אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אדם ברוך / מה נשמע בבית


התמונה של דן לחמן

מה נשמע בבית. אדם ברוך. הוצאת דביר
מה נשמע בבית. אדם ברוך. הוצאת דביר

אדם ברוך הוא אחד מאנשי הרוח החשובים והמשפיעים ביותר על חיי המחשבה בארץ. כעיתונאי כתב ניתח והאיר בדרך המיוחדת לו כמה וכמה תופעות ואנשים שנויים במחלוקת בחיינו. כשכתב על אמנות הכתיר אמנים לחשובים כשהתייחס אליהם בחיוב. בכתיבתו המציא כמה וכמה מטבעות לשון כמו "גיבור תרבות" או למשל "סוכן זיכרון" - אחד מהמטבעות שטבע לאחרונה ודרכה הוא מנתח מי נדון לשכחה ומי נידון לזיכרון ולמה. ( דן בן אמוץ,פנחס שדה, בנימין תמוז לשכחה, חנוך לוין לזיכרון).

כילד למד בישיבה חרדית, דבר הניכר בשפתו וכושר הניתוח המיוחד שלו עד היום. עם הימים היה עורך עיתונים גדולים כגון מוניטין, מעריב, גלובס ושישי תרבות. אחר כך פרסם מאמרים בעיתונים שונים. היום הוא נשיא בית ספר קאמרה אובסקורה ומעורבותו בעולם האמנות הביא אותו להיות אוצר הביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית בוונציה ועוד עשייתו ועטו נטויים.

באחרונה יצא ספר מאמרים חדש שלו שנקרא "מה נשמע בבית", שם הוא מסתכל על דמויות המעניינות אותו ודרכן על חיינו בהיבטים שונים. אני אוהב את כתיבתו מכיוון שאיננו מנסה להפוך את מתיו למלאכים. הוא מספר על הטוב ועל הרע שהיה בהם, הוא עוסק בישראליות מנקודות מבט שונות. לא "תוגת הישראליות" אלא הישראליות רבת הפנים והמשמעויות. הספר מכיל מאמרים על אנשים ומקומות בארץ ולא חשוב אם זה ניתוח של דוד אבידן או שכונה ביפו, המאמר יהיה מקיף, בעל מרקם עמוק ורב רבדים.

על עטיפת הספר מודפסת תמונת אישה מהמאה התשע עשרה. במאמר הראשון, המכניס אותנו לתוך ביתו ממש, הוא מספר לנו שזו תמונה שאביו קנה בחנות עתיקות, למרות שהתמונה לא חתומה ואין יודע מי הצייר ולמרות ש" אנשים כמונו" לא קונים בחנות עתיקות. כאן הוא מסביר את המונח אנשים כמונו והוא לא מצטנע. זו הדרך שלו להכניס אותנו לתוך ביתו. התמונה נקנתה בגלל הדמיון הרב של המצוירת לאמו של אדם ברוך והמשפחה הסכימה להכתיר אותה "תמונה של אימא".

באופן אישי מעניין אותי לקרוא על אנשים שאני מכיר מחיי וישנם כמה כאלה בספר. גורודיש, דוד אבידן, מקסים גילן. מעניין לקרוא לא כי הכרתי את האנשים ויש לי דעה משלי עליהם אלא בשל מקומם של אנשים אלה בתרבות, היותם סוג של מורי דרך בשנים המוקדמות של המדינה ומעניין מה יש לאיש החריף הזה להגיד עליהם. למען האמת ההיסטורית, אני מכיר במקצת את אדם ברוך (אנחנו מנענעים ראש שלום כשנפגשים, וזה כבר לא קורה הרבה בימינו). לפני שנים רבות עבדתי בדוכן ספרים בשבוע הספר ברמת גן. והנה הופיע בלילה נער גבוה, מרשים, סמכותי כבר אז, אך ביישן קמעה. דיברנו והוא שאל על ספרים וביקש המלצות. התרשמתי, עובדה שזכרתי אותו. כמה שנים אחרי זה פגשתי בו בנסיבות חברתיות הוא לא זכר אותי, כמובן, אני אותו כן.

גורודיש היה מ"פ שלי בצבא. איש מוטרף כבר בצעירותו. מפקד מהסוג שעושים עליהם סרטים והם נראים כמו המצאה הוליוודית. עם הימים נהיה מפקד פיקוד דרום, בימים שלפני מלחמת יום כיפור. הוא האיש שניזוק ביותר ממסקנות ועדת אגרנט ועד סוף חייו הרגיש שהשליכו אותו לכלבים כדי להציל את הפוליטיקאים. משה דיין, אריק שרון, גולדה מאיר. איש תמים פוליטית היה גורודיש. אחרי השחרור נסע למרכז אפריקה לכרות יהלומים. התיאור שבו אדם ברוך מתאר את גורודיש באפריקה לקוח מ"לב המאפליה" היישר מ"אפוקליפסה עכשיו" אך הוא אוהב אותו גם בהתקפי הפרנויה המוצדקים או לא. ניתוח מרתק של איש שדעתו נשרפה לחלוטין על ידי אנשים אחרים, כך לפחות ניתן להבין. אדם ברוך לא שופט. הוא מתאר התרשמויות של שורת מפגשים עם האיש ומכיוון שזה אדם ברוך כותב, נאמנים עלי תיאוריו שזו הייתה האמת שראה ואלה הדברים ששמע. הוא רק מנתח אותם על רקע הישראליות.

דוד אבידן הוא סיפור אחר. עוד איש מוטרף, שנטרף בעיקר על ידי עצמו. משורר מדהים שבגלל אישיותו הקשה לא הצליח להתברג לתוך קובעי סדר החשיבות "המשוררית" במדינה. בצעירותו עמדתו הציבורית והפרסונה שניסה לבנות הייתה לא רק של משורר מודרני חשוב (הוא היה מודע לחשיבותו ורצה להיות חשוב יותר) אלא כדמות שכל חייו מוכתבים על ידי מודרנה עתידנית שאיש חוץ ממנו איננו מבין עדיין.

בנעורי הסתובבתי בחוגים המתאימים ופגשתי אותו כמה וכמה פעמים. החוג (דן צלקה, יואב בראל, דליה רביקוביץ, גבריאל מוקד, ו-נתן זך) הוא היה אחר. אהבו אותו על שעשועי העמדת הפנים שלו ומשחקיו. אחר כך קרה והמסכה המלאכותית נדבקה לפניו והחלה להכתיב באמת חיים אחרים. בשנתו האחרונה שעבדתי בחנות ספרים היה מטלפן הרבה. לעתים באותו עניין הרבה מאוד פעמים תוך דקות אחדות. הוא נשמע קומפולסיבי כבוי ומטושטש. אדם ברוך מעריך אותו מאוד, הוא מקדיש לו מאמר עצוב ונוגע ללב. ושוב

מערך הכוחות החברתיים פוליטיים (גם בביצה הספרותית, לא רק המדינית) כיסו את האיש המרתק הזה ששירתו כמעט ונשכחה. (אין לו סוכני זיכרון, בלשונו של אדם ברוך) ברוך מתחיל את הסיפור ביום מותו. בחדירת מצלמת טלוויזיה לצלם את האיש המונח על הרצפה, משורר כה חשוב לשפה העברית וכמעט נשכח. משם הוא עובר לספר על האיש בעודו בחייו, על חינו ומשוגותיו, דבר לא חסר. למרות שהניתוח הפוליטי שהשמאל אשם במידת מה במצבו ומותו כאביון חסר כל נראה לי קצת מוטעה אי אפשר להאשים איש בהתדרדרות של איש חולה. לא השמאל חמס את שפיותו של דוד אבידן, לדעתי.

יוסי גנוסר משמש לאדם ברוך כטקסט אנליטי לבחינת ישראליות ממבט אחר, פוליטיקה, נורמה, משפט ועוד. גנוסר למי שלא יודע היה איש שב"כ שהסתבך בזמנו בעניין הריגת מחבלים שהשתלטו על אוטובוס ליד אשקלון, הם נתפסו חיים ונרצחו בהיותם שבויים. אחר כך בעקבות וועדת לנדוי ובשל תהליכים שגנוסר כנראה לא הבין עד תומם הוא נזרק מכל מקומות עבודתו הציבורית. לקראת מותו התפרסם שהוא מנהל את כספי הרשות הפלסטינית ונחשב כמעט לבוגד. הוא חשב כמובן שהוא עושה טובה למדינה וראה את עצמו כפטריוט גדול. הוא לא הבין שהוא סומן, לפי אדם ברוך, להיות הקורבן הגדול. מאמר מבריק ומרתק על תהליכים פוליטיים חברתיים פנימיים שלא תמיד חושבים עליהם ולרוב לא מודעים להם בכלל.

מקסים גילן הוא שם שכמעט ואיננו אומר דבר יותר לרוב האנשים. פעם היו שלושה, אורי אבנרי, יוסי ספרא ו-מקסים גילן, שחשבו אחרת בקול רם וניסו להגיד שצריך לעשות שלום עם הערבים ויש עם מי לדבר, כל אחד בדרכו נחשב לאויב הציבור על ידי הממסד. יוסי ספרא היה ממקימי "מצפן" שהיתה קבוצה שמאלנית קיצונית ברוח שנות השישים. ל-אורי אבנרי, המשפיע מכולם היה את עיתון "העולם הזה" לרשותו שהוא היה בעליו וכותב המאמר המרכזי שלו מדי שבוע. מקסים גילן עבד מעט זמן בעולם הזה ואחר כך ערך את העיתון "בול" שהתכוון להיות מתחרה, אלא שגילן איננו אבנרי והעיתון נשאר בעיקר פורנוגרפיה רכה. מקסים גילן הלך והסתבך עם הרשויות בכל מני רמות ואחר כך גורש או עזב, תלוי בגרסה ולא הותר לו לחזור. כעת הוא איש מבוגר מאוד שהותר לו לחזור ארצה, הוא כבר איננו מסוכן לאף אחד. הוא נוהג לספר שהוא בנו של אחד השרים האחרונים בממשלה האחרונה בספרד שלפני פרנקו. אביו אכן נהרג בספרד, אך דומני שלא היה שר. על השלום ומפגשים עם ערבים מדברים כולם. אדם ברוך מראיין ומנסה לרדת לעומק נשמתו והיום זה כבר ברור הרי, אויבי הציבור האלה היו פטריוטיים מקומיים שהאמינו בדרך אחרת ובטובת המדינה. יפה עושה אדם ברוך הנותן פתחון פה ומסביר את עולמו של מהפכן זה שלא הצליח להפוך שום דבר והיום אפשר כבר לקבל בלי הרמת גבה וסימן שאלה גם סוג של פטריוטיות כזאת.

את הספר מסיים המאמר על אביו של אדם ברוך ומחזיר אותנו לתוך הבית פנימה. מאמר המנסה לשרטט פרופיל של אדם שקשה לו לצייר ובכל זאת מרתק ומעניין. הסיבוב נגמר, התחיל בתמונה, נדד למרחבי האמנות ופינות בחיים המקומיים וחזר הביתה. צריך לקרוא כדי להבין ולהתרשם לעומק, עומק התובנה והכתיבה.

המאמרים בספר הזה כתובים בנימה אחרת לגמרי ממאמריו הקודמים, הרבה יותר אישיים. הוא מכניס אותנו לבית הוריו ולביתו וכותב על אנשים שהוא מכיר שנים רבות והכל מתבהר כשמגיעים לפסקה קצרה במאמר נפלא על רפי לביא "היום כמעט ואין לי עניין ברשימות מדעיות וצוננות" זה מורה דרך לשינוי, לא ממש מסביר אבל מראה כיוון. רוחב ראייתו של אדם ברוך מרחיב דעת גם כשלא מסכימים אתו. הוא נהנה לנגח בשמאל כמעט מכל כיוון. מכיוון שאיננו מביע בספר דעות פוליטיות של ממש, אלא בוחן נניח עולם תרבותי חברתי, יתכן שאיננו ימין כמו שאנו מכנים אותו ואולי כן... אבל אין מה להגיד אם כן, לפחות יש לימין מסוג מסוים איש רוח חשוב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן