דודה פרהומה לא היתה זונה / יוסי אבני


התמונה של דן לחמן
277 צפיות

דודה

דודה פרהומה לא היתה זונה. יוסי אבני. הוצאת "עם עובד" – ספריה לעם

לפני כמה שנים יצא לאור ספרו הראשון של יוסי אבני, "גן העצים המתים". יוסי אבני הוא שם עט ובספר הייתה גלומה הבטחה. נכון שהייתה בעיה עם ההתנסות הרגשית של המספר אך הכתיבה הייתה טובה. אחר כך הוא התראיין בעיתונות והתגלו כמה דברים מעניינים הן ביחס לסופר עצמו והן ביחס למעסיקו. יוסי מגדיר עצמו כהומו מזרחי ימני (אני לא בטוח בסדר המלים בהגדרה). מעסיקו, לפחות באותם ימים, היה משרד החוץ. הסתבר שאבני היה אחד משלושה הומוסקסואלים שמשרד החוץ, בידיעה, שלח לשירות דיפלומטי מחוץ לארץ ביחד עם בני זוגם. לאחר מכן פורסם ספר סיפורים נוסף "כנגד ארבעה בנים". כעת מונח לפנינו ספרו החדש "דודה פרהומה לא הייתה זונה". לראשונה רומן ולא סיפורים קצרים.

המשפט הראשון בספר "ביום שתלו את אייכמן עשו לי ברית מילה" - משפט אשכנזי אסלי. מי עוד יכול להציב יום בעל חשיבות כזאת, היסטורית בראש הספר - משפט שמקבע תאריך ועדה. אלא שמהר מאוד במשפטים הבאים האשכנזיות נעלמת במחי מילה ומתחילה לבצבץ לה המזרחיות עצמה. לא רק ביכולת התיאור של עיירת העולים אלא בניסיון להביא גם את המבטא המקומי שהוא המבטא הפרסיאפגני. לרגע רציתי לסגת, עוד סיפור משפחת עולים חדשים עם תבלינים ממטבח אחר, כמו שנפלו עלינו כמה שכאלה לפני כמה שנים. אבל הבטיחוהומואים והמשכתי בכל זאת.

רגע אחרי נשביתי בקסם. גם אם היה זה רק הפרק הזה שפורסם היה נחשב לאחד הסיפורים היפים והעצובים שקראתי. מעל ומעבר לזמנים עומדת אמו של המספר ותוך כדי בישול ממשיכים להתבשל אותם מאכלים ונמשכות אותן שיחות עשרות שנים. ומה שהתחיל בברית דהר לו שנים קדימה. בתוך המשפטים הוא כבר בן חמש עשרה והלאה, והאימא עומדת ובוחשת בסירים ומבזיקה חופני כוסברה לתבשילים. שנים אחרי הברית ההיא שמוזכרת במשפט הראשון חוזר הגיבור למטבח להוריו הזקנים וכל השכונה ההיא המדיפה אותם ריחות התבלינים הזדקנה תוך בישול. כתיבה נפלאה ומבטיחה רבות.

בפרק השני מתחילה האודיסאה ההומואית, גיבורנו נשלח לעבוד בארץ ששמה לא ממש מוזכר אך לפי הסימנים היא סרביה. תיאורי המקום אחרי המלחמה תופסים, האמנתי לו שזה מה שראה שם, את עליבות ונוולות הקיום שלאחר המלחמה. ברחוב הוא הולך ועיניו מחששות את הבחורים. הסיפר כתוב טוב חשבתי לעצמי, כי אם לימין המזרחי קם סופר טוב שהוא גם הומו. כמה נחמד! אולם כמה דפים אחרי הוא סועד במסעדה עם עלם צעיר אחרי זיון ובלי שיש להם שפה משותפת הוא מסביר לבוסני הצעיר בסצנה שרירותית מדי, חסרת הצדקה פנימית את מהות הישראלית.

"אני כועס שהאינטליגנציה שלנו מגויסת כאיש אחד לא לטובתנו, אלא לטובת הצד השני... מה הפלא שהפלסטינים לא משתכנעים שצריך לשים קץ לסכסוך", קראתי ונהיה לי עצוב וחבל. גם לא במקום הנאום הקטן הזה וגם פשטני כל כך. מיהר מדי האיש יוסי אבני להרצות את דעתו בלי לשלב אותה במקום מתאים. ובהמשך, במועדון הומואי ראשון שהוא מבקר בו, עולות בו מיד מחשבות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. קצת לא אמין שגבר צעיר במועדון מלא גברים יפים בארץ זרה יחשוב דווקא על פלסטינים.

בהמשך הוא מתאר באמפטיה, מפי אחד הסרבים, את החיים בשבעים ושמונה ימי הפצצות. אם לא היה הופך את הספר למניפסט פוליטי אפשר היה לנוד בראש לגורל הסרבי אך מכיוון שמיד עולה בו הרהור על גורל ישראל הוא עושה את ההשוואה המאוד הפוכה. הוא איננו חושב על הערבים בעוצר מול לועי הטנקים. הוא מבכה את ישראל המסכנה.

אחר כך הוא שב לעצמו, ולספרות. הוא מחזיר אותנו בגלגל הזמן אל זיכרונות התבגרותו, לגברים הראשונים בחייו ולהתאהבויות הקטנות של גיל הנעורים; חזרה לעיירת עולים ולחיים המוקדמים בתל אביב. היה יכול להיות בנלי, אבל אבני מספר טוב, הדברים קולחים; הם מכים בלב במקומות מוכרים גם אם לא זהים. ובמקומות אחרים, ממש פלא, האיש הזה המספר את הסיפור, ההומו הפרסי, הוא המזרחי הספרותי הראשון שהפך את שואת אירופה לשלו והפנים אותה לתוכו כאחד מאותם בני דור שני אשכנזי. הוא מעלה הבזקים אסוציאטיביים הנוגעים לשואה וזה אפילו אמין. יש לו כוח סיפורי, לאבני. אך בכל פעם שאתה נסחף מחדש לתוך הסיפור הוא מעמיד מחדש איזו הצהרה, שנראית תמיד לא במקום ומוציא אותך מתוך הספר. אולי זאת טכניקה מכוונת אבל נראה יותר כהיסחפות לא ממש מבוקרת.

לדוגמה, הוא פוגש בגבר, הם במלון, כמעט לא זזו עוד מדלת החדר והוא נואם לו נאום על הצורך בהמשכיות הדור: "חווית המוות היא החוויה הכי חזקה אצל ההומואים... מכל אדם נשאר משהו, רק הומואים מתים באמת", כותב אבני וכאילו בכדי לסתום פה למבקרי ספרות הוא מוסיף, "הומואים מקצועיים יכחישו בזעם מה שאני אומר. הם ינפנפו ביד כמו תרנגולת מטילה ויקראו לי הומופוב, אבל כל גיי חש מגיל צעיר שהמוות מתקרב אליו בצעדים גדולים במיוחד" הביקורת שלי איננה נגד התחושות שלו; כמו לכל אדם אחר, מותר לו. אני מקווה שאני לא גיי מקצועי, אני לא מנפנף כתרנגולת. לאנשים שונים תחושות ומחשבות שונות על החיים. אני מקבל התמודדויות של אנשים עם תחושות אלו, אך אילו רק היה מעבד במקצת את פרישת כאביו. אילו רק היה מביא אותם במקום קצת יותר הגיוני בסיפור היה אפשר לי להזדהות אתו הרבה יותר.

אוצר דימויים ארוטיים מבליחים בסיפור. במקום אחד הוא משווה פריחה לכוס של אלף זונות שוודיות וזה מצחיק. במקום אחר, "רוכסן נפתח באריג העננים ושמש יצאה, מנערת משערה קומץ של קרני זהב". רגע קודם מאריג אחר ורוכסן אחר פרץ אבר מין של גבר אמיתי. ושוב חוזרת התחושה יש לו את זה והוא יודע לכתוב.

כמו בספרים רבים גם אם אינם ביוגרפיים אמיתיים המספר הופך לדמות חצי משנית ומישהו אחר תופס את המרכז. כאן, בחלק גדול מהסיפור, זאת אמו של המספר. אימא שהומואים רבים יכולים לספר עליה. גדולה מהחיים, נלחמת ברוחות שלה, מצחיקה ונוגעת ללב. ולא חשוב שכאן היא אישה פרסיה עניה וקשת יום, היא מכילה את האישה הגדולה שהומואים נושאים בתוכם לרוב. והאימא הזאת הדוחפת שומרת מגינה ומרחפת בכל זיכרון של בנה חולה בכל מחלה אפשרית, רובן פסיכוסומטיות.

מרכז הסיפור הוא סיפור אהבתו של הגיבור חייו במשך חמש שנים ופרידה מאותו אהוב מופלא. כל מה שנוגע לסיפור כתוב היטב ואילו מה שנוגע לגיבור - הרי שיוסי אבני לא עושה חסד עם גיבורו. הוא מציג אותו כתרנגולת היסטרית מצווחת. אין שום תכונה טובה במספר, כזאת שתצדיק את הסיבה שבה מאהב נשאר אתו כל השנים וסופג ממנו את מה שסופג. אבל הסיפור, סיפור ומעניין לקרוא אותו.

סצנה אחת נפלאה בכנותה היא הרגע שבו הגיבור מודיע לאהובו שהחליט ללדת ילד. מחד, הקטע כתוב באופן המפליא את הקורא בכנותו ובכאב שהוא מבטא מאחר הצורך הבלתי ניתן למימוש ברור. מאידך, תגובות החבר, זווית הראיה החדשה - איך החבר רואה את המספר, הטענות שלו, ספירת כל הפנטזיות שהיו ונעלמו למחרת ועוד - כתובות בצורה אשר חרף העובדה כי השיחה היא ריב, הרי שהיא גם מאוד מצחיקה. מה שעוד מעניין לאורך רוב השיחות המצוטטות לכאורה, גיבורנו אף פעם לא מדבר, לא אומר דברים, הוא תמיד צווח לפי תיאורו.

כשהפרידה הנרמזת בפתיחת הסיפור מגיעה, היא איננה מתרחשת משום שהאהבה פגה אלא בגלל פיתולי אופי ובעייתיות נפשית של המספר בלתי ניתנת לגישור. משהו הומואי יסודי, מוכר ולא חביב, אבל אי אפשר להתכחש לו. ניסיון לגעת בנוירוטיות ההיסטרית שאנו פוגשים לעתים קרובות מדי. אודיסאת הזיונים של חיפוש הניחומים מוכרת גם היא.

אין ספק שאבני מצליח להעלות כמה שאלות לא פתורות באופי ההומוסקסואלי, תוך וויתור על הצגת פן חיובי במספר, היוצא כדמות לא נעימה לאורך הספר. כאן מונחת בעיה ספרותית:א.ב יהושוע הצליח להפליא להשניא את גיבורו בספרו "מולכו", דבר אשר הכביד בקריאה. כאן אין את היכולת של יהושע. אלמלא הרקע ההומוסקסואלי שעניין אותי, יתכן שהייתי מפסיק לפני סוף הספר. אין לי מושג איך יגיב קורא הטרוסקסואל. הספר לא אחיד בכתיבתו, ישנם קטעים מצוינים בעיקר תיאורי החיים שרובם בסרביה וקצתם בברלין. לא לגמרי ברורה ההתאהבות המוחלטת של כל מי ששם את עינו במספר, שאילו היה לפחות יפה תואר, אבל הוא מתואר שוב ושוב בשמנמן וכדורי.

לא מדובר בספר הטוב ביותר שקראתי וחבל. מתחיל כל כך יפה, יש בו קטעים יפים מאוד. תיאורים, אווירה, מערכות יחסים, ניסיון להיכנס להוויה ההומוסקסואלית המלווה בתיאור מצבים ומקומות. ניסיון להכיל כמה שיותר הווי הומוסקסואלי הכולל ביקור בסאונה ברלינאית וגנים בכל מני מקומות, בשילוב שפה עשירה בדימויים יפים ונפילות לבורות. חבל שעורך טוב לא עזר למחוק קטעים המנתקים את הקריאה.

וכן, הדודה פרהומה, זו המופיעה בשם הספר. זו שחשבו שהיא זונה, אם כי מעולם לא הצליחו לראות מי הלקוחות שלה. זו שאמו של המספר הייתה מפחדת מאותם אוטובוסים מלאים ערבים הבאים אליה, אלא שאיש לא ראה אותם אף פעם, וכל מה שהיה היו קולות חדר השינה שלה. ובכן לא, היא לא הייתה זונה אחרי הכל.

מחבר: דן לחמן

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר