אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המנהרה / ארנסטו סאבטו


התמונה של דן לחמן

המנהרה / ארנסטו סאבטו. הוצאת עם עובד
המנהרה / ארנסטו סאבטו. הוצאת עם עובד

אני אוהב מאוד את הסדרה של עם עובד הנושאת את השם "פרוזה אחרת", אותם ספרונים קטנים בכריכת קרטון חומה. מופיעה שם פרוזה שהיא קצרה מדי להיקרא סיפור, אולי נובלה היא השם הקרוב ביותר, על כל פנים היא ארוכה מדי להיקרא סיפור. ומגלה פרוזה של כאלה שכדאי לעקוב אחריהם אחר כך. כמה ספרים נפלאים התגלו בסדרה זו מספיק עם אזכיר את "בן החולות" של טהר בן ג'אלון, את "כלבים שחורים" של איין מקיואן, את "כרוניקה של מוות ידוע מראש" של גבריאל גרסיה מארקס וכעת "המנהרה" של סאבטו.

לקוראים ספרדית בעיקר לדרום אמריקאים לא צריך לעשות הכרות עם ארנסטו סאבטו. הוא נחשב לאחד מגדולי הכותבים הארגנטיניים. בנעוריו למד פיסיקה גרעינית ובמקצועו הוא מדען. מאז החל לכתוב עזב את עבודתו כמדען והתמסר אך ורק לכתיבה. "המנהרה" הוא ספרו הראשון. הספר הזניק אותו עם פרסומו לעמדת אחד מגדולי הסופרים בארגנטינה, אחר כך בכל הארצות דוברות הספרדית.

בארץ תורגמו ספריו "על קברים וגיבורים (1987), "אבדון"" 1973. סאבטו איננו סופר קל לקריאה, בתוך רצף הסיפור מופיעים קטעי הגות שונים הקוטעים את רצף הקריאה וההזדהויות השונות עם הדמויות אבל מי שינסה ויתגבר יבוא על גמולו בהכרות עם סופר שהוא באמת אחד הגדולים ביבשת הלטינית.

המנהרה כבר הופיע בעברית בעבר הרחוק (1948) וזה בהחלט זמן לפרסמו בתרגום מחודש. זה ספרו הראשון של סאבטו ופתח לעולמו המסויט. המנהרה מתחיל במשפט בו מודה המספר כי הרג אישה.כך שאנחנו יודעים מיד שהיה רצח, ומי הרוצח. מכאן יכול להתפתח רק סיפור התהליך הנפשי שהביא צייר מפורסם לרצוח. הסיפור מתגלגל בחוסר נחת כבר מהמשפט הראשון. מכיוון שזה גם סוג של ספר פשע לכאורה וגם מפני שזה סאבטו, מוקדם ככל שיהיה.

מן ההתחלה מתגלה הגיבור כאיש קשה. הוא מתייסר הרבה, הוא מדמיין וסובל, הוא היסטרי בתוכו. כולו סערות נפש, איש שקשה להסתדר אתו. מאלה שאתה מרגיש שלא היית מצליח להתיידד אתו באמת. איש הנמצא בסערת נפש מתמדת. בהתחלה קל ליחס זאת לעובדה שהוא אמן, צייר ידוע.

הוא רואה אותה לראשונה בתערוכה שלו מסתכלת בפרט באחת התמונות והוא מתפעל מההבחנתה דווקא מקטע זה בציור. אך היא נעלמת וחודשים הוא הוזה ומדמיין איך יחפש, יפגוש ויתחיל לדבר אתה. והנה המציאות מפגישה אותם, וכן היא זוכרת אותו ואת אותו פרט במיוחד. חודשים אחרי, הוא פוגש אותה במקרה והוא ממש מתנפל עליה. כשהוא מנסה להסביר את עצמו הוא מתאר את עצמו כך:

"הראש שלי הוא כמו מבוך חשוך. לפעמים יש בו ברקים שמאירים מסדרונות... לא שאני לא מסוגל לחשוב בהגיון, נסי לתאר לעצמך קברניט שבודק כל רגע בדרך מתמטית את מיקום הספינה שלו ומששיך לשוט אל המטרה, אלא שאיננו יודע למה הוא שט אל המטרה הזאת"... "אבל אני לא יודעת איזו טובה תצמח לך אם תתראה אתי. אני פוגעת בכל מי שמתקרב אלי "

אומרת היא. ואם בהתחלה נראה שמרגע זה מתחיל מחול מטורף לשני אנשים הרוקדים יחד מחול אחר כל אחד בזרועותיו של השני, בהמשך יסתבר שהוא רוקד סביבה והיא לא משתתפת בריקוד. וככל שהקשר מתהדק כך עולה בו הקומפולסיביות שלו ועושה אותו חשדני יותר, סוער. הוא מקנא לעבר שלה, מנסה לסחוט ממנה פרטים על כל אדם שהכירה בעברה והוא חושד שהיה מאהב שלה. הוא לא בנוי ליחסים המספר. הוא כל כך "אוהב" אותה שהוא לא יכול לסבול שהיא נושמת. המריבות שהוא מעורר מכלום, כל האווירה נבנית בזהירות לקראת המוות הידוע מראש ולמרות שבתחילה היא זאת האומרת שהיא פוגעת בכל מי שמתקרב אליה, היא מוצגת כאן כדמות פסיבית, אנחנו לא יודעים עליה שום דבר מעבר לטירוף המתגבר שבו רואה אותה המספר.

לסאבטו יש משהו עם עיוורים. כאן מופיע עיוור כדמות צדדית, אך באבדון יש לו מסה שלמה הנקראת "על העיוורון" המנסה לתאר עולם קונספירטיבי פחות או יותר של עיוורים. משהו נוסח הציונות. לא ממש אבל איזו תחושה מוזרה הייתה לי אז שקראתי את המאסה ההיא בתוך הסיפור.

הספר כתוב בגוף ראשון, כלומר המספר הוא הגיבור ולעתים הקדחתנות הנפשית שלא מעלה אד שמקשה להתקדם. לא ספר קל. מכיוון שקשה מאוד להזדהות ולחבב את הגיבור הזה הוא מצטרף למעט הדמויות הספרותיות שהרוע שלהן או מרכיבי הנפש האחרים מונעים מאתנו שביב של סימפטיה אל הגיבור. השיגעון המתגלה לאיטו איננו כזה השובה את הלב. הוא ממש לא משוגע נחמד. מרתק לקרוא את מהלך המחשבה שלו והאובססיה המלחיצה. בדרך כלל אנו פוגשים נשים היסטריות, מעטים הגיבורים הגבריים האובססיביים בספרות. סאבטו מצליח להיכנס לתוך הנפש המתענה אך מענה באותו זמן. הוא איש רדוף פסימיות ולא יכול לתת פירוש פשוט לשום משפט שנאמר לו. הפסימיות והרדיפה אחרי פירושים נסתרים הם לב הספר וככל שמתקדמים יותר האיש מתגלה כמופרע יותר. הפירושים המעוותים שהוא נותן לכל זיע עין, כל חיוך שלא ירד לעומקו וסיבתו, כל בדל משפט. הוא כמובן משוכנע בצדקת הבנותיו, אבל לנו כקוראים מהצד מתגלה כל מופרעותו עד לתחושה שהאיש ממש חולה נפש וחולי נפש תמיד משוכנעים שהם הרואים את העולם נכון ואף אחד לא מבין את האמת חוץ מהם. בהתחלה הוא קרוב לפני שטח של הנורמליות, מופרע, כן, אבל לא מעוות, עדיין. עם כל משפט שהוא מנסה לנתח משפט שאמרה היא, הוא הולך ודעתו הולכת ומשתבשת לעינינו, בעוד הוא מאמין כמובן שהוא מנתח את ההתרחשויות כמו שהיו. שהוא רק מבין יותר לעומק את הדברים שמתחת לפני השטח. אנחנו קוראים איך הוא יורד מהמסלול. ככל שהסיפור מתקדם אנחנו יודעים על מריה, אהובתו, פחות ופחות, התחלנו בזה שלא ידענו כלום, אחר כל התגלתה עובדה אחת, מריה נשואה לגבר אחר, עיוור. אנחנו לא יודעים דבר על מערכת היחסים עם בעלה וכן לא עם דודנה ששב ומופיע לעתים בסיפור. כעת אנחנו יודעים רק מה רואות עיניים מטורפות באשה שלא יודעת מה קורה בתוך ראשו. הוא דש ודש בהשערותיו מגלגל משפטים או מבטי עיניים שלה, נימת קול. הוא מנסה להבין ולהסביר לעצמו הכל, מלבד הדבר הפשוט. המשפט שאמרה, החיוך שחייכה. בלי כל המשמעויות או לפחות בלי כל המשמעויות הטורפות את לילותיו ואז הוא רוצח אותה.

ספר לא קל, לא הסיפור ולא הכתיבה אבל ספר שלא עוזב את המחשבה. כתיבה משובחת של התפתחות טירוף בנשמה שהייתה כואבת כבר מלכתחילה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן