אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עזוב אותך מיוגה / גף דאייר


התמונה של דן לחמן

עזוב אותך מיוגה / ג'ף דאייר. הוצאת חרגול
עזוב אותך מיוגה / ג'ף דאייר. הוצאת חרגול

ספרי מסעות היא צורת כתיבה שהייתה מאוד פופולארית במאה התשע עשרה. תיירות, כמו זו שאנו מכירים היום, לא הייתה קיימת. כמרים נסעו, דיפלומטים, סוחרים, עשירים. חלק גדול מהם כתב אחר כך ספר על מה שראה, מה שקרה. "מסביב לעולם בשמונים יום" של ז'ול ורן הוא ספרות "בדיונית" שהסתמכה על צורת כותבי המסעות.

חלק מהכותבים ניסו להיות אובייקטיביים ולתאר מה ראו באמת. אחרים באו עם נקודת השקפתם. חובבי המזרח, הקולוניאליסטים שבאו לראות את בני המושבות כתבו בהתנשאות, הכמרים שראו בכולם פראים. אבל כולם ניסו לתאר את מה שראו עיניהם. מקומות, אנשים ומנהגים. בשנות השמונים רחבעם זאבי דאג לתרגם ולפרסם סידרת ספרי מסעות בארץ ישראל של המאה התשע עשרה. המפורסם בהם היה "רוב רוי". אחר כך התחילה אפשרות התיירות העממית, אך ספרי המסעות לא נעלמו, הם שינו צורה ונעשו ברובם אישיים מאוד. ג'ק קרואק למשל מתאר בספרו "בדרכים" מסע שלו באמריקה של שנות החמישים אותה הוא חווה דרך נקודת מבט ביטניקית. לא מכבר תורגם ופורסם הספר "קווי רוחב כחולים" שהיה שיחזור מסע בן ימינו של ספר מסעותיו של קפטן קוק. אחר כך נולד, ביחד עם הקולנוע, סוג של סיפורי מסעות כשהמסע, הדרך, הוא בעיקרו אל עצמך, לגלות את עצמך. וכעת מגיע "עזוב אותך מיוגה" של ג'ף דאייר והוא שייך לסוג האחרון, המסע אל האני. דאייר הוא אנגלי. וכמו כמה אנגלים כותבים, הוא כותב נפלא.

המספר איננו מתיימר להיות תחליף למצלמה דוקומנטרית, אפילו לא סובייקטיבית, הוא מספר קטעים בסדר שנראה לו. אנשים מופיעים ונעלמים כדי לא לחזור יותר לסיפור גילוי עצמו. הוא מתרחש בערים שונות ביבשות שונות. יש להניח לפי התיאורים שדאייר אכן היה במקומות, התיאורים נשמעים אוטנטיים ורובם כתובים נפלא, אך עיקר הספר הנרמז בהתחלה הוא הוא עצמו והאנשים שהוא פוגש במסעותיו. מצבו הנפשי ומצבם של אותם אנשים זרים לו אתם הוא מתחבר לזמן קצוב. במשך הספר נגלה שהמספר הוא סופר, שיש מי ששולח ומשלם לו עבור כתיבתו, אבל אלו הפרטים האישיים היחידים כמעט שנדע עליו. הוא נמצא בסוג של משבר בריחה, מבלי לתת לעצמו דין וחשבון מלבד העובדה שהוא חוזר ומציין כמה פעמים שהוא בן ארבעים, אנחנו לא יודעים מה המשבר, אלא אם כן זה משבר אמצע החיים, המוכר. אנחנו לא יודעים מה היה קודם, מניין ולמה יצא לדרכים. מקומות ואנשים נכנסים ויוצאים מחייו במהירות מבלי שהוא מתקשר ליותר מנפנוף יד סתמי. הוא לא ער לריקנות, הוא בתנועה, זז כל הזמן.

הספר מתחיל בניו אורלינס, ליד הרובע הצרפתי המפורסם. הוא מקבל דירה משני הומואים חוליאיידס שנסעו לטייל (דאייר הוא סטרייט שמתחבר עם כולם) שם הוא מתחיל לכתוב ספר ומנהל רומן קצר מועד וראשון עם אישה שחורה ופוגש חולה סרטן סופני המשחק אתו טניס.

עם נערה בשם סרקל ששמה האמיתי הוא שרה הוא עורך מסע ב-דרום מזרח אסיה. ויאטנם, פנום פן, סייגון חולפות במהירות, מסע ארוך ורב הרפתקאות על נהר.

"כל מי שמבקר במדינות מתפתחות יודה, אם לא יתכחש לעצמו, שהוא בעצם די להוט לראות קצת עליבות. אנשים חיים במזבלות, עיירות פחונים, דברים מסוג זה. ב-הודו פגשנו שוודי אחד שתעה לתוך אחת משכונות העוני הנוראות ביותר בבומבי. כדי לחלוב ממנו מעט הזדהות וכסף, אישה אחת הציגה מול עיניו את פני תינוקה המת. בערך שישה מאתנו הקשיבו לסיפור. היינו מבועתים, אבל אני חושב שגם די קינאנו בו"

הם נשלחים על ידי תיירים אחרים לראות את השקיעה מאיזה הר מחוץ לכפר. אחרי טלטלת הדרך והטיפוס הם מגיעים לפסגה עליה מצטופפים מאות אנשים אחרים שהומלץ להם לעלות לשם לראות את השקיעה.

"פסואה צדק. אין טעם לנסוע לקונסטנטינופול כדי לראות את השקיעה. הן אותו דבר בכל מקום בעולם. ואף על פי כן עושים את זה. נוסעים לקונסטנטינופול...הצפייה בשקיעה נותנת ליום מטרה ומשמעות שחסרים לו בלעדיה. ובכל זאת, אין הרבה דברים מטופשים יותר מאשר להמתין לשקיעה. ההמתנה הופכת לפעילות. תרגיל בהשהיה.....הציפייה הופכת לצורה של מאמץ מושהה. מחכים שזה יקרה למרות שזה יקרה בכל מקרה"

הטיול באסיה נגמר אי שם ב-אינדונזיה, לא לפני שדאייר מלמד אותנו משהו על נוף, על מהות הנוף והתמזגות בנוף. סרקל נעלמת לה לטובת מארי, בפריז. קפיצת דרך וזמן. את מארי הוא מלמד לעשן גראס, בגן ציבורי. והיא מצידה נכנסת ממנו לטריפ רע, ומדביקה גם אותו. שניהם נכנסים למצב פרנואידי, הוא בעיר זרה והיא בעיר שלה ההולכת לה לאיבוד בתוך הסוטול.

ושוב אנחנו על חוף, ב-תאילנד, מחכים למסיבת ירח מלא. שם המספר פוגש די הרבה אנשים חדשים, בניהם את טרוי שרוט הסמים. טרוי שעסוק כל הזמן בחיפוש, מנסה כל סם בכדי לגלות את תחתית הבאר של עצמו ומוצא את עצמו יום אחד מאושפז במחלקה פסיכיאטרית. על אותו חוף הוא פוגש בקייט, שיצאה מהים וכולה צרובה משחיה בין מדוזות. היא הראשונה מבין הנשים המוזכרות בספר שהוא מפתח אליה גם משהו רגשי, ובשיחה אתה מתגלה שהספר הבא שהוא רוצה לכתוב הוא סוג של ספר לעזרה עצמית ושמו יהיה "עזוב אותך מיוגה" אלא שגם היא נעלמת לה למחרת היום.

טיול ב-רומא הופך להיות מסע כפול, הוא מטייל בעיר אבל נתון להשפעת סם האל. אס. די (lcd). בשלב הזה כבר די ברור שהוא לא סתם מתייר ולא ממש מחפש, נראה יותר שהוא בורח ולא יודע ממה. הוא איש תרבות, האסוציאציות שלו רובן מעולם הספרות והשירה, בעיקר האנגלוסקסית, חלקן מעולם הקולנוע. הוא אשף בתיאור האור בכל מקום אליו הוא מגיע. עושר ההבחנות למהות האור לצבעים והאיכויות מדהימים. בהתחלה הם נראים כמובנים מאליהם, לאט לאט נכנסים לחווית האור המיוחד שכל מקום מציע.

מאירופה הוא עובר לאמריקה, לסאות ביץ' שהיא עיירת חוף שכל מלונותיה בנויים בסגנון אר-דקו שזו גם הסיבה היחידה לבקר בה מלבד העובדה שהאופנאי ורסצ'ה נרצח בה. אלא ששם, בסאות ביץ' בירת האר דקו הוא רואה לראשונה בחייו גופה, למעשה רק רגל של גופה, למעשה גרביים על רגל של זקנה שקפצה אל מותה והוא נרגש.

אם בהתחלה החוויות הן כפויות, או לפחות זורמות בנעימות מסוימת הן הולכות ונעשות מסויטות מעיר לעיר. סיוט סמים ב-אמסטרדם מוליך לאיבוד עשתונות.

אחרי פרק מהמם בהבחנות החיצוניות שלו על משמעות של מקומות עתיקים, חורבות רומיות בלוב, הוא אומר, חורבות הן לא העבר. הן העתיד המצפה להווה וכך צריך להתייחס אליהן. החורבות העתיקות במדבר לוב הופכות להיות חורבות מודרניות בדאון טאון דטרויט. ההווה המסויט מתקרב ויוצא מתחום התיאוריה. שם בארוחת בוקר באיזה דיינר הוא מתמוטט ממש ומתפרץ בהתקף בכי. הוא מתקרב לעצמו ומתחיל להבין שהוא במשבר ארוך, בסוג של התמוטטות עצבים ושהוא נמצא במנוסה מתמדת.

בסופו של מסע הוא מגיע להבנה הגדולה שלתת זה לקבל. אף אחד לא נעשה עני מלתת. לא שזה חדש אבל הוא היה צריך לעבור את חייו ואת העולם כדי ללמוד.

הספר כתוב נפלא. אם הייתי צריך לדמות אותו למשהו הרי שהוא רכיבה על סחרחרה הנעה במהירות עצומה בלונה פארק צבעוני. אתה רואה פרט לרגע, אך לא יכול להתעכב, אתה כבר מול הפרט הבא שייהפך למקום הבא. להגיד מדהים זה כמעט פלצני. אחד הספרים היותר נוגעים שקראתי לאחרונה.

ורק עוד דוגמה אחת ליכולת התיאור המדהימה שלו:

"עולם לא ראינו משהו ירוק כמו שדות האורז האלה. לא רק השדות עצמם. הצמחייה המקיפה אותם. עלווה סמיכה כל כך שאפילו העצים לא הצליחו לזהות אילו עלים שייכים למי. הייתה קשת קואליציונית של צבע אחד. ירוק. היו שם אין סוף ירוקים, שהוריקו עוד יותר בזכות כתמי היביסקוס אדומים והאנפות המרחפות מעל, לבנות וגדולות, כמו סדינים שנתלו לייבוש ולפתע הצמיחו כנפיים. כל שאר הצבעים, אפילו סגול ושחור, היו גוונים של ירוק. אור וצל היו דרגות של ירוק. יותר משהירקות הייתה צבע, היא הייתה דחף השתלטות. הכל היה או ירוק, כמו נחש מבהיק כעלה בעשב, מחליק לאורך השביל, או בדרכו להיות ירוק. פסלי בודהה היו מכוסים פרווה ירוקה של טחב. האבן נהייתה צמח, הדומם נהיה אורגני... אפילו המחשבה התפוגגה. זה היה ירוק חושני לגמרי, שהפך את המחשבה לא רק לבלתי אפשרית אלא גם לבלתי נתפסת"

תיאורים כאלה והבחנות נוספות על אנשים מקומות, אור אוויר שמים, כחול. הספר מלא בהם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר