אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

1979 / כריסטיאן קראכט


התמונה של דן לחמן

1979 / כריסטיאן קראכט. הוצאת עם עובד
1979 / כריסטיאן קראכט. הוצאת עם עובד

אני אוהב מאוד את הסדרה "פרוזה אחרת" של עם עובד. אותם ספרונים קטנים בעטיפת קרטון חומה המכילים תמיד סיפורים שהם ארוכים מדי מכדי להיות סיפור קצר וקצרים מכדי להיות ספר של ממש. הפורמט הקטן הזה נותן להם נפח ומציג בפנינו בדרך כלל כותבים חדשים עם קול ייחודי. די אם אזכיר את טהר בן ג'לון וספרו "בן החולות" או "גברים" של ווריק קולינס וכמובן, 'מוסקבה פיטושקי' וכרוניקה של מוות ידוע מראש. כתיבה מיוחדת אין ספק. כעת יצאו בסדרה זו שני ספרים חדשים ש 1979 הוא אחד מהם.

1979 הייתה שנה די חשובה. איראן עומדת על סף מהפכה נגד השאח. בסין משתוללת מהפכת התרבות ובעוד שנתיים יופיעו מקרי האיידס המובחנים הראשונים.

המספר, אוחצ' המתפרנס מעיצוב פנים, כנראה לא ממש מוכשר ודי עצלן, לפי עדותו על עצמו. חברו כריסטופר, חולה, משהו ברגליו, לא ידוע במה. נוסעים להם שני גרמנים הצעירים הללו לביקור בטהרן. הדרכים מלאות מחסומי משטרה אך הם לא מתרגשים, הם עוברים אותם בלי בעיות. הם מגיעים לטהרן כדי ללכת למסיבה ולבושי מותגים הם נוסעים עם נהגם הפרטי. בנסיעה בעיר הם רואים כתובות "מוות לשאח - מוות לישראל - מוות לאמריקה" אך כל זה מרוחק מהם. הם רק תיירים, שני הומואים שנוסעים למסיבה בארץ זרה. "אתה לא יכול לתאר לך כמה אתה משעמם אותי" אומר כריסטופר " האהבה שפעם נראתה פשוטה כל כך, מסובכת עכשיו. אתה יודע מה, אומר כריסטופר, אתה מונגולואיד". שיחה של מאהבים עייפים קצת אחד מהשני. הווילה בה מתקיימת המסיבה מתוארת לפרטיה בעיניו של מעצב פנים. ריהוט, פרטים, צבעים. הוא מאבחן את המותגים שלובשים האחרים, אנשים שראה אותם כבר במסיבה על יאכטה בים האיגאי ומדברים על מסיבה שהייתה בטנג'יר. האורחים מסניפים ומעשנים ובעל הווילה מגדל יער של חשיש בחצר. כסף הנפט של השאח מבוזבז בצורה שלא תיאמן. אחרי סצנה מוזרה ולא לגמרי ברורה הוא שואל כריסטופר מה היה שם עם האיש השמן והמכונה המוזרה שלו:

"תשכח את זה. אי אפשר לצפות ממעצב פנים שיבין דבר כזה... אתה הרי קורא ספר או שניים בשנה מהתחלה עד הסוף. הכי טוב שתיכנס לבית ותסתכל קצת ברהיטים היפים וסידורי הפרחים" הוא מבין את הזלזול בו, אבל הוא אוהב את כריסטופר גם אם כבר שנים שהם לא שוכבים יחד. הוא אוהב אותו באמת, אלא שכריסטופר מתעלל בו. בסצנה הזויה לחלוטין, זר רומני, שמדבר אתם במסיבה אומר לו ברגע שהם לבד" אתה, יקירי, תיחצה לשניים בעוד זמן קצר, כדי לשוב ולהיות שלם. וההיחצות תתחיל בקרוב מאוד"

אמירה לא ברורה, סמלית. רגע אחרי הוא נשבר בתוכו ומודה שאיננו סובל את כריסטופר. הוא מצטער שחוץ ממעט מנדרינית שגם אותה למד רק למען כריסטופר שהוא יפה מדי שיודע הכול על הכול. הוא לא יודע כלום וגם מנדרינית למד רק כי הוא אוהב שטיחי משי סיניים ולעשות טובה לכריסטופר. כריסטופר הלום הסמים והאלכוהול מתמוטט, במכונית, בדרך לבית חולים הוא מבין שהאיש במושב האחורי כבר לא נשאר בו כלום מכריסטופר הזוהר, האיש שכולם אהבו, המומחה המבריק לאדריכלות, היודע כל, המכיר הכול, השחצן הנהדר, הציני, הבלונדיני היפה מדי. כריסטופר החבר שלו, נעלם. בבית חולים לעניים, לשם מביאים את כריסטופר כי שם לא ישאלו שאלות ושם מת כריסטופר.

במלון מחכה לו המשטרה החשאית, בוקר ההפיכה, העיר מסוגרת וטנקים עומדים בכל צומת. הוא מגיע לשגרירות הגרמנית ושם בסופה של שיחה הזויה נוספת על הרוע הגרמני מציע לו סגן הקונסול לעזוב את אירן מיד, עוד היום. ועוד מפגש הזוי סימבולי עם הרומני שפגש במסיבה, בו הוא נשלח לטיבט, להקיף הר שהוא מרכז העולם, הלוטוס של העולם המטהר כל החטאים.

הפרק הבא עוסק בהגעה וטיפוס אל ההר באזור האסור, בטיבט. השלג הנורא, הקור, חוסר הציוד.כשהוא מגיע להר הנכסף ומתחיל בהקפתו הוא מרגיש ריקנות. ההארה או הטיהור הפנימי לא קורה לו.

לעומת זאת הוא נתפס בידי קבוצת חיילים סיניים החושבים אותו לרוסי ונלקח למחנה חינוך מחדש. הוא מקבל עליו את הדין והופך להיות מחונך בדרך החדשה. ושם במחנה הוא שמח לגלות שהוא הולך ומרזה מחוסר אוכל ושעצמות המותן שלו מתחילות לבלוט, מה ששאף אליו בימים עברו. הוא שוקל שלושים ושמונה קילו.

כך הופך מעצב פנים גרמני דקדנטי לאישיות כנועה. וכמו שהוא מסיים את הסיפור:

"הייתי אסיר טוב. תמיד השתדלתי לשמור על הכללים. תיקנתי את דרכי. מעולם לא אכלתי בשר אדם"

סיפור מסופר בשפה פשוטה מאוד לכאורה בפשטות עובדתית, בלי אבחנות מעמיקות מדי, בשפה הבונה את הרמה הרגשית והמנטאלית של המספר. הוא איננו מבין או מתייחס לקטעים המיסטיים שקורים לו. מי זה הרומני המנבא לו את ההיחצות שלו ושולח אותו להקיף את ההר בטיבט. ממה הוא צריך להיטהר, הוא איננו רומז שהוא מרגיש חוטא. אין סיבה לנסיעה הזו לטיבט מלבד ציון העובדה שהוא הומוסקסואל אין לעובדה שום משמעות בתוך הסיפור אם בהתחלה עוד היו כמה אמירות ביחס לקשר בין שני הגברים הרי שהם נעלמות לחלוטין. הוא היה יכול להיות כל אדם בינוני אחר. הוא כמעט שאינו מביע רגשות, ועל הקורא להשלים את המצטייר מבעד לעובדות. האם האיש דל הרגשות הזה הובס? לא בטוח, הוא שונה, אבל החינוך מחדש לא היה לרעתו. הוא הוסיף לו תכונה פנימית חדשה. לימד אותו לקבל את המציאות ואולי בזה לנצח את כל השיטות שנתקל בהן. הרי הוא בא מן המערב הבורגני, היה כמעט עד למהפכה אסלאמית וגמר את סיפורו במחנה קומוניסטי סיני. התהפוכות הגדולות של המאה ההיא.

כריסטיאן קראכט נולד בשוויצריה גדל בארצות הברית וחי כעת בבנגקוק, אולי בגלל זה סגנון כתיבתו בגרמנית קל יותר מהכותבים הגרמנים הדחוסים ספר מעניין ביותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן