כבר מהשפה בפסקת פתיחה ישנה הבטחה שאם תתממש בהמשך זה יהיה אחד מאותם ספרים מרנינים.

אותו משחק, כך מתברר במשפטים הבאים מתרחש בבית משוגעים והמספר הוא אחד המאושפזים. הפסיכיאטר המטפל הוא פליט ארגנטינאי בספרד שיכול לצעוק באמצע שעת טיפול: "במדינה המחורבנת הזאת אפילו המשוגעים פשיסטים".

הקול המספר הולך להוביל אותנו לעומק הסיפור והסיפור אכן יהיה בלשי. לגיבור שלנו אין שם. כשנולד, כך הוא מספר, אמו שאהבה את קלרק גייבל רצתה לקרוא לו "חלפעםהרוח" אבל זה לא הסתדר ומאז קוראים לו "נקניק, זבל, אפס, טינופת, פרצוף תחת" ועוד כאלה שמות.

וכשמדברים על בלש אי אפשר שלא לנסות ולראות את השפעת אבי אבות הבלשים המספרים את סיפורם,ריימונד צ'נדלר וגיבורו הבלש מארלו. שפתו של צ'נדלר, חדה חסכונית ומדויקת. אין בה כמעט תיאורים. גיבורנו כאן, מתאר את משרדו של מנהל בית החולים שלו כך:

"מול שלוחנו של דוקטור סוגרינס, על שתי כורסאות העור, זאת אומרת על הכורסאות שהיו מעור עד שחיימיטו בויון חרבן על אחת מהן ולמען הסימטריה נאלצו לרפד מחדש את שתיהן בסקאי כביס בצבע סגלגל, ישבו שתי דמויות. בכורסא הסמוכה לחלון, לבין החלון עצמו, היה מרווח רחב, שהכיל פעם מאפרה עומדת, מאפרת זכוכית נאה שניצבה בשעתה על עמוד ארד בגובה מטר לערך, ואני אומר בשעתה, כי מאז שרבוידו ניסה לשבור את העמוד על ראשו של דוקטור סוגרינס , סולקו שניהם, העמוד והמאפרה, והוחלפו בלא כלום..."

אולי התיאור מדויק, אך שפה רזה חדה ומדויקת לא תהיה לנו בבלש הזה. ההיפך מזה, השפה כולה מלאה קישוטים מבוכים ופיתולים.

"מלים יפות, משובצות כאבני חן, בתכשיט התחביר התקני, יכולות להלך עלי קסם רגעי, לטשטש את שיפוטי, לערפל את מבטי. אבל זאת השפעה חולפת"

אומר על עצמו המשוגע שלנו. שהוא עצמו פושע חסר תרבות והשכלה, פסיכוטי ומכור לפפסי קולה, נשפט לחיות בבית משוגעים במקום בכלא.

בחדרו של מנהל המוסד מחכים לו נזירה ומפקח משטרה. כך הוא מקבל על עצמו רעיון שהגו "נציגי הכוחות הגדולים ביותר עלי אדמות, כלומר, הצדק, המדע והאלוהות" והרעיון הוא שיוציאו אותו מבית המשוגעים וישלחו אותו בעקבות תעלומה שקרתה במנזר. נערה נעלמה באמצע הלילה בלי שאף אחד יכול להסביר איך. ומכיוון שצריך להביא את העניין לסיומו במהירות בלי שאף אחד ירגיש:

"אנו זקוקים לאדם שמכיר היטב את שולי החברה, שאפשר לכלכך את שמו בלי בעיות, שמסוגל לעשות את העבודה במקומנו, ושברגע הנכון נוכל להפטר ממנו בלא קושי. לא תופתע לשמוע שהאדם הזה הוא אתה"

ואם ריימונד צ'נדלר מתאר את אחת הנשים "העובדות" בסיפוריו:

"היא הייתה גבוהה מדי בשביל להיות חמודה. היה לה הרבה איפור במקומות הנכונים ולסיגריה שדחפה מולי הייתה פומית באורך שמונה סנטימטרים בערך. היא לא נראתה קשוחה, אבל היא נראתה כמו מישהי ששמעה כבר את כל התשובות וזכרה את אלה שנראו לה שימושיות"

מנדוסה מתאר את אחת הנשים העובדות שלו:

"רעמת הבלונדית, עורה הירקרק קמעה... כשהתגליתי לפניה, מה שגרם לה לזקוף את הריסים המלאכותיים המודבקים לעפעפיה ככל שהתיר לה עורה, ובו בזמן לפעור את פיה עד שיכולתי לצפות בשלל החורים שבשיניה"

הוא מנסה להירדם במלון פשפשים מסריח וקובע לעצמו שעה להתעורר בה:

"ידוע לי שהלא מודע, מלבד שהוא חושף את פרצופה האמיתי של ילדותנו, מסלף את רגשותינו, מזכיר לנו את מה שאנחנו משתוקקים לשכוח, מגלה את אומללותנו, ובקיצור, הורס לנו את החיים, הנה לפעמים, כשמתחשק לו, כמין פיצוי על כל אלה הוא משמש שעון מעורר"

אחת השיטות ההופכות את הספר למצחיק כל כך היא הדרך בה יוצא גיבורנו מצרות. הוא פשוט מתחיל לדבר בלי סוף. והפער שבין רמתו החברתית לשטף הלשון שהיא מצחיקה גם בפני עצמה הופכת סיטואציות למוטרפות לחלוטין לדוגמה, הוא עומד מול מישהו המאיים עליו באקדח:

"אמרתי לאט, מדגיש את דברי בתנועות רבות ומשתדל להגות את המלים לאט וברור, כדי שמחסום השפה לא יחבל בהבנה ההדדית בינינו., מכיוון שהמאיים איש שרירי הוא חושב לעצמו " הנחתי לעצמי שהוא עוסק בפעילות גופנית, חסיד של שיטות לפיתוח גוף.. והחלטתי לטפל בנימה הנכונה בהיבט זה של אישיותו, שייחסתי לה חוסר ביטחון, לחשש מנשים ואולי גם לזהות מינית בלתי מגובשת " יהיה זה שפל ביותר, ידידי לתקוף אחד כמוני, שאינו עוסק בשום ספורט, אינו מקפיד על שום דיאטה, ואינו אוכל אשכוליות, כי אלה לא טעימות לי... ואילו אתה, טרזן הים, מצ'יסטה סקנדינבי..."

וזה רק חלק קטן מהנאום הארכני והמצחיק עד דמעות בסיטואציה שלו. בכל מפגש הוא מציג את עצמו בזהות בדויה אחרת, אך לכל הזהויות שלו הוא נותן את שמו של הפסיכיאטר שלו מבית החולים. בשלב מסוים מצטרפת לסיפור גופה ההולכת בעקבותיו ומופיעה במקומות שונים. הילולה של אמת. מפגשים יכולים לגרום לאמירות מהסוג " אצל פרנקו היה יותר טוב. אבל העבר תמיד הוא יותר טוב"

בשל תפניות אחדות באירועים קורה דבר שגם הוא חותר תחת הז'אנר הבלשי וגיבורנו במקום לרדוף אחרי מה שהוא אמור למצוא מוצא את עצמו נרדף. דבר שממש איננו מקובל בספרות הבלשים. הבלש תמיד רודף ומנסה למצוא. לא תמיד את הצדק, אך תמיד את האמת. גם אם מתנכלים לו הוא איננו הופך להיות דמות נרדפת.

ספרות הבלשים אמורה להיות מותחת והספר הזה איננו מותח. הוא לא נכתב בשביל זה. נכון, כמו בספרי הבלשים יש תעלומה, לא אחת, שתיים ויש גם פתרון. אך התעלומה ופתרונה הם רק קולב לתלות עליו כתיבה חכמה מאוד ומצחיקה מאוד ולעשות לנו הכרות עם אחד הפסיכים הכי מקסימים אי פעם.

אי אפשר שלא לחוש את רוחו של סרוונטס מרחפת מבין הדפים. כמעט כל פרק בספר נגמר בשורה, עד כאן לפרק הזה. או איזו הצהרה המעבירה אותנו לפרק הבא. צורה בה היה נהוג לכתוב סיפורים בעבר וגורמת לתחושה הברורה שהסיפור מסופר לקורא את הספר ואיננה מונולוג פנימי סגור בתוך עצמו. שלא כמו בבלשים אחרים כשהבלש הוא הקול המספר הרי שהסיפור הוא לכאורה מתודעתו הנקייה והאובייקטיבית עד כמה שאפשר כאן אמנם ישנו קולו של הבלש המספר, ואמנם יש תהליך של הסקת מסקנות, אבל לא הדברים האלה הם מה שהופכים את הספר להנאה צרופה.

כמו דון קישוט, הגיבור יוצא להרפתקאות מגוחכות שרק יכולת הכתיבה והפרשנות שנותן להן המספר הופכות את המגוחכות לאנושי מאוד.

הכתיבה הבארוקית לוליינית ועשירה. יש דפים שצוחקים עד דמעות, תיאורים קטנים, מחוות אירועים הקורים מחוץ לסיפור המרכזי, והם רק נקודת מבט רגעית מביאים להנאה בלתי נדלית. הסיפור מתרחש בברצלונה והוא מזכיר באווירה שלו גם את הסרטים של אלמודובר.

מבלי להיכנס כלל לתוכן הבלשי אני אגיד רק שהפתרון מגיע בדרכים כל כך מוטרפות עד שאין לדעת אם זה הטירוף של הגיבור שעושה אותן לכאלה או שהמציאות מטורפת כשהיא פוגשת מטורף.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן