אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ארצלי / אלזה מורנטה


התמונה של דן לחמן

ארצ'לי - אלזה מורנטה. הקיבוץ המאוחד
ארצ'לי - אלזה מורנטה. הקיבוץ המאוחד

את אלזה מורנטה כמעט ואין צורך להציג בארץ. לפני כמה שנים פורסם ספרה הנפלא " אלה תולדות" שהיה לרב מכר ועורר התפעלות, לאור הצלחתו תורגמו גם שני ספריה המוקדמים. כשרונה ניכר בהם אבל הם היו בכל זאת ספרים מוקדמים. כעת פורסם ספרה האחרון, "ארצ'לי", כמעט עשר שנים עמלה עליו וכשגמרה לכתוב, מתה. זהו ספרה האחרון היא כתבה רק ארבעה ספרים ותחשב לסופרת ענקית.

הסיפור הוא סיפורו של מנואלה בן ה43 שחוזר לחפש אחרי זיכרונות אמו. מנואלה נולד באיטליה אך אמו הייתה ספרדייה בת כפר קטן. שנים הוא לא התעניין בזיכרון אמו, אך הנה מתעורר הצורך למצוא אותה מחדש והוא מחליט לנסוע לכפר הולדתה, לגלות את שורשיה שלה.

מכיוון שאלזה מורנטה הייתה חכמה מאוד כל דף וכל משפט מכיל הבחנות חיים חשובות. הקול שהיא בחרה להשמיע דרכו את הבנותיה הם אותו גבר מסוגר המחפש את זיכרונותיו וזיכרונותיה של אמו. הוא מכוער וקצר ראיה והעולם נדמה לו לעתים קרובות ככתמים. את עצמו הוא מגדיר כמיזנתרופ וחסר כל סקרנות כלפי העולם. רק העובדה שקיבל פגרה במקום עבודתו מעלה בו את הרעיון לנסוע. כך כארבעים שנה אחרי הוא עורך מסע בכיוון ההפוך, מאיטליה לספרד לחפש כפר קטן באנדלוסיה שאפילו איננו מופיע במפות. הוא מחפש את ההתחלה שלה וממנה יגיע אל ההתחלה שלו.

"מכל הדברים הטובים האפשריים שהבריות מתאוות להם, אני ביקשתי כל ימי רק את האחר והיחיד: שיאהבו אותי. אבל מהר מאוד התברר לי שאינני יכול למצוא חן בעיני אף אחד, כפי שאינני מוצא חן בעיני עצמי" כך הוא אומר על עצמו בתחילת מסע הזיכרון העצמי שלו וכשהוא חוזר לרגעי לידתו הוא אומר "לחיות פירושו להתנסות בפרידה". תוך כדי טיסתו לספרד הוא מבין פתאום שהוא לא נוסע לחפש את זיכרונה של אמו אלא להיפרד ממנה בתוך עצמו, עוד פרידה אחת הכרחית.

אביו של מנואלה היה קצין ימי שהביא את ארצ'לי מספרד לאיטליה שם החביא אותה. קיומו שלו לא היה אמיתי עד שאביו נשא את אמו כשהיה בן שלוש והעביר אותם משכונת עוני נסתרת לביתו המכובד. בשדה התעופה בספרד הוא מתמלא קנאה לשמע נשיקות מקבלי הפנים לאחרים מה שמזכיר לו את נשיקות אמו. הדרך הטובה ביותר להתגבר על קנאה הוא אומר, היא לפתח שנאה עזה.

מתוך שיחה שהוא נזכר בה מתגלה לנו דבר חדש - מנואלה הוא הומו ולמרות שרגע קודם חש שאיש לא יאהב אותו לעולם הוא מצליח להיזכר בשיחה בה הוא אומר למישהו "אני אוהב אותך יותר מדי ומקבל תשובה, יותר מדי זה לא מספיק. אתה אפילו לא סיסי אמיתי, אתה סתם זכר דפוק, פשיסטי"

היא יודעת משהו על החיים, אלזה מורנטה, גם על חיים הומוסקסואליים וכשהיא מתארת מעמד של פרידה בין אחד שאוהב לאחד שלא יש הרגשה שהיא התחבאה מתחת למיטתם של הרבה גברים והייתה עדה לסצנות פרידה כואבות. משם הוא חוזר לזיכרונות האוננות הראשונות שלו, אלו שבהם התחילו להופיע האחר המפחיד, גבר אחר. החרדות הראשוניות, והפחד מפני "הסרט", אותה פנטזיה ששימשה אותו לאונן עליה.

"הוא היה צעיר מאוד ודומה לי, מהדורה יפה שלי, כי אני לרוע מזלי לא מצאתי חן בעיני עצמי.... ניכר בו החל מרגע ההתגלות שהוא אחד מאלה שמגמת פניהם פרידה... לא יכלה להתקיים בין שנינו קרבה אחרת מלבד רצח.... לא יכולתי לתבוע ממנו מחוות חיבה, חוץ מאלימות קיצונית"

אלזה מורנטה מצליחה בדבר, שאחרים לא ניסו כמעט, לתאר את חרדות ההתגלות ההומוסקסואליות ושוב היא מגלה שהיא יודעת על זה יותר מרוב הסופרים הזכרים שניסו אלא שבקטע זה מסתיים כל ענינה בהומוסקסואליות שלו שלא תחזור יותר לאורך הסיפור.

מסתובב בעיירה הספרדית הוא חוזר אל זיכרונותיו מאמו כילד ואל עצמו מכיווני זיכרון ומחשבה שונים. הוא כועס על אמו ומאשים אותה בזה שגרמה לו "לרדוף נרקיסים חסרי חתימת זקן" קשה לו עם עצמו, עם כיעורו, עם ההומוסקסואליות שלו. הוא מקנא בצעירים "שבשרם קורן והם זוכים בכל הליטופים", הוא רוצה לחזור לרחם. קוצר ראייתו, הסמלי למצבו, מאפשר לו לראות חזיונות ודמיונות פנימיים בהם אינו זקוק לעיניו האמיתיות ואכן עולם המטפורות שלו מובנה על פנטזיות דמיוניות.

למורנטה יש הרבה מה להגיד על האופי האנושי. יש הרבה קטעי מורכבים מאוד העוסקים ברגש ולא מקדמים את הסיפור, לכאורה. לא הכל נקרא בנשימה אחת אבל אין מי שלא ימצא לו איזה גרעין מוכר מעצמו או מאנשים סביבו. יש לה הבחנה חדה כאזמל בו היא מנתחת רגשות.

בעקיפין היא נוגעת בשאלות חברתיות ובקו עדין היא יכולה לספר למשל על מרקסיסט שהתברגן, זיכרון של רגע. אנשים שחצו את חייו של מנואלה לדקה, הצורך להיות רצוי ויפה. כשהיא משתמשת בביטוי תנ"כי "והתבוששתם במערומיכם" היא מוסיפה תוספת משלה "ותזדקקו לליטופים עד יומכם האחרון".

לכל אורך הספר מתעסקת מורנטה בין בעקיפין ובין באופן ישיר בשאלת הזיכרון. הולדת הזיכרון, המשכו. מה אמיתי ומה היה הזיה. שאלה שכה רבים שאלו את עצמם הן בפסיכולוגיה הן בפילוסופיה והן באמנות, ספרות וקולנוע. האם אפשר לשנות את הזיכרון ולבנות אותו מחדש. את ההומוסקסואליות היא מסבירה דרך התיאוריה הפרוידיאנית. נכון שהיום זה נחשב למיושן ויש כבר מחשבות והסברים אחרים אבל בימים שכתבה את הספר זו הייתה הדעה " המקצועית" והיא הפכה את התיאוריה לחלק מספר אלא שהחלק ההומוסקסואלי הוא משני וזניח יחסית, הזיכרונות העולים במנואלה הם זיכרונות ילדותו המוקדמת ומרכז הספר נע סביבם, גם כשהוא כבר נמצא בספרד, בעיר הולדתה של אמו. אמו היא ציר ההיזכרות, הרגשות הם כולם שלו, התגובות שלו אליה ומעשיה.

אחרי החלק האמצעי של הספר בו מורנטה נותנת דרור לתחושות רגשות ודימויים את השליש האחרון של הספר היא מדהירה שוב בצורה סיפורית יותר. שם אנו מגלים שארצ'לי ילדה בת שמתה מיד וארצ'לי הופכת להיות אישה חולה. מה שנראה בתחילה כהיסטריה הולך ומתברר להיות התמוטטות נפשית המתבטאת בתופעות נימפומניות ומנואלה הילד לא יודע איך לקבל ולעכל את השינוי והשינוי גדול יותר ממה שמוחו יכול להבין. הסוד האחרון שלה, הפחד ממה שקורה לה ומה שמפריד ביניהם. שנאתו אליה המעורבת באהבה אין קץ.

המסע לספרד הוא המסע לעברו, לתוך עצמו, כמו רוב ספרי המסע. למסע אם כך אין משמעות בפני עצמו ומאומה לא קורה בספרד מלבד גל הזיכרונות המחזיר אותו להבנת עצמו, או לבניית צידוק מחודש לקיומו, להתחברות והיפרדות סלחנית מאמו. המשפט המסיים את הספר שנחרת בזיכרון ומלווה הרבה אחרי שעוברים למשהו אחר "אנשים מסוימים נוטים לבכות בגלל אהבה יותר מאשר בגלל מוות".

ספר יפה מאוד, נפלא למעשה. עם כמה מוקשים מפותלים המקשים את הקריאה אך הסיום גורם לאיזו סלחנות ונחת רוחנית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן