אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שירי העיוורון של המשורר ארז ביטון - ראיון


התמונה של שושנה ויג

ראיון לכבוד חג האורים

ארז ביטון, אחד המשוררים הבולטים בעשורים האחרונים, נדמה כי נכנס לתוך הקונצנזוס, נדמה כי שירתו הופכת לאייקון תרבותי רב ערך. מעניין היה לגלות כי למשורר רב התהודה יש מכלול שירים מאוד צנוע. בראיון ניסיתי להתחקות אחר הדרך שעשה המשורר משירתו המוקדמת עד לשירתו העכשווית.

ביטון נולד ב-1942 באלג`יר להורים יוצאי מרוקו, עלה לארץ ב-1948 וגדל בעיר לוד. בילדותו, בגיל עשר, התעוור כאשר שיחק בחומר נפץ שמצא בשדה. הוא למד ב``בית חינוך לעיוורים`` ובסמינר ליפשיץ בירושלים. השלים תואר שני בפסיכולוגיה. הוא עסק בעבודה סוציאלית כמה שנים בעיר אשקלון.

ארז ביטון אינו יוצר שכותב בצורה בלתי מבוקרת על אחת כמה וכמה אינו משחרר לאוויר העולם את יצירותיו בקרן שפע. תהיתי האם שתיקתו ההולכת ונמשכת של המשורר מבטאת אמירה סמויה, שלאנגלית לעינינו הקוראים המיותמים.

שוש ויג: אני מבקשת לדעת אודות הפרסומים האחרונים שלך, היש משהו בתכנון? האם אינך מפרסם מטעמים אידיאולוגיים? האם זוהי שתיקה רועמת או סתם תקופת בצורת? בכלל רציתי לחוש מהי ההרגשה שיוצר חש בשעה שאינו מפרסם שירים, האם התחושה היא תחושת 'עקרה`, האם התרדמת שנוחתת על האמן היא מרצון או מאונס?

ארז ביטון: ספרי האחרון פורסם בשנת 1989 `ציפור בין יבשות` בימים אלה עומד לצאת לאור ספר חדש שכותרתו הזמנית `אני-עודני כאן!`. אי פרסום שירתי מחוסר עידוד המערכת או אי התייחסות אקדמית או ביקורתית. אני בין אלה שאינם זוכים לכיסוי אקדמי או כיסוי ביקורת ספרותית שוטפת ומשמעותית. הביקורת תדרבן אותי לכתוב. יש סופרים ומשוררים שזוכים להתייחסות על כל אקט שהם כותבים, על כל ספר, על כל שיר, להם יש יותר מוטיבאציה לכתוב. לכן כאשר אני מתפכח אני יוצר. כשיש לי לחץ רגשי טוטאלי או במקביל כאשר אני בתהליך של הפקת ספר אני נכנס להתנהלות על מנת להוציא ממני מה שנחוץ לי או שחשוב לי להביע. וזה חבל כי יש לי פוטנציאל עצום של התבטאות. אי כתיבה - סוג של שתיקה.

שוש ויג: כמו ``שתיקה הולכת ונמשכת של משורר?``

ארז ביטון: אין זו ממש תקופה ללא יצירה כי פרסמתי בכתבי עת קרוב לעשרים וחמישה שירים, ב`מאזניים`, ב`מאסף ירושלים`, ב`פסיפס` וב`אפיריון`. אני עורך את כתב העת `אפיריון` כבר עשרים שנה, כתב עת שיוצא שש פעמים בשנה. כתב העת נוטל ממני הרבה מאוד כוחות, מאמץ המלווה בהשקעה פיזית ונפשית, השואבים ממני כוחות ואנרגיה. על מנת להפיק ספר שירה צריך למצוא משאבי אנרגיה נוספים. ספר השירה כמעט מוכן רובו ככולו, אך צריך עדיין להתהלך בין השורות של השירים לבקר אותם עוד פעם ולסנן. לבדוק את הקוהרנטיות שלהם, את הנביעה שלהם מתוכי, החברות שלהם אלי, דבר שהוא אינטנסיבי בצורה עצומה. צריך להתפנות ממש לכל דבר. בעשור האחרון נשוי ומגדל שני ילדים, הספר האחרון התפרסם בעת שבני היה בן שבע. בימים אלה שני ילדיי משרתים בצבא, גם המשפחה לוקחת אנרגיה. על מנת ליצור ולחדש צריך סוג של ניתוק מן האקטואליה מן היום יום. עסקתי גם בכתיבה בעיתון ``מעריב`` בטור השבועי - טור חברתי פוליטי. אני פחות משקיע בהפקה של דפוס יצירות. אני משקיע בחיים עצמם ובכתיבת פרוזה: אוטוביוגרפיה על ``בית חינוך עיוורים``, שהיתי בו מגיל 12 עד גיל ,19 גם זה לוקח המון אנרגיה ולא בכל יום ויום אני כותב, וזה חבל. אך עדיין הצדקת הקיום היא כתיבה, אני מאושר מן הכתיבה. אני מרגיש ששירתי מחדשת, שהיא נותנת ביטוי גם לצורן המחדש וגם לביטוי ייחודיות הרגש.

שוש ויג: במה אתה מבחין בינך לבין האחר?

ארז ביטון: יש שני אזורים שבאמת אני שונה מכל היוצרים האחרים. האחד - החוויה של תיאור מהגר, בן להורים מהגרים שמתבונן בחוויית המהגרות של ההורים. הייתי הראשון שנתן ביטוי למשבר ולשבר הזה, של אבא ושל אימא שמנסים להיאחז בישראליות עם הרבה כאב, סבל של מעבר בין תרבות לתרבות. נתתי ביטוי לקונפליקט העצום הקיים בין שתי הוויות. הוויה של ילד מרוקאי שמטפס על גדרות ועצים, לבין ילד שיושב בסלון ומקשיב למוסיקת בך, הקונפליקט יכול לנבוע גם בכנס של סופרים באירופה... אני הייתי הראשון, ולשמחתי קמו אחרי מן המזרח עוד כותבים אך מן המרוקאיים אף אחד לא קם להמשיך את החוויה הקוהרנטית של הילדות. השירים `שיר זוהרה אלפסיה`, `דברי רקע ראשונים`, `אלקסקס אולפראן` (כלי בישול עשוי נצרים המשמש את יהודי מרוקו בהכנת הקוסקוס) ייחודיים לי. לא פעם באו בתלונה אלי בטענה `אתה ממשיך אותו הדבר?` לגבי הישראלים לדבר היום על הוויה קוהרנטית מרוקאית נראה מיושן, אנרכרוניסטי והתגובות הללו השפיעו עליי, שיתקו את כתיבתי. `עוד פעם מוציא ספר על מרוקו?!` התגובות הללו הובילו אותי לחשוב שכמעט ביצעתי פשע, נתפסתי לקונספציה השוללת כתיבתי. מצד שני אני משוכנע שרק עם המטענים הטמונים בי של הוויה צפון אפריקאית אני יכול לתת את החוויה הצפון אפריקאית האוטנטית. לכן בשלהי יצירת הספר החדש אני מרגיש צורך כן לתת שירים מן הסוג הזה. נושא שאני בלעדי בו, טאבו בעלות וגם חובה. נושא שני הנמצא ייחודי לשירתי הוא העיוורון, ידידי ברינקו מטיס מבלגרד הזמין אותי פעם לכנס בבלגרד ואמר לי בצורה חד משמעית שמבחינתו אני הוא המשורר המדייק ביותר בתחום שירי העיוורון. אני האותנטי ביותר, אני נותן ביטוי לחוויה של עיוור בצורה רגשית. הדברים הללו חזקו אותי ועודדו להמשיך לכתוב שירים על העיוורון:

וכי למה?

`שמחת עיני בנוף היפה / היא שממלאת את חלל עיני

זהו שיר בן שתי שורות המקפל בתוכו מציאות רגשית שלמה. ``וכי למה?`` זהו שיר אהבה שהמשורר אומר לאהובה, ``תדעי לך שהשמחה שעוברת דרך העיניים שלך כשאת רואה את הנוף הנפלא, השמחה הזאת נדבקה אלי, ממלאת אותי חלל אף שאני לא יכול לראות את חלל עיני. זה גם שיר אהבה וגם שיר של עיוור. נותן ביטוי למציאות פסיכולוגית ליחסים בין בני אדם,איך שמחה של אדם אחד עוברת למלא את האדם האחר. שיר נוסף- על עיוורון:

הסדר עם בן בכור

כשתלמד

לשחק על שפת עיני כמו במגרשים מוכרים

בלי הפחד של מערות אפלות

אלמד אותך בתמורה

להתהלך עם החושך כמו עם ידידים...

מבחינתי לא רק תיקון של איזה יחס אקטואלי ממשי קונקרטי עם הבן שלי אלא תיקון של יחס שלי עם עצמי. לכן כדי להידמות אלי אתה מוכן לאמץ לך משחק של עיניים כבויות. או מי יכול לכתוב שורות כמו אלה?

ואת המקל מעביר / כמו מטה שמפריח יונים

שורות שבאות לבטא הוויה ספציפית, מרגיש שיש משמעות לכתיבה, אולי עדיין לא מכירים בי מספיק. תחושה מוזרה כפולה מצד אחד האדם הרגיל בחברה הישראלית יש לו יחס מאוד חיובי אלי, אולם הוא אינו איש ספרות מקצועי, גם תלמידי תיכון מגיבים על יצירותיי. ניהלתי דיאלוג עם תלמידי ``אורט`` באמצעות צ`אט במשך כחודשיים את יכולה לחפש זאת באינטרנט.

שוש ויג: אחד השירים האהובים על תלמידי התיכון וגם על התלמידים המבוגרים הוא השיר ``שיר זוהרה אלפסיה``. לפעמים שמעתי מתלמידים כי הכירו אותה. מה תוכל לומר על השיר שקשור גם הוא להוויה קונקרטית?

ארז ביטון: כשהייתי עובד סוציאלי לאחר שחזרתי מביקור בית אמרו לי: `היית אצל זמרת החצר מרבאט`. שנים לאחר מכן, כשהייתי במרוקו עם שלמה בר, נשענו על חומת העיר רבאט, שאלו המקומיים אם אנחנו מכירים את זוהרה אלפסיה. העם מגיב, יש אלמנט עממי בכתיבתי, יש ביטוי רגשי עמוק לצרכים הרגשיים של האנשים הללו. לאחר פרסום השיר `דברי רקע ראשונים` המון טלפונים ומכתבים מיוצאי צפון אפריקה, חווית התפעמות.

שוש ויג: אתה משלב בשירתך ביטויים בערבית מרוקאית, מה הטעם לדעתך?

ארז ביטון: שילוב הערבית בתוך הכתיבה אינו נעשה באופן שרירותי, ואיני מרבה בזה. אין לזה ביטוי והתייחסות אקדמית בעיתונות בביקורת הספרותית. לדעתי, יש בעיה בהתייחסות אל הכותבים המזרחיים, זוהי מנטליות ספציפית עם מאפיינים ספציפיים.

שוש ויג: יכול להיות שהמבקרים ``אימפוטנטיים``, אין בידיהם כלים להתייחס ליצירות הללו?

ארז ביטון: בעת שהוצאתי את `ציפור בין יבשות`, אדם נהדר רצה לכתוב עליי כתבה, אולם הוא לא הצליח להתחבר לקטע של הילדות של הילד המרוקאי, והוא ביקש לכתוב על ``בית חינוך לעיוורים``, נסענו לבקר שם, והוא כתב אכן על שירי העיוורון, כאשר בכל הצד של החוויה הקוהרנטית המרוקאית לא נגענו. בעיה!

שוש ויג: למי הראית בהתחלה את השירים? מי העניק לך הכרה?

הראיתי לפרופ` הלקין בירושלים שירים אקסטנצליסטיים, אוניברסאליים של צעיר ישראלי מאוד נלהב. הוא הראשון שהכתיר אותי כמשורר. אני רואה בשירה לא מקצוע ולא עיסוק אלא כמעט גורל כחלק מאישיות. רוזנות מסוימת. המשורר x , הרוזן x - סוג של אצולה. סוג החומרים היוצאים ממך כמשורר חומרים אציליים, שירה חלק אציל. אין לומר שהמשורר כולו אציל, יש סוגים שונים וזה שונה ממשורר למשורר. רק אחרי עשר שנים לאחר ההכתרה של פרופ` הלקין התחלתי לכתוב שירים שיש להם נגיעה אל הקונפליקט, אל השורשים, אל ההוויה, אל הדואליות.

ההתחלה הייתה בהוצאת עקד בספר ``מנחה מרוקאית``. בשלב סיום ההפקה דווקא בשלבים המתקדמים של הספר נוצר הפלא לכתוב על השירים המרוקאיים. כתבתי את ``דברי רקע ראשונים`` פרסמתי בעיתון `קשת`, `זוהרה אלפסיה` במעריב, `אלקסקס אולפראן` בידיעות, והדרך הייתה סלולה לקראת פרסומם בספר. על כן נקרא הספר `מנחה מרוקאית` למעשה היה לו שם אחר. הלחץ האטומי הוביל לכך שנבקעו בי דברים כמו לבה כזאת.

שוש ויג: מה הוביל לספר השני?

ספר הנענע` כולו נביעה של המרוקאיות, אין שם זכר לשירי העיוורון. ספר הנענע כל כולו נענע. ב`ציפור בין יבשות` אספתי את הנדבך השני. בהתחלה לא ידעתי שאעסוק בעיוורון, אולם לאחר ששירי העיוורון התקבלו בצורה בלתי רגילה מבחינה ספרותית הם נוספו לקובץ.

שוש ויג: ספר לי על בית ההורים, כיצד התייחסו במשפחת המוצא לעיסוק הרוחני של הבן?

ההורים נפטרו בשנות התשעים, הם היו אנשים קשי יום שהתעסקו בעיקר בהישרדות כלכלית. היום יום - גידול שבעה ילדים. היה להם אמון גדול בי, כמי שהולך לכיוון של למידה. סיימתי שני תארים, עבודה סוציאלית ותואר שני בפסיכולוגיה. למרות שלא היו מקורבים לכתיבה ספרותית עברית, במיוחד מאמי שאבתי הרבה מן החומר הקונקרטי האמנותי. היא ``כתבה`` היא ``סיפרה`` שירים. אלמנט הדיבור היה מאוד חזק אצלה. היא סיפרה לי את חוויות הילדות שלה כילדה במרוקו. קשה להסביר כיצד הנטייה או הכשרון או הצורך עובר מאב לבן, מאם לבן וכן הלאה. אין לי ספק שהנטיות האמנותיות העממיות מצאו ביטוי בכתיבתי.

שוש ויג: אחד השירים שהותירו בי חותם כשחקרתי את שירתך לקראת הראיון היה השיר המתאר את אביך ואת אמך בליל הפציעה, שיר המבטא כאב עצום של ילד החש את כאב הוריו:

אבי עשה משתה שכנים ביין

בלילה הפצוע

אבי עשה משתה שכנים ביין

ובמיני מגדנות.

ואילו אמי

פרמה שתי עיניה לעורבים.

והשכנות על בהונות

יוצאות ונכנסות להדליק נרות.

לרבי מאיר בעל הנס

ולרבי שמעון בר יוחאי.

ואני

מתהפך כל הלילה

בדמדומי

לשדל עיני אמי

להפיס דעתו של אבי

והשכנות בשלהן

יוצאות ונכנסות

להפיח חיים

בנרד וכרכום

ועד לבוקר

גמר חתימה של חושך.

ארז ביטון: זהו הלילה של הפציעה, קריאה לשתייה. עד היום לא תיארתי את החוויה של נפגע של פצוע על הסף. מצאנו פצצה שהושארה כמה ימים קודם על ידי מחבלים. לא ידענו שזאת פצצה, נגענו והיא התפוצצה. נקטעה לי היד וגם העיניים נפגעו. זה שינה אותי. בשיר בא לידי ביטוי סבל ההורים, ולא הסבל שלי עצמי. אני מתווך שדרכו עוברים כל רגשי האשמה על זה שנפצעתי. למה אני נפצעתי? למה עשיתי רעה גדולה להורי בזה שנפצעתי? ניסיתי לתאר פה את חווית הניתוק. האב, כאב לו, והוא היה צריך להתנתק על ידי חווית האלכוהול, איבוד חושים. ואימא על ידי נשיאת הכאב במלוא התוקף עד כדי `פרמה עיניה לעורבים`. `גמר חתימה של חושך` - עד הבוקר אני מתהפך והנשים יוצאות ונכנסות להדליק נרות לר` שמעון בר יוחאי, הווה אומר לשדל את הקדושים את המקובלים שיצילו. יש גזר דין בסוף השיר: `עד הבוקר גמר חתימה של חושך`.

שוש ויג: מעיון בשירתך מצאתי מיעוט שירי אהבה בקבצים האין לך שירי אהבה?

ארז ביטון: שירי האהבה שלי הם שירי פרידה. `פרידה - פגישה`. הנה דוגמה לשיר שלא התפרסם בספרים המוקדמים שלי:

נשיקת אתמול

הנשיקה שלי איתך אתמול

נתנה את הטעם המיוחד

לקפה של הבוקר ולקרואסון

וצבעה בצבע יפה

את כול הבוקר הזה.

ועוד שיר אהבה

לעזוב אותך

לעזוב אותך זה כמו לעזוב חדר במלון

תמיד מיטה לא מסודרת

תמיד וילאות חצי פתוחים

חצי חושך חצי אור

ותמיד לשכוח בך משהו.

שוש ויג: מה דעתך על מצב השירה היום?

ארז ביטון: ב`אפיריון` האחרון התייחסתי לנושא. לא ניתן לראות עתה אילו עצים יצמחו, לא ניתן לראות מי צומח לגובה. אני לא מזלזל בשיחים הנמוכים הם בבחינת הזנה, הם מזינים אלה את אלה. כנראה, אין כבר אנשים כמו אלתרמן.

שוש ויג: ואולי אין היררכיה?

ארז ביטון: יכול להיות שלאורך זמן יבוא לידי ביטוי אם צמח משורר רב משמעות, או עוד משורר. בעת כהונתי כיו``ר אגודת הסופרים העבריים קיבלתי לאגודה משוררים שפרסמו שיר אחד בתנאי שהשיר ייחודי. כעורך ראיתי במשך עשרים שנה משוררים שכתבו שיר אחד ל`אפיריון` ולא הוציאו ספר. יש עדיין כותבים שמוציאים ספרי שירה ומוכנים להוציא מכיסם 13000 -12000 שקלים על מנת שיכירו אותם. בשנה האחרונה אנשים הוציאו הרבה ספרים. פאן נוסף בחיי הוא התואר של יו``ר המרכז הים תיכוני הבינלאומי העוסק בקשרים בינלאומיים בנושאים: אמנות, ספרות, תרבות יחסים בין סופרים וכן הלאה. המרכז פעיל בכנסים ובמפגשים בינלאומיים שמקנים בימים אלה הזדמנות להסברה ישראלית אמינה ומאוזנת. אמנם המצב כיום הוא בחזקת דמוניזציה של אירופה עלינו בשנתיים וחצי האחרונות. על כן הפעילות מצומצמת.

שוש ויג: לסיום, האם יש מסר שהיית רוצה להעביר באמצעות הראיון?

ארז ביטון: אני מאוכזב קשות מיחס הממסד התרבותי ובמיוחד מן הממסד האקדמי הספרותי. לא קבלתי את פרס ביאליק, או פרס ברנר. השופטים אינם מכירים את השירה או יש להם עמדה מסוייגת. איך יכול להיות שייחודיות כזאת אשר אינה זוכה לביטוי הוקרה או הערכה, אולי פרס ישראל? שירתי היא פריצה עצומה, שאין מישהו אחר שעשה זאת. יש אנשים שמקבלים מספר פעמים פרסים ספרותיים ואני זכיתי לקבל את פרס ראש הממשלה פעם אחת.

אני אורזת את הניירות ויוצאת לביתי תוך השתאות מפתחון הלב, מן הצימאון שיש לאמן לומר את דבריו, מן הכמיהה לתהודה, מן הבקשה לחמלה ומן הדרישה להערכה ראויה. כמו אין נביא בעירו.

מחברת: שושנה ויג

תודה לארז ביטון על מפגש בוקר מאיר ברמת השרון 11.12.2003

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג