אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הידיד הקטן / דונה טארט


התמונה של דן לחמן

 דונה טארט / הידיד הקטן.
דונה טארט / הידיד הקטן. הוצאת כנרת זמורה ביתן.

דונה טארט הולכת ומתגלה ככותבת חשובה ומרתקת מאוד. חכמה, אינטלקטואלית ובעלת כושר התבטאות יוצא מן הכלל. מסיבה די ברורה מתייגים אותה כסופרת ספרי מתח אך האמת שהיא משתייכת לקבוצה נבחרת של סופרים שמוות לא טבעי בספר מהווה רק חוט לתלות עליו בדיקה של רעיונות שונים. כשמדברים על ספרות מתח צריך להפריד בין לפחות שני סוגים. ספרות בלשית, לספרות מתח חדשה יחסית - דרמות בית משפט ומתח על נושא פוליטי.

דונה טארט קרובה לכאורה לסוג מסוים מאוד של ספרות בלשים. הראשון בסדרת ספרים דומה העולה בדעתי הוא הספר "מלחמת השושנים" שתורגם לפני כעשרים שנה ובו בלש המאושפז בבית חולים יוצא במרדף קריאת היסטוריה אחרי דמותו האמיתית של ריצ'ארד השלישי ומצליח לקעקע את דמותו המעוותת על ידי שייקספיר ולהחזיר לו את כבודו האבוד כמלך טוב. אומברטו אקו ב"שם הוורד" שהתעסק דרך סיפור רצח בהיסטוריה של הנצרות המדיבאלית ואפילו בתיה גור אצלנו המנסה דרך סיפורי רצח להתעסק ברעיונות שונים. גם ההצלחה שלצופן דה ווינצ'י המערבבת עלילת מתח בלשית עם ערבוב שטחי מאוד של מיתוסים עתיקים ותיאוריות שונות ומשונות וגורמת לאנשים עניין ותחושה שהם יצאו חכמים יותר מהספר.

יש משהו מרתק באפשרות לשתול גופה של מי שמת בצורה לא טבעית בתחילת הספר ולעקוב לאט לאט אחרי הקבוצה המתקבצת מסביב לגופה זו. גם ספרות הבלשים מתחלקת לשניים: באחת מתקיימת השאלה

"מי עשה את זה" ובשניה "למה עשה את זה". בספרות גבוהה יותר שאלת הפתרון היא משנית, מה גם שלעתים אנו יודעים מראש מי עשה. הרי אנחנו מלווים את רסקולניקוב בדרכו לרצח מהדף הראשון. התהליכים החברתיים, הפסיכולוגיים והרעיוניים הם החשובים. במשך השנים בספרות הבלשים הבלש הוא שהפך להיות הדמות חשובה שבספר. מניעי הרצח היו די ברורים לרוב: אהבה, קנאה וכסף, מניעים רומנטיים, להרוג את הבעל, המאהב או האישה, להרוויח כסף. העלילה המהירה וחכמתו של הבלש המהיר להבין ולשלוף אקדח הן שקסמו לקורא. בספרות הבלשים הטובה באמת נותחה חברה או רעיון. נולדו לנו בלשים שהקוראים "התאהבו" בהם. משרלוק הולמס של קונאן דויל והרקול פוארו של אגאתה כריסטי שהם סוג אחד של בלשים וספייד של האמט דרךפיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר שהולידו בלש חדש וסוג כתיבה חדש לחלוטין, נוגע בפואטי כמעט. השפעת כתיבתו של ריימונד צ'נדלר הנחשב גם לכותב גברי מאוד בניגוד לכל סופרות המתח האנגליות ועד לאוחיון של בתיה גור. הבלשים המודרניים הם אלה המחזירים את הסדר הטוב לעולם שבו אקט מעולם הממשי מערער את העולם המציאותי. כך נוצר סגנון כתיבה מיוחד, כמו זה של צ'נדלר שהוליד את סגנון הגוף הראשון המספר, הבלש פיליפ מארלו הקשוח אך המוסרי לעילא. מה שהפך מיד בקולנוע למה שקוראים "קול מכסה-מעל" (voice over) המתאר הן את העלילה והן את התייחסותו הפנימית של הבלש. צ'נדלר אמר פעם על סוג הכתיבה שלו:

"אם קראת ספר בלשי וגילית שהדף האחרון שלו קרוע ואתה לא יודע מי הרג, אם זה ספר טוב עדיין זכית להבין משהו על ערכים אנושיים ועולם שאתה מכיר קצת פחות"

בתיה גור אצלנו הצליחה ליצור תערובת מאוזנת ולכן מרתקת בין דמות הבלש לבין החברה הרעיונית בה הוא חוקר. בין אם זה רצח במכון לטיפול פסיכיאטרי על רקע מקצועי, חוג לספרות באוניברסיטה או קיבוץ בו מתבצע רצח על רקע רעיוני. שילוב שעלה יפה והקפיץ אצלה את ספרות הבלש בדרגה.

בספרה הראשון "ההיסטוריה הסודית" התעסקה דונה טארט בקבוצת סטודנטים הלומדים יוונית קלאסית עתיקה אצל מרצה יוצא דופן. ומה שצובר תנופה בספר היא מערכת היחסים בין חברי הקבוצה המתאספים מסביב לגופת המת שמופיעה כבר בדף הראשון. יחסים הנרקמים בין האנשים ובין הלימודים הקלאסיים.

מי שמתכוון לקחת לידו את ספרה החדש צריך להצטייד באורך רוח, הספר בן שש מאות וחמישים עמודים ועלילתו איננה מהמהירות אך מי שקרא כבר את ספרה הראשון יודע לצפות להתעכבותה על פרטי פרטים ועניין מסוג אחר לגמרי מאשר אצל הבלשים שולפי האקדחים המהירים.

בספרה החדש היא מתעסקת כבר מן ההתחלה בזכרו של מת. ילד שאיש אינו יודע בהתחלה איך הגיע להיות תלוי על עץ. והקבוצה המתאספת סביב הגופה היא המשפחה, כשאת קול המספרת הראשית טארט נותנת בפיה של הרייט, ילדה בת שתים עשרה שהייתה תינוקת ביום הרצח, אך כל חייה מושפעים ממנו. בפרק הראשון היא מציגה את המשפחה וצריך לקרוא כדי להבין את התנופה יכולת התיאור והכתיבה.

בתיאור ארוך ומפותל אך זורם ומרתק היא מתארת היכן היה כל אחד מבני המשפחה, מה עשה, מה חשב ואיך לא שם לב שהילד נעלם. וכך תוך כדי אנו מקבלים תיאור ראשוני, רישום דק של תכונותיו העיקריות של כל אחד מבני המשפחה. פרק כתיבה מזהיר בפני עצמו.

"שיחות משפחתיות היו דרכם של משפחת קלייב להבין את העולם. אפילו האסונות האכזריים וחסרי המשמעות ביותר - מותה בשרפה של אחת מבנות דודתה של שרלוט, תאונת ציד שבה מת דודה של שרלוט כשעדיין הייתה תלמידת תיכון- שוחזרו שוב ושוב, קולה העדין של סבתה וקולה החמור של אמה התמזגו בהרמוניה עם הבריטון של סבה מהפטפוט של דודותיה, ועוד מני תוספות שאלתרו סולנים בעלי תעוזה, ועל כל אלה השתלטה המקהלה בלהיטות, עד שלבסוף, במאמץ קבוצתי, התאחדו כל הקולות לשיר יחיד: שיר שהחבורה כולה למדה בעל פה ושרה פעם אחר פעם, עד אשר שחק כליל את הזיכרון והתייצב במקום האמת"

אישה חכמה ובעלת יכולת, כבר אמרתי. רובין, הילד שמת הופך כמובן להיות מיתוס משפחתי. כל הילדים שהיו קטנים מדי לזכור אותו ידעו עליו הכל. הצבע האהוב עליו, הספר, הדמות בספר, הגלידה, וקבוצת הבייסבול. כך הופכת להיות דמותו ברורה חזקה ללא שינוי. הנשים, שכן הסביבה בה מתרחש תחילת הסיפור היא נשית בעיקרה, גדלות להאמין שקביעות דמותו, בניגוד להפכפכות שלהן היא זוהר נדיר ומלאכי ולא מעובדת היותו מת.

דיקס, אבי המשפחה עוזב אותם אחרי האבל ויוצא לחפש חיים טובים בעיר גדולה. שרלוט האם בולעת ללא הרף גלולות הרגעה ולא מפסיקה להתאבל על רובין. על הילדים משגיחות הסבתא והדודות, ולתוך הקלחת הזאת מתבגרת הרייט במשפחה שבה ההווה והעתיד קיימים אך ורק כדי להסביר את העבר. הזיכרון, בוהק ופלאי היה עבורם ניצוץ חיים. כל שיחה התחילה במשפט... את זוכרת את... וכך נוצר זיכרון קולקטיבי שגם אלו שלא היו יכולים לזכור את המאורעות מבחינה כרונולוגית הפכו לחלק מהזוכרים המשפחתיים והזיכרון הבלתי אפשרי הפך להיות שלהם.

הרייט חיה את חייה בתוך אווירת היגון הקודר של אימא ספוגת כדורי ההרגעה ומטושטשת רוב הזמן. היא לא הייתה יפה כמו אחותה, לא מתוקה ולא מנומסת. היא הייתה חכמה והיא אהבה לחרחר ריבים בין הדודות לבין עצמן ובין הסבתא לבנותיה. במשחקי החברה שלה היא סוג של טום בוי המשחקת עם הבנים והמשחק החביב עליה הוא בימוי הולך ומתחדש של יומו האחרון וצליבתו של ישו מנצרת.

למרות שצלו של רובין המת מטיל את צלו על חיי המשפחה, הספור מתחיל לעקוב אחרי חיי היום יום שלהם שניים עשר שנים אחרי. דונה טארט טווה סיפור מקיף על ילדה מתבגרת בתוך עולם המתפקד חלקית בלבד. הרייט היא הגיבורה אתו יוכלו להזדהות כל הקוראים הצעירים במידה והספר ייפול לידיהם. היא הופכת להיות גיבורת ילדות מרתקת בשל אופייה המרדני שמבוגרים יחייכו לעצמם מול חכמתה.

מתוך חלקי רכילות שילדים מספרים ומתוך משחקים של עצירת נשימה להגיע לשיא של הודיני שהיא לא מקשרת כמובן לחנק של רובין על ענף העץ, הרייט מתחילה להתעניין באמת על רובין ונהפכת "לבלש" בסיפור הזה - היא יוצאת אחרי האמת.

להרייט יש אחות ושמה אליסון, היא היפה יותר והמופנמת מבין השתיים. אך אליסון שהיא כבר בת שש עשרה בעת סיפור העלילה מתמודדת עם בעיה אחרת לחלוטין. לעתים היא נחרדת לגלות פגמים קטנים במציאות המוכרת, הוורדים אדומים במקום לבנים כמו שזכרה אותם, בצילום שעל הקיר משתקפת דמות חדשה שלא הייתה שם קודם. "זה תמיד היה ככה" היא התגובה שאליסון מקבלת כשהיא משתפת אחרים אך מה זה ככה היא לא ידעה."אם בחלום ואם במציאות, החיים היו משחק חמקמק: רקע משתנה זרמים והדים... והכול חומק כמלח מבין אצבעותיה חסרות התחושה" זה מסוג המשפטים שאינך מצפה למצוא בספרות בלשית, אך זה בהחלט הסגנון של דונה טארט.

בתחילת שנות החמישים הוקרן סרט צרפתי בשם " משחקים אסורים" שסיפר על ילד וילדה שחוו את מלחמת העולם בדרכם המיוחדת. הם עושים להם בית קברות קטן בו הם משחקים בלקבור כל מני חיות.

יש משהו באווירה של הסרט ההוא שמתגנב לספרה של טארט. להרייט יש חבר בן גילה בשם היילי אתו היא מבלה את רוב זמנה. השיחות שלהם והמשחקים שהם משחקים הם אמנם משחקים שהרבה ילדים בודדים משחקים בהם בעולם, אך אותה אווירה של ילדות מלנכולית כמו באותו סרט צרפתי ישן צפה ועולה בעיני.

וכדי להראות עד כמה היא מושפעת ומכירה ספרות גבוהה היא כותבת "היא החלה למצוץ את מקל הספגטי היבש. הטעם הקמחי היה מוכר, כשל בצק, והוליד פרץ בלתי צפוי של תמונות מגן הילדים..."

לאורך דפים ארוכים היא מתארת את משחקי זוג הילדים הללו. ימי קיץ ארוכים ילדים בודדים הממציאים לעצמם עולם ומשחקים ואהבה תמימה מאוד של שני בני שתים עשרה והכול נוגע ללב ומשכיח שלכאורה אנחנו באמצע ספר מתח.

כך בעודנו נכנסים לתוך עולמה של הרייט ובנות משפחתה, כי גברים אין שם, משפחה שאיבדה את הונה אמנם אך עדיין נמצאת בצד הטוב של העיר, המעמד המקובל. וכבר נבנית ממול משפחה אחרת, משפחה מהצד הלא נכון של העיר. משפחה ענייה העוסקת בפלילים, משפחה שכולה גברים אלימים, לא ממש בריאים בנפשם. חוץ מסקרנותה המתעוררת של הרייט המפגש בין שני העולמות הללו יוצר את התחלת החשד והמתח. מה שמתחיל כמשחקי עיקוב סופו להוליך להתנגשות גדולה.

דונה טארט מצליחה לעשות את המעבר מתיאור חיי ילדות על משחקיהם ומחשבותיהם אל תוך עולם של אימה מסויטת. "זה נורא להיות ילדה, אומרת סבתא, להיות נתונה לחסדים של אנשים אחרים" והלב נצבט לתובנה הלגמרי לא מקובלת הזאת לגבי הילדות.

בעדינות היא מעבירה אותנו משלב לשלב בלי לאבד בשום רגע את יכולת התיאור האמינה של מחוזות הילדות הפנימיים ביותר. מה שגורם לאימה הזוחלת לחלחל ממש אל קצה העצבים של הקורא ויחד עם זאת היא לא מנצלת את הילדים בצורה מלאכותית. הטבעיות בהן זורמות ההתרחשויות כל כך אמינות ומתאימות לגיל. אבדן היא אחת החוויות שהרייט עוברת וטארט כל כך מיטיבה לתאר את טקס הלוויה, את הריחות, האנשים והמחשבות. הכול במיטב הספרות הגדולה החובקת מאורע מכל צדדיו.

שליש הספר הראשון מתאר עולם ילדות, השליש השני מביא לקראת התנגשות בין שני העולמות והשליש השלישי הופך להיות ספר אימה אמיתי, כזה הלופת את הקורא בגרון. וכל דף נהייה מצמרר יותר ויותר עד לפיתול האחרון שבעלילה.

ואם בתחילת הספר אנו מוצאים את הרייט קוראת ספר ילדים כשהיא חושבת לעצמה שאיננה אוהבת ספרים בהם הילד מתבגר והופך להיות מבוגר משעמם, הרי שבסוף כל ההרפתקה שלה, אין לה דרך אחרת אלא להתחיל את התבגרותה האמיתית שלה עצמה.

מחבר: דן לחמן

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן