אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פנין / ולדימיר נבוקוב


התמונה של דן לחמן

פנין / ולדימיר נבוקוב. הוצאת עם עובד
פנין / ולדימיר נבוקוב. הוצאת עם עובד

ולדימיר נבוקוב הוא אחד הסופרים הבודדים שהצליחו לעבור בכתיבתם משפה לשפה. הוא נולד ברוסיה וכתביו הראשונים התפרסמו ברוסית שם. עם הגירתו לאמריקה עשה את המעבר לאנגלית וכמה מחשובי ספריו נכתבו באנגלית. לוליטה, ספרו המפורסם ביותר בשל השערורייה שיצר, סיפור אהבה פדופילי שבו נערה צעירה ופתיינית מקיימת יחסי אהבה עם גבר מבוגר. לספר הזה כמו לכל כתביו יש איכות כתיבה ספרותית מדהימה. לא רק שהחליף שפה, הוא גם הצליח לחדור ולהטמיע את תרבות המערב, לבקר אותה ולאהוב אותה. 

פנין הוא פרופסור לספרות רוסית באוניברסיטה משנית באמריקה. אנחנו מתוודעים אליו בתא רכבת האמור להביא אותו להרצאה בפני מועדון נשים בעיירה נידחת, אלא שפנין לקח את הרכבת הלא נכונה.

"פנין, קירח בתכלית הקירחות, שזוף ומגולח למשעי, תחילתו בכיפת ראשו החומה הגדולה, בשפתו העליונה הקופית, בצווארו העבה ובפלג גופו העליון, גוף של איש שרירים מן הקרקס... אבל סופו היה מאכזב קצת- זוג רגליים דקיקות וכפות רגליים שבירות למראה, כמעט נשיות."

השניות שבדמותו תהיה גם השניות בנפשו והרכבת הלא נכונה שעלה עליה לא תהיה הטעות היחידה שיעשה בהמשך הספר.

פנין ברח מרוסיה שנעשתה "לנינית" לצרפת ומשם התגלגל לאמריקה. השנה היא 1950 ועכשיו הוא מלמד רוסית, ארבעה סטודנטים שאחת מהן רוצה ללמוד רוסית כדי לקרוא את "אנה קרמזוב" בשפת המקור.

הספר סוחף ומבריק כבר ממשפטי הפתיחה שלו. אי אפשר כמעט לבחור משפט לציטוט, כל משפט בספר שווה ציטוט ולכל משפט יש כוונות אחדות. בין אם העמקת דמותו של פנין ובהתאם הביקורת או הקבלה של נבוקוב עצמו את החברה האקדמית האמריקאית:

"שגברות רוסיות מדהימות, המפוזרות בכל רחבי אמריקה האקדמית... מצליחות להחדיר ידיעה מאגית של שפתן היפה והקשה בקבוצה של סטודנטים תמימי עיניים באווירה של שירי אמא וולגה קוויאר אדום ותה"

וכבר אתה רואה את הגברות עצמן ואת המהגר הבוחן אותן ומבקר אותן. פנין החביב שבשעת שיחה עם עמיתיו "היה מסיר את משקפיו כדי להצהיל פנים אל העבר ובתוך כך מעסה את עדשות ההווה". תוך כדי המשך תיאור דמותו המגוחכת כמעה אך נוגעת ללב של פנין, מלחמתו במכשירים, הטעויות שהוא עושה בכל רגע ובכל בחירה מתגלה לנו דמות נוספת, בהתחלה רק כצל, המספר, הוא ידידו של פנין. עדיין איננו יודעים מה חלקו במעשה אך הדרך בה נבוקוב מכניס אותו לסיפור אומרת משהו על החשיבות העתידית שלו.

"יש אנשים, ואני ביניהם, השונאים סוף טוב. אנו רואים את עצמנו מרומים. המכשול הוא הכלל". כך מציג את עצמו ידידו של פנין, ופותח שאלה האם ידחף פנין הטוב החביב לסוף רע. ולדימיר נבוקוב אוהב אנשי צל מוכפלים. גם בלוליטה רודף צל אחרי זוג הנאהבים שסופו רצח. בסופו של דבר מגיע פנין להרצאה וכשהוא עומד על הבמה הוא רואה מולו:

"הרבה ידידים ישנים, רצוחים, נשכחים,לא ננקמים, תמימי דרך בני אלמוות... ביניהם וניה בדיאשקין שנורה בידי האדומים ב1919 משום שאביו היה ליברל"

את פנין ששכר חדר בביתו של פרופסור עמית ושזה עתה עקר את שיניו לטובת מערכת תותבת אותה הוא מציג לראווה בגאווה גדולה, באה לבקר אשתו לשעבר. פסיכיאטרית ומשוררת חובבת, או כמו שקורא לה נבוקוב ארנבת חרזנית. ולא רק נגד ארנבות חרזניות יש לנבוקוב בליבו גם הפסיכיאטריה לה הוא קורא ברוסית פסיכואוסלינייה , הפסיכוחמורית, היא לא ממש לרוחו וגם נגדה יש לו מה להגיד. גרושתו שאותה הוא עוד אוהב באה לבקש ממנו כסף לתמיכה בבנו, שאותו לא ראה ושוברת את לבו. אין יותר כליום, הוא בוכה כשהיא עוזבת, כליום כליום. בכמה מקומות נבוקוב כותב מלים במבטא הרוסי והדבר מוסיף הן למגוכחותו והן לחן של פנין.

מכיוון שהוטלה עליו מטלה לתמוך בבנו, המסרב לפתח מתכונת אדיפאלית לטעמה של אמו הפסיכיאטרית, נער מפותח בעל מנת משכל של מאה ושמונים, הגדל בפנימייה השנואה עליו. הוא מתחיל להתכתב אתו ובסופו של תהליך הם עומדים להיפגש לראשונה, הוא מכין לנער שאינו מתעניין בספורט, כדור כדורגל והמפגש הוא קומי ושובר לב בחוסר היכולת של פנין להידבר עם נער אמריקאי לכל דבר.

בקיץ הוא מוזמן להתארח אצל ידידים, מהגרים רוסיים גם הם, המכנסים לסוף שבוע עוד כמה מהגרים. שם הם מדברים על דברים הקרובים ללבם, כמו באיזה יום בשבוע מתחיל הרומן אמה קרנינה, וכשהם רואים פרפרים הם מצרים שאחד ולדימיר מומחה לפרפרים איננו אתם, אלא שאותו ולדימיר הוא נבוקוב עצמו שהיה מומחה בחייו לפרפרים. אחד מאותם משחקי ספרות שנבוקוב כל כך מחבב.

עם תחילת הסמסטר הבא מרחפת סכנת פיטורין מעל ראשו אלא שהוא אינו יודע זאת בינתיים. הוא שוכר לו דירה חדשה ועורך מסיבת "חינוך הבית" וזה המפגש החברתי האחרון והמוצלח ביותר של פנין עם אנשי האקדמיה האמריקאית.

בסוף הספר עולה שוב דמותו של הידיד ואולי לא ידיד אלא המספר, שהוא כנראה לפי כל מני רמזים נבוקוב עצמו המשחק גם בדמותו שלו, היושב ושומע את כל הסיפור מפי אחד הפרופסורים כחיקוי של פנין. אלא שאותו ידיד סמוי הייתה לו השפעה סמויה על חיי פנין. אשתו לשעבר של פנין הייתה אהובתו של אותו ידיד ורק מפני שסירב להינשא לה נדחפה להינשא לפנין. ואולי כמו בסיפור אותו ידיד שהוא נבוקוב כותב את הסיפור בו הוא מכתיב מבחוץ את התנהלות החיים של פנין הבדוי.

אין ספק שזה ספר מרנין לב. מצחיק ונוגע ללב. תיאורי האמיגרנטים הרוסיים בצרפת ואמריקה, הבוז שהם רוחשים לתרבות האמריקאית והצורך שלהם להשתלב בהחלט עשויים להזכיר מאבק דומה המתרחש בארץ אחרת חמישים שנים אחרי ביבשת אחרת במדינה ששמה ישראל.

יש לציין לטובה את התרגום הנפלא של אברהם יבין המצליח לעברת החלקות לשון רוסיות, אנגליות לעברית. ויוצר את תמונת עולנו המילולי הכל כך חשוב של פנין במלואו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן