אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נאיפול / חצי חיים


דן לחמן's picture

ו.ס נאיפול
ו.ס נאיפול

ו.ס נאיפול הוא סופר שלא מוכר מספיק במקומותינו למרות שקיבל את פרס ירושלים, פרס בוקר האנגלי,היוקרתי מאוד והשיא האפשרי - פרס נובל לספרות. את שמו המלא אני אכתוב כאן רק פעם אחת ולא אחזור עליו. וידיאדאר סורג'פרסאד נאיפול.

נאיפול איש רוח פורה מאוד שספרות היא לא החלק המרכזי בעבודתו. הוא איש רוח, נוסע בעולם ומתרשם ממה קורה באמת וכותב מאסות. אחת הסיבות לקבלת פרס ירושלים היו פרסומי המאסות שלו על חירות האדם. באחרת ניבא את תופעת בין לאדן, לא רק הספרות היפה שלו הביאה לו פרס.

קשה למקם את האדם הזה. הוא נולד בטרינידד ב1932 אך הוריו עקרו ל-הודו ושם עברו נעוריו. אחר כך נשלח ללמוד בלונדון ונשאר לגור בה. ספריו הראשונים מתרחשים בטרינידד ועוקבים אחרי נדודיו הפרטיים להודו ו-לונדון.

הוא איש ידוע שערוריות, בזמנו עורר שערורייה כשהאשים את הסופר הבריטי א.מ פורסטר (המסע להודו) בהומוסקסואליות, אלא שלא זה מה שהטריד את נאיפול אלא החלק הנצלני של הלבן הבא לנצל תרבות המתייחסת אחרת להומוסקסואליות ורדיפתו אחרי צעירים שהיו נחשבים קטינים באנגליה. הוא השתמש בו רק כדוגמה שחלק מהכיבוש הוא רוחני לא רק טריטוריאלי. הוא היה יכול להזכיר באותה נשימה את פרנק הרברט (חולית) אלא ש-הרברט נסע למלזיה אחרי הכיבוש בעוד ש-פורסטר היה חלק מצבא הכובשים. למעשה, נלחם בתיירות המין למזרח. היה רעש גדול אבל... הדברים גבלו כנראה באמת והסערה שכחה.

לעתים קורה שאתה נתקל בספר, לפני ששמעת עליו, נניח "מאה שנים של בדידות" שבימים אלו מלאו אגב 30 שנה להוצאתו הראשונה לאור ואתה יודע שנתקלת בגל אדיר שסוחף אותך. ברור שהסופר יקבל פרסים. אותו דבר קרה עם קריאה ראשונית של סלמן רושדי למשל. ישנם ספרים שהאיכות שלהם נסתרת יותר. המטפורות לא זוהרות, הסיפור על סף היומיומי. אתה מודע לאיזו איכות פנימית של הכתיבה אך לא יכול להצביע באחת על גדולה יוצאת דופן. אני זוכר את שני ספריו הראשונים שתורגמו לעברית: "בית למר ביזואז" ו"עיקול בנהר". ידעתי שאני קורא סופר טוב, אומר לעצמי, מממממממ.... מעניין הסופר הזה, אבל לא הייתי חושב על פרס נובל באותה נשימה. לעתים כמות הופכת להיות איכות וככל שקוראים יותר מגלים את עומק הכותב. אלא הנובל מחולק לא רק האיכות אלא גם לפי קריטריונים פוליטיים סמויים, יכול סופר לכתוב יצירת מופת, אך באותה שנה הפרס יחולק למישהו מיבשת אחרת נניח. ושנה אחרי יקבל זה שהגיע שנה קודם על ספר מופלא והשנה יקבל את הפרס על ספר פחות טוב. זה מה שקרה כנראה לנאיפול. וחלילה להבין ממשפט זה שהספר לא טוב. הזכרתי בעבר את חיבתי ל-ספרות האנגלית, המכילה בתוכה את כל בני הלאומים הכותבים אנגלית. למרות השוני בין סופר לסופר אפשר לחוש במסורת הולכת ומתמשכת. לעתים קשה להצביע על הדומה, כי לא רק שכל כותב הוא בכל זאת שונה, אלא שכל תרגום לעברית נעשה על ידי מתרגם אחר ואנחנו מקבלים את הפרי דרך יד שניה שכבר מפרש עבורנו חלק מהטקסט, הייתי מגדיר את המכנה המשותף לכתיבה האנגלית בניגוד לכתיבה האמריקאית למשל ככתיבה ב under writing . כשם שבתיאטרון הם משחקים בשיטה המוכרת בשם under acting זאת אומרת יותר סימול הכוונה מאשר הדגשה.

זה ההבדל בין תאטרון האמריקאי לאנגלי ואותו דבר לגבי ספרות. הדרמות האנגליות הן מתחת לפני השטח. הן נרמזות. משהו קטן מסמן אותן, הן לא מתפרצות. ו-נאיפול הוא דוגמא מצוינת לצורת כתיבה זאת.

הגיבורים הספרותיים שלו, כמוהו, חסרי זהות ברורה, חסרי שורשים חיים בעולם לא שלהם. מנסים ללמוד להשתייך, אך לא תמיד מצליחים ולא בהכרח מבינים את העולם סביבם. אנשים שנעקרו בתרבותם, לעתים מארצם, לאותה "בשנה הבאה בלונדון הבנויה" אלא שאף אחד לא מחכה להם שם בלונדון והם צריכים לעבור תהליך הטמעה ארוך וכואב הם במקום החדש והן בחברה זרה. מכיוון שרוב הזרים מתרכזים באותן שכונות נידחות נוצרות שכנויות מוזרות המקשות על החיים. כשאנשים מכל קצווי האימפריה באו ללונדון וכעת הם צריכים ללמוד אחד את מנהגי השני. ההודי עם הזמבזי, זה מטהיטי עם ההוא מפקיסטן. כולם באותו מיקרוקוסמוס קטן שהוא בית מגורים, רחוב או שכונה.

משפט בתחילת ספרו של נאיפול הזכיר לי בעקיפין שיח ספרותי שהתנהל מזה כמה שבועות בעיתון ידיעות אחרונות על משמעות תכניתו הכלכלית חברתית של נתניהו אלא ש-עוזי וויל נפל במלכודת, למקום שלא חשב עליו כשהזכיר את גבי ניצן וספרו" באדולינה" כמשל ואת תורת החיים החדשה ששרי אריסון מנסה להקנות לנו. לטענתו החיפוש הפנימי המופרז בלי להביט החוצה מביא לתרבות של התעלמות מהזולת, חיים קפיטליסטיים. חסרי התייחסות לזולת, לאחר. טעותו הייתה כמובן הזכרת השמות הממשיים מה שהפך להיות מלחמה להגנת האנשים ולא וויכוח על תיאוריה חברתית אותה ניסה להציג בבהירות. המשפט שהזכיר לי את המלחמה מסביבי לוויל בארץ מובלע בהסתכלות הגיבור על הנזירים העוסקים בהתבוננות הפנימית במקדשים הוא אומר "מרוב שהסתכלתי לתוכי לא ראיתי כלום ממה שנעשה מסביבי בעולם". הנה נאיפול המתמצת עולמות במשפט קטן "פחד מהלא נודע התעורר מכך שהפנה את מבטו פנימה ללא אפשרות לראות את הנעשה סביבו." והוא מתעורר לתחושת בורות לגבי העולם והמרחש בו. סיכום מקוצר של מאמרים ארוכי דפים במוספי יום ששי.

חצי חיים הוא ספר המושך אותך לתוכו כאילו בעצלתיים הספר מתחיל בשנת 1931-2 שנות המלחמה הגדולה של גנדי לעצמאות הודו. בחלקים הרחוקים של היבשת רוחשת התנהלות פוליטית, אלא שווילי צ'אנדן חי במדינה הנשלטת על ידי מהרג'ה ששמו לא נזכר בספר. הסטודנטים הכבושים לומדים את שייקספיר, וורדסוורת', שלי ו-קיטס. משוררים מצוינים אך מה להם ולהודים. מהאטמה גאנדי מכריז מלחמה על חינוך אנגלי לילדים הודים. וילי צ'אנדרן, הסטודנט שעתידו כבר היה מוכתב עד לסוף ימיו. הוא ילמד, יקבל מלגה מהמהרג'ה ללימודי רפואה או הנדסה, אחר כך היה אמור להתחתן עם בתו של מנהל מכללת המהרג'ה. הוא מחליט למרוד בגורלו וברגע של הארה הוא שורף את חמשת ספרי השירה שלו בחצר האוניברסיטה ומחליט להתחתן עם האישה הנחותה ביותר שיוכל למצוא. הוא מוצא נערה, ממעמד נמוך משלו, מכוערת. ומתיישב מולה בבית תה מדי יום ביומו מבלי להחליף איתה מלה. עד שאחרי שבועיים שלושה היא אומרת פתאום המסיתים של השבט שלי יבואו לשרוף את הבית שלך כי כולם כבר מדברים על היחסים בינינו. וכדי למנוע פורענות היא מציעה לו לחטוף אותה. וכך הוא מחביא אותה בביתו של מכר. הוא מתחיל לעבוד בחצרו של הראג'ה וככל שהוא עובד רע יותר מקודם הלאה הוא פוחד מן העתיד הנגלה לעיניו. חוזר על מה שעשה סבו. הוא זונח הכל והולך למנזר, שם הוא מתפרסם כנזיר השתקן, ווילי צ'נדרן. הסופר המהולל סומרסט מוהם מבקר במנזר בימי שתקנותו של ווילי, הסופר שהתרשם משתקנותו של הנזיר, מתפתחת שיחה בכתב של כמה משפטים, סומרסט שואל ווילי עונה וכבודו של הנזיר עלה בזכות התעניינותו של סומרסט מוהם.

המעניין בסיפור הם הרבה פרטים של חיי יום יום, לא בצורה דוקומנטרית אלא בתיאור צורת החיים כפשוטה. עד כדי הבהרה מי כן ומי לא נועל נעליים. אביו של ווילי פקיד חבוש מדים הדורים, אל הולך יחף. כשמגיע זמן רישום ילד לבית ספר הוא מציין עובדה:

"משפחתה לא ידעה דבר על דבר.על שום דבר. לא על הדת של הקסטה אליה היו שייכים לא של מוסלמים או נוצרים הם חיו יחד בבורות והיו מנותקים מהעולם מאות שנים"

מבלי משים הוא מסביר איך בהודו מתקיימות כל הדתות אחת לצד השניה ומעולם כמעט לא התקיימה בה מלחמת דת. לבד כמה מהומות בודדות לעתים רחוקות. נכון שהשכבות העליונות הכירו בהבדלים, אבל העם ברובו לא ידע מה ההבדל בין דת לדת. הם הכירו קאסטות. תוך כדי חבלי התבגרות ושינויי מחשבה רבים עוזב ווילי את הודו ונוסע ללמוד באנגליה. והנה, ההודי הצעיר, מגיע לעולם בו צריך ללמוד כללי חיים שונים לגמרי. לפגוש אנשים אחרים. לחיות בחברת צבעוניים בעיר לבנה. והוא עדיין לא חש השוני הגזעי רק בשוני הרוחני שאותו איננו יכול להשיג. האם הוא מאושר באנגליה מהשינוי, אומלל. רגשות רמזים. הוא בודד. בעקבות מפגש מקרי הוא מוזמן לכתוב ולשדר כתבות לרדיו bbc שם הוא פוגש ידיד חדש רוג'ר. ידידו החדש מעודד אותו לכתוב ווילי מתחיל לכתוב סיפורים. ערב אחד הוא מוזמן למסיבה בביתו של אותו רוג'ר. אסופת אנשים מקרית, ביניהם שני גי'גלוס, אחד האורחים, ועורך מקומון בעיר קטנה מקריא להם מאמר הספד שכתב על עצמו. רק למקרה הצורך, לא שחייו בסכנה באותו זמן. הסיפור נותן לווילי רעיון והוא מתחיל

לכתוב סיפורים שנושאיו נגנבים מסרטי קולנוע אך הועברו לרקע הודי. עד שיום אחד חש שנגמרו לו הנושאים ואינו יכול לכתוב יותר. הוא מתגלגל למסיבה של חברה גבוהה יותר מזו שהוא רגיל אליה שרוב הנוכחים בה הם מוציאי ספרים, וביניהם המוציא לאור שלו ולא מבין מה מעניין את כולם לדבר על קנה סוכר דווקא. הוא לא מבין שהם מדברים על חומר הגלם ממנו עשוי הניר, ממנו עשויים הספרים. הוא לא מוצא את נקודת המשען בתוך החבורה. "הם אנשים קלאסיים" אומר לו ידידו "כולם כתבו ספרים. זאת המחלה האחרונה של בעלי היכולת ושל בעלי הייחוס. הם רוצים שהשם שלהם יופיע על עטיפת ספר"

הוא מחכה בחוסר סבלנות והנה הספר יוצא לאור ומקבל ביקורות פושרות או רעות. הוא מבטיח לעצמו לחדול לכתוב אלא שאז הוא מקבל מכתב מחמיא מסטודנטית מאיזו ארץ פורטוגזית אפריקנית שקראה את הספר ומצאה בו דברים המדברים אל לבה. הם נפגשים והנה אנה, אותה נערה מציתה בו אהבה והצלחה מינית אחרי כל כישלונותיו המיניים עם אנגליות. והוא מחליט לעזוב את אנגליה ולנסוע אם הנערה לארצה ב-אפריקה. שמונה עשרה שנים הם גרים יחד, שוב מקום בו הוא צריך למצוא את דרכו ומעמדו המחודש. הגבר של האחוזה. אנה היא בעלת האחוזה אך הוא, למרות שאיננו מבין דבר בניהול אחוזות מוכר על ידי הסביבה כגבר של האחוזה. מבעד לעיניו הבוחנות את שכניו מתחילים להכיר את המעמדות במושבה האפריקנית. החל מהפורטוגזים הנקיים ועד לכושים הנקיים. מעמדות, התייחסויות שונות בין קבוצה אחת למעמד אחר.

אחד המקומות הקשים למספר הנזכר היא אפיזודה בה לוקח אותו אחד הפורטוגלים למסיבה במועדון אפריקני שבו נערות צעירות המקבלות את הווסת הראשונה שלהן באות לאבד גם בתוליהן. המשבר הרגשי בין עקרונותיו המערביים והמנהג המקומי שובר לב, בעיקר כי מסופר רק עובדות, כמעט ולא ניתוחי רגש. דווקא אותה ילדה מחזירה לו את בטחונו ואונו המיני, מה שמבלבל אותו יותר. והוא מגיע שם להבחנה עצמית שיכולה להיות הסבר לחלק גדול מתופעת הפדופיליה. "כולנו נולדים עם דחפים מיניים, אך לא כולנו נולדים עם מיומנויות מיניות" והוא מבין שחוסר ניסיונה של הילדה נותן לו ביטחון בחוסר השיפוט שלה. והנה הוא מתמלא תאווה אחרי ההצלחה אתה וחוזר אחרי זמן לחפש את התאווה שהייתה חסומה בפניו כל השנים.

זה איננו ספר על מזרחיים נגד מערביים. ניחוחות אקזוטיים מובאים לסיפור רק בעקיפין דרך תיאור חיי יום יום, אין שם איזה געגוע לעולם שאבד, ישנה מלחמה להישאר מה שאתה. לא ללכת לאיבוד בעולם שהוא כל כך זר ומרוחק שרוב האנשים סביבך לכודים באותה בדידות באותו ניסיון לשמר איזה ערכים מעולם אחר שיובאו יחד עם גל ההגירה.

זה ספר לקריאה איטית, מהורהרת. מי שנוהג להתנפל או מחכה שספר יתנפל עליו עשוי להתאכזב. אורך רוח ועניין באחרים יכול לתת סיפוק בקריאה. אין סיפור סוחף, ישנם אנשים והם אפילו לא בהכרח נחמדים. ספר שלא בהכרח מחזיק את המים שהתכוון שיהיו בתוכו.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן