אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אאורה / פואנטס, פוקנר, פושקין


התמונה של דן לחמן

אאורה פלוס / פואנטס, פוקנר, פושקין. הוצאת הספריה החדשה
אאורה פלוס / פואנטס, פוקנר, פושקין. הוצאת הספריה החדשה

אתה קורא את המודעה. זה המשפט הראשון בספר. כתיבה בגוף שני תמיד מכילה סימני שאלה, מי כותב, מי מספר, מי זה האתה ואם זה אני מספר אז מה אני מספר לעצמי כשאני קורא לעצמי אתה.

הוא קורא מודעה המציעה עבודה כהיסטוריון כמשכורת מפתה. הוא מגיע לכתובת המצוינת במודעה וזקנה בת 109 מציאה לו לשכתב את זיכרונותיו של בעלה הגנרל שמת לפני שישים שנה.

אחרי כמה פסקאות הייתה לי הרגשה שכבר קראתי את הסיפור, סוג של דה ז'וו ספרותי. איש תמים מגיע בתואנה כל שהיא לבית ענק ואפל שם חי מישהו מטיל אימה אך גם איזו נערה יפהפייה שכולה תמימות גרה שם, ונראה שהיא נתונה בידיה של המכשפה. הוא רוצה להציל את הנערה שהוא מתאהב בה כמובן מיד. סיפור המתחיל כמו הרבהסיפורים גותיים.

אלא שזה איננו סיפור גותי אמיתי. למעשה סיפוריו של פואנטס הם יותר סיפורי מסתורין הנוגעים דווקא במציאות המוכרת יותר מהמקריות בסיפורים הגותיים, למרות שיש דמיון גם להם. הוא נכתב במקסיקו בימינו. קארלוס פואנטס נחשב לבחיר הסופרים המודרניים המקסיקאים. פואנטס מושפע מסופרים שונים. שני סופרים שסיפוריהם שהשפיעו עליו רבות, בעיקר בכתיבת הסיפורים המקובצים בספר זה הם פושקין הרוסי ופוקנר האמריקאי בן הדרום, שני עולמות שונים. שני סיפורי מפתח שלהם: "וורד לאמילי" של פוקנר ו"מלכה פיק" של אלכסנדר פושקין מצורפים לספר כדי לתת לקורא את האפשרות לראות איך מושפע סופר אחד מסופרים שקדמו לו.

הבית מלא חיות, חתולים ועכברים מופיעים ונשמעים בכל מקום בבית העתיק. לזקנה יש ארנב מחמד אותו היא מלטפת כל היום. בבוקר כשהוא הולך לחפש את אאורה היפה, לדבר אתה, לספר על אהבתו ורצונו להבריח אותה מהבית הוא מוצא אותה:

"טובחת גדי. ההבל העולה מן הצוואר השסוע, ריח הדם- השפוך, העיניים הקשוחות, הפעורות, של הבהמה, כל אלה מעוררים בך בחילה. מאחורי המראה הזה אובדת דמותה של אאורה הלבושה ברישול, שערה פרוע, והיא מוכתמת בדם, מסתכלת בך בלי להכירך, וממשיכה במלאכת הקצבים שלה"

אכן, אווירה מוזרה ודברים קשים קורים בבית בו שתי נשים לכאורה חסרות ישע מנהלות טקסים מוזרים משלהן. הכל הולך ונעשה מוזר יותר ויותר בבית הזה. הוא מתמלא חרדה. האווירה אכן מתחילה להיות קרובה לסיפורים עתיקים על טירות, מכשפות וכוחות רעים. ואם לא ממש גותי הסיפור הרי שמתגנב אליו גם מוטיב של וודו, בובה המופיעה ליד צלחת האוכל שלו. הכתיבה הופכת סמיכה וסמלית יותר ויותר.

בערב הראשון השולחן ערוך לארבע סועדים לארוחת ערב למרות שבבית גרים רק שלושה, כולל המספר. בערב השני הוא נערך לשלושה, כי הזקנה לא רעבה, בלילה הבא הוא נערך לאחד, רק למספר. והשאלה המציקה היא מי הרביעי מהערב הראשון?

אאורה מזמינה אותו לחדרה, שם הם מקיימים, או שאולי הוא רק חולם, יחסי מין שאחריהם הוא מגלה שהזקנה, אם אכן כל הדבר קרה, ישבה והתבוננה בהם... מה קורה שם, מה היא אאורה לזקנה ולהפך.

"זכור את הישישה ואת הנערה שחייכו אליך, חבוקות, בטרם יצאו יחד, חבוקות: אתה חוזר ואומר שתמיד כשהן יחד הן עושות בדיוק אותו דבר: מתחבקות, מחייכות, אוכלות, מדברות, נכנסות, יוצאות באותו זמן, כאילו האחת מחקה את האחרת, כאילו רצונה של האחת תלוי בקיומה של האחרת"

שאלת המסתורין המתרחשים בבית הגדול מתעבה ממשפט למשפט, מאירוע לאירוע. בין לבין הוא קורא ועורך את זיכרונותיו של הגנרל שמת שישים שנה קודם לכן. מלבד פרקי היסטוריה צבאיים מעברה של מקסיקו מלחמותיה והמהפכות שהתחוללו בה, הוא מוצא תמונות עתיקות המזעזעות אותו. סופו של הסיפור משאיר ומרחיב את סימני השאלה. מי הוא מי, מה היא התשוקה, האהבה, היופי החולף והנאמנות עד עולם.

אפשר להבין היטב למה נבחרו שני הסיפורים הנוספים כתוספות לסופר המקסיקני. הסיפור "ורד לאמילי" של פוקנר מתרחש אמנם בדרום האמריקאי אך הסיפור נסב על זקנה שאיננה יוצאת מביתה שנים רבות, ויש איזה שמץ רכילות על אהבה לא הולמת גבירות מהדרום בעברה.

ב"מלכה פיק" ישנה גם איש הזקנה מאוד שבת לוויה צעירה ענייה ויפה חיה בביתה. ושם מתגלגל הסיפור מסביב לגורליות מיסטית ואמונה בכוחם של קלפים. סוד הקשור לזקנה אותו רוצה לגלות צעיר שאפתן ובעקיפין גורם לבת החסות להתאהב בו אבל הגורל שבידי הקלפים טורף הכל, כמובן.

כל אחד משני הסיפורים הנספחים כתוב בסגנון שונה. לא הסיפור ולא האווירה דומים באמת האחד לשני, אך מה שמשותף לכולם שהם משקפים את המקום בו הם מתרחשים. את האווירה, המחוות והנימוסים. הם יוצרים סוג של התנהלות החורגת מהמצופה, מהמקובל. סיפורו זה של פושקין, בתרגומה הנפלא של נילי מירסקי, הוא אבן פינה בתרבות הרוסית. לא סתם כתב צ'ייקובסקי אופרה השואבת מהסיפור ולפני שנים רבות כשעוד הביאו לארץ סרטים רוסיים ראיתי סרט שנעשה על פי הסיפור. היה גם סרט אנגלי ישן בכיכובה של דיים אדית אוונס.

הסיפור הבא של פואנטס בקובץ הזה נקרא קונסטנסיה והוא מתרחש בעיר סוואנה שבארצות הברית. "השחק הרוסי הזקן מסיה פלוטניקוב בא לבקר אותי ביום מותו. הוא אמר לי שהשנים יחלפו ואני אבוא לבקרו ביום מותי שלי" כך מתחיל הסיפור ומקבע איזו אווירה לא ריאלית לסיפור שרובו מתרחש כן במחוזות הריאליה. המספר, רופא מנכבדי סוואנה ונצר לוותיקי הדרום מתאר את עירו:

"אדריכלות בתיה של סוואנה מקורה בתקופה שבין המאה השמונה עשרה לרבע השלישי של המאה התשע עשרה, כלומר השנים שבין העצמאות של הברית לפירוד של מלחמת האזרחים, כשגברה גאוותנו על תחושת המציאות שלנו. המבנים האציליים בעירנו מסמלים שני סוגי מסחר, האחד ידוע לתהילה והאחר לשמצה. כותנה ועבדים. ייבוא של שחורים וייצוא של סיבים לבנים, וכדרומי וותיק אני יכול לראות את האירוניה הצבעונית שבסחר החליפין הזה"

קטע ביניים המראה שסופר טוב יכול להבין להזדהות ולכתוב מתוך הבנה עמוקה לא רק על ארצו שלו.

"כל שבוע אני נוסע לאטלנטה לטפל בחולים שלי, ומן המטוס אני רואה שדבר לא שרד מביר ג'ורג'יה שנשרפה בידי שרמן ב 1864. גורדי שחקים, מרכולים, בנייה עירונית מתפשטת, מעליות בכלובי זכוכית, כקיסוס שביר, עולות במעלה עורם הקפוא של הבניינים. פרחי מגנוליה מפלסטיק, תבוסות בטעם גלידת תות שדה, ההיסטוריה כסדרת טלוויזיה"

אמריקנה מוחלטת מתוארת בידי שכן זר. הוא פוגש את ידידו פלוטניקוב ליד תא מצלמה אוטומטית.

"מכריחים אותנו לשחק תפקידים, גוספודין הל. ראה בעצמך, שחקן שנאלץ להצטלם כדי לקבל דרכון... מי יצולם בתמונות אלו, השחקן, האדם הפרטי? האזרח הרוסי? מעצב הבמה?.... צחקתי כשחשבתי על העוויות שאנו עושים לפעמים מול מצלמה הנסתרת המבלבלת, התוקפנית. אבל השאלה שלו לא נתנה לי מנוח. איזו מדמויותינו המרובות נלכדת בעין המצלמה"

מעניין, אך הסיפור איננו על הצילום, זה רק קטע מעבר בין חלקי סיפור אחרים. בזמן שהם מחכים לתמונות שתצאנה מהמכונה מספר לו פלוטניקוב על עברו ברוסיה " העבר תמיד מחכה לנו" הוא אומר לו. ומר הל המכובד מצליח לראות בזווית העין שהתמונות שיצאו אינן של פלוטניקוב, אך איננו מצליח לזהות מי המצולם. הם מחליפים דעות על העבר:

"אני אדם הרוחש כבוד למסורת. הוא נראה משועשע ואמר שההיסטוריה האמריקנית בררנית מדי בעיניו, זו ההיסטוריה של הצלחת הלבנים, אבל לא של המציאויות האחרות. העבר האינדיאני, למשל, או השחור או ההיספאני. רב החברה שלנו לפחות הייתה כור היתוך. קיבלנו מהגרים מכל אומה אחרת בהיסטוריה. לא גוספודין הל, אני עצמי נשכר מהנדיבות הזאת, איך אוכל למתוח ביקורת, אבל אני מדבר. על משהו שהוא יותר מהמהגר גופו, אני מדבר על קבלת זיכרונותיו, עברו... אפילו תשוקתו לחזור יום אחד למולדתו... קיבלנו כה רבים מאירופה השסועה באידיאולוגיות. פליטים שבאו בשערי הדמוקרטיה שלנו. ... פוליטיקה היא אמנות המגבלות. אמנות היא מגבלת הפוליטיקה"

חושב לו מר הל. מכאן מתפתח בי הרגשה שכעת כבר לא חשוב לאן יוליך את הסיפור, לאן יגיעו הרמזים של מסתרי התמונה. לפואנטס יש איזה ידע עמוק הנוגע לכולנו. את המשפטים האחרונים הללו היה יכול לכתוב בקלות על שיחה הנערכת בתל אביב ולהיות מדויק. פואנטס, המקסיקאי, ישים בפיו של פלוטניקוב עוד כמה וכמה אבחנות על אמריקה בעיני מהגרים ולא יכולתי שלא לחשוב לרגע מה היה כותב סופר ערבי גדול השם דברים בפי מהגרים הבוחנים את ישראל בעיניים הרואות אחרת את המקום שנקלעו אליו למרות שפואנטס כמובן לא התכוון כלל להשוואה זו.

הסיפור חוזר למשפט הפתיחה. כתיבתו של פואנטס, אם כל סיפוריו מכילים אווירת מסתורין כמו הסיפור הראשון בקובץ מזמינה ציפייה למשהו מאגי, מיסטי ומוזר. משהו שיטה את הסיפור המציאותי לכיוון אחר ואחרי כמה שורות הציפייה הזאת גם מתגשמת וזה מגיע.

צריך לחזור לשם הסיפור 'קונסטנטיה' ולהבין שעוד לא הכרנו דמות אחת חשובה. זו אשתו הקסטליאנית, ספרדייה שבאה לחיות באמריקה, מהגרת ממין אחר והנה היא נעלמה מביתה בלי הסבר. אך רגע לפני הסיפור פואנטס, בכתבו כאמריקאי רואה את עצמו כמשכיל בן המורשת הדרומית שסופרים כמו פוקנר וסופרות כמו מקלארן אינן זרות לרוחו ואפילו "ננסים בעלי הרס עצמי" דוגמת טרומן קפוטה או סטיירון הדיכאוני נחשבים בעיניו לראויים ספרותית. ברונלד רייגן בחרנו, הוא מסביר, בשם השוויון להוכיח שכל בני האדם נולדו שווים ומעדיפים לזהות את עצמם באיש הנבער הזה, המצדיק את גסות הרוח של כולנו, לוקה בשכחות, כמו כולנו בדעות קדומות ובאובססיות, כמו כולנו.

הוא גם יודע ומספר שדודו של פרנץ קפקא היה המנהל של מסילת הברזל הספרדית הלאומית, כששמע שפרנץ לא מרוצה מעבודתו בחברת הביטוח בפראג הוא הציע לו לבוא לעבוד בספרד. תאר לעצמך שיום אחד הוא היה מתעורר שרץ שעובד ברכבת ספרדית, האם הייתה זו אבדה לספרות או רווח לרכבת. הרכבות אולי היו מגיעות בזמן, אך בלי נוסעים.

קומסטנציה, האישה שהביא או מספרד, שמעולם לא למדה לדבר אנגלית וכל עיסוקיה בתוך הבית. מתפללת כמו ספרדייה קתולית דתייה ומזדיינת כמו צוענייה פרועה. ארבעים שנה מתקיימת אהבתם כמעט באילמות.

היא אשתו השתקנית, היא איננה בורה, לפחות לא מוצגת שכזאת, אך הוא זוכר יותר את שיחותיו עם פלוטניקוב, המספר לו על התרבות הרוסית שנכחדה. אנשי התיאטרון הגאונים כמו מאירהולד שחקנים דגולים סופרים ובמאי קולנוע שכולם נרצחו בשם המשטר:

"הרגו רצחו והשמידו את הטובים ביותר, כי אנחנו הרי ידענו כיצד להגשים את מה שהם רק הצהירו עליו, ואם היינו מגשימים את זה כבר לא היה להם מה להבטיח. איך הפוליטיקה מתכלה. איך האמנות מתחדשת!"

אם אשתו החיה במציאות דלה, עד שהוא מלמד אותה לקרוא פרנץ קפקא, וכל חייה מתנהלים בין התפילה למיטה אך בתיאורי החיים שלה יש מוטיבים מאגיים הרי שפלוטניקוב הוא לכאורה המציאות המוכרת, פוליטיקה, היסטוריה תרבות, כל מה שאפשר לבקש מידי לדבר אתו עליו, אך גם הוא, כבר ממשפט הפתיחה של הספר נושא בתוכו בשורה חוץ מציאותית, נגיעת המציאות בתעלומה. הכל הולך ומשתנה לרגע בו המגיה העתיקה התרבות והמציאות היומיומית צורת הכתיבה הנוגעת בפנטסיה הגותית, לא בזו הלטינו אמריקאית, מתחברות ברגע של אימה מטפיזית מסוימת. פואנטס מנסה, ובהצלחה לגעת בלא מובן טרנסנדנטלי בעולמנו. להוכיח לנו שלא כל המציאות ברורה ומובנת מאליה. יש צללים באור המציאות שאינם ניתנים להסבר. "אמנות היא הסמל הכי מדויק של החיים. האמנות מציגה תעלומה, אך פתרון התעלומה הוא תעלומה אחרת".

בסוף הספר יש מאמר, ולא סיפור של פואנטס, בו הוא מסביר איך הגיע לכתוב בעיקר את אאורה. את כל ההשפעות הגדולות של סופרים ומשוררים ידועים יותר ופחות. עם במאי הקולנוע הגדול בונואל. בונואל השתייך לזרם הסוריאליסטי ובהיותו גם ספרדי שחי ויצר כמה שנים במקסיקו הבין לעומקו את דרך חשיבתו של פואנטס. פואנטס מזכיר שמות ממאות קודמות ומתרבויות אחרות, הוא מספר על התרשמותו העמוקה מהסרט היפני "אוגוסטו מונוגטרי", סרט מופלא שלא הוקרן בארץ מחדש כבר שלושים שנה, כך שלרובנו קשה להתייחס להשפעה הענקית שהייתה לסרט הזה וגרמה לפואנטס להתעניין בתרבות יפנית עתיקה אך החלק שנגע ללבי יותר מכל הוא סיפור מפגש שלו עם מריה קאלאס כמה ימים לפני מותה. הוא מספר על המפגש וזה מעניין, אך יותר מכל מעניין הניתוח שהוא עושה לאמנות השירה שלה, ולחיבור שהוא מוצא הין הופעתה על הבמה במקסיקו, בנעוריה, לאותה אאורה בת הדמיון שבאה מכל כך הרבה מקומות שונים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן