אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דון דלילו / מאו II


התמונה של דן לחמן

דון דלילו / מאו ii. הוצאת זמורה ביתן
דון דלילו / מאו ii. הוצאת זמורה ביתן

דון דלילו הולך וכובש את מקומו כסופר האמריקאי הכגדול ביותר בחצי המאה השניה אם אפשר להגדיר דבר כזה בכלל... הוא מבטאה הגדול של אמריקה החדשה. בחמש עשרה השנים שעברו תורגמו כמה מספריו הפחות תובעניים לעברית, אך כנראה שלא ממש תפסו את עין הקורא, למרות שזכה בפרס ירושלים ב 1999, ובכל זאת ממשיכים לתרגם אותו מפעם לפעם עד שיום אחד, אולי בעקבות הספר החדש יהיה לנו מכלול ממנו נוכל להתייחס אליו ולחזור לקרוא גם את ספריו הקודמים.

הוא סופר יוצא דופן ביכולות שלו. הוא מסוגל לתאר פרט לפרט משחק בייסבול אמיתי שהתרחש בשנת 1951 כנקודת מוצא לכתיבה על חיים במשך כמה עשורים באמריקה. הוא מודה שג'ז וקולנוע אירופאי (בעיקר גודאר) השפיעו עליו ולכן על סגנון כתיבתו. כבר בספרו הראשון סלל את הנושא שיעסיק אותו כשקרא לספר "אמריקנה". שמו של ספרו החדש המתורגם לעברית מאוii הוא פרפרזה על שמו של ציור של אנדי וורהול (ציור המופיע על עטיפת הספר) בו מאו משתקף כמה פעמים, כמו בהרבה ציורים מפורסמים אחרים של אנדי וורהול. אלוויס, מרלין מונרו, ג'קי קנדי. בהמשך שמו של מאו ישובץ בספר ויסביר את הבחירה בשמו כמי שהניע המונים לכיוון מחשבה אחידה.

הספר החדש מתחיל בטקס נישואין של ששת אלפים וחמש זוגות בני כתה"מוניס" כת שבראשה עמד מון, כומר קוריאני ומשכה המונים באמריקה. הטקס מתקיים באצטדיון הינקים בניו יורק כשהמושבים מלאים בהורי המתחתנים ובכל מי שהוזמן לטקס.

"הנה הם באים, צועדים אל תוך אור שמש אמריקני. שניים שניים. בן-בת נצחיים... עשרות מאות וכבר הם רבים מספור.עד שמתקבל רושם של שינוי צורה. משורה של זוגות מחוברים הם הופכים לגל רצוף אחד הולך וגדל... אבא של קארן, המתבונן מיציע הצופים אינו יכול שלא לחשוב שאכן לכך הכוונה. הם גוף אחד עכשיו, המון בלתי מובחן... אשתו מורין יושבת לצדו. היא נועזת וערנית היום, לבושה בצבעי סוכרייה כאיזון לדכדוך שהיא חשה בלבה."

כבר בפסקה הראשונה חותר דלילו תחת עקרונות התרבות והמוסר הכל אמריקאי הבסיסי אינדיבידואליות אהבה וחתונה. כל המתחתנים הללו אינם מכירים כלל את בני זוגם, לרובם אין שפה משותפת וזיווגם נקבע על ידי מנהיג כת ללא שום יחס רגשי.

אחרי הפתיחה הזאת עובר הסיפור לגיבור האמיתי שלו. ביל גריי סופר שפרסם כמה ספרים, הפך למפורסם מאוד ומאז הוא מתחבא מבלי שאיש יודע איפה. אפשר לחשוב ש ג.ד. סאלינג'ר (התפסן בשדה השיפון) הוא דמות המודל. אך לא הכרחי.

החלק הזה של הסיפור מתחיל במפגש בין בריטה, צלמת פורטרטים, ובין סקוט נציגו של גריי. היא רוצה לצלם אותו והוא יביא אותה למקום המסתור. בדרך היא אומרת לו "אני מרגישה כאילו לוקחים אותי לפגוש איזה מנהיג טרוריסטים במחבוא הסודי שלו בהרים. תגידי לביל. זה ימצא חן בעיניו" הרמז הראשון למשמעות הפנימית של הסיפור הקשר בין טרור לספרות.

כשסקוט, שואל אותה למה בכלל לצלם היא אומרת:

"איזו חשיבות יש לצילום אם אתה מכיר את עבודתו של הסופר? אני לא יודעת. אבל אנשים בכל זאת רוצים את הדימוי, נכון? פניו של הסופר הן פני השטח של היצירה. הן רמז לתעלומה שבפנים... פרצופים מסוימים טובים יותר מספרים מסוימים"

גם כאן, נגיעה במוטיב בפרסום האישי האמריקאי. תמונה בירחון כרומו שווה יותר מהספר שכתבת. בזמן שהוא יושב מולה כשהיא מכוונת אורות היא שואלת למה הסכים אחרי שלושים שנה להצטלם, הוא אומר:

"כאשר סופר לא מראה את הפרצוף שלו, הוא הופך לתסמין מקומי של סירובו הידוע של אלוהים להראות את פניו....במסגד אין דימויים. בעולם שלנו אנחנו ישנים ואוכלים את הדימוי ומתפללים אליו וגם לובשים אותו. הסופר שלא מראה את פניו פולש לטריטוריה מקודשת. הוא משתמש בתכסיס של אלוהים בכבודו ובעצמו"

קארן, זו שהייתה בכת ה"מוניס" והתחתנה בתחילת הספר, לבד עכשיו. בעלה נסע בשליחות הכת ללונדון. היא עוברת "תכנות מחדש" שטיפת מוח נגד הכת, שטיפה שהיא אלימה מאוד ומתוארת בספר כמעט כמו אקט טרוריסטי ואחרי תהפוכות רבות היא מאומצת כשהיא אבודה על ידי סקוט המביא אותה להיות מאהבת סוכנת ביתו של ביל גריי.

"אני נוסעת כל הזמן, מה שאומר שבימים מסוימים אין רגע שאני לא חושבת על טרוריסטים. הם השתלטו עלינו..." אומרת בריטה. " יש קשר מוזר שמחבר בין סופרים ולטרוריסטים. במערב אנחנו הופכים לבובות מפורסמות כשהספרים שלנו מאבדים את כוחם לעצב ולהשפיע.... לפני שנים חשבתי שסופר מסוגל לשנות את החיים הפנימיים של התרבות. עכשיו יצרני פצצות וצלפים השתלטו על התחום הזה. הם עורכים פשיטות על התודעה האנושית. מה שסופרים נהגו לעשות לפני שכולנו הפכנו תאגידים... בגלל זה את נוסעת מליון קילומטרים ומצלמת סופרים. מאחר שאנחנו מפנים את הדרך לטרור, לחדשות על טרור, למכשירי הקלטה ולמצלמות, למקלטי רדיו, לפצצות מוסתרות בתוך מקלטי רדיו. חדשות על אסון הן הסיפור היחיד הנחוץ לאנשים. ככל שהחדשות אפלות יותר, כך הסיפור נפלא יותר. החדשות הן ההתמכרות האחרונה.... את נוהגת בחכמה שאת לוכדת אותנו במצלמה שלך לפני שניעלם"

הספר הזה נכתב שנים לפני פיצוץ התאומים. והפסקה הזאת היא מרכזית באמירה של ביל גריי, ודרכו של דלילו.

אחרי הביקור של בריטה, ביל מתפתה לנסוע לניו יורק. הוא נפגש עם צ'רלי, עורך הספרים שלו המספר לו שהוא עומד בראש איזו התארגנות חדשה של "יפי נפש" בעד חופש הביטוי, וכמו כן הוא מספר על משורר שנחטף בבירות ומוחזק כבן ערובה על ידי איזו קבוצת טרור שאיש לא שמע עליה לפני זה.

"אנחנו רוצים לקיים מסיבת עיתונאים בלונדון. אנחנו נדבר על הסופר השבוי. אנחנו נדבר על הקבוצה שמחזיקה אותו...הקבוצה שלי מקבלת סיקור עיתונאי, הקבוצה החדשה שלהם מקבלת סיקור עיתונאי, הבחור הצעיר משתחרר מהחדר שלו במרתף, העיתונאים מקבלים סיפור, אז מה רע?"

צ'רלי, העורך של ביל משכנע אותו לבוא למסיבת העיתונאים בלונדון ולהקריא באותה אסיפת עיתונאים כמה שירים של אותו חטוף, והנה, אותו מתבודד חוצה יבשות ונמצא בלונדון. אלא שאסיפת העיתונאים מופצצת וכך נשאב האיש שמתבודד כל כך הרבה שנים וכל עולמו הוא לנסח משפט נכון לעולם המודרני של הטרור ולוקח בו חלק. דרכו של דלילו להגיד שאיש איננו מחוסן מפני הטרור מבודד ככל שיהיה, וכמובן מה שנרמז יותר מפעם, המקום בו הטרור מחליף ומכניע גם את התרבות, הספרות.

קארן, גם היא מגיעה לניו יורק לחפש את ביל. אלא שאת תשומת לבה תופסים ההומלסים והחלכאים והנדכאים והיא נשאבת לתוך עולמם. בטלוויזיה היא רואה את מאורעות טבח כיכר טייננמן בסין, טבח מתחת לתמונתו הגדולה של מאו. אקט של טרור נוראי המתבצע על ידי השלטון נגד העם. כל הקטע הזה מזכיר בכתיבתו את צורת כתיבתה של מרגריט דיראס בתסריט של "הירושימה אהובתי" לא יתכן שדלילו לא מכיר ולא הושפע מקצב השפה של דיראס. ביום אחר בטלוויזיה קארן רואה את הלוויתו של חומייני בטהרן. היא נשאבת למראות. למסוק המביא את הגופה, להמונים הצובאים ולא נותנים לקחת מהם את הגופה

"האנשים החיים אינם משלימים עם העובדה שאביהם מת. הם רוצים אותו חזרה ביניהם. הוא צריך להיות האחרון בהם שימות. הם צריכים למות, לא הוא... זה התחיל להיות סיפורה של גופה שהאנשים החיים אינם מסכימים למסור אותה לאדמה. היו שם אנשים שצללו לתוך הקבר..."

וכל זה מזכיר לוויה אחרת לגמרי שנערכה בימים אלו ממש. דלילו מתגלה להיות כסופר, נביא, המבין את נפשם של אחרים רחוקים ומסוכנים לו. קארן חשבה על כל האנשים:

"שצפו בניתוח חדשותי מפוכח שהגישו שלושה גברים באולפן עם איפור ומיקרופונים חבויים. הקול אמר, אבלים מקוננים מזמרים מזמורים, הוא אמר, משליכים את עצמם לתוך הבור" והיא תוהה "האם המיליונים שצופים כעת היו שווים למיליונים, לאלה שבמישור האיראני, האם זה אומר שאנחנו חולקים משהו עם האבלים, חווים כאב, מרגישים שמשהו עובר בנינו, שומעים את האנחה של איזה עצב היסטורי?"

השאלה שהפכה להיות כה מוכרת במאה שלנו, מה אנחנו מרגישים כשאנחנו אוחזים את שקית הפיצוחים שלנו מול החדשות בטלוויזיה וצופים באסונות בעולם.

חלקו האחרון של הספר הוא מסע לכיוון ביירות. ביל, נוסע להחליף את המשורר השבוי. בריטה לצלם את מנהיג הפלנגות הטרוריסט. מפגש חוזר של גורלות.

וכך משפטי הפתיחה של אמריקה בשנת 1992, השנה בה נכתב הספר מיטיבים לתאר אמריקה שאחרי אלקעידה ואחרי אסון התאומים. איבוד ערך החיים הפנימי, שינוי הערכים. הכל בטון של כאן ועכשיו, למרות הנבואה המתחבאת בדפים. כל כך עמוק, כל כך רלוונטי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן