אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ים המוות / זורז אמאדו


התמונה של דן לחמן

ז'ורז' אמאדו / ים המוות. הוצאת זמורה ביתן
ז'ורז' אמאדו / ים המוות. הוצאת זמורה ביתן

כשהייתי צעיר בולע ספרים רשמה אותי אמי לספריית "איזרסקי". הספרייה שכנה ברחוב גרוזנברג מול קולנוע אופיר ובעיניו של ילד, שני החדרים העמוסים ספרים נראו בספריה הכי גדולה בעולם. ואת כל זה צריך לקרוא... היום שניהם כבר לא קיימים ואני מרגיש צורך להזכיר אותם כחוב של כבוד.

הזוג איזרסקי היו מאותם ספרנים שהכתיבו לקוראים, בוודאי לצעירים מה לקרוא. הם היו זוג קומוניסטים מהדור הישן שראה שליחות חינוכית במקצועם. על כל ספר של קונן דויל או ז'ול וורן הייתי חייב לקרוא קודם שני ספרים שנבחרו על ידי הגברת ולא יכולתי לעשות את עצמי קורא כי כשהחזרתי עברתי, שיחה על הספר, או מוטב לקרוא לדבר בשמו, בחינה. מה הבנתי...

איך מצא חן בעיני. רק את ווינטו של קארל מאי נתנה לי על דעת עצמה, כי הוא לא רק פרא אציל, הוא בן לעם כבוש על ידי הלבנים ונרצח על ידם והיא זכרה כל אחד ואחד מלקוחותיה מה קרא ומה אהב.

יום אחד הציעה לי לקרוא ספר בשם "ים המוות" ואני סירבתי. אמרתי לה שלא מעניין אותי ים המלח, כבר הייתי שם. היא חייכה, זה ים אחר, אנשים אחרים ומוות אחר, תקרא! בלית ברירה לקחתי ונכבשתי. כשבגרתי חיפשתי לקנות את הספר אך הוא אזל מהשוק ולא מצאתי אותו אלא בחנויות יד שניה במחירים אסטרונומיים. והנה היום הוא יצא שוב לשוק בתרגום חדש. שנים אחר כך, הגיע לכאן תקליטו של גדול זמרי באיה, דוריוול קאימי ובו שירי הדייגים ה מצוטטים בספר. הוא שר על המלכה האלה ימנז'ה. הוא שר מתוק למות בים והתמלאתי כיסופים למקום שאני לא מכיר ולעולם לא אגיע אליו, ים דייגים ונשים.

לז'ורז' אמאדו היו כמה מחזורי כתיבה. הוא התחיל בסיפורי הדייגים של חוף בהייה. מה שכבר עשה אותו למרתק ואקזוטי. המוסיקה הברזילאית עוד לא פרצה את גבולות ארצה. הברזילאית המוכרת היחידה הייתה כרמן מירנדה. אותה זמרת קולנוע שלבשה תמיד הרי פירות על ראשה. ונראתה אקזוטית בערך כמו סל בננות אך גם אם היה כותב רק את הספר הזה, היה מתפרסם בעולם ככישרון סיפורי , לירי ואקזוטי. סיפורם של גברים, דייגים המשייטים בים והנשים המחכות בלב רועד על החוף בכל פעם שהרוח עולה. הוא מצליח להכניס את הקורא לתוך העולם המיוחד שלו שהגברים בו הם גברים, גסים בעדינותם והנשים, אולי נושאות פגיון ביו שדיהן. משמח וקורע לב באותו זמן.

אבל אמאדו היה גם קומוניסט. ובמקביל לסיפורי העם והדייגים של החוף כתב גם סיפורי ניצול עבדים במטעי הקקאו בוודאי יותר מאחד, אלא שאז לא תורגמו יותר מאחד או שניים מהסוג הזה. ובעיני ילד, לא מצאו חן, רציתי את הליריקה של גלי הים, אנקות הנשים האוהבות ואז הוא נעלם. הפסיקו לתרגם אותו עד שכתב שנים אחר כך בשנות השבעים המאוחרות את "דונה פלור נשואה לשניים" מין רומן עממי שתפס מיד את לב הקוראים בכל העולם והגיע גם לארץ. גם הסרט שעשו לפי הספר זכה להצלחה גדולה. ומאז המשיך לכתובסיפורי אהבה, זימתיים בלי זימה אמיתית, סיפורי חוף בלי דייגים. אבל תמיד סיפורן של נשים גדולות מהחיים ותמיד מאכלים ומשקאות שליוו את הספרים. כך הכרנו קשאסה ופז'ואדה.

וחשוב יותר מה שמחזיר אותי לים המוות, הכרנו את ימנז'ה, בעלת חמשת השמות, אלת המצולות הכחולה ירוקה ששערה כאצות השוכנת במעמקי האוקיאנוס ולפעמים עולה לחפש לה חתן חדש מבין הדייגים. חתן שכבר לעולם לא יחזור לביתו, כי טבע בים. והייתה נחמה גדולה לדעת שהוא נפל מספינתו לזרועותיה של האלה בעלת השיער הארוך והשם היפה כל כך, ימנז'ה. ימנז'ה גבירת הימים, שכל הגברים רועדים מפניה. לעולם לא תראה לעיני הגברים אלא לאחר מותם ואת המתים בסערה היא אוהבת מכולם ובעיקר את הצעירים שבהם.

הספר מתחיל בליל סערה. הרוח והגשם השוצפים על הים והחוף, שם מחכות הנשים בלב רועד. אבל אמאדו הוא גם סופר ארוטי, אי לכך גם ברגעים של חרדה לאלו שאולי לא ישובו, שומעים מספינות של דייגים שלא יצאו לים יללות, גניחות וגעיות אהבה. הוא לא מתאר אקטים מיניים, אמאדו, אך השימוש שלו בקולות שמשמיעות נשים מצליחים להעביר את אווירת הסקס הפתוח לכולם. ילדים קטנים לומדים להקשיב לטבע האדם ומבדילים בין געיות אהבה לבכי אבל. נשים אחרות שתזעקנה הלילה כי הגבר שלהן לא חזר ולא יחזור לעולם מהים. לא יהיו להן לילות אהבה. הם כולם חיים בים, הנשים שמחכות על החוף, הדייגים שיצאו לדוג.

"לכולם יש רק דרך אחת, דרך הים. הים הוא אדונם. הים הוא המסתורין שאפילו הוותיקים שבספנים אינם מבינים.אפילו הקשישים שרק מתקנים רשתות על החוף. הם מספרים את הסיפורים אך גם הם אינם מבינים מי בכלל יוכל לפענח את המסתורין של הים. מן הים באה המוסיקה, באה האהבה ובא המוות. ואיכן זורח הירח היפה ביותר עם לא על הים."

הסיפור המרכזי המוליך את חוט הספר הוא סיפור אהבתם של ליווייה וגומרסינדו המכונה גומה היפה בגברים. היא היפה בנשות החוף, הוא דייג, כמו כולם. וכשימנז'ה לוקחת אותו לחתן והוא לא חוזר עושה ליוויה את הלא יאומן ועולה במקומו על הספינה והופכת להיות דייגת. מסביב לסיפור המרכזי של גומה וליווייה מסופרים סיפורי החוף, הסערות הדייגים, הנשים, הנערים המתבגרים והזונות.

קריאות האהבה ויללות המוות. המפרשים הנקרעים והספינות שלא חוזרות כמו סריגת מלמלה מסביב למוטיב מרכזי נשזרים סיפורי החוף מסביב לזוג.

הסיפורים הם ארציים כל כך אך בכשרונו הופך אותם אמאדו לעדנה פואטית, כמו הסיפור שבו מופיעה משום מקום אמו של גומה, הוא בן אחת עשרה והיא זונה. המפגש של הילד, גבר המחכה כבר לניסיונו הראשון עם אישה, כי את הקולות הוא כבר מכיר ואת כל הסיפורים שמספרים על החוף שמע הוא רק מפחד עוד קצת שאישה תצחק ממנו כי הוא רק ילד. אבל בלילה ההוא הוא פוגש דוד המביא אישה לרציף והיא לא בשבילו, לא כמו שהוא דמיין. הזונה היא אמו וגומה פורץ בבכי כי איבד את האשה הראשונה בחייו, ומצא את האשה הראשונה בחייו. אמו שאיתה לא יוכל לקיים את מעשי האהבה הראשונים שהוא משתוקק להם. באותו יום הרגיש תשוקות של גבר,ביום ההוא חדר ללבו החטא והתשוקה להפליג למרחקים נזרעה בו. הוא לא נתן את דעתו על כך שהוא כבר כמו אתם גברים, במשך היום קיללו בגסות קולנית ובלילה שרו בקול רך וענוג שירי אהבה.

אין ספק, הספר ייקח אתכם לעולמות אחרים. לחופים בהם גברים הם גברים ונשים הן נשים. ריח של מלח באוויר. ימנז'ה משייטת עם הגלים כששקט ומחפשת בעל גיבור בסערה. כמה יפה לנדוד ככה בעולם הקסום הזה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן