אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התוכי של פלובר / ג´וליאן בארנס


דן לחמן's picture

התוכי של פלובר / ג'וליאן בארנס. הוצאת כנרת
התוכי של פלובר / ג'וליאן בארנס. הוצאת כנרת

אני יודע שמה שאכתוב עכשיו הוא המובן מאליו, כמעט. אך לעיתים צריך לחזור אל המובן מאליו ולהזכיר אותו כי הוא שוקע בנו ואין אנו מקדישים לו יותר מחשבה.

מזה שנים אני עוקב אחרי הספרות המתורגמת המתפרסמת בארץ. הספרות המקומית מקבלת די והותר כיסוי ואני מתייחס אליה רק כשאני מגלה ספר שהוא יוצא דופן בעיני. תמיד עניין אותי על מה כותבים בעולם, מה מעסיק כותבים שאין להם בעיות עם שכנים, טרור ומסורת ספרות רלבנטית לרגע היסטורי קרוב. איך הם כותבים. ישנה כמובן הספרות הקלאסית המיתרגמת לה מחדש מפעם לפעם. כדי ליהנות ממנה לעומק אני חש צורך לנסות ולדמיין את הפרסום הראשון, איך הרגישו אנשים שהיו ראשונים לקרוא את מדאם בובארי, את האחים קרמזוב, איך הייתה ההיתקלות הראשונה עם ספרות כזאת בלי הכנה מראש. איך היה לקרוא ולהבין את קפקא בלי הכנה. איזו סערת רגשות עברו הקוראים.

בארץ, מי שאינו קורא לשון זרה תלוי בבחירה של הוצאות הספרים. בוחרים למעננו מה יתורגם ויודפס. למזלנו לעתים ההוצאות הקטנות מוציאות לאור ספרים שהם מחוץ לזרם המרכזי ואנו זוכים לקרוא את הספרים שיהיו נחשבים עם הזמן. עם השנים התמזל מזלנו והיו כמה וכמה ספרים שכאלה שתורגמו אצלנו סמוך לפרסומם בעולם.

התייחסות לספר יכולה לבוא מכמה מקומות. סיפור מרגש, עלילות מסעירות, צורת כתיבה מרתקת, דמויות בלתי נשכחות, שפה אמירה ורעיון. גדולה אמיתית היא כשהכול מעורב אז זה הופך ליחיד במינו. אי אפשר לתאר את ההתרגשות שאחזה בכל מי שקרא מיד עם פרסומו את "מאה שנים של בדידות" שאגב, בימים אלו מלאו שלושים שנה לפרסומו הראשון בעברית. הספר המדהים הזה נחת אצלנו בלי הודעה מראש. מארקס? מי זה המארקס הזה, מנין צץ. גם גבריאל גרסייה מארקס לא חזר לכתוב עוד מאה שנים של בדידות. כתב דומה, כתב יפה, כתב נפלא, אך לא עוד אחד. הרבה סופרים חדשים תורגמו עם הזמן. תענוג היה לגלות בזמנו את אלבר כהן המופלא עם "הנאווה לאדון" וכל שאר הספרים שלו. את אלזה מורנטה, את ליספקטור. לרוב, הסופרים כבר מפורסמים והם לא עכשוויים במובן שזה אך כתבו את הספר ושאנחנו לא מקבלים אותו יחד עם כל העולם אלא שנים רבות אחרי. אחרי שצורת המחשבה הספרותית השתנתה כבר במקצת. אני מונה בודדים שעולים בדעתי בלי לחזור לספריה ולבחון מחדש מה עוד ריגש.

מרוב הסופרים, אני נהנה הנאה שהיא במחשבה. אלו לא ספרים סוחפים של ממש. יש הבדל בין קריאה הסוחפת פנימה לתוך הספר, סחיפה רגשית עזה, כמו בספר חצוצרה של ג'קי קיי,או בן החולות הנפלא של טהר בן ג'לון המרוקאי, לבין ספר המשאיר אותך קורא מולו. עם התחושה האינטלקטואלית והידיעה שאתה קורא ספר מצוין. ספרותי מאוד. מעניין מאוד. לעתים מנוכר מדי. מרוחק במידה. מרתק היה לקרוא את הספרות הפוסט מודרנית בהתהוותה שחלקה תורגם תוך זמן קצר לעברית. להיות מחוברים לעולם היום, מיד. לא בעוד עשר שנים כשהגל כבר ישקע.

הספרות המהנה ביותר המיתרגמת לה לאורך השנים האחרונות היא הספרות הבריטית, ואני כולל בתוכה גם את הספרות ההודית הפקיסטנית וכל האחרים שחסו תחת כנפי האימפריה. שלא לדבר על כל האירים.

גרהם סוויפט ו"ארצמים" שלו, בושה, ו"ילדי חצות" המוקדמים של סלמאן רושדי. ספריו של חניף קוריישי, אישיגורו, נאיפול שזכה בפרס נובל לא מכבר, קנינגהם ו-השעות, איאן מקיואן שכמה מספריו תורגמו ברצף. חלקם לא ספרי נצח, ספרות יפה מספקת, לעתים גם מרגשת. מה שנקרא בפי מבקרים, ספרי פנאי להבדיל מספרי קלאסיקה. אך בין ספר עיון אחד לרומן מופלא אחר נעים לקרוא את אחד מספרי הפנאי הטובים באמת, ויותר מזה, אפילו להמליץ עליהם, בתנאי שיהיה ברור ההבדל בין ספר פנאי לספרות גדולה.

המפגש הראשון עם ג'וליאן בארנס ו- התוכי של פלובר היה חוויה גדולה. הספר פורסם לראשונה ב-1987 וזכה כעת לתרגום חדש לגמרי של מאיר ויזלטיר שזו חגיגה בפני עצמה. כמה וכמה מספריו של בארנס תורגמו מאז. הוא "הפרנקופיל" של הספרות האנגלית. הוא אוהב את צרפת אהבת נפש וכתב על המפגש של איש אנגלי עם צרפת כמה ספרים.

את חווית הקריאה הראשונה של התוכי של פלובר לא אשכח. יש עניין רב בסופר הכותב על סופר אותו הוא אוהב במיוחד. כשסופר מנתח בעקיפין תוך כדי רומן את עבודתו של סופר הנערץ עליו. ובארנס מעריץ את פלובר ולבו נשבר יחד עם לבה של אמה בובארי.

מבלי לדעת מי הדובר יש לנו כבר פיסות ראשונות של חיפוש אחרי פלובר. דווקא האיש שהאמין שלא צריך לחפש את היוצר האמיתי ואישיותו אלא להתרכז באובייקטיביות ביצירה בלבד.

"אתחיל בפסל: הפסל המוגבה, המקובע, הלא אופנתי, זה המזיל דמעות של נחושת מעל עניבה רפויה, מותנייה מרובעת, מכנסיים רחבים, שפם מדובלל. אותה דמות נשמרת לנפשה, מתנשאת, של האיש שירשנו מן העבר. פלובר איננו מחזיר מבט. הוא משקיף דרומה על פני העיר שבז לה, והיא מצדה התעלמה ממנו סדרך כלל... זה לא הפסל המקורי. הגרמנים עקרו מכאן את פלובר הראשון ב1941...

עשור פחות או יותר היה הכן ריק.... אולי הפסל במהדורתו השנייה יחזיק מעמד. אך איני רואה שום בסיס לביטחון כזה. שום דבר הקשור בפלובר לא החזיק מעמד. הוא מת לפני מעט יותר ממאה שנם, וכל שנותר מנו הוא נייר. נייר, רעיונות, צירופי מלים, מטאפורות, פרוזה מובנית הנהפכת לצלילים....ביתו של הסופר בקרואסה נהרס קצת לאחר מותו."

הקול שייך לרופא, אנגלי, נשוי ואב לילדים, איש מבוגר שרצה להיות פעם סופר. הוא מטייל בעקבות פלובר אך בינתיים רצועות החוף מזכירות לו את הפלישה לנורמנדי, אך גם פלישה מוקדמת יותר בת תשע מאות שנים. כעת תוך שיטוט בעיר שלא הכירה בפלובר בחייו הוא מטייל בשדרות פלובר, דפוס גוסטב פלובר, מזנון גוסטב פלובר, ורואה אמבולנס גוסטב פלובר גם הוא.

גוסטב

גוסטב פלובר

במוזיאון גוסטב פלובר הוא רואה לראשונה תוכי מפוחלץ ש-פלובר שאל אותו כשכתב את סיפורו "לב פשוט" בסיפור קוראים לתוכי לולו. תוכי שעמד על שולחנו וסופו שעצבן את פלובר. התוכי שהיה שייך בסיפור לפליסיטה, משרתת נבערת מדעת ההולכת ונעשית דתייה יותר ויותר עם השנים ובסופו של דבר הופכת את התוכי המפוחלץ לסמל האלוהות שלה. תוך כדי ניתוח משמעותו של התוכי בסיפור ובחייו של פלובר אנו מגלים שהיו לו כמה מפגשים עם תוכים שהרשימו אותו וזכו להיות מוזכרים ביומניו. אין מיקרי בחיי סופר ובספריו. האם התוכי הפך למסמן של המלה עבור פלובר. האיש שכתב "שפת אנוש היא כקדירה סדוקה שאנו מתופפים עליה מנגינות היאות להרקדת דובים, בעוד שהיינו רוצים לרגש את הכוכבים" המבקר שלנו נזכר שגם בסיפור "סלמבו" לכושים המתרגמים יש קעקוע של תוכי על החזה.

מרואן, העיר הגדולה, נוסע הד"ר שלנו לקרואסה, ביתו הכפרי של פלובר. את הבית הרסו ועל חורבותיו עומד בית חרושת לנייר, מה שנראה הולם את פלובר. בחצר נשמר ביתן קטן, ביתן גן שם היה פלובר מתבודד ובאותו חדרון קטן הוא פוגש כפיל. תוכי מפוחלץ נוסף, מאותו זן שעמד ברואן, וגם עליו תווית שזה התוכי המקורי שעליו כתב בסיפור "לב פשוט" - הההה. כמה מסבך רגשות יכול להיות עוף מפוחלץ. כשאתה רוצה שהוא יהיה סמל למשהו חשוב עבורך ולפתע יש לך שני מסמנים ואינך יודע מה המקורי האמיתי בעיקר שהאיש שלהם היו שייכים כה חשוב בעיניך. מה גם שהתוכי הופך להיות סמל קולו של הסופר. מצד שני אי יכולתו של לולו אלא לחזור על מלים מכלי שני הוא וידוי עקיף לכישלונו של הסופר עצמו. כמובן ששאלת הסמליות של שני התוכים, חוץ מהיותם מהותיים לסיפור הם גם סמל כפול לשני הכותבים. פלובר שהשתמש בתוכי בספרו ובארנס, שגם הוא לכאורה מחפש את קולו הספרותי כמישהו שרצה לכתוב בנעוריו, זאת אומרת גיבור הסיפור, הד"ר המטייל בעקבות פלובר, לא בארנס עצמו.

בפרק הבא מתוארת הביוגרפיה של פלובר בראשי פרקים כאלה שיעזרו בהמשך למקם את השפעתם על חייו והתייחסויות אליהם בספריו. פלובר נולד ב1821. בן חמש עשרה הוא מתאהב בסערה בגב' שלזינגר שאמנם אינה נענית לחיזוריו אך ידידותם תחזיק מעמד ארבעים שנה. מאוחר יותר יגיד "האושר הוא כמו עגבת, אם תחטוף אותו מוקדם מדי, הוא יהרוס אותך לגמרי", באותה שנה הוא מאבד את בתוליו למשרתת בביתו ועל פי עדותו זקפתו שבה ומתעוררת במהירות עצומה והוא הופך להיות תאוותן גדול. הוא מרבה בנסיעות ובמצרים הוא מגלה שמשיכתו לנערים בבית המרחץ אינה פחותה מזו שלנשים ונשים הוא אוהב מכל השכבות, זונות, משוררות, ונסיכות. הוא מתגלה כחולה אפילפסיה ובאחד מטיוליו אם לא במקום אחר הוא נדבק בעגבת.

הוא פוגש את לואיז קולה, בה הוא מתאהב, היא גרה בפריז הוא בכפר, ומכתבי האהבה שלו ששרדו הם מן המופלאים שישנם. "אילו הייתי אישה, לא הייתי רוצה בי כמאהב. זיון ללילה אחד, זה כן, אבל יחסים אינטימיים? לא!" לואיז הזו, בפרק המיוחד לה טוענת שדו מיניותו של פלובר התחילה בנעוריו וידידו מלווהו לאורך שנים היה גם "איש חיקו". תוך כדי מתחילים להתפרסם ספריו והוא זוכה בעיקר לכישלונות. על מדאם בובארי הוא עומד למשפט אך זוכה. בשל העגבת והטיפול בכספית, הוא משמין, הרוק שלו הופך שחור ומלבד שן אחת כל שיניו האחרות נושרות. בגיל צעיר הוא נראה כבר כאילו היה בגיל העמידה. הוא איננו יודע איך להשקיע את כספו ומפסיד את כל הונו. כל ידידיו הולכים ומתים והוא כותב:

"לבי נהפך לנקרופוליס". "אפשר להגדיר רשת בשני אופנים... בדרך כלל תאמר שזה מכשיר עשוי שתי וערב שנועד לדוג דגים, אך באותה מידה בלי לפגוע בהגיון תוכל לומר שזה אוסף חורים שחבל קושר אותם"

בביוגרפיה אינך יודע במה הרשת מתמלאת, אתה מוצא עובדות ומשליך עובדות שאינן לטעמך.הד"ר מקבל מכתב מידיד חובב ספרות "האם יש לך עניין כלשהו בג'ולייט הרברט? נראה שאלו היו יחסים מרתקים". ג'ולייט היא חור גדול שנכרך בחבל. אנגליה שנשכרה להיות מחנכת לאחייניתו של פלובר, חייתה בקרואסה שנים אחדות וחזרה ללונדון. הם התכתבו, אך לא נשארו מכתבים. היא לא מוזכרת באף זיכרון של בן זמנו של פלובר ומרגע זה, אותו ידיד פרש רשת דייגים לרגלי הד"ר, לצאת בעקבות הדג החמקמק הזה. ג'ולייט. לנסות לגלות מה היו זה לזו והסיפור כולו הופך מהפך.

ארבע פעמים נסע פלובר לאנגליה, בשנים שלא היו יחסי חילופי תרבות רבים מדי בין שתי המדינות. במכתביו הוא מזכיר ביקור במוזיאון או בתערוכה אחרת. את שמה של ג'ולייט אינו מזכיר יותר אך לכלבו הוא קורא ג'וליו. האם יש לשם משמעות?

מכאן ואילך מתחיל סיפור, שבעיני הוא פיקציה או חרות ספרותית שלוקח על עצמו בארנס כשהוא כותב על פלובר ומצמיד לו מאהבת אנגליה. הסיפור כמובן הולך ומסתבך ונעשה פתלתל אך מה שנעשה חשוב יותר מדף לדף היא דווקא כתיבתו של בארנס. הקורא הולך ונשבה בתוך כתיבה מקסימה מאוד, מתוחכמת ועשירה. במקומות בהם הכתיבה של בארנס מצטלבת עם כתיבתו של פלובר הולכת ונארגת לעיננו רשת. שתי וערב לדוג בה את לב הקורא. כשבארנס מונה את החיות שהיו ברשות פלובר, שפנים, כלבים ועוד הוא מוצא ומסביר גם איכן בדיוק הם מופיעים בכתביו ואיזו מטפורה שמשו. אך אסור לטעות, הספר איננו ספר ניתוח יבש כל משפט בספר מופיע נכון בצורה רגשית בתוך המארג הנטווה מחייו של פלובר האמיתי או המומצא.

בארנס איננו אוהב צירופי מקרים אך מעריך מאוד את האירוניות שבחיים לדוגמה הוא מביא סיפור על פלובר המטפס על הפירמידה אחרי זיון עם נער המרחצאות בקהיר ושם בראש הפירמידה הוא מוצא כרטיס ביקור שהודבק על ידי אחד "מסייה הומברט" רצף מרואן, עירו. האירוניה ממשיכה לכיוון מיוחד, מאה שנה אחר כך ובלי קשר עם אירוניה מתוכננת ובלי צירוף מקרים יקרא נבוקוב, סופר גאון אחר, לגבר המפתה את הנערה הקטינה לוליטה בשם הומברט. בהמשך מסתבר שהכרטיס הגיע לשם בדרך מוזרה ולא על ידי בעליו, מקריות על גבי אירוניה. סוג כזה של הבלחות מרנינות יש למכביר בספרו של בארנס.

"אגיד לכם מדוע אני שונא מבקרים... לא בגלל שהם מחפשים מומים... אם כבר מוטב להאשים אותם בנדיבות יתרה, ברימום הבינוניות.... הסיבה שאני שונא מבקרים היא מהסיבה שהם כותבים משפטים כגון : פלובר אינו בונה את דמויותיו, כפי שעשה בלזק, בעזרת תיאור חיצוני, אובייקטיבי: בעצם הוא מזלזל בהופעתם החיצונית עד כדי כך שבמקום אחד הוא נותן לאמה בובארי עיניים חומות, במקום אחר שחורות עמוקות, ובמקום אחר עיניים כחולות... מה, אותו גאון שוחר דיוק לא היה מסוגל אפילו להעניק צבע עקבי לעיניה של הדמות הכי מפורסמת שלו?.... כשקראתי את מדאם בובארי מעולם לא הבחנתי שעיניה נצבעות בשלל צבעי הקשת. כלום אתם הייתם מבחינים?....יתכן שהקריאה שלי היא מיותרת מבחינת תולדות ביקורת הספרות. אך אין היא מיותרת מבחינת העונג".

וכי מה חשוב מה באמת היה צבע עיניה של אמה. כמה צבעים כבר אפשר לקבוע וכל צבע יגרור השלכות בנאליות. כחול, תמימות ויושר. שחור, תשוקה ומעמקים. ירוק, פראות וקנאה. חומות, שכל ישר. אמה היא אמה ולא משנה איך משתנה צבע עיניה.

רק לקראת אמצע הספר מתחילה להירמז עלילה נוספת, זו הקשורה בד"ר המספר. באשתו שעד כה לא שמענו עליה, אלן. אך הכול נרמז כי עדיין יש לד"ר וויכוח עם סרטר שכתב נגד פלובר והניסיון לדמיין את פלובר השמן, חסר השיניים אומר ומתכוון לאמרה המפורסמת ביותר בתולדות הספרות כמעט "מדאם בובארי זה אני".

נבוקוב כשהוא מדבר על מדאם בובארי "הנואפת" אומר שזאת דרך מוסכמתית מאוד להתעלות מעל למוסכמות. מסגריב, כומר אנגלי מתאר בזיכרונותיו את הכרכרות הקטנות בעיר רואן. באותו זמן בו אמורה הייתה לחיות בה אמה בובארי והוא מתאר אותה קטנה כמו הכרכרה של אצבעוני. הפרט חשוב, פיתויה הראשון של אמה מתרחש בתוך כרכרה קטנטונת כזאת.

עכשיו הגיע זמן לגלות קצת פרטים על המספר שלנו. שמו ג'פרי בריטוויט. הוא גבוה בחמישה סנטימטר מפלובר, שנחשב ענק בימיו וג'פרי איננו כזה. אשתו של ג'פרי מתה. הוא גדל על ספרי ה. ג'. וולס ו-אלדוס האקסלי, מעדיף את תאקרי על פני צ'רלס דיקנס. אינו אוהב את אודן ואישרווד ומשאיר לעצמו לקרוא את וירג'יניה וולף אחרי מותו.

תוך כדי סיפורו של פלובר שואל את עצמו ג'וליאן בארנס כל כך הרבה שאלות על סופרים וחייהם. האם הם אמורים להיות מעורבים בחיי ציבור, פוליטיקה, להביע דעות. שאלות רבות ושונות ועל כולם יש לו תשובות, חכמות, כן חד משמעיות ומחייבות בוודאי שלא. אך אין ספק שכח אחד ישאל את עצמו תוך כדי קריאה איך הוא רואה ולמה הוא מצפה מהסופרים החיים כאן, אתנו. הוא כותב אותנו הקוראים וכותב את הכותבים.

בפרק כתוב להפליא משנה בארנס את נקודת ההסתכלות שלנו על פלובר. הוא כותב עליו מנקודת המבט של אהובתו פילגשו במשך שמונה שנים. דמותו הולכת ומשתנה לעינינו ומראה כיצד אותו אדם מנקודת מבט אחרת יכול להראות כה שונה. המדהים כמובן שאת הוידוי הזה מפי המאהבת שבו הוא משחיר את פניו של פלובר, הוא סוג של כתב אשמה פמיניסטי מוקדם נגד גברים בכלל, כותב אותו בארנס המעריץ הנלהב של פלובר באותה כנות והתלהבות.

ושוב, לקראת סוף הספר, בסוג של ערמומיות ספרותית חוזר הסיפור לד"ר ואשתו. הפעם הסיפור המלא, שעליו הוא מרמז פה ושם בחלקי משפטים המתקשרים לפלובר וגם כאן כשהוא מדבר ישירות על חייהם, פלובר הוא הדוגמה. ואלן אשתו היא אמה בובארי הפרטית שלו. ומי, מי מהשניים הוא התוכי המקורי שאותו מתאר פלובר בסיפורו. התוכי שהופך לסמל רוח הקודש.

"מבקרים דומים לפשפשים: הם אוהבים סדינים נקיים ומתלהבים מכל מני תחרה" כותב פלובר. כמה נפלא בעיני להיות פשפש לרגע, לקפץ בין הסדינים הנקיים הריחניים עטורי המלמלה של בארנס- פלובר.

הספר, כשאני מגדיר אותו כביוגרפיה, לפחות בחלקים שהם אכן ביוגראפיים לכאורה, אינם מהסוג של... ביום זה הוא היה פה ושם ונפגש עם זה וזה. זהו ניסיון להבין מהותית את הכותב מתוך כל המטפורות המלאות את ספריו ואת מכתביו. לנסות להבין את פנימיותו של סופר שהשאיר אחריו הרבה חומר אישי. חלקו ביקורת ספרות במסווה רומן, חלקו ספרות פנטסיה על נושא סופר גדול. חלקו התחקות אמיתית אחרי סופר נערץ.

פלובר הצליח לעצבן אנשים רבים, באמרו "כל החלום של הדמוקרטיה הוא להעלות את הפרולטריון לרמת הטיפשות שהשיגה הבורגנות". יש בספר הרבה ציטוטים מאמרותיו הכתובות של פלובר, אין בו שום דיון על מחשבותיו החברתיות והפוליטיות.

כל כמה שאנסה לכתוב עלול להישמע כאילו הספר הוא יבשושי, סוג של ביוגראפיה יבשה אך הוא איננו כזה כלל. הוא מלא אהבה ורגש והוא כתוב בשפה עשירה, עטוף מלנכוליה מסוימת ועצב מרחף אותם מצליח מאיר ויזלטיר להעביר כה טוב בתרגום היפה שלו.

האם צריך להכיר היטב את הספר מדאם בובארי, או כל ספר אחר של פלובר כדי ליהנות מהספר הזה, לא. כל מה שדרוש להבנה נמצא מתואר ומפורט בתוכי של פלובר. אני מקווה שרובנו מכירים את מאדאם בובארי. ספריו האחרים של פלובר קצת יצאו מזרם הקריאה המרכזי, מלבד בובארי ופקושה שתורגם לא מזמן ויצא ב-הוצאת עם עובד. אני בטוח, או לפחות מקווה, שהתוכי של פלובר הנפלא הזה, מלבד שעות ההנאה וקורת הרוח והנפש יגרום לאנשים לחזור ולקרוא את פלובר מחדש אין ספק שבארנס בכתיבתו המעודנת אך מצחיקה מתוחכמת ונוגעת ללב עושה שירות כפול לספרות של ימינו ולזו של המאה התשע עשרה. לפחות לאחד מגדולי כותביה.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן