שום גמדים לא יבואו / שרה שילה


התמונה של דן לחמן
90 צפיות

/

שום גמדים לא יבואו / שרה שילה. הוצאת עם עובד

עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר נולדה בי ציפייה מסוימת. בדף הראשון מצוין שיובל שמעוני ערך את הספר ושמעוני לגבי הוא ערובה לאיכות ספרותית. שלושת הספרים שלו נחשבים בעיני למיטב הפרוזה הצעירה, מה שמעלה בי מיד שאלה, לאן נעלם, למה לא פרסם שום דבר חדש מזה זמן רב. כך שאם יש לו יד בבחירה ובעריכה זה מעורר אפילו ציפיית על.

הסיפור מתרחש בעיירה חסרת שם אך לפי כל הסימנים הכוונה לקריית שמונה. תיאורי לילות הקטיושות, החרדות של התושבים ממחבלים. כל דרכי ההתגוננות, סגירת הבתים הרמטית בלילות, אווירה מדכאת.

הסיפור מסופר מפיהם של משפחת דדון, סימונה וילדיה. שרה שילה כותבת בשפה "נמוכה", שפת יום יום של אנשי פריפריה שקל לזהות בהם את מוצאם העדתי וחינוכם הדל. המרתק בכתיבה שלמרות שימושה בשפה המקורית של האנשים היא מצליחה לתת לכל דובר שפה פרטית משלו גם בתוך השפה הכל כך לא תקנית.

את הספר פותחת סימונה דדון. ועוד לפני שאנחנו יודעים עליה משהו אנחנו נפגשים ביכולת ההתבטאות שלה..:

"מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית, עבודה,שוק, בית, עבודה,בית, קופת חולים, בית, עבודה. באה קטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה.

האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכל בפנים. אני עומדת שנופלות לי הקטיושות על הראש, ומה הראש שלי מחזיק בפנים? אם אכלו את הקוסקוס עד מתי שנפלה הראשונה או שהיו יורדים למקלט על בטן ריקה"

בשפה ייחודית ודרך סיפורה אנו יכולים לנחש את מקום ההתרחשות והנה דרך השפה יש לנו מיד דמות ומקום משוער ששמו לא מוזכר. השפה המוכרת כל כך מחיי היום יום אך הכל כך "לא תקנית- לא ספרותית" מושכת את העין, את הלב ואת העניין הלאה. ממשפט למשפט הולך ומתגלה החוש המוסיקאי של שרה שילה. הדיוק בצליל, חוסר הזיוף בשום רגע ומשפט.

סימונה חיה בסוג של דיכאון בלי להכיר את המלה. יש בה משאלת מוות, נמאסו עליה חיי העבודה:

"העבודה של הגיהוץ זורקת אותי לכיור, והכיור שנהיה ריק מעיף אותי למטאטא, והמטאטא לאמבטיה לרחוץ את הקטנים, והאמבטיה לגז להכין משהו לערב לאכול, ומהגז חזרה לכיור. ומהכיור להוריד את הכביסה ולקפל אותה, ומהקיפול-כביסה לחוט ומחט.רגע אחד לא עוצרות העבודה וצוחקות עלי.... רבע לארבע בבוקר. זה הזמן שלי לקום. קמה ברבע לארבע- מספיקה. קמה בארבע ועשרה ארבע ורבע- הלך היום"

אם יש מי שיכול ללמד מהי עקרת בית נואשת זו סימונה. כמעט אפשר לראות את אצבעותיה מתעופפות. מעבודה לעבודה ומחשבותיה מכלות אותה. סימונה אלמנה. ולא סתם אלמנה, היא אלמנה בהריון "כשהבעל מת,צריך להחזיר את האישה להיות בחורה איך שהייתה לפני שהכירה אותו. שתתחיל מהמקום שלקח אותה. לא לעזוב אותה הולכת באמצע המדבר עם כל הילדים שלו.." מסעוד בעלה היה מלך הפלאפל, והיא מלכה. עכשיו היא מבשלת במעון, ובבטנה טופחים לא אחד אלא שני מסעודים קטנים. אחד הלך יבואו שניים במקומו.

הנשיות של סימונה איננה הנשיות של נשות המרכז. אם היא פמיניסטית, היא לא יודעת מה זה והמחשבות שלה בסיסיות לחלוטין. הכל ראשוני מאוד והיא צריכה להתמודד כאישה ואלמנה עם סביבתה ועברה.

"איך שהבעל מת, באים לעשות לך בדיקות של כמה את אהבת אותו. מתי שהיה חי, את מי זה היה מעניין? מתי שהבן אדם חי את יכולה להוציא לו את הנשמה, את יכולה לדבר עליו עם מי שאת רוצה, לעשות לו שם רע. אף אחד לא יזיז את האף שלו בשביל זה. אבך איך שהגבר שלך מת באים לבדוק כל חמש דקות אם את נותנת לו את הכבוד....מתי שאת בורחת מהמים של הרחמנות של האנשים, חס וחלילה שלא תיפלי לתוך הסוכר של האלמנות"

היא לא רוצה להצטרף למועדון האלמנות. להיות האלמנה החדשה שצריכה ללמוד את הכללים הישנים. הלילה, למרות שלא פסח, עומדת סימונה אחרי מטח הקטיושות ושרה

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות סימונה עושה עבודות ועוד עבודות. הלילה הזה, הלילה הזה שתבוא קטיושה ותיקח את סימונה שמחכה לה. סימונה קוראת למלאך המוות שלא בא. מי בא? השיגעון"

ושיגעון לא טוב בארץ הזאת. מי שמת מהערבים עושים לו כבוד, מי שמשתגע, מי ייקח את הבת שלה לאישה, בתה של המשוגעת. סימונה בודדה לגמרי שם בעיירה. היא באה לצפון מאשדוד אחרי מסעוד, ועכשיו שמת המשפחה שלו ניתקה אתה כל קשר והיא לבד עם הילדים. הילדים הם משהו מיוחד.

"מתי שנולד לך תינוק, איך שיוצא בבית חולים הבטן שלו מחוברת לבטן שלך. מורידים לך את החבל שהיה אוכל ממך, חותכים אותו מול הפרצוף שלך שיכנס לך טוב טוב לראש שלך שמהרגע הזה אין לו מי שיאכיל אותו אם לא את... כל ילד שיצוא ממך עוזב לך בבטן את התולעת שלו. אישה שיש לה שש ילדים יש לה בבטן שש תולעים שמנים שמתחילים להשתולל מתי שהם רעבים.... אחרי שיצא קובי, מה רציתי? רק שיחזיר אותי אלוהים להיות ילדה. מסננת שאני עושה בה את הסולת של הקוסקוס נהייתי. כולי מלמעלה עד למטה חורים... עשרים שנה יושבים עליך אמא שלך וסבתא שלך ודודות שלך שתהיי סגורה. הפיפי שאת עושה בבית שימוש שתעשי בשקט. לא טוב שישמעו את הפיפי שלך שיוצא... כל החיים סוגרים אותך וסוגרים אותך ואל תשכחי את הרגליים שלך, שיותר טוב שתתפרי אותם ביחד מתי שאת יושבת. בא היום של החתונה, מחליפים משחור ללבן. בלילה רוצים שתפתחי את הדרך לבעלך. בא יום הלידה, ברגע רוצים שתפתחי הכל.... ומה עם הגברים, מה רואים הגברים כל הזמן הזה? רואים רק שנכנסו שמה ויצא תינוק"

סיפור התאהבותם של מסעוד וסימונה מתחיל על האוניה המביאה אותם ממרסיי לישראל. שני ילדים מרוקאיים בני חמש עשרה. רומיאו ויוליה, כלבים לעומתם. מי שלא יתרונן מחצי הדף המוקדש למסע הזה לארץ ומהפגישה שלא התקיימה, אלא שהקולות והמבטים שקבעו את עתידם. מסעוד ומשפחתו נשלחו על ידי הפקידים לצפון סימונה ומשפחתה לאשדוד. המקרה הפגיש אותם מחדש, המקרה והגורל. האהבה שלא התממשה על האוניה זמן רב קודם לכן.

הפרק הבא מסופר בשני קולות. איציק ודודי שני אחים המגדלים יחד בז. וכדי שאי אפשר יהיה להגיד שיש השפעה או זיכרון מהסרט "קס" שילה אומרת מיד מפיו של אחד האחים שהם יטפלו בציפור כמו בסרט ההוא על הילד האנגלי המגדל בז. איציק מאמן את הבז להיות משמר גבול פרטי ולתקוף מחבלים שיתקרבו אליהם הביתה. איציק מאמן לא רק את הבז, הוא מאמן את דודי לטפס על בתים ולגנוב. דודי הוא המטפס ואיציק הוא המתכנן והמורה שאיננו יכול לטפס בעצמו בגלל שאצבעות ידיו לא גדלו והן קטנות ומעוותות. הם רואים את סבתם הולכת למתנ"ס לביאור בארות כשהם הולכים למעון החיילות המתנדבות לגנוב שרוכי עור לקשור לבז את הרגל.

לאיציק הנכה בגופו חשבון ארוך עם אלוהים על שעשה אותו כמו שהוא.

"אלוהים, אין דבר כזה לא רואה,.. לעצמו לא עשה את העיניים שלנו, שרואים רק מקדימה, סך הכל חתיכה קטנה של העולם. לעצמו עשה סידור יותר טוב. אין דבר שהוא לא רואה אותו. הכל הוא רואה אלוהים מקילומטרים...וגם עשה שאמא, בית דין לא יעזור, בחיים לא תראה מה הוא עושה בפנים לתינוקות שלה. אין לה ברירות.... מתי התחילה לי מחשבה חדשה? מתי שנהייתי בן שלש עשרה, בלי בר מצווה בלי כלום...אולי אלוהים ראה שאני לא פרייר שלו. הייתי חושב אולי רצה לנסות להמציא סוד חדש של בן אדם. אולי אלוהים רצה לשים בעולם בן אדם שכל המכונות שעשו האנשים ממקודם..שום דבר לא יהיה לו טוב. אפילו התפילין שעשו אותם בשביל לקשור את הבנאדם לאלוהים, אפילו הם לא טובים לו. איך יקשור את עצמו לאלוהים, צריך שימצא בעצמו איך. והתפילין זה לא משהו שאח שלך יכול לשים עליך."

הם אחים קרובים. דודי מגלח את איציק. דודי הידיים ואיציק הפה והמחשבה. משה ואהרון. היחסים הרגשיים לפחות של דודי הם על סף הארוטיות. הוא נוגע בגופו של איציק ומפיק ממנו הנאות. הדבר החשוב ביותר בפרק הוא הפחד. החרדה הלא פוסקת מפני המחבלים שיפרצו לבית, כל אחד ופתרונותיו לפחד. חלומות הביעותים ומשחקי היום להפגת האימה המזדחלת והכל בלשון של ילדים.

דודי הקטן מעריץ את איציק אך "איציק בטוח שנולדתי רק בשביל להיות לו החלקי חילוף שלו. שככה אלוהים סידר את זה, שהידיים שלי יהיו הידיים רזרבים שלו". את הפרק הבא מספר קובי, הגדול בילדים. הוא ישן עם אמא במיטה בשביל שהאחים הקטנים יראו בו אבא והוא עובד באיזה מפעל במשמרת לילה.

"שלוש וחצי בלילה זה מתי שאתה מתחיל להשתגע, לא מאמין שתעבור את השעה הזאתי. עשר פעמים בחצי דקה הראש שלך הולך לשעון, אחרי השעון הראש שלך הולך לחלונות בגג למעלה שאתה מת לראות איזה התחלה של אור, חוזר שוב פעם לשעון. הכל עומד, השעון לא זז, החושך לא זז, נכנס לך בראש שזהו, הזמן עמד, אלוהים הלך לישון, שכח להשאיר איזה סדרן שיזיז את השעות"

יום אחד מגיע אחד, טלמון, לנהל את המפעל. חדש בעיר עם רצון להשתלב בה ולהצליח. הוא מקדם את קובי ונראה כאילו חייו יקבלו מפנה לטובה. קובי עושה כל מיני קומבינות קטנות להרוויח כסף מהצד. החלום שלו לקנות דירה במקום אחר ולעזוב את העיירה עם הקטיושות. להוציא את האחים שלו מהחיים בחרדה. יש לו אפילו דירה ממשית שכבר ראה אותה בראשון לציון.

אתי היא האחרונה התורמת את קולה לסיפור והיא מדברת ברמה הרבה יותר תקנית ומודעת מהאחרים. אחרי נפילת הקטיושה, כשניתק החשמל וכל הדיירים יורדים בחשיכה לכיוון המרתף היא מתארת: "המפלצת התחילה לנוע מתמיינת על פי המשפחות. איברים עקרו את עצמם מתוכה, הטילו עצמם אל אפילת שש הקומות וקראו בתחינה את שמות הילדים שאינם" ואת המקלט אחרי שסוף סוף הגיעו אליו היא מתארת:

"הכול עירום. ואור הפנסים והנרות מנוגד לגמרי לאור השמש של צוהרי היום ההוא, שהיה יפה יותר מכל יום חג או שבת. האור במקלט היה האור של סינדרלה לפני שהגיעה הפיה, אור קלוש, צהבהב, אור בלויי הסחבות"

מנין לילדה שפה יוצאת דופן כזאת, מפותחת מכל משפחתה. השאלה רק מניין לה השפה ורמת המחשבה הזו כשהיא מודה שהיא מתקשה בקריאה ומתרחקת מחברים בבית ספר וצמודה כל היום לטרנזיסטור כדי לא לשמוע ולא להראות.

קשה לה לחיות עם השקר שהם חיים בו למען התאומים הקטנים ומתנהגים כאילו קובי הוא האבא במשפחה וישן כמו חתן כלה עם אמא במיטה. אבל הרי גם יעקב בתנ"ך שיקר את אברהם בשביל לזכות בבכורה, אז אולי מותר לחיות בשקר.

הסיפור, אם ישנו כזה בספר הוא קטן מאוד. הסיטואציה סטאטית ומתרחשת כולה בראשם של הדוברים בלילה שבו יש מטח קטיושות על העיירה. הספר עוסק בתחושותיו והתייחסותו של כל אחד מהדוברים אל הרגע, אך הוא משלב זיכרונות ורצונות מימים אחרים. מה שמושך את הלב היא השפה ודרך הכתיבה. הצורה המדויקת של כל אחד מהקולות המדברים למסור את תחושותיו ברמה המילולית והרגשית המתאימה לו. אם לא בשל דברים אחרים. אם מחפשים דוגמא שאפשר ליצור אמנות "גבוהה" מחומרים "נמוכים" הספר הזה יהווה דוגמא מוחשית כיצד השפה הפשוטה יצרה כזה ספר עשיר וספרותי. השפה תגרום לספר להיות רב מכר. עוד לא הייתה לנו צורת כתיבה כזאת.

בשנות השמונים פרסם יהושע קנז את ספרו המצוין "התגנבות יחידים" שהפך להיות ספר פולחן. כמעט כל צעיר לפני גיוס קיבל אותו מתנה. למיטב זכרוני, קנז השתמש בשפה גבוהה ולא ניסה למצוא את השפה הייחודית "העדתית" לאפיון חיילים שונים בסיפור. כשחזרו הצעירים לקנות ספר אחר של קנז היה קשה למכור להם את "בדרך לחתולים" שנושאו הזקנה ונוולותה. דווקא שם הצליח קנז ליצור שפה ייחודית לזקנה גיבורת הסיפור. אפשר היה לזהות בדיוק רב את מוצאה העדתי הרומנית. שפה מדויקת אישית ובכל זאת ספרותית. צעירים רבים יוכלו להתחבר לספר "שום גמדים לא יבואו" הם יאהבו את השפה. שפת יומיום מאוד מוגדרת וכתובה נפלא. כמו כלי נגינה מכוון על ידי מכוון עם שמיעה אבסולוטית, חד ומדויק. אין שום צליל מזויף. איזו אוזן יש לאישה הזאת, אפילו לא פעם אחת היא מתבלבלת כשהיא מבלבלת בין המינים, כמו בשפה המדוברת. מטבעות הלשון של הרחוב, כולן בפנים במקום המדויק.

לספר "שום גמדים" צפויים חיי רב מכר ובצדק. הוא ייהפך לאחד מאותם ספרים שגם צעירים הקוראים פחות קנז יגיעו לקרוא בו. אני מקווה רק שקוראים, צעירים בעיקר, לא יקראו בספר כזה הרשאה להשתמש כך בשפה ויבינו שזה צילום מדויק של שפת החיים אך השימוש בה בספרות הוא חד פעמי ומוטב להם ללמוד שפה טובה יותר. ואתם כולכם, מה נדבקתם בכיסאות, אף גמדים לא יבואו לנקות לנו עכשיו.

מחבר: דן לחמן

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר