אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יהודית קציר / הנה אני מתחילה


התמונה של דן לחמן

יהודית קציר / הנה אני מתחילה. הוצאת הקיבוץ המאוחד
יהודית קציר / הנה אני מתחילה. הוצאת הקיבוץ המאוחד

אחרי שאני קורא ספר ראשון "טוב מדי" של סופר אני מבטיח לעצמי לא לחזות בנפילתו בספרו השני ולעשות עמו חסד ולא לקרא. כך היה עם יהודית קציר. כל כך אהבתי את סיפוריה הראשונים שחששתי שלא תעמוד בעוד מפגן כשרון כזה. לא קראתי את "למאטיס יש שמש בבטן" עכשיו אחזור אחור לקרוא. עמדתי בפיתוי של הזמזום סביב הספר הזה, מאטיס. סוג של חוסר אמונה לשתי הצלחות רצופות של אישה "חצופה" אחת אחרי הקריאה ולפני ההרחבה. יתכן שלו הייתי אישה הייתי מתרגש יותר. אולי זה ספר "בנות “ יותר מספר בכלל. יש לי הרגשה שנשים תזדהינה יותר מגברים אבל גברים יאהבו אחרת, עם עין אחת מרוחקת וקצת הסתייגויות פה ושם.

והנה ספרה החדש, ואני בעמודים הראשונים ואשד המלים והתיאורים מדביקים אותי למיטתי (אני עושה את האסור וקורא בשכיבה) משהו מתפרץ החוצה עם כל שורה נוספת שאני נוגע בה בזוית העין. היא תעשה את זה, תשבור לי את האמונה בהצלחות חפוזות מדי.

הספר מתחיל בלוויה ומיד עולה הרגשה של ידיעה. זה הולך להיות סיפור של אהבה. אהבה מבטיחה, אהבה בין שתי נשים. אלא שמלוויה של אחת מהן היא חזרה זה עתה. אבל המלים מדברות על אהבה שהיא לא בהכרח לסבית. איזו אהבה אחרת בין שני בני אדם, ועדיין, שתי נשים. והספר עוד לא התחיל. חיפה, מי כותב ספר על חיפה, אבל אני נזכר שרק כעת היה סרט יפה שהתרחש בחיפה. עוד סיבה לקחת סיכון ולהמשיך. היא הולכת לחפש את ההתחלה של הדברים, והדברים כתובים ביומנים שכתבה בצעירותה. והנה היא בחורשה חופרת באצבעותיה במחבוא הישן, ויש כבר "פתיחה של שלוש אצבעות" מונח מעולם חדר הלידה, היא הולכת להוליד לנו את עצמה מחדש.

היא חוזרת אל ההתחלה, גיל שלוש עשרה. נערה מתחילה לכתוב מכתבים לאנה פרנק שמתה מזמן, ולמעשה היא מנהלת כך את יומנה. אני יודע שאסור להיות קטנוני אבל כשמבוגר כותב מפיו של ילד ויוצא לו משפט:

"שום דבר לא נראה לי ממשי עד שאני לוכדת אותו במכמורת של מלים....איך אפשר ללכוד את רוח השמים אחרי הגשם, את הצבע המדויק של הערב, את מגע הרוח בעור?....."

ממש יפה, אבל לא ברמה של ילדה בת שלוש עשרה, רגישה למלים כל כמה שתהיה. והילדה הולכת וקורמת עור גידים והסיפור לעינינו. ולא מצוינת העובדה עם היומנים נמצאו או שזו לידה חדשה, אלא שזה לא ממש חשוב. סיפור ההתבגרות בלשון העשירה של קציר מתגלגל מעצמו כאילו. קצת לירי, קצת יומיומי. אני מחכה בסבלנות למפגש שיביא את האהבה הגדולה שלה.

כל החלק הראשון של הספר מוקדש להתבגרותה של הילדה בת השלוש עשרה. קציר מנסה לחבר שתי צורות כתיבה, מכתבים וסיפור התבגרות. אלא שיש כאן איזה גימיק, המכתבים הם לילדה שמתה מזמן, אנה פרנק, והם יותר יומן ממכתבים ולכן יש איזו תחושה של גימיק שמלווה את הקריאה. ולא שהמכתבים כתובים רע אלה שבכל זאת תחושת ה"טריק" הספרותי להראות עולם דרך עיניה של ילדה מלווה את הקריאה, לפחות את שלי. אפשר כמובן לקבל את ניתוחו של מנחם פרי שכתב ניתוח מבריק השונה לחלוטין משלי ורואה בזה גדולה. שתי ראיות העולם, (יש דבר כזה ראית קריאה?)

היא משחקת במשחק כפול, לעתים בחלוקת הזמנים במשפט או בדיבור על עצמה בגוף שלישי כמתוך זיכרון ישן היא יוצרת תחושה שהיא כותבת היום את היומן מאז, צורה של השתקפות מוכפלת של היא היום רואה את ההיא מאז. ולמרות הידיעה שזו טכניקת כתיבה אי אפשר שלא להיכבש לקריאה בכל זאת.

ריבי, הילדה, מגלה בגיל הזה את מיניותה, ונדמה לי שזאת פעם ראשונה שאני קורא תיאור ספרותי של של בנות. באותה עת נשתלים כבר הרמזים ליכולת ההתאהבות שלה בנשים. כרגע זאת המורה מיכאלה., אבל גם ביומן של אנה פרנק היא מוצאת רמזים ליכולת ההתאהבות של בנות. ובגיל ארבע עשרה, אחרי החופש הגדול זה מתחיל לקרות באמת. ריבי מביאה למיכאלה הביתה שירים שכתבה, ובתוך שיחה של התיידדות מיכאלה מעבירה יד על ריבי, כל הרווח שבין החולצה למכנס, מורה וילדה.

מכיוון שמכאן די ברור לאן הספר יוביל אני מנסה להיזכר ביצירות אחרות העוסקות באהבת צעיר ומבוגר, צעיר של ממש. הראשון הוא כמובן לוליטה של נבוקוב שגם השאיל את השם לתופעה בצורה עממית. לוליטות מסתובבות ברחובות העיר. השני דווקא סרט: "למות מאהבה" מורה מבוגרת ותלמיד צעיר מתאהבים, הסקנדל המתעורר בעקבות הגילוי מכריח את המורה להתאבד. כמעט כמו בימים הרעים של סיפורי הומואים, בסוף מישהו חייב למות. ואנחנו יודעים כבר שמיכאלה מתה, שנים אחר כך, מסרטן. היש לנו יכולת שיפוט מוסרית. מורה וילדה בת ארבע עשרה כשהתהליך מסופר בעדינות כל כך משכנעת שניחא המורה, אבל אפילו הילדה כבר מודעת למה שקורה ורוצה להמשיך. הפתיחות הפרטית שלי לתופעות שונות מהסוג הבין אישי מתנגשת, לפחות כאן בשורות הראשונות בחוש ההגנה שיש בי להגן על קטינים מפני מבוגרים. גם כשהקטין רוצה, מה הוא רוצה, למה הוא מודע. ואפילו אם גם הקטין הוא המפתה ועוד עם מורה. אני מקווה ולא בסתר לבי שלא תהיה התפתחות מהירה מדי, שדברים ידחו למאוחר יותר. אך המעשה נעשה והאורגזמה הראשונה מתנפצת על דף הניר. מורה נשואה בת עשרים ושבע מתחילה רומן עם תלמידה בת ארבע עשרה. וכאן אולי גדולתה של הסופרת, אנחנו לא מספיק מזועזעים. אנחנו מוכנים להזדהות עם האהבה, לאו דווקא עם הדמויות אלא עם תהליך ההתאהבות וקיומה. זה לא אומר שבינן שגם לרגע עולה החשש גם בין שתיהן, לקרוא להן, שתי נשים? בין אישה וחצי אישה. ואני מודע כמובן לזה שההתפתחות בימינו מוקדמת ואנשים מגלים את המיניות שלהם מוקדם יותר. עדיין יש כאן ניצול סמכות של מורה על תלמידה, גם אם המפתה, אם בכלל היה שם פיתוי הוא מצד התלמידה. ההימשכות היא הדדית על כל פנים. שיחה בין שתיהן על עברה של המורה:

"ועם מי הכי אהבת לשכב?

עם פיליפ. הוא בלי ספק היה הזיון הכי טוב שלי"

יותר ממני" שאלתי (ריבי) נעלבתי, מה פתאום, יותר ממך אין"

זה לא שלא הגיוני שתהיה שיחה כזאת אבל השפה והיחס הגילי, המלה זיון במקום שהייתה אהבה, כוללת מין אמנם אבל תמימה בדרכה מתנפצת לה במלה לא זהירה אחת. אז הכל זה תחרות זיונים.

אבל אחרי זה קורה החלק הלא נעים בכתיבה, הסיפור מתחיל ליגע. עוד פרט ועוד פגישה, וכן או לא הבעל יתפוס אותן. יש נפילת מתח מרוב פרטי הפגישות היומיומיות. קשה לקציר לוותר על מלים ולזרז קצת את הקצב. יתכן שבגלל שאני הומו אז חיבלול הנפש ותהיותיה השטחיות לא ממש מדברות אלי, כל עניין חבלי ההתבגרות, אן שקראנו יותר מדי ספרי חניכה או שישנה נפילה כל שהיא בחלק זה, עד שמיכאלה מודיעה שהחליטה להפסיק לקחת כדורי מניעת הריון זה היה יכול להוביל לאיזו דרמה מסוג יותר מעניין אלא ששוב אנו חוזרים לסוף שנת לימודים, הצגת בית ספר וחופש גדול. כל כך צפוי וזה ממש לא יאומן, מה קוראת ילדה בת ארבע עשרה בחופש הגדול? את מרטין בובר, והיא גם לכאורה מבינה אותו, לא יאומן עד מאוד. ולפני זה היא שקועה ב-תומאס מאן ו-הר הקסמים שלו וכמובן מוות בוונציה, ילדה מפותחת לגילה בכל המובנים.

בתחילת חלק שלישי נרמז שינוי שהולך להתרחש. לריבי יש בת ומיכאלה לא חיה בארץ. מעכשיו הכל יוליך לפירוד ושינוי צורת הלחיים הנרמזת בפתיחת החלק הזה.

והנה מגיע רגע שבו משהו משתנה בלוח הזמנים והקטנה לא יודעת לעמוד בשינוי ומיד מתחילה לחשבן מי הקריב יותר. כמובן שריבי מרגישה שהיא המקריבה. היא לא יכולה לסבול את העובדה שבעלה של מיכאלה שינה תוכנית שבת, אריאלה כבר בחודש השישי. הזעזועים הולכים ומתקרבים. ושאלת השאלות, מי מקריב כאן מה הולכת להיות חשובה יותר ויותר לפי צורת בניית המשפטים והשפה. נוצר הרושם שריבי איננה קוראת את המחברת האמיתית אותה כתבה בגיל ארבע עשרה אלא משחזרת מזיכרונה, כותבת את עצמה מחדש, עם תובנה של מבוגרת הנסה לשחזר ילדה, והמעברים בין הילדותיות לבגרות הולכים ונסגרים לאיטם. לכן כל המשפטים הבוגרים מדי מקבלים סוג של הצדקה מאוחרת יותר. וכמו כן אנחנו מתחילים להבין שמיכאלה היא לפחות דו מינית. יש התנסויות של חברויות שמעבר "ידידויות", סוג של התאהבות בנשים אחרות בעברה. וכן, הנוכחת הנפקדת לכל אורך ממשיכה את דרכה עם הסיפור, אנה פרנק שלאוזניה מסופר כל הסיפור הזה.

התחלת הסוף היא בסצנה מזוויעה שבה מיכאלה לוקחת את ריבי לאיזה צייר ומתחילה שם איזו אורגיה. כשריבי מבינה שמיכאלה הנעימה והטובה הביאה אותה במיוחד אל הצייר כי היא רוצה להיות עדה לפעם הראשונה של ריבי עם גבר, ריבי יודעת שזאת התחלת הסוף.

ואם מותר לי לצאת למשפט שמחוץ לביקורת עצמה. יש רגע בו ריבי אומרת לעצמה בשלב הרבה יותר מאוחר "מי שעזבו אותו בעל כורחו שוב ושוב, מוכרח לשמור לידו את אלה שמוכנים להישאר"

מכיוון שכולנו נעזבנו ועזבנו כל כך הרבה פעמים, כמה מאתנו יודעים לשמור ידידויות לאורך שנים. לרגע אחד ספרתי את הידידים שעם חלקם אני הולך כבר שלושים שנה ופתאום כל כך אהבתי אותם שהם מקבלים אותי עם כל השיגעונות שלי, ואני אותם, כמה אני אוהב אותם ואת השיגעונות שלהם.

וחזרה לספר. בשיעור ספרות, שנה מאוחר יותר, ועם מורה גבר היא שואלת אם סופרים אוהבים את הגיבורות שלהן כדי שלא יחיו אחריהם. והמורה עונה לה, אם הן גיבורות אמיתיות הן נשארות חיות לתמיד. אנחנו יודעים כבר שמיכאלה מתה מסרטן. כך מתחיל הספר, רק העתיד יגלה לנו אם תיכנס להיסטוריה של הגיבורות שממשיכות לחיות אחרי מותן, אחרי שהיו רב מכר לכמה חודשים

כשכל הפרשה מתפוצצת כשאימא של ריבי מוצאת את היומנים מתחיל הוויכוח של ניצול מיני ואחריות. ברור שמאותו רגע הרומן לא יכול להמשך והן נפרדות. מיכאלה מצטרפת לבעלה שקיבל עבודה באמריקה, ריבי מתאהבת בנער והכל נרגע.

האם זה ספר לסבי? לא בטוח. למרות שכולו עוסק באהבת נשים. אני לא חושב שאישה לסבית הייתה חוזרת בספרה לשנים בהן מוכרחים להעניש את הגיבורה. כי לא מספיק שהיא הורגת את מיכאלה מסרטן כנקודת התחלה לספר, מיכאלה יולדת בן אוטיסט כעונש לאהבה בין הנשים שזמן שהוא נהרה.

יש משהו כל כך שנות החמישים בסיום הזה. זה סיפור על אהבה גועשת כנהר הסוחף לתוכו את כולם, את המשתתפים הכתובים ואת הקורא. ואז באים כמה עמודים שבהם היא מקלקלת, לא בגלל שכל אחת מהן כבר קשורה למישהו אחר, אלא דווקא הקטע שבו במפגש בניו יורק ריבי נכנסת למחזור מחשבות מוסרניות על האחריות של מי הייתה אותה אהבה. האם מיכאלה כמורה הייתה צריכה להתגבר. אבל בהמשך, פתאום שוב הכתיבה המושכת לב, מפגש נוסף, עם בעלה של מיכאלה. והלב, הלב נשבר.

נכון שפה ושם אפשר לדלג על שורה ולא מרגישים בחסר. אבל בסך הכל הספר מאוד מגרה להמשיך לקרוא אותו, אבל לא מצער שנגמר. זה אומר משהו על טיבו?

לא בטוח. הרבה ספרים נגמרים בנקודה שבא כולם נפרדים, הקוראים מהגיבורים ומהסופר עד לספר הבא. ושתדעו לכם, למי שאין עיניים כחולות אין לו סיכוי להתקרב ליהודית קציר, כל גיבוריה בספר הם אוסף עיני תכלת על כל גוניהם. אף שחור, חום או ירוק. רק לרעים יש עיניים כהות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן