אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דן צלקה / אחד עשרה סיפורים


התמונה של דן לחמן

אחד עשרה סיפורים / דן צלקה. הוצאת חרגול
אחד עשרה סיפורים / דן צלקה. הוצאת חרגול

דן צלקה (1936 - 2005) היה אחד הסופרים היותר מעניינים שקמו לנו כאן. אינטלקטואל שאיננו משמיע את קולו ברבים, נחשב על ידי רבים למתנשא רק מכיוון שהוא שומר על פרטיות ותרבותיות הכמעט אסורה במקומותינו. לעתים מתעוררת תחושה שיש בו סוג של חוסר קשר למקום אותו הובילו אותו החיים. הוא איננו כותב על הכאן והעכשיו. העכשיו שלו הם שנות השלושים, ימי טשרניחובסקי, הכאן שלו הוא המקובל יוסף דה לה ריינה הנלחם במלאכי הרשע. גיבוריו יכולים להיות ילדים שניצלו בשואה על ידי נוצרים ולא מוצאים חזרה את הדרך ליהדות. דן צלקה התקבל מיד כאחת ההבטחות הגדולות של הספרות הישראלית. הוא היה הכותב הכי אירופאי שלנו וסיפוריו הקצרים הם מעשה מחשבת מרתקת. הוא היה מעודן כמו שאף ישראלי אחר איננו. כתיבתו לא רק שהיא מעודנת היא גם מעידה על רגישות רוחנית ועושר נפשי גדול ומקיף. הוא נולד בפולין, שם רכש את תחילת השכלתו, עלה לארץ ונכנס מיד לכור ההיתוך של הישראליות דרך הצבא, נסע ללמוד בצרפת, שם רכש לו את הגלזורה האירופית במיטבה ואכן שלושת התרבויות הללו ניכרות היטב בכתיבתו. ספרו הראשון "ד"ר ברקל ובנו" מתרחש בפולין אך כבר ברומן השלישי הוא כותב על הארץ אלא שהוא מציב את הסיפור עמוק בשנות השלושים. בספר שלפנינו קובצו כמה מסיפוריו שפורסמו בעבר בקבצי סיפורים שלו.

כבר בסיפור הראשון "המבט או יובל המאה של אלכסנדר סרגייביץ'" אנחנו נכנסים לעולמו המיוחד של צלקה. הסיפור מתחיל עם המשורר שאול טשרניחובסקי המגיע לחנוכת ביתו של ידידו דימה. הוא כועס על מאמר שנכתב נגדו "על החנפנים הרוסיים השרים הללויה לכבוד מאה שנים למות פושקין, שהיה, אנטישמי ככל הרוסים. נוסף לזה נכתבה ביקורת נגד שורה אחת בתרגום האודיסיאה" מה דה פמפן אפוסקודמיינה תיאוסין שתורגם למשפט "אל לך, הרה, תריבי בקצפך עם בני האלים". האם המלה המצלצלת כה יפה אפוסקודמיינה יכולה להתמצת במלה קצף וכבר אנחנו עומדים מול כתב חידה. מאיפה לו לצלקה המצאת המפגש? האם באמת נכתב מאמר כזה נגד טשרניחובסקי? מי ידע מספיק יוונית עתיקה כדי לחלוק. שמא זה דן צלקה רב האשכולות שעשה השוואת תרגום קטנה משל עצמו. אבל לא, כל זה המצאה של צלקה, כך הוא מכניס אותנו לתוך אגדה שהוא כותב על משורר. טשרניחובסקי חושק, לא ממש, לא בלהט, אלא רק כי היא שם והיא אישה בכירה שהיא כבר לא בשיא פריחתה. "היו אומרים שגם בשנות להטה התעניינה יותר בשני נערים מאשר בגבר אחד, אם להאמין למה שאומר אשר ברש". דימה חוכך בדעתו לקנות רהיט "סקרטר" היום קוראים לזה שולחן כתיבה. אותו שולחן עתיק עם מגירות רבות ומשטח כתיבה. וכך בתוך כמה שורות מכניס אותנו צלקה לעולם שהיה. קצת רכילות לכאורה קצת אזכור חפץ עתיק וכבר אנחנו בתוך האווירה של ימים רחוקים.

בויכוח הניטש על אלכסנדר פושקין, כדי להצדיק את חשיבותו העליונה ממציא שאול טשרניחובסקי סיפור על פושקין בדבר איזה מפגש בין המשורר ובין קדוש רוסי אלא שהקדוש שעיניו עיני רוח איננו רואה את פושקין המשורר ואילו פושקין רואה ומכיר בקדושתו של הנזיר, אי לכך מבטו של פושקין הרואה הכל חשוב יותר ממבטו של הנזיר הקדוש המגלגל עיניו לשמיים ומעל כולם עיני הקורא הרואה את עיני קולו של צלקה הממציא סיפור על טשרניחובסקי הממציא סיפור על פושקין. נקודת המוצא של שאלת המבט, מי רואה את מי ואין ספק שבצורת הכתיבה יש רמז לתיאוריית המבט של לאקאן שדיבר הרבה על נקודת מבט ומי רואה את מי מאיפה. אין ספק שבסיפוריו של צלקה האיך חשוב כמעט לאין שיעור ממה שהוא מספר, ההקשרים הפנימיים הפסיכו - מיסטיים הקושרים בין הדמויות להתרחשות שהיא כמעט תמיד קטנה. אין סיפור מרתק או ענק, ישנם זעזועי נפש פנימיים. גלגולו של הסיפור הוא רק חלק ממעשה הספרות. הדרך בה הוא מסופר היא היוצרת את העומק וההנאה הגדולה מכל מעשה המארג המשולש הזה. אין ספק שצלקה איננו מסוג המספרים נוסח גי דה מופסאן שיש להם פיסקה אחרונה המשנה את כל החשיבות והמהות של הסיפור. דן צלקה כותב בנימוס ואם לא היה בזה רמז לגנאי הייתי אומר נימוס פולני, אם כך, נכנה זאת נימוס אירופאי. כתיבה המעלה על הדעת בלרינה המטופפת על קצות אצבעותיה ומנפנפת ברוב עדינות וחן בזרועותיה אך יחד אם זאת הכתיבה איננה נשית, היא חכמה ומקיפה רבדים עמוקים של ידע. צלקה הוא בעל ידע אנציקלופדי, הבא לידי ביטוי בכל עמוד בסיפוריו. בבחירת האנשים עליהם הוא כותב, בין שהם אמיתיים או מומצאים, הדפים מדיפים חכמה וידע, הסיפורים חדורים רוחניות מטפיזית.

בסיפור הבא "יהואש ורוכבי המרכבה השמימית" פוגשים באיש שתרגם את התנ"ך לאידיש. דמות אמיתית ומעשה אמיתי ברגע מומצא. הפסוק החותם את דברי הימים "והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה: מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל" התרגום האידי " און ער האט מיר באפוילן אים צו בויען א הויז אין ירושלים וואס אין יהודה: ווער עס איז דא צווישן אייך פון זיין גאנצן פאלק, זאל ה' זיין גאט זייןמיט אים, אונד זאל ער ארויפגיין" ויעל, מלה אחת חותכת. באידיש הצטרך לארבע מילים. כמה פטפטנית האידיש ואולי יש מלה יותר טובה לגמור אתה את התנ"ך? הוא מתלבט קשות ומחפש את המלה הקצרה שתהיה גם סופית לתפארת וגם יפה ומתוך מחשבה על היופי, היש יפה יותר מכיכר הפלאים בפיזה

"עם שחר כשקם משנתו, ראה את שלושת הפלאים, הדינוזאורים הלבנים: הקתדרלה, כנסיית הטבילה, המגדל הנטוי- זה היה מפחיד, מפיל מורא, משתק, יפה מדי. ומניין ייקח אדם אויר לריאותיו, מנין יבוא דם לראשו, עם כל היופי הזה? והאם אתה יכול להתפעל מכל היפעה הזאת משך יותר מרגעים ספורים? לא. אתה יכול רק להרוס! אבל אחיך להחריב את כיכר הפלאים, את שלושת הדינוזאורים המופלאים? אז אתה שותה, כמו הסקוטים"

יהואש שגמר לפני ארבעים דקות לתרגם את התנ"ך פוגש בזונה והולך אתה למלון. שם על סף מה שנראה כמו התקף לב מתעוררת בו איזו הזיה על המרכבה השמימית, רמז לכל המלאכים שירדו ארצה בתנ"ך. והוא מבין כי בא סופו אלא שבמציאות הוא מת כמה חודשים אחרי. שוב הזיה מומצאת של צלקה על אדם אמיתי ההוזה הזיה מומצאת.

אני חייב להודות שכל סיפור תוך כדי קריאה הוא מעניין. התוכן המיסטי לכאורה המחבר בין התרחשויות. אוסף הידע העצום ועדינות הקריאה מעוררת התפעלות אלא שלאט לאט ככל שהתקדמתי יותר לתוך הספר התעייפתי ממנו מעט. ייתכן שזה איננו ספר לקריאה שוטפת אלא לקריאה איטית, סיפור, הטמעה של הסיפור, ואחרי זמן עוד סיפור.

בסוף הספר כותב אלי הירש שבחר וערך את הספר מאמר מקיף ומעניין ביותר על צלקה. כאמירה אחרונה, כן, לקרוא ולהכיר את הסופר הזה שחי כאן בצנעה ואם הוא איננו גיבור של סיפוריו, מלבד אחד, "דיוקן עצמי בגיל 27", הרי שדמותו צצה במסתור מאחורי הסיפורים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן