פרופסור זיוה שמיר מראה בספרה החדש, "תיבת הזמרה חוזרת", כי בשירי הילדים של נתן אלתרמן המופיעים בספרו "ספר התיבה המזמרת" יש הרבה יותר מהנראה לעין וכי לאמיתו של דבר יש בהם אף הרבה יותר ממה שיבינו רוב הילדים וכן רוב המבוגרים הקוראים בהם.
סקירה על "תיבת הזמרה חוזרת " מאת זיוה שמיר
תחום חקר ספרות הילדים העיוני היה עד לשנים האחרונות מעין בן חורג ובלתי מוכר של חקר הספרות הכללית. חוקרי הספרות "הרציניים" נהגו ועודם נוהגים להתייחס ליצירות שנועדו לילדים וגם לאלו בינן שנכתבו בידי סופרים מפורסמים ונחשבים כמעט בביטול, כסוג של ספרות "לא קאנונית", כדבר מה נטול כל חשיבות מעצם מהותו ובודאי לא כדבר מה שראוי כי ישקיעו בו את זמנם היקר ואת מרצם. אמנם, בשנים האחרונות ניכרים סימנים לפיהם חל שינוי ביחס זה, הן בעולם כולו והן בישראל. אולם, עדיין, ישנה הפרדה ברורה בין חוקרים המתמקדים בחקר ספרות המבוגרים ובין אותם שמקדישים את עיקר מרצם לחקר ספרות הילדים. גם הפרדה זו, מאידך, מתחילה להיטשטש. בין חלוצי המגמה הנוכחית הזו מצויה פרופסור זיוה שמיר, חוקרת ספרות בולטת שהתפרסמה במחקריה על משוררים כגון ביאליק, רטוש, אלתרמן ויל"ג. רוב ספריה עוסקים בביאליק וכוללים את עבודת הדיסרטציה "שירי ביאליק הראשונים : תיאורם, סיווגם וסימון קוים של התפתחות ותמורה בתוכם", 1980, "הצרצר משורר הגלות : על היסוד העממי בשירת ביאליק", 1986, "שירים ופזמונים גם לילדים : חקר שירת ביאליק לילדים ולנוער", 1986, "השירה מאין תימצא : ארס פואטיקה בשירת ביאליק", 1987, "מה זאת אהבה - אגדת שלושה וארבעה : צוהר לעולם הדעות האישי של ביאליק", 1991, "באין עלילה : סיפורי ביאליק במעגלותיהם", 1998, "לנתיבה הנעלם : עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק", 2000, מחקר מעניין במיוחד המהווה למעשה עבודת בילוש ספרותית אמיתית, המתחקה על עקבותיה של הציירת אירה יאן, אהובתו הסודית של המשורר הלאומי מחוץ לנישואין, שעקבות הרומן בינם טושטשו בקפידה משך שנים רבות בידי שומרי מורשתו של המשורר. על המשורר נתן אלתרמן כתבה את "עוד חוזר הניגון : שירת אלתרמן בראי המודרניזם", 1989, "על עת ועל אתר : פואטיקה ופוליטיקה בשירת אלתרמן", 1999, ועל המשורר יונתן רטוש כתבה את "להתחיל מאל"ף : שירת רטוש, מקוריות ומקורותיה", 1993. כן ערכה מספר קבצי מאמרים ובהם קובץ יוצא דופן במיוחד "מסות על תום האלף : עיונים ברומן של א.ב. יהושע, 'מסע אל תום האלף'", 1999, פרי עטם של חוקרים שונים מתחומי ההיסטוריה והספרות, חקר התרבות ואפילו הפסיכולוגיה, שניתחו את הרומן ההיסטורי מזוויות שונות בהתאם להתמחותם הפרטנית בנושא בעל הקשר, תופעה שהיא יוצאת דופן, אולי יחידה במינה, בכל הנוגע לספר חדש שאינו נמנה עם הקלאסיקה של סופרים מסוגו של עגנון.
זיוה שמיר היא יוצאת דופן בכך שהעזה לעסוק לא רק בחקר יצירותיהם למבוגרים של סופרים אלה, כמקובל, אלא שלא היססה גם לבדוק לעומק את יצירותיהם ה-"לא קאנוניות". היא עשתה זאת בכל הנוגע לשירי הילדים והיצירות העממיות של ביאליק (שאמנם נחקרו לפניה גם בידי אחרים) ואף הקדישה ספר שלם לניתוח האגדה הקלאסית לילדים אודות שלמה המלך, "אגדת שלושה וארבעה", על מגוון משמעויותיה והמחישה כי אלו יכולות להיות מובנות רק למבוגרים וכי יש בהן קשרים הדוקים לפרשת האהבה הסודית בחייו של ביאליק, אותה ניתחה בפרוטרוט בספר אחר, כאמור. כעת, בספרה החדש, "תיבת הזמרה חוזרת", ספרה השלישי אודות המשורר נתן אלתרמן, היא עושה את מה שעשתה קודם לכן לביאליק - מנתחת "ניתוח עומק" ביקורתי את שירי הילדים שלו. אלא שבניגוד לשירי ביאליק, המשורר הלאומי, שירי הילדים של אלתרמן הם תחום שהיה עד כה כמעט בגדר "ארץ לא נודעת" עבור חוקרי הספרות וחוקרי נתן אלתרמן. ניתן לאמור כי פריצת הדרך כאן היא גדולה בהרבה.
 |
זיוה שמיר מראה כי, בניגוד לקו המחשבה המקובל, יש בשירי הילדים של אלתרמן המצויים ביצירתו הידועה ביותר לילדים "ספר התיבה המזמרת" הרבה יותר מן הנגלה לעין. לדעתה, מדובר בשירים המיועדים למבוגרים לא פחות מילדים, כמו כל היצירות הטובות באמת לילדים. אלה הם שירים מתוחכמים, מלאי רעיונות, שהילד לא יבין אותם במלואם. רק המבוגרים, ובראש ובראשונה המבוגרים חוקרי אלתרמן, יכולים לעמוד על מלוא משמעותם הנסתרת. לאמיתו של דבר, למחקר חלוצי זה אודות שירי אלתרמן יש חשיבות מיוחדת מאחר ולדעת שמיר אלתרמן היה אולי המשורר הראשון בשירה העברית שחומרי שיר עממיים ו"ילדיים" היו חלק בלתי נפרד מעולמו השירי. אלתרמן היה, בניגוד לקודמיו כגון ביאליק, בן הדור העברי הראשון שגדל על ספרי שירה ואגדות שנועדו במיוחד לילדים. אביו, יצחק אלתרמן ודודו ז.אריאל חיברו בעצמם שירים ואגדות מעין אלה. כתוצאה הפכו יסודות שונים מתחום אגדות העם ושירי הילדים לחומר בעל חשיבות גם בשיריו למבוגרים של אלתרמן, שירים כגון "כיפה אדומה" ו-"רועת האווזים" ואחרים, דבר שהביא עליו את קטרוגם של משוררים כגון נתן זך שלעגו לו על שימוש זה והשתמשו בכך כקרדום נוסף לתקוף אותו, במסגרת ההתקפה הידועה עליו בסוף שנות החמישים, שהביאה להורדתו ממעמדו כ"מלך השירה העברית". אך לדעת זיוה שמיר אלה מבטאים רעיונות חשובים ביותר במכלול יצירתו. שמיר אינה רואה כל סיבה ללעוג לאלתרמן על שימוש זה. נהפוך הוא, לדעתה ניסה אלתרמן להעביר בשיריו לילדים אודות דמויות מסוגן של ספני שלמה המלך ו"אנשי העלייה השנייה" מעין שיעור ברעיונות נשגבים וציוניים של התיישבות, עבודה, ושאר רעיונות נשגבים ששוב לא היה מקובל להעביר אותם כמסרים בספרות המבוגרים בתקופה בה כתב, מאחר ונתפסו כמיושנים בידי המשוררים הבולטים בביקורת של אותה התקופה, ובראשם אותו נתן זך, שראה ביצירות מעין אלו מליצות ריקות. זיוה שמיר מראה כי גם ביצירתו של אלתרמן לילדים בולטים יסודות שהיו בעלי השפע המכרעת ביצירתו למבוגרים, בדומה ליסוד החוזר, המבוסס על סיפורו התנ"כי של יוסף שהתעלה אל מעל לאחיו, למשל בשיר על החיריק הזעיר המתעלה אל מעל כל שאר האותיות, יסוד המשורר ואיש הרוח הנודד, בשירים כמו "מסעות בנימין מטודלה", ויסוד איש הספר שהוא גם איש החרב, כמו בשיר אודות המשורר שמואל הנגיד והמסר המובלע בשיר, לפיו אם יש יסוד להתפעל מהישגים בשדה הקרב הרי שיש להתפעל הרבה יותר מהישגים בשדה הרוח, הכתיבה והשפה העברית, שהם למעשה היוצרים את העולם בו אנו חיים. נקודה מעניינת במיוחד היא תגליתה של שמיר, לפיה אלתרמן הרבה לכלול בספרו זה לילדים דיונים ספרותיים מתוחכמים במיוחד שספק רב אם אפשר היה לצפות מהילדים הקוראים של אז (שלא לדבר על ימינו אנו) שיבינו אותם. למשל, בשיר התנ"כי "ספני שלמה המלך", שם יש חשיבות רבה לגרסאות הניקוד השונות בשיר לשם העיר "עציון גבר". לדעתה השימוש ביסודות אלה נבע מרצונו של המשורר להפגין להטוטנות לשונית אך גם על מנת לרמוז לקוראים הצעירים (והמבוגרים) על החשיבות שבכל מילה, כל אות וכל תו ניקוד, שכל שינוי בהם יכול לברוא עולם ולהחריבו.
בדומה לאופן בו אין לנסות ולהבין את שיריו של אלתרמן כפשוטם, נראה כי גם את ספרה של שמיר אין להבין כפשוטו, כמחקר אודות שירי הילדים של אלתרמן, אלא כחלק מן המאבק העיוני המתנהל בינה ובין חוקרי ביאליק ואלתרמן השונים ובאופן פרטני בינה ובין פרופסור דן מירון, התוקף בספריו את המשוררים האלה בשל דעות פוליטיות ותרבותיות "ימניות, ציוניות, אנטי גלותיות" שאינן מקובלות עליו אידיאולוגית כיום. כמה קטעים בספרה של שמיר נראים כתשובות ישירות לטענות שונות של מירון, אם כי ספק רב אם הרוב המוחלט ואף הרוב העיוני של קוראי הספר, יהיו מודעים לכך. זהו ספר המספק מידע רב ומקיף, בו בוחנת שמיר תחום שחוקרי אלתרמן כמעט ולא נגעו בו, הספרות ה"לא קנונית" של אלתרמן, ששמיר מדגימה כי הינו בעל חשיבות גדולה פי כמה מכפי שהונח עד כה. יש לקוות שהיא ייסדה כאן תחום חדש במחקר, אותו ימשיכו אחרים ושהיא תצמצם את הנתק הקיים כיום בין חוקרי ספרות הילדים והמבוגרים בהמחשתה כי, במקרים מסוימים לפחות, ההבדלים אינם גדולים כפי שנהוג היה לחשוב. שמיר מספקת שירות נוסף לקורא בכך שהיא מספקת את הטקסטים של השירים והפואמות השונות של אלתרמן, אותם היא מנתחת, ובכך מאפשרת לקוראים אף הנאה משיריו של אלתרמן, שלא נס ליחם עד עצם היום הזה, כפי שמראות המהדורות החדשות והמגוונות של אוספי שיריו.
|
|
|
Re: זיוה שמיר ושירי הילדים של נתן אלתרמן מאת: אלי אשד
|
1 |
|
מר קג´טי נגהי ( 2006-01-04 01:51:32 ) בתגובה לemago |
|
|
כמה נקודות שעלו בראשי מקראת המאמר של מר אשד.
1) >>>"דבר שהביא עליו את קטרוגם של משוררים כגון נתן זך שלעגו לו על שימוש זה והשתמשו בכך
כקרדום נוסף לתקוף אותו, במסגרת ההתקפה הידועה עליו בסוף שנות החמישים, שהביאה להורדתו
ממעמדו כ"מלך השירה העברית"<<<
באמת אשמח לשמוע (ולו בקצרה) על מלחמת הסופרים. קצת רכילות לא תזיק.
2) >>>"בדומה לאופן בו אין לנסות ולהבין את שיריו של אלתרמן כפשוטם, נראה כי גם את ספרה של
שמיר אין להבין כפשוטו, כמחקר אודות שירי הילדים של אלתרמן, אלא כחלק מן המאבק העיוני המתנהל
בינה ובין חוקרי ביאליק ואלתרמן השונים ובאופן פרטני בינה ובין פרופסור דן מירון, התוקף בספריו את
המשוררים האלה בשל דעות פוליטיות ותרבותיות "ימניות, ציוניות, אנטי גלותיות" שאינן מקובלות עליו
אידיאולוגית כיום."<<<
זה ממש קו פוסטמודרני. שירה טובה נקבעת לא על פי טיבה אלא על פי מאבק בין מבקרים. מזכיר
(התייחסתי לזה בעץ אחר) את המאבק בין פרדיגמות של קון. מי שצועק חזק יותר צודק. כלומר, שירה
שיש בה סממנים לאומיים מקוטרגת כשירה ירודה יותר, קסנופובית וג´ינגואיסטית. האם הניתוח של
המבקרים הוא עינייני או מוטה אידיאולוגיה והאם זאת הדרך לנתח ספרות? יש פה מעבר לפורמליזם.
אפשר לדחות גישות פורמאליסטיות ועדיין להיות עינייני.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
דיון מפורט על מלחמת המשוררים
|
2 |
|
מספר 666 ( 2006-01-04 04:34:50 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 1 ) |
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Re: דיון מפורט על מלחמת המשוררים
|
3 |
|
מיכה ( 2006-01-04 13:05:04 ) בתגובה למספר 666, ( 2 ) |
|
|
אגב מחר יש כנס לזכרו של אבידן. איך הוא השתלב במלחמת המשוררים?
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ז"ש ( 2006-01-04 14:11:50 ) בתגובה למיכה, ( 3 ) |
|
|
אבידן, בן "דור המדינה", לא היה נתון כ"כ במלחמת דורות. הוא התעסק בעצמו,
בחידושיו הפואטיים וברעיונותיו העתידניים, ובזבז הרבה מזמנו. הוא היה כישרוני
אולי יותר מזך, אבל זך ידע להעמיד רמקול גדול ליד כל הישג שלו, ואילו אבידן חשב
(כמו אנשים בעלי כישרון מו?לד) שהכישרון הוא מובן מאליו, ולא צריך לעשות ממנו
עניין גדול. מצד שני, הוא גם היה מגלומן לא קטן, טיפוס מפונק ואקסצנטרי, ילד
מגודל, שהידרדר בסוף ימיו למצב של עוני נורא. חבל.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
קראתי את המאמר והוא גרוע
|
19 |
|
רומי ( 2006-07-11 15:05:23 ) בתגובה למספר 666, ( 2 ) |
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
זיוה שמיר ( 2006-01-04 14:07:23 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 1 ) |
|
|
המתקפה של זך נגד אלתרמן לבשה לכאורה מעטה פואטי. זך תקף את אלתרמן בעיקר על הריתמוס המכאני
של שיריו (שנכתבו לדבריו בקצב תיבת הנגינה, או המטרונום, ולא במקצבים טבעיים. היום, חוקרי
פרוזודיה מובהקים כפרופ´ ראובן צור ופרופ´ הרי גולומב מפריכים את אבחנותיו של זך). ולמעשה,
אילו ענייני ריתמוס וחרוז עמדו לנגד עיניו של זך, הוא הרי היה צריך לתקוף לא פחות מאשר את
אלתרמן את אלכסנדר פן, מזה, ואת יונתן רטוש, מזה. זך כמובן לא תקף את פן ורטוש הא?-ציוניים, כי
מתקפתו נגד אלתרמן הייתה גם מתקפה אישית ופוליטית (למרות שהוא כמובן לא יודה בכך).
בספרי "להתחיל מאלף: שירת רטוש - מקוריות ומקורותיה", הראיתי שנתן זך לא היה הראשון שתקף את
אלתרמן. קדמו לו אנשי "ימין" מובהקים, כמו מרדכי שלו, למשל, בכתב-העת "סולם" בביקורתו
על "שירים על ארץ הנגב" של אלתרמן. כשכתבתי זאת לא ידעתי שעוד בשנות הארבעים כתבו מרדכי שלו
וחבריו שירים נגד אלתרמן, שגינה את "הפורשים" באחדים מ"טוריו", ועוד לא היה לי פנאי לחפש בין
שירי "רגעים" ושירי "הטור השביעי" אם אלתרמן השיב למגדפיו בין טורי שיריו. ב"עיר היונה"
(1958), מכל מקום, יש לאלתרמן לא מעט שירים אנטי "כנעניים", ולא פלא שרטוש לא אהב זאת.
לאלתרמן היו אפוא אויבים ומקטרגים מימין ומשמאל - מרטוש, מרדכי שלו וברוך קורצווייל (שאהב
והעריך את אצ"ג)ועד נתן זך, מן הקצה השני של המפה הפוליטית.
באמת ובתמים אין לי מאבק רעיוני או עיוני עם דן מירון (להלן ד"מ), וזאת מן הטעם הפשוט שאינו
ידוע לכול. אך לי הוא ידוע היטב, כי עבדתי 15 שנים במחיצתו. לד"מ אין שום מחוייבות, נפשית או
אינטלקטואלית, לדברים שהוא כותב. הוא "עט להשכיר", ויכול לכתוב באותה מידה של כישרון על דבר
והיפוכו. השאלות היחידות שמעניינות אותו ברגע הכתיבה הן: את מי היא משרתת? את מי היא מרגיזה?
למי היא מזיקה? וכיו"ב שאלות "חשובות". פעם הוא גם השווה את עצמו למשה דיין שאמר שרק חמור
אינו משנה את דעתו.
אני, אישית, חושבת שכל אדם רשאי וזכאי לשנות את דעתו, בתנאי שיש לו היושר האינטלקטואלי
להודות: "פעם חשבתי כך, היום אני חושב אחרת". ד"מ, לעומת זאת, לעג למתקיפיו של י"ד ברקוביץ
כמתרגמו של שלום עליכם, בלי להזכיר שפעם הוא היה ביניהם. הוא כתב את "אם לא תהיה ירושלים"
כשרצה לקבל קביעות אצל אדוארד סעיד בקולומביה. אני בטוחה שגם הספר האחרון (לא קראתי. כתיבתו
של ד"מ מפריעה לאחרונה לאקולוגיה) משרת איזו מטרה מעין זו: לחבור לידידיו הצעירים חבר ולאור,
אחרי שהוא נשאר בודד לעת ז?קנה, לעקוץ את מיודעיו הפסיכולוגים ולאותת להם משהו בנוסח "
anything you can do, I can do better"; לקרוץ לחבריו באוניברסיטת קולומביה, כולם פוסט-
ציונים, אם לנקוט לשון המעטה, ועוד כהנה וכהנה. חוץ מזה, הוא כבר עושה לעצמו מאזן חיים, ומגיע
למסקנה שעדיין לא שרטט מפה פנורמית, וז?ר?ה הרבה מכוחותיו לרוח. ציפו ממנו לכתוב את תולדות
השירה העברית, והוא כתב כל מיני מבואות ארוכים כאורך הגלות וחסרי ערך למשוררת זו או אחרת.
על ד"מ יכולתי לכתוב ספר שלם, אבל למה לי לבזבז על כך זמן מוטב לכתוב על ענקי רוח כדוגמת
יל"ג, ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון, אלתרמן ועוד ועוד. לא אלמן ישראל.
,
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אסף ענברי קובר את פרופסור דן מירון
|
6 |
|
מספר 666 ( 2006-01-04 14:25:09 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 4 ) |
|
|
ובקשר לדן מירון :
מבקר הספרות אסף ענברי פירסם בגיליון האחרון של כתב העת "קשת החדשה " מספר 14 את אחד
ממאמרי הביקורת הספרותית והתרבותית המרשימים ביותר שקראתי בשנים האחרונות "דיוקנו
הרוחני העדכני של דן מירון ". במסה זאת יוצא ענברי לנתח את ספרו החדש של אחד המבקרים
והחוקרים הספרותיים הנחשבים ביותר כאן פרופסור דן מירון "הרפיה לצורך נגיעה " ומראה
כיצד הספר הזה שבו מעלה מירון שורה של טענות משונות עד ביזאריות ( אבל כתובות
בז´ארגון הפוסט מודרני הנדרש ) על כך שהספרות היהודית היא שורה של ספרויות שונות
שאין קשר בינן, הוא לאמיתו של דבר אחד מספרי ביקורת הספרות המגוחכים ביותר שפורסמו
בשפה העברית בעשרות השנים האחרונות. במסה מראה מראה ענברי כיצד האינטלקטואל הדגול
לשעבר סותר את עצמו לא רק בכל עמוד אלא ממש בכל כמה שורות .
בקצרה האיש מביא שם תיאוריה לא קוארנטית לחלוטין על כך שאין ספרות יהודית אחת אלה שפע
( למעשה אין סוף ) של ספרויות יהודיות.
הייתי כותב על הספר ביקורת מפורטת אבל ענברי כבר עשה את זה טוב יותר ממה שאני הייתי
עושה אז כבר לא אעשה את זה.
במקום זה אתן ציטוט של ענברי שמצטט את מירון :
"מירון כותב "הדיבור על ספרות יהודית אחדותית ורצופה בעת החדשה הוא דיבור ריק
מתוכן .אין בעת החדשה אלא ספרויות יהודיות שונות ויצתירות בעלות מרכיבים יהודיים
השייכות בעת ובעונה אחת לספרויות מוצא בלתי יהודיות ובה בעת גם למכלול רופף וכולל של
כתיבה יהודית .כל ניסון לדברעל "קנון " כוללני ויהודי יהודי מודרני משותף מוכיח רק את
אי יתכנותו של קנון כזה".
ענברי מעיר על כך :אם אין בנמצא "מסגרת משמעותית אחת " המאפשרת דיון בספרויות
היהודים "מדוע נדרש מירון לקונסטרקציה המונוליטית "ההיסטוריה התרבותית של היהודים "
מדוע אינו מדבר ,תחת זאת , על אינספור היסטוריות יהודיות נפרדות כפי שמתחייב מן השיח
האנטי מהותני שהוא מתקשט בו ? או שמה התחוור לו להוותו שאי אפשר לאמר שום דבר
על "ספרויות היהודים " או על כל דבר אחר ,אם מתפרקים מכל קונסטרקציה מושגית -
מהותנית ?"
"מירון כותב "עלינו לאמץ תיאוריה המושתתת על הכרה במקוטעות הבלתי נמנעת של הרצץ
הספרותי היהודי הכרה המתנגדת ל"עצם המושג של נורמליות ספרותית " ( שכפי שענברי מעיר
ביובש ומראה בפרטנות כל זה הולך כנגד שיטתו של מירון עצמו שלאורך השנים תבע מהספרות
העברית להיות נורמלית לפי סטנדרטים מערביים ולא לחפש לעצמה ייחוד משלה, אבל זאת רק
סתירה אחת מתוך כמעט אין סוף).
ענברי "מיד לאחר הכרזה זאת בגנות הנורמליות ,מודיע לנו מירון שתרבות המערב כולה עוברת
בימינו "מעין יודאיזציה" יצירת תערובות וערבובים הנוטלות מן התרבויות הלאומיות
הטבורות כביכול את טורהרתן הלאומית והגזעית ולפיכך "מה שהיה בבחינת מצבה הבלתי נורמלי
של התרבות היהודית המפוצלת ורבת הקולות ,הולך ונעשה למצב הנורמלי של התרבות המערבית
בת זמננו".
ענברי תמה על כך "אם המצב התרבותי המפוצל ,המקוטע ההיברידי ,הפוסט לאומי הפך למצבה
הנורמלי של תרבות המערב כולה מה נותר "לא נורמלי בהוויה היהודית " ובתוצריה
הספרותיים ? בשם איזו אנטי נורמליות יהודית ייחודית קורא לנו דן מירון להכיר באופיין
המפוצל המקוטע הנזיל וכו´ של "ספרויות היהודים " אם הוא עצמו טוען שזו הנורמליות
המערבית בת זמננו ?
( ובהערה מוסגרת נעיר כאן שאם הנטיה היהודית היא ללכת תמיד כנגד הנורמליות המערבית אז
ברור שהיא צריכה להיות גם כנגד הנורמאליות הזאת ,מי אומר שאנחנו צריכים להיות כמו
כולם? ובכן דן מירון אומר והמסקנה היא שמה אופנתי תמיד אצל החברה המערבית אנחנו
צריכים לללכת בעיקבותיו ).
עינברי מסכם את "בשורתו " של מירון : "מגעיות מסכם מירון "היא דינמיקה נוצרת "במצב
תרבותי לא הירארכי ונטול הכרעה תרבותית ערכית חד משמעית " .
אבל כעבור חמש פסקאות הוא כותב "שאין כל אפשרות לייחס ערך לשיח ביקורתי רלטביסטי
לגמרי ,משולל קני מידה וממילא גם יכולת העדפה או דחייה".
אין צורך איפה בהפרכתה של בשורת "המגעיות " של מירון .מירון עצמו הפריך אותה.
ענברי תמה "מה יש בה במסתו החדשה של מירון מלבד תעתוע על גבי תעתוע ? מה יש בה מלבד
ריקוד מתחנחן בפני קהילת השיח האופנתית ברגע זה על ידי תשלום מס שפתיים לעגה האופנתית
ולדרישה האופנתית ( אשר כבר בלתה והייתה לקלישאה ) של קונסטרקציה של הקונסטרקציה ? מה
יש בה מלבד מאמץ בלתי אותנטי בעליל למצוא חן ,מצידו של מי שהטיף שלושים שנה
לאותנטיות ? "
שאלה טובה : דעתי היא שחבל שמירון בכלל פירסם את הספר הזה שבהחלט אינו תוספת מכובדת
לקריירה שלו ונראה יותר מכל דבר אחר כמשב של סניליות .
המסה של ענברי היא מלאכת מחשבת של ניתוח ( יותר נכון ריסוק ) מלווה בהומור יבש
שביבשים ואחרי שקראתי אותה אתקשה להתייחס לכל דבר שמירון כתב אי פעם לגבי הספרות
הישראלית המודרנית ברצינות ,למרות שבעברו הרחוק האיש כתב ,כנראה, גם כמה דברים
חשובים .
מסופקני אם קראתי בעבר מלאכת ניתוח ופירוק מדהים כל כך של אינטלקטואל ישראלי נחשב.
מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין בנושא חקר הספרות העברית .
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
זיוה שמיר ( 2006-01-04 15:17:35 ) בתגובה למספר 666, ( 6 ) |
|
|
אסף ענברי הוא אכן אינטלקטואל בעל יכולת אנליטית, ומאמרו ב"קשת החדשה" הצליח
לחשוף חלק מחולשותיו של מירון.
מירון נוהג לקחת מטבע שיש לה שני צדדים, ולטעון שיש לה רק צד אחד. הוא אוהב
לקבוע מסמרות ולפסוק הלכות בסוגיות של "או...או", בשעה שלכול ברור שיש צדדים
לכאן ולכאן. כך, למשל, פסק ביחס לרטוש שיש נתק גמור בין רטוש המשורר לרטוש
האידאולוג, טענה שאפשר להפריכה בנקל, אבל זה מיותר. זה כמו הוויכוח על צבעה של
הזברה. כדי לשכנענו שהזברה איננה לבנה כשלג, אין צורך לבוא ולטעון שהיא שחורה
כעורב.
במסה אחת קצרה על רטוש יכול מירון לטעון פעם אחת ששירי רטוש הם פורמליסטיים,
ובמקום אחר - שאין הם פורמליסטיים כל עקר. במקום אחד, שאין אלה שירים
פרימיטיביסטיים, ובמקום אחר להשוותם לציוריו הפרימיטיביסטיים של אנרי רוסו.
במקום אחד, ששירי רטוש הם פרי החוויה הישירה, ובמקום אחר - שאין לשירים אלה
ולחוויה ולא כלום. במקום אחד, ששירתו של רטוש מגלה זיקה לעולמות ארכאיים,
ובמקום אחר - שאין בה כל ניסיון לשחזר עולמות יצר ארכאיים. וכן הלאה וכן הלאה.
יד שמאל אינה יודעת לפעמים מה יד ימין עושה, כי האיש הוא גם "עורב לקחן". כשהוא
מדביק זה לזה, בשיטת "cut and paste", את כל השאילות המרובות שלו מדברי הזולת,
לא אחת מתגלות בדבריו סתירות גמורות. יש פה ושם עדיין כאלה הלוקחים את דבריו
ברצינות, ועל כן דבריו גורמים גם נזק. יהושע פורת, מחבר המונוגרפיה על רטוש
("שלח ועט בידו"), שהוא חוקר חשוב, בקי ומוכשר (אך איננו איש ספרות), קיבל את
אבחנותיו של מירון על רטוש כתורה מסיני, ועל כן הנציח כמה מן האבחנות השגויות
והמשובשות של המבקר.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
זכריה זיכרוני ( 2006-01-05 10:41:46 ) בתגובה למספר 666, ( 6 ) |
|
|
דן מירון שכתב את "הרפיה לצורך נגיעה" זה לא אותו דן מירון שניסה להיות מין
קורצוייל לעניים? אני זוכר שקורצוייל פעם כתב "המשך או מהפכה?" כאילו הספרות
העברית לא יכולה להיות גם המשך וגם מהפכה. ודן מירון קוף אחרי בן-אדם. קופץ
ומכריז שהספרות העברית אין בה המשכיות. אולי קצת מקוריות,א-ד-ו-נ-י!!!
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Re: אסף ענברי קובר את פרופסור דן מירון
|
17 |
|
ישעיה ( 2006-03-05 10:00:28 ) בתגובה למספר 666, ( 6 ) |
|
|
את דבריו של דן מירון יש אולי לקרוא בקונטקסט של טענת הנגד של רות וייס, כאילו קיים קאנון יהודי
מודרני של הספרות היהודית בשפות השונות בה היא, לכוראה, נוצרה. טענה תמוהה וניסיון מלאכותי
ביותר להדביק אוסף תופעות ספרותיות שהמכנה המשותף ה"לאומי" ביניהן הוא עורבא פרח.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Re: תגובה למר קג´טי נגהי
|
7 |
|
מר קג´טי נגהי ( 2006-01-04 15:01:24 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 4 ) |
|
|
אינני מבין את ההבחנה בין מקצב טבעי למכני. אני למדתי שלשירה יש מקצב ושעות רבות עמלתי על
לאתר הברות וצלילים ודגשים רק כדי להגיד בסוף : צורה מטרית של iambic pentameter
לימדו אותי להבחין בצורות שונות, בהבדל בין סונטה שיקספירית או איטלקית
או למשל bob and wheel בשירת ימי הביניים.
מה זה מקצב טבעי?
לבוא ולטעון ששירה היא לא טובה בגלל מקצב או צורה, זאת טענה לא מובנת. פעם חשבתי מה הופך
שירה לשירה טובה ולדעתי שירה טובה מכילה שלושה יסודות
1) מבנה
2) שפה פיגורטיבית
3) רעיון
השלישי הוא החשוב ביותר אבל בלי 1 ו 2 אין לנו שירה. נהפוך הוא, קשה הרבה יותר לכתוב שירה טובה
תוך דבקות בקונבנציות
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
זיוה שמיר ( 2006-01-04 15:26:10 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 7 ) |
|
|
כאשר זך דיבר על "הריתמוס המכני" של אלתרמן, הוא עימת אותו עם הריתמוס הטבעי
שלו ושל בני דורו, שכתבו ללא חרוז ומשקל, וכתבו כביכול שירה הזורמת כזרום
התודעה, ללא אילוצים טכניים כלשהם. חלקם שכחו שהיסוד החשוב ביותר בשירה הוא
(כדבריך) הרעיון, וקשה לפעמים לדעת אם כתבו שירה בעלת ערך ומורכבות, או גיבוב
מילים של נונסנס. כדי שלא יובנו דבריי שלא כהלכה, אדגיש שאינני חושבת ששירה
חייבת להיות חרוזה ושקולה. לת"ס אליוט, לעזרא פאונד, לוו"ב ייטס ולרבים אחרים
יש שירים נפלאים, משוחררים מריתמוס ומכל מגבלות השירה הקלסיציסטית והרומנטית,
אבל שירים אלה עמוסים במחשבה, והם גם אסתטיים להפליא. לא קל לומר דברים כאלה על
רבים ממשוררי "דור המדינה", שניסו למחוק ממפת הספרות את שלונסקי, אלתרמן ולאה
גולדברג. מעניין להיווכח כי ניסיונם של בני "דור-המדינה", ושל נתן זך במיוחד,
לקצץ את כנפי אלתרמן ולאה גולדברג לא צלח. הם פופולריים ומוערכים מתמיד. יש
להניח שזך לא יתן לשניים אלה את הריהביליטציה המאוחרת שהעניק שלונסקי לביאליק.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מר קג´טי נגהי ( 2006-01-05 12:49:03 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 9 ) |
|
|
חרוז ומשקל פחות בעייתים לדעתי. אני מדבר בעיקר על שפה ואני נזכר בעימות מקביל בתקופה
הרומנטית בין 2 ענקים, וורדסורד וקולרידג´ על טיב השפה בשירה כשהראשון דיבר על שפה עממית
שקרובה לאדם הפשוט ואילו השני דיבר על high diction.
אני מאד אוהב שירים מסוימים של וורדסוורד אבל את השיר העיקרי שלו , The Prelude, היה לי מאד
קשה לקרוא. זה נראה לי בזמנו כפרוזה ולא כשירה.
במילים אחרות, אני סבור, לדעתי הלא מלומדת, שחרוז ומשקל מישניים לעומת השפה והרעיון. מטפורות,
דימויים וסמלים הופכים שירה לשירה ומפרידים בקו דיכוטמי ברור בין מי שהוא משורר ובין מי שאינו
משורר אלא משורר wanna be. כמובן , נקודת המבחן השנייה היא הרעיון. ה prelude ושירתו של
וורדסורד עשירים ברעיון שהוא אבן היסוד של התקופה הרומנטית בעולם האנגלו סקסי ועל כך לא יסולא
ערכו בפז (אם אינני טועה, התקופה הרומנטית באנגליה מסתיימת לאחר וורדסורד).
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Re: תשובה למר קג´טי נגהי
|
12 |
|
מיכה ( 2006-01-05 14:55:43 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 9 ) |
|
|
נמאס משירה של בכיינות עצמית של זך ויונה וולך
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אבגד האדרעי ( 2006-01-06 07:48:08 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 4 ) |
|
|
אני מציע לכם לקרוא את מאמרו של ערפלי במדור לספרות של "הארץ" (יום שישי, 6 בינואר
2006), שבו הוא מספר איך מירון היה בין מנסחיו וחותיו של מסמך בשבח החוג לתורת הספרות
הכללית, ואיך השמיץ אותו חוג קשות בספרו "נגיעה לצורך הרפיה".
זה הזכיר לי שלפני כ-25 שנה עמד דן מירון בשבוע הספר, החזיק את ספרו של חיים באר, ומול
מצלמות הטלוויזיה אמר שהספר הזה ("נוצות", אחד הספרים הטובים שנכתבו בדור האחרון) אינו
ראוי למאכל כלב. באותו זמן הוא היה עם פרופ´ מאיר שטרנברג ועם אשר רייך בוועדת שיפוט
של פרס ברנשטיין, והם "כופפו את ידו" ונתנו את הפרס לספרו של חיים באר. בו ברגע שלף
מירון עט מידו, והתחיל לנסח דברים בשבח "נוצות". הוא שנאמר כאן, האיש הוא "עט להשכיר".
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
קורא פשוט ( 2006-01-06 10:19:18 ) בתגובה לאבגד האדרעי, ( 13 ) |
|
|
קראתי את דברי בועז ערפלי על דן מירון ב"הארץ" (ספרות) מיום 6.1.2006. לא
להאמין. מדובר בזיקית.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מיכה ( 2006-01-06 21:34:59 ) בתגובה לקורא פשוט, ( 14 ) |
|
|
אפשר להגיד עליו מה שרוצים. הוא מבקר ספרות בחסד. ישנם כאלה שלא אוהבים מה שהוא אומר או
כותב. זה הכל
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
קורא פשוט ( 2006-01-07 00:12:44 ) בתגובה למיכה, ( 15 ) |
|
|
אין ספק שמדובר באדם מוכשר מאוד, אבל השאלה היא "מוכשר ל?מה?".
הוא בדרך-כלל מלקט את כל מה שנאמר על כל נושא, ומראה לכולם איך
היה צריך לכתוב את זה. ברור שמי שמשקיע את כל זמנו במחקר לא יכול
להגיע לאותה רמת ניסוח שאליה מגיע אדם שרק משקיע את זמנו ומאמציו
לניסוח. בעולם הרחב, אנשים שמסכמים את הישגי המחקר של אחרים,
נחשבים לאנשי "state of the art", ואלה אינם בהכרח חוקרים דגולים
ומוערכים. להפך, הם פופולריזטורים של התחום. מירון גם רוצה לסכם
את הישגי המחקר של זולתו וגם לנכס אותם לעצמו.
חוץ מזה, על מה אתה מבסס את האמירה "מבקר בחסד?". תן דוגמה. אני
יכול לתת לך עשרות דוגמאות של "פספוסים". מירון פסל את א"ב יהושע
ואת עמוס עוז, והם הגיעו לפרסום בכל העולם. הוא פסל את חיים באר,
את מאיר שלו ואת דוד גרוסמן - ותראה לאן הם הגיעו. לעומת זאת,
הוא שיבח את איציק בן-נר (שהשתתק לגמרי) ואת יותם ראובני הוא
תיאר בספרו "פנקס פתוח" כסופר ממעלתו של טולסטוי (!!!!). איפה
ראובני? מיום שהוא שיבח את גדי טאוב (כי אביו שילם את המשכורת של
מירון במוסד ביאליק), טאוב השתתק. כל סופר שמירון משבח, משתתק,
כי נדמה לו שהוא כבר הגיע למרומי האולימפוס. ובסכ"ה, האיש קוטל
או משבח בגלל אינטרסים אישיים, ולא מתוך איזה טעם ספרותי או
השקפה ספרותית מוצקה. הוא יכול לומר דבר והיפוכו באותה מידה של
כישרון רטורי.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
וראית מה הוא עשה לאגי משעול?!
|
18 |
|
אינקוגניטה ( 2006-04-15 16:17:34 ) בתגובה לקורא פשוט, ( 16 ) |
|
|
משנחשף קלונו של הפרופסור, כבעל מכה אשתו, קפצו כל
משנאיו ומחרפיו כמוצאי שלל רב. אבל מה בסך הכל היה
לנו כאן? עסק מתחום הפלילים מקסימום, ללא שום קשר
לספרות!
והנה, הפוך לגמרי מטענתך, אגי משעול פורחת תחת יד
המבקר שלו, נגיעותיו הספרותיות עושות לה רק טוב.
לה ולשירתה כמובן. היא זינקה מעל ומעבר לכל
המשוררות הוותיקות שבכאן, שלא זכו לידו המחבקת של
המבקר הכל יכול. חוץ מיוצאת מן הכלל אחת: רחל חלפי
תדמון.
כנראה ששירת הכוכית של אגי משעול, מילה שהיא כל כך
גאה בהמצאתה ובשימוש בה, ובעיקר בהקשרים של חום
רגש ולחות, עשו למבקר מה שלא עשו לו דורות של
משוררות.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Re: וראית מה הוא עשה לאגי משעול?!
|
20 |
|
יריב ( 2006-07-17 21:04:59 ) בתגובה לאינקוגניטה, ( 18 ) |
|
|
אגי משעול משוררת נפלאה, עם או בלי דן מירון. הוא "הרוויח" מכתיבתו עליה יותר ממה שהיא הרוויחה
מזה. אף אחד לא יכול לקדם ספר אחרי גל ראשון ואילו ספריה (יודע ממקור ראשון) הם הנמכרים ביותר
בהוצאה וממשיכים להידפס שוב ושוב במשך שנים. אז מה זה אומר?
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
| | | | | | | | | | | | | | | | | | |
