אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המוות והפינגווין / אנדריי קורקוב


התמונה של דן לחמן

המוות והפינגווין / אנדריי קורקוב. הוצאת כנרת
המוות והפינגווין / אנדריי קורקוב. הוצאת כנרת

האם זה יהיה נכון להגיד שמשטרים דכאניים מביאים לפריחה של ספרות סטירית המחביאה תחת סיפור עליז ומבדר אמירה קשה? או שאולי אילו הזמנים. לא בהכרח כנראה סטירות גדולות נכתבו גם בימי שקט. אך אין ספק שאווירה כללית, שלטונית או חברתית מיטיבה עם כותבי סטירות. כל הגרמנים שבין שתי מלחמות העולם למשל. ואפילו את שלום עליכם אפשר למנות כסטיריקן יהודי גדול. "החייל האמיץ שוויק" נכתב אחרי מלחמת העולם הראשונה. "כשחנוך לוין הנער כמעט כתב את מלכת האמבטיה" הארץ הייתה שרויה במלחמת קיום פוליטי קשה ואם הממשל לא הוגדר כדכאני הרי שהיו ניצוצות כאלה באווירת באוויר, כי בלי משטר לצחוק ממנו אין סאטירה. אבל אם נבדוק, וכאן אנחנו תלויים בחסדי המתרגמים ואני מקווה שזה לא מקרי מה שבחרו לתרגם לאחרונה, אז הרי שרוב הספרות החשובה הרוסית היא סטירית בצורות הסוואה כזאת. האמת שכל זה התחיל עוד בימיו של גוגול ו"הנשמות המתות שלו", אי לכך יתכן שזו שאלה של מסורת מקומית יותר מלחץ. אך הנה בולגקוב והספרים שלו בעיקר "האמן ומרגריטה", "ראש של כלב" הם ספרי סטירה אנטי ממסדית. "מוסקבה פיטושקי" גם היא סטירת אלכוהול רוסית מחממת לב ומצחיקה. וכעת "המוות והפינגווין" של אנדרי קורקוב. לרוסים יש דרך משלהם לראות ולתאר את הסובב אותם. עולם הדימויים שלהם רחב יותר והסטירה שמתגנבת גם לתוך התיאור מעשירה כל שורה. הרבה יותר סרקסטיים הרוסים כנראה. הספר פורסם ב 1995 ואיננו עוסק במשטר הסובייטי הישן, הוא ממחיש בהצלחה את החיים בפוסט קומוניזם, חיים אפורים ועניים.

האם אפשר לא לאהוב מיד ספר המתחיל בסיפורו של ויקטור החוזר לביתו המנותק מהחשמל. חברתו עזבה אותו והוא מגדל פינגווין ששמו מישה כי בגן החיות לא היה יותר אוכל לחיות ולכן אזרחים התבקשו לאמץ לביתם ולהאכיל חיות.

"ויקטור סבל מבדידות, אבל מישה הביא איתו את בדידותו שלו, וכעת פשוט התקיימו שתי הבדידויות הללו זו לצד זו במין תלות הדדית מאשר שמחה" וכשהוא מתאר הדלקת נר בחשכה הזאת הוא קורא ללהבה הקטנה "עמימות פיוטית". ויקטור כותב. סיפורים קצרים הם המומחיות שלו, כל כך קצרים שאינם ממלאים כמעט עמוד. את העמוד שכתב אמש חילק בין מערכות עיתונים ולהפתעתו הוא מוזמן למחרת לעורכו של אחד מהם. את הסיפור אמנם לא קונים ממנו אך הוא מקבל הצעת עבודה. וכך הופך ויקטור לכותב ההספדים של העיתון.

הוא מתחיל להכין הספדים על כל הזקנים החשובים בעירו. הוא אוסף עליהם פרטים, ואת החשובים ביותר הוא מוצא או במדור הפלילים או הרכילויות בעיתון.

אך ראו פלא, מאז התחיל לכתוב "דיוקנאות חיים על המתים לעתיד" או דפי איקסים כפי שהוא מכנה אותם. לא מת אף זקן, ולא רק שלא מת אפילו לא חלה. ויקטור ממורמר, לא רק שהסכים לכתוב בפסבדונים ואי לכך לא יתפרסם כסופר הרי שאפילו כעיתונאי לא. הוא הופך להיות כאחת הנשמות המתות של גוגול.

ואז ערב אחד מופיע אצלו איזה סוג של בריון ומציעה לו עבודה פרטית. לכתוב הספד על איש פרטי, לא ציבורי ולא חשוב. כך נכנסת לתמונה דמותו של מישה שויקטור מכנה אותו מיד "מישה הלא פינגווין" והלא פינגווין הזה משלם בדולרים. למעשה לא מוזכרת לכל אורך הספר מטבע רוסית. כולם משלמים לכולם עבור כל דבר בדולרים אמיתיים.

ויקטור נשלח לעיר אחרת במחוז לאסוף עוד שמות של כאלה בוודאי ימותו בקרוב וכדאי להיות מוכנים. את מישה הפינגווין הוא משאיר בידיו הנאמנות של שוטר המקוף שלו סרגיי פישביין שמסביר את מקור השם היהודי שלו:

"פעם היה לי מאוד משעמם כאן אז החלטתי להפוך ליהודי ולנסוע מכאן לקיבינימאט. כתבתי למשרד הפנים שאיבדתי דרכון וקיבלתי אחד עם שם חדש. אבל ראיתי איך חיים המהגרים שם ולא קינאתי בהם. אז חזרתי"

כשויקטור יושב בבית קפה ומחכה לפגישה עם עיתונאי בחרקוב, אותה עיר שנשלח אליה, זונה מציעה לו את שרותיה. ובעולם של ויקטור אפילו הזונות מציעות את עצמן בחן רב יותר מהמערב. מישה הלא פינגווין בא לבקש לו עוד הספד וויקטור מתלונן ששום דבר שלו לא פורסם עדיין ושהוא כותב לשווא "למה לשווא" שואל הבריון "אתה פשוט כותב למגירה, כמו הרבה סופרים שכתבו בימים הטובים של ברית המועצות. ההבדל הוא שמה שאתה כותב יתפרסם ביום מהימים" קצת הומור, קצת סרקזם. ניחוח כתיבה אחר לחלוטין. וכמו אצל כל סופר רוסי, אדי האלכוהול ששותים שם עולים ממש מן הדפים.

הוא רואה איזו ילדה וחושב לעצמו "עת משונה לגדול.ארץ משונה, חיים משונים שהאדם כבר לא מבקש להתחקות אחר משמעותם, די לו שישרוד." והאיקסים עליהם הוא מתבקש לכתוב אכן מתחילים למות פתאום. הנה יש סדר בדברים.

ויום אחד, מישה "הלא פינגווין" מביא את בתו הקטנה סוניה ומשאיר אותה בביתו של ויקטור ונעלם. חייו מסתבכים והולכים. בינתיים עושה לו ויקטור שם יחד עם מישה הפנגווין והוא מתחיל להיות מוזמן כסמל סטטוס ללוויות של "חברים" שלא פגש מעולם אך כולם היו בתיקי האיקסים עליהם כתב.

רוסיה הישנה כבר איננה אך החדשה לא נראית טוב יותר. המאפיה הרוסית החדשה שולטת בחיים. קורים דברים חסרי פשר, הכל אפור ומדכא. אפילו מישה הפינגווין מדוכא וסובל מפגם בלב. הסיפור דוהר לו במהירות אך הכתיבה מלאת המטפורות והתיאורים הקטנים ומחממי הלב נותנים תחושה איטית. די מוזר להימצא ביו שתי התחושות הללו כל הזמן הקדחתנות של העלילה ואורך הרוח של המספר.

בשליש האחרון ישנה קצת ירידת מתח, מה שקורה בהרבה ספרים, אבל עדיין דמיונו של הסופר עובדים מסביב להתרחשויות מוזרות. בחלק האחרון ממש עוברת העלילה שינוי מסוים. למין סיפור מתח. והספר שוב דוהר קדימה. את הטוויסט וההפתעה לא אגלה כמובן.

אמנם, אם להאמין לדש הספר, הוא כבר הוכרז במקומות אחדים כקלאסיקה רוסית חדשה. אני לא בטוח, כתוב יפה, כן. מרנין, בחלקו הגדול כן. קלאסיקה? אנחנו עוד קרובים למבחן הזה.

יש בספר חלקים יפים משפטים ודימויים יפים. עלילה מוזרה בתהפוכויותיה, אנשי מאפיה, תמונה עקומה על החיים ברוסיה החדשה סך הכל. עלילה מורכבת וכתובה להפליא, עם ירידה קלה באמצע אך מהר הספר חוזר למסלולו הנכון. אני יודע שרוסים קוראים את הספר אחרת לגמרי. רוסים למדו במשך הרבה שנים לקרוא אחרת. גם את מה שלא כתוב וגם רמז לרמז. הם מבינים רמזים שלנו אנשי המערב נעלמים מן העין והם יודעים ליחס מסורת הטמונה בסוג הכתיבה הסטירית על כל ענפיה שהתקיימה ברוסיה. ואולי זה עושה את הספר לעמוק יותר ממה שנראה לקורא ישראלי. יחד עם זאת ואחרי כל ההסתייגויות, אחלה ספר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן