אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סטון בוץ בלוז / לזלי פיינברג


התמונה של דן לחמן

לזלי פיינברג / סטון בוץ' בלוז. הוצאת "סיטרא אחרא"
לזלי פיינברג / סטון בוץ' בלוז. הוצאת "סיטרא אחרא"

מעשה רב חשיבות עשתה הוצאת "סיטרא אחרא" כשתרגמה ופרסמה את הספר סטון בוץ' לעברית. למיטב ידיעתי אין לנו עדיין ספר רציני מהסוג הזה בספריות, בחנויות, בבית.

בשעת הקריאה צריך להיות מוכן לעשות הכרות עם מושגים ודרך חיים שבארץ, אם היא קיימת בכלל, היא מוסווית לחלוטין. עולם הלסביות פחות נראה לעין מהעולם ההומואי, והמונחים שלו: בוץ', פאם סטון', גם הם לא ממש ידועים בציבור. טראנסג'נדרים המופיעים בספר הם האוכלוסייה שההתייחסות הציבורית אליה היא הקשה והשנויה במחלוקת ביותר. מעטים יודעים אך להתייחס אליהם והספר הזה יעזור להבין אותם.

'סטון בוץ' בלוז' הינו רומן הביכורים של לזלי פיינברג, לוחם זכויות אדם, סופרת, מסאי, ועיתונאית. פיינברג דוחה את השימוש בתארי שם המקבעים זהות מגדר, ומעדיף את האלטרנטיביות העל-רב מגדריות באנגלית פמיניסטית “ze” ו- “hir.

לציבור שאיננו מקורב ומכיר את קבוצת ההתייחסות הזאת זה יהיה שיעור מאלף על צורת חיים זרה לו, למרות שהיא מתרחשת מול עיניו כמעט. הספר הזה מרתק מסיבות שונות. אחת מהן היא כמובן הכתיבה עצמה החושפת ומגלה בשר חשוף וכואב. הנוספת, היא היכולת לפתוח חלון לעולם כה זר לרוב הקוראים. אינני מאמין בספרות המיועדת לקבוצות, כשהספר טוב כל קורא עשוי למצוא בו עניין. זה לא ספר לקבוצת לסביות בוצ'יות. זה בהחלט ספר היכול לגרום לא רק לעניין רב, ולא פורנוגרפי לשם שינוי אלא לשינוי עמדות, להיכרות עם עולם זר. לכל המונחים הלא מוכרים יש הסבר מדויק בספר.

הסיפור מתרחש בחלקו הגדול בימים שהמלה קוויר הייתה כינוי גנאי, בעיקר לגברים הומוסקסואלים, לפני המצאת הלימודים הקוויריים באוניברסיטאות, לפני המצאת המילה מגדר, לפני ההבנה לאפשרויות הנוספות של החלוקה גבר – אישה. הספר המתרחש באמריקה מעביר דרך חיי המספרת את ההיסטוריה של קהילת המיעוט שבתוך המיעוט. הוא איננו מתחנן לרחמים. הוא מספר את חייו כמו שהם. ואם הלב נשבר פה ושם הרי זה רק מפני שכאלה היו החיים בשנים בהן מדובר ובהרבה מקומות רק מעט השתנה מאז שנות החמישים של המאה שעברה. למרות הפתיחות, למרות הגאווה. עדיין ישנם הרחובות הצדדיים, הפריפריה, אטומי הלב וחסרי היכולת לקבל את השונה.

למה כבר יכולה לצפות ילדה מחייה אם שאיפתה העיקרית בתחילת התבגרותה היא לעבוד במפעל עם איגוד מקצועי חזק, מפעל פלדה או שברולט. ילדה יהודיה יחידה בעיר ענייה קטנה התלויה במפעלים הגדולים עם אנשים קטנים ומרודים סביבה. אחד הדברים הקשים שג'ס הגיבורה עבר בזמנו, ואני מניח שבהרבה מקומות גם היום עדיין, הוא המפגש של ילדה המזהה בתוכו את השוני ופוגש לראשונה את דמותו משתקפת במישהו מבוגר בו הוא מזהה את עצמו בעתיד, כנגדו כל מה שהוא שומע זה מלות השלילה והיחס הנורא אל הדמות הכל כך נחשקת בדמיונו של המסתכל הקטן.

הספר מתחיל במכתב לאישה שהרומן בין שתיהן התרחש שנים קודם, מכתב לאהובה אבודה. המדהים במכתב הוא לא סיפור ההתאהבות אלא הדרך בה מספר לנו לזלי פיינברג על הימים שלפני השחרור המיני והחברתי באמריקה. היו כבר ברים ומקומות בילוי שנשלטו בידי המאפיה, אך אנשי הקו קולס קלן, בריונים שמרניים היו נכנסים ומעוררים מהומות ונורא יותר היו פשיטות המשטרה, כשבחוץ עמדו כלבים נובחים ומאיימים כדי שאי אפשר יהיה לברוח ובפנים השוטרים היו מכים את הנשים. תיאורים נוראיים למי שלא חי בימים ההם ולא מכיר את ההווי ההוא מקרוב. התיאור של ראשוני הברים וההתאגדויות מכמירות לב היום. הרעיון שהיה זמן שבו אסור היה במועדון לאישה לזוז, שלא לדבר על לרקוד צמוד, מול אישה אחרת לקצב המוסיקה. שנשים שלבשו בגדי גברים היו נאסרות מוכות ונאנסות על ידי השוטרים. שהייתה חובה ללבוש לפחות שלושה פריטים נשיים כדי לא להיאסר והשוטרים היו נכנסים , ממש בפועל, עד לתחתונים כדי לבדוק פרטי לבוש.

להיוולד ליהודים מן המעמד הנמוך זה לא ממש פשוט באמריקה של אז. להיוולד לאמא המפחדת מתינוקה, בין אם זה דיכאון לידה או פחד מסוג אחר, אמא שאיננה מוכנה לטפל בתינוק, ששכנות אינדיאניות מטפלות בו עושה את תחילת החיים למורכבים יותר. אלה הם תחילת חייה של ג'ס. ג'ס שהמורה בכיתה לא ידעה איך להתייחס אל ילדה שאיננה ג'סיקה. כך צומחת ג'ס שגם בימי החורף הקרים ביותר בבאפלו, כשהיא עטופה כולה בשכבות נגד הקור אנשים היו שואלים אותה,"אתה בן או בת?" אז עוד ילדה קטנה שנשאלת שאלה שתישאל כל חייה להבא. משפט אחד מגלה לנו מתי כל זה התחיל, ברדיו שומעים את שידורי חקירת וועדת מקארתי. זה נותן לנו זמן מדויק של תחילת העלילה ואווירה מדויקת בלי להיכנס לפרטים. ב1949 הייתה שביתת פועלים גדולה בארצות הברית. ב1955, השנה בה מתחילה ג'ס לספר את סיפורה יש עדיין ילדי פועלים השייכים למעמד השובתים וכאלה ששברו את השביתה. אך אחריה היו קוראים "הי הומו אתה בן או בת... העולם שפט אותי בחומרה ולכן נעתי, או נדחפתי, לעבר הבדידות" היא מתחילה לזהות את העולם המתעלל כבר בילדותה. כיהודים יחידים בשכונה הם מכירים את האנטישמיות הקטנה, גם של הילדים, כל המשפחה מכירה את רגש הבושה לעומק. מבית הכנסת מודיעים להוריה שלא תוכל לבוא יותר אלא אם כן תלבש שמלה. העולם כולו נגדה. היא מגלה את המלה "הישי" ( he-she) מונח שייהפך למטבע לשון מגדירה. כשהוריה תופסים אותה מודדת את חליפתו של האב הם סוגרים אותה במחלקה פסיכיאטרית.

הזמן עובר, קנדי נרצח. בעיתונים היא מתחילה לראות תמונות ממאבק שוויון הזכויות שחורים ולבנים נלחמים יחד ולחוד. היא שומעת על מצעד החופש של מרטין לותר קינג, כשהיא אומרת להוריה מלה בעניין הם עונים "זה לא נוגע לנו" וצוחקים מדברים החשובים לה.

היא כבר בת שש עשרה ומגיעה בפעם הראשונה לבר של לסביות והיא מרחפת על עננים. סוף סוף היא רואה סביבה עוד נשים כמוה, נשים אחרות, מקום שכולו נשים. איזו שמחה ותחילת ההתגשמות העצמית, אך רגע אחר כך היא מגלה פן אחר של החיים כשהיא מקבלת מכות מבוץ' ( בוץ'= אשה גברית, לבושה כגבר לרוב) אחרת שאת הפאמית ( פאם= לסבית נשית) שלה הוא הזמין לרקוד ולא ידע שזה אסור. הילד ביבי בוץ' יוצא לחיים האמיתיים שלו ועוד לא יודע מה מחכה לו. כעת היא תפסיק לפסוח על הסעיפים, ההיא תעלם ויהפוך להוא, אפרוח חדש בשוק.

אין לנו בארץ עולם כזה של ברים כל כך לסביים. הלסביות בארץ נוהגות גם לשמור בסוד את האלימות הפנימית שלהן, במידה והיא באה לידי ביטוי חיצוני במקומות פומביים או חיצוניים. האמריקאים אינם מסתירים יותר דבר. הכל גלוי ושייך לחלק מהחוויה שצריך ללמוד לחיות אתה ולהכין גם את הבאים בתור כשיכנסו לעולם הזה דרך קריאה.

אל, הבוצ'ית שהכתה אותה, לוקחת אותה תחת חסותה ומלמדת אותה להיות קשוחה. ג'ס מגלה את העזרה שאפשר להפיק מהטרנסג'נדריות המתחפשות לבנות זוג בבר כשהמשטרה נכנסת לביקורת. אל מנהל אתו שיחת אב-בן ומלמד אותו להשתמש בדילדו.

למרות השיעור המיני התיאורטי שקיבל, כשמגיע רגע הניסיון המעשי הראשון הוא נבהל ונכשל ועולמו הקטן מצטמק יותר. מאוחר יותר הוא עובר טקס חניכה חברתי בבר, מגלה את הנערות העובדות ברחוב ונהפך לאחד מהחבורה אלא שהעולם החדש הזה כולל את המשטרה וכך הוא נאסר בפעם הראשונה ורואה מה קורה לכולן בכלא. לפאמיות הנאלצות לתת לשוטרים מציצות ונאנסות בחדרים אחוריים. מה קורה לכל הטרנסיות, איך עובד ליל מעצר על כולם והזעזוע גדול.

היא מתבגרת, ואולי צריך כבר להתייחס אליו כאל הוא באופן מוחלט, אלא שבינתיים הוא רק סוג של בוץ' של סוף שבוע. ג'ס הופכת לבת בית במועדונים ומגלה שכולם מנוהלים על ידי המאפיה. שזו הייתה הדרך היחידה לדאוג לקיומו של מועדון כזה בכלל ובכל זאת פשיטות המשטרה היו תכופות, מאסרים ומכות היו עניין קבוע, מכאיב ומעליב, כי זה אף פעם לא נגמר במעצר בלבד, תמיד היו התעללויות פיזיות.

אם בימי בית הספר ההפרדה הגזעית התבטאה רק בחלוקת חדר האוכל בין לבנים לשחורים הנה היא מגלה שבצד השני של העיר, יש מועדון לנשים שחורות, והיא מסתקרנת. מהתיידדותה עם נשים שחורות היא מתחילה לקרוא את מלקולם איקס, לוחם שוויון הזכויות.

היא לומדת להכיר את עולם הדראג, הנערות העובדות בזנות. היא לומדת להיות בוצ'ית קשוחה שלא מביעה רגשות מכיוון שאלו כללי החברה שהיא חיה בתוכה. רק לפאמיות מותר להזכיר רגש ולכל אורך חייה להבא זו תהייה בעייתה הגדולה ביותר וזו שבה תצטרך להלחם בתוכה, איך מגלים רגשות, גם לנשים אהובות. חוסר יכולת הביטוי הזה קורע אותה לאורך השנים.

/

לזלי פיינברג

ללא כוונה כמעט היא נעשית מעורבת באיגוד העובדים ומתחילה להיות פעילה בארגון הבוצ'יות והנשים כולן כחברות שוות זכויות. כשהיא מתאהבת לראשונה זה קורה לה עם זונה. היא אמנם מכירה זונות מקודם אך החיים יחד מלמדים אותה דברים חדשים. היא מגלה מה היא אחוות הזונות השונה מאחוות הלסביות. כשהן נפצעות ממכות של שוטרים או של אחרים הן צריכות ללכת לרופא פרטי כי בחדר מיון לא יטפלו בהן. כשאחת הבוצ'יות הזקנות מתה, הן נדרשות לבוא לבושות בשמלות כי אחרת לא יתנו להן להיכנס לבית הלוויות.

היא פוגשת את תרזה, זו שהמכתב בתחילת הספר מיועד אליה והיא מתאהבת באמת בפעם הראשונה. אהבה שיש לה גם תשובה, לא אהבה חד סטרית. ואהבת אמת משנה את כולנו ומגלה לנו הרבה דברים על עצמנו אלא שחוסר היכולת שלה לבטא רגשות והתחלת שאלות נוספות הקשורות לזהותה המגדרית הופכות את הקשר לבלתי נסבל.

ג'ס הבוצ'ית עובדת במפעלי תעשיה, כמו רוב הבוצ'יות. תרזה לעומת זאת עובדת באוניברסיטה. השנה כבר 1968. ג'ס יודעת ולא יודעת מה מתרחש בעולם, מלחמת וייטנאם, הוויכוח הפנימי נגד המלחמה, המלחמה על שוויון זכויות. תרזה מביאה הביתה עיתוני מחתרת, כרוזים, כל מה שנחשב לחשוב באותם ימים. ג'ס מתחילה להתעניין בעולם סביבה, כעת שיש שמץ אושר היא יכולה להביט סביב. תרזה היא זו שתכניס הביתה רמה אינטלקטואלית חדשה, תחתום על עיתונים שג'ס מעולם לא קראה ותעדכן אותה ותלמד אותה על הדברים המתרחשים מחוץ לדלת אמותיהן. העולם מסביב משתנה, אנשים נדרשים לקחת עמדה ממשית, בעד או נגד מלחמת וייטנאם, בעד או נגד שוויון זכויות לשחורים, זכויות להומואים ולסביות, שחרור מיני בכלל. בניו יורק כבר היה אירוע סטונוול, אירוע מכונן בחיי הקהילה ההומו לסבית בו התנגדו הדארגיסטיות בפעם הראשונה למשטרה וסגרו את השוטרים לשלושה ימים בבר וצרו עליו. אי אפשר יותר להישאר בצד ולהמשיך להיות חיית ברים. ג'ס הסטון בוץ' (סטון בוץ'= לא רק האישה הגברית אלא כזו שכמעט ואינה נותנת שיגעו בה באופן פיזי ורק היא מספקת את בת זוגה) המתלמדת, זו שלומדת להיות מה שהיא צריכה להתחיל לחיות בתוך העולם.

בינתיים הן ממשיכות לקבל מכות מהמשטרה כשהן יוצאות לבלות. ג'ס נקרעת בין חוסר ההבנה שלה את עצמה, את הפער בין להיות סטון בוץ' שהיא בכל זאת אישה ובין הפאמיות. היא מדברת כמו גבר חושבת כמו גבר אך יודעת שהיא אישה ומתכחשת לזה ככל יכולתה. האפליה התוך נשית שנולדת בתנועת שחרור האישה דוחה אותה ומבהירה לה שהיא צריכה ללמוד להתייחס אל עצמה, להבין את עצמה ואת ההגדרות החדשות. וכעת נכנסת לתמונה התנועה הפמיניסטית עם הגדרות חדשות ומאבקים אחרים. תרזה הפעילה בגופים נוספים פועלת גם בקבוצת תמיכה באינדיאנים. החלוקה הלכת ומתרחבת. בתחילת הדרך התנועה הפמיניסטית דחתה את הלסביות ודרשה מהן לא להזדהות ככאלה שמא תדבק בכל התנועה תדמית לסבית. אל הבוצ'יות הייתה בעייה נוספת של חוסר יכולת התייחסות. האם הן נשים בכלל?

ג'ס מתבגרת. היא כבר לא "הילד" והיא חשה צורך לשינוי עמוק יותר. משהו מתרחש בתוכה, ללבוש מכנסיים ולהתנהג כגבר כבר לא מספיק לה. היא מתחילה לחשוב על שינוי עמוק יותר, על טיפול בהורמונים, ומסתבר לה שכל חברותיה הבוצ'יות שליוו אותה בדרכה עד כאן מתלבטות באותה שאלה. המעניין שעכשיו גם תרזה נכנסת לקונפליקט מול ג'ס. היא מרגישה שכל חייה קודם לכן נלחמה על זכותה להיות לסבית פאמית האוהבת אישה בוצ'ית, כעת כשג'ס הולכת להשתנות ולהפוך לכמעט גבר היא תצטרך לשנות את כל ההתייחסות העצמית שלה לעצמה ולג'ס. וכך מתוך נאמנות לעצמן הן מוכרחות להיפרד.

בלבול הזהויות שלה הופך להיות כל כך גדול עד שהיא מפסיקה להבין גם את האפשרות שבוץ' אחת עשויה להמשך לבוץ' אחרת. עולמה מתחיל להתחלק מחדש ואחרת, קשה לה להסתדר עם חלוקות שאינן קיימות בתוך עולה העצמי אלא שעכשיו עם הטיפול ההורמונאלי והשינויים הפיזיים היא כבר "עוברת כמו גבר". היא מתחילה לגדל שיער לחיים. נעלמו סימניה של ג'ס האישה והפציע ג'ס הגבר הצעיר. מצד אחד הגשמה פנימית של כל חייו עד כה, מצד שני יציאה לגלות בארץ חדשה ולא מוכרת.

"אני מרגישה כמו רוח רפאים. כאילו קברו אותי בחיים. איך שהעולם רואה את זה, נולדתי ביום שהתחלתי לעבור. אין לי עבר, אין אנשים שאני אוהבת, אין זיכרונות, אין לי אותי. אף אחד לא באמת רואה אותי, מדבר אליי או נוגע בי"

הספר הרבה יותר מעניין ומרתק ממה שאני יכול להביא ממנו. אני מביא רק חלק קטן מהקו הנרטיבי אך לא את מכלול התחושות המתוארות לעומקן בצורה קורעת לב בספר. הסנטימנטליות היחידה בספר היא הצורך, וחוסר הסנטימנטליות של ג'ס. אם בספרים אחרים אנחנו מחפשים את אמירותיו החכמות של הסופר, כאן יש לנו בעיקר את הנרטיב המגלה לנו דרך ההתרחשויות בחייו של ג'ס את מה שעבר על דור שלם, וכנראה ממשיך לעבור למרות הקלות פה ושם.

כל מי שרוצה להבין פעם חיים אחרים לחלוטין. לא את הפורנוגרפיה הלסבית אלא את חיי הנפש, את ההתפתחות של מי שהייה ילדה חסרת מודעת ולומדת לאט ועל בשרה את הקשר שבין כל סוגי הדיכוי. חיי נפש, חיים פוליטיים וחיים חברתיים של אנשי צל לרוב החברה. ג'ס איננה מבקשת רחמים כי אי אפשר לבקש רחמים על העבר. הוא מספר את העבר. את צורת הקשיים ומלחמות היום יום שהיו צריכים לעבור בדרך לעצמאות והגשמה אישית. מי שחושב שאם הוא מכיר הומו או לסבית הוא מכיר כבר את כל האפשרויות האנושיות יגלה שהאפשרות האנושית רחבה יותר ממה שהעלה על דעתו. זה מה שהספר הזה אמור לעשות לקוראים, והוא מצליח.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן