ביאליק ושירת המתמיד בוולוזין


התמונה של בן ציון יהושע
953 צפיות

בתולות אדמוניות ותפוחים אדומים

ריחות קינמון של מאפה טוב עלו מישיבת 'עץ חיים' בוולוז'ין שבה למד ביאליק[1]. הבניין הפך לקונדיטוריה. האופה רטנה שבקרוב יועבר המקום לידיים יהודיות. בבניין הישיבה המוזנח עמדה עליבות גדולה. נזכרתי בתיאורו של ביאליק ב'על סף בית המדרש'

..משנה חרבה חרבת. מבלי באי מועד,

עלה חציר במסילתך ושביליך דשאו,

ארג העכביש על סיפונך רועד,

על גגך הנקרע בני עורבים יקראו;

אבן אבן תשמט ותוכה רסיסים

עמודיך יתפלצון, כולך עומד בניסים...

לא יכולתי שלא לשוב אל תיאוריו של ביאליק ב'המתמיד' שבה תיאר את וולוז'ין ואת ישיבת 'עץ חיים'[2], שנחשבה לאם הישיבות הליטאיות. אף-על-פי ש-ביאליק מתאר יותר את אווירת הישיבה מאשר את המראה הפיזי שלה, אי אפשר שלא לראות עין בעין את הישיבה עצמה ואת המתמיד, המשול לצילו של מת:

בשעה שנוצצים כוכבים מלמעלה

הדשאים מתלחשים ומספרות הרוחות

ושמעו אוזניך מרחוק קול הומה

וראו עיניך מרחוק אור נוצץ

בחלון, ובעדו דמות אדם הדומה

לצילו של מת מתנועע, מתרוצץ...

בישיבה הריקה דומיה קדושה...

נר דולק, עמודו וספר תלמודו.....

רחבת הירידים של העיירה, שידעה ימים טובים, עומדת בעלבונה. אנו מחפשים לשווא פנים יהודיות בשביליה הצרים ועינינו נתקלות בנערות עם שיער פשתן. אדמת וולוז'ין הפוריה שימשה מקום לגידול בקר, סוסים ופשתן. אלה היו המוצרים שנמכרו בשווקים הגדולים של וולוז'ין ארבע פעמים בשנה ובירידים הקטנים שהתקיימו בה כל שבוע[3].

יש הסבורים כי אילו לא הגיע ביאליק לישיבת 'עץ חיים' בוולוז'ין ספק אם היה מתפתח למשורר לאומי וייתכן שלא היה שואב מתוכו את מעיינות השירה שקבעו את מקומו בספרות העברית החדשה.

שירו הראשון 'אל הציפור' נכתב על 'הר ביאליק', שנקרא על שמו של ביאליק לאחר שהתפרסם בעולם. לפני כן קראו להר, שמתאים לו יותר הכינוי 'גבעה', 'הר הירמולקה'. הפואמה 'המתמיד' נכתבה בהשפעת שהייתו בוולוז'ין. למרות שביאליק ניסה לנתק את השיר מוולוז'ין וליצור דמות של 'המתמיד' הקלאסי, הוא חוזר בפואמה לוולוז'ין:

...העיתים השתנו, והרחק מגבולכם

הִצבתי מזבחי, נתתי את סיפי -

אך זוכר עודני את כולכם, את כולכם,

תמונתכם תלווני, לא תמוש מליבי...('המתמיד', תרנ"ד-תרנ"ה)

אדמת וולוז'ין הייתה מתאימה מאוד לצמיחתו ולגידולו של ביאליק והייתה לה השפעה חיובית על יצירתו של ביאליק. בוולוז'ין בעיקר הוא ספג את השפה ואת הסיגנון של המשנה והתלמוד ונתן להם את הנופך הביאליקאי. 'המתמיד' היא יצירה שנכתבה בהשפעה העצומה שהייתה לוולוז'ין על ביאליק.כותב על כך הסופר יעקב פיכמן:

בשנת תר"ן (1890) באביב השבעה-עשר בחייו, היה הדבר. הדובדבנים היו מלבלבים בגני הערבה השקופים בשעה שביאליק נסע בעגלה לברדיטשוב כדי לנסוע משם לליטא הרחוקה. רוחות אייר חמות היו לוטפות את פניו, וליבו היה טוב עליו. ההרגשה בלבד שנעקר מן הים הקרוש ששמו ז'יטומיר, הרנינה את כל אשר בו. רק מזמן לזמן היה הלב פועם בחרדה: הרי הוא נוסע לוולוז'ין, המוכן הוא למדינה זו של לומדים, אנשי חריפות ובקיאות - הוא הבחור האוקראיני הכפרי?[4]

ביאליק כתב על תקופת וולוז'ין את הדברים הבאים:

נסעתי בן חמש עשרה[5] לוולוז'ין, על סמך השמועות שפשטו בעירי בין הבחורים, שבוולוז'ין לומדים בגלוי או בסתר יחד עם הגמרא גם שבע חכמות ושבעים לשון, ובין וולוז'ין לבין ברלין רק כפשׂע אחד[6].

אכזבתו של ביאליק הייתה גדולה ביותר כשהגיע לוולוז'ין. התברר לו שבישיבת 'עץ חיים' בוולוז'ין אין לומדים דבר חוץ מגמרא ואפילו את השפה הרוסית לא למדו ברצינות, כי זאת הייתה חובה ממשלתית שנכפתה על הישיבה ותלמידיה.

ביאליק

ביאליק צעיר

ביאליק השלים עם המצב יחד עם עוד 400 תלמידים שלמדו איתו. מי שהשפיע עליו ביותר היה ראש הישיבה באותו זמן - הנצי"ב - הרב נפתלי צבי יהודה ברלין. ביאליק התגורר בוולוז'ין בביתה של אלמנה אחת כפי שנהגו שאר התלמידים שגרו בבתי יהודים בוולוז'ין ושילמו סכומים קטנים שאיפשרו לתושבים להתפרנס. הריהוט של האלמנה שאצלה גר ביאליק כלל ספת עץ פשוטה וקשה. מתחת לכר היו מונחים הספרים החביבים עליו ביותר: 'הכוזרי' של יהודה הלוי, 'חובת הלבבות' של רבנו בחיי אבן פקודה ו'אמונות ודעות' של רב סעדיה גאון - שבהם למד בכל שעה פנויה. ספרים שהיה להם אופי פילוסופי ושהיה אסור להשתמש בהם לפי הוראת ראשי הישיבה.

ביאליק אינו 'המתמיד'. אומר על כך דן מירון: "דמותו של המתמיד לא רק שאין לה חלק פנימי אמיתי בביוגראפיה העובדתית של המשורר, אלא אף אין דמיון ממשי בינה לבין הגילום הפיוטי של נסיון חייו בדמויות היסוד של יצירתו, כגון העלם בהיר העיניים שב'מגילת האש'[7]." ביאליק קורא בסתר ספרי הגות אסורים ומתחיל לכתוב בסתר שירים. הוא ידע, לפי עדותו ב'המתמיד' מה נעשה מחוץ לכותלי בית המדרש. הוא ראה 'נערות אדמוניות ותפוחים אדומים' על גבעת הירמולקה, שם ישב ויצר. ומוסיף ביאליק כעד ראיה:

מה-ירחב הלב ומה תשאף הריאה! -

הרוח כמסונן, רך, צלול ומצונן,

ובידו הרכה הוא מוחה הזיעה

הדלוחה מקמטי המצח המעונן.

ביאליק מצא את הזמן לחמוק מן הישיבה לישב בחיק הטבע, ליהנות מרוח הערב המרעננת. על אהבתו לטבע של ביאליק שליוותה אותו מילדותו המוקדמת, כתב יעקב פיכמן:

היה הילד מתהלך ימים שלמים באין עין משגיחה עליו וסופג את מראות הכפר והיער, תועה באפריו ובגניו ובמקשאותיו, ומפליג לפעמים עד החורש האפל שבקצה הכפר, מקום שנתגלו לו פעם לאור הירח גמדי-הלילה יורדים ברננה מן הגבעה ונעלמים מתוך שחוק וריקוד בין האילנות...[8]

הוא לא ישב ולמד דף גמרא אלא כתב את 'אל הציפור', שיר מלא תום ורגש, שהיו בו השפעות של גולדפדן, מאנה ופרוג שמן הסתם קרא בהסתר גם מיצירותיהם. הציפור היא סמל הגעגועים ונודדת למרחקים ומעבירה בשורות. השיר ראה אור ב'הפרדס' של רבניצקי שלימים היה שותפו לספר האגדה. רוח התקופה הציונית ממלאת את השיר, שהרי וולוז'ין של אותם ימים הייתה רוויה פעילות ציונית, שהקרינה מחומה על הישיבה ותלמידיה ואפילו השפיעה על ראש המתיבתא הנצי"ב.

הנער הכפרי התמים, שהגיע זה עתה לוולוז'ין, נהג בראשית לימודיו כמתמיד ושקד היטב על משנתו. הוא משקיע את כל נפשו, כל תשוקות חייו הלוהטות בלימודי הישיבה. אווירת הלימוד סוחפת אותו והוא עושה לילות כימים. ימים אלה, ימי השכרון האלה נמשכו חודשים ספורים בלבד. הוא מתפכח ו-ביאליק מעיד:

בימי האביב הראשונים הייתי משתמט מבית הישיבה. רץ כמטורף במבואות העיירה ובסמטאותיה ונפשי מתלבטת בי כצפור בכלוב... אנוסה מזה, אנוסה... [9]

אך הוא העשיר את אוצרות היידע שלו ממקורות היהדות ובעיקר רכש את אוצרות הלשון ומטבעות הלשון ממקורות חז"ל.

אחד

אחד העם. תלמידי הישיבה בוולוז'ין הקימו אגודת סתר שקראה את מאמריו

וולוז'ין הסבירה ל-ביאליק פנים. הוא היה מקובל על חבריו ועל מוריו ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) או הלמדן הגדול ר' חיים סולוביצ'יק עם זאת, למרות שהלימודים בישיבה היו אמורים להימשך שש שנים (שנה כנגד כל אחד משישה סדרי משנה), הוא פורח מן הישיבה כבר כעבור שנה וחצי. הוא חש מחנק וצמא להשכלה ויידע, שאותם יכול היה למצוא במנות גדושות רק בעיר הנמל אודיסה, שהייתה פתוחה להשפעות בינלאומיות ובה חיו ופעלו גדולי הדור.

תלמידי הישיבה בוולוז'ין הקימו אגודת סתר שקראה את מאמריו של אחד העם. הוא הושפע מהם עד כדי כך שהוא מחליט שמקומו אינו בוולוז'ין אלא באודיסה. ביאליק נכנס למשבר נפשי קשה. הוא היה מאוכזב מעצמו במידה כה רבה והוא חש פיצול אישיות. הוא כותב: 'הייתי משכיל וחוקר, חסיד ומתנגד, כאחד'. כפי ש-ביאליק מתאר ב'המתמיד', המתמיד היה דמות נדירה של נזיר מסתגף לעומת החתך החברתי בישיבה:

...אף-יש אשר גורשו ויצאו נדחפים,

ושב איש בית אביו בדרכים אבלות:

האחד על שחקו בלילות בקלפים,

השני - על סַפּרוֹ עם בתולות בלילות

השלישי - כי מצאו השמש מקטר

מקטרתו בשבת במקום ידוע,

הרביעי - עם 'מורה נבוכים' הסתתר

בעליה. החמישי לא נודע מדוע.

אף יש אשר נבחר לחתן, ובתולה

בת כפר עבה, שמנה בחלקו נפלה...

ויש לרב גדול בעיר מהוללה...

הם באים ויוצאים בלילות. הם משחקים קלפים. אחרים מספרים סיפורים ארוטיים בלילות. אחד נתפס בבית השימוש כשהוא מעשן סיגריה ומחלל את השבת. משאת הנפש הכללית הייתה בעיקרה כלכלית - אחד נבחר להיות חתנה של בת כפר שמנה, אחד זוכה להיות רב באחת הקהילות ורק המתמיד שלנו, בעל הרחמים העצמיים, תקוע בישיבה כמו מסמר. איש אינו יודע מתי הוא מגיע ומתי הוא יוצא. צעירי הישיבה, לעומתו, מסיימים בחיפזון את היום ולאחר תפילת מנחה הם יוצאים למעשי השובבות, בעוד המתמיד תמים הדרך שקוע בלימודיו:

עוד יותר ימוֹכּוּ ישוֹכּוּ הקולות

כמָשַק הדבורים, כהמיַת הזבובים.

השָמָש המקוּוָה בא, הֶחריש ההוֹגים

לתפילת המנחה. התפילה במרוצה

נגמרת. בחורי הישיבה נמוֹגים,

נשמטים לברוח החוצה, החוצה.

החורשה, השדה - במקום שתצהלנה

גם עצמות דוּכָּאוּ, לא יָדעוּ עלומים;

אל מורד הגבעה - במקום שתגדלנה

בתולות אדמוניות ותפוחים אדומים...

דן מירון רואה במתמיד דמות אינטלקטואלית, בעלת כושר למידה, אולם זאת דמות שטוחה, חד גונית, אבל אינו נמנה על חוגי האינטליגנציה. שאיפותיו מתמקדות בחברה היהודית המסורתית, דהיינו: כתב סמיכה, ש"ס ופוסקים, תהילה בעיר, חדוות ההורים וקנאת החברים. דן מירון, בעקבות לחובר, סבור ש'המתמיד' אינו יצירה שלימה, אלא חלק מיצירה גדולה יותר, נובליסטית לא גמורה.[10] במכתבו ל-אחד-העם, עורך השילוח, שצורף ל'המתמיד', הוא מאפיין את 'המתמיד':

'המתמיד' שלי איננו מושכל ומפוקח, כי אם מתמיד פשוט וישן, שאינו פורש להשכלה ואינו מתאווה תאוות-אין-אונים לעולם אינו שלו...הוא אינו שואל לתכלית ולתועלת בעבודתו, לא לעצמו ולא לאחרים, ועל כן אינו מחזיק את עצמו לחבוש ונפשו לא תקוץ, כי כן צריך להיות. ובכלל אינו חושב את עצמו לאומלל... ולכן ילך לבטח דרכו. הוא אינו פוסח ומתעתע, כי יודע מה עליו לעשות ואת מלאכתו לא יעשה רמיה. הוא לומד 18-16 שעה במעת לעת...

בין תלמידי הישיבה בוולוז'ין היו לבד מ-ביאליק גם אישים נוספים שהתפרסמו בעולם היהודי, ביניהם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, אלתר דרויאנוב, פנחס חורגין שייסד את אוניברסיטת בר אילן, לייב יפה, שעמד בראש קרן היסוד ונהרג בירושלים, שמואל מוהליבר, מראשי חובבי ציון, ר' שמואל סלנט, ששימש כרבה של ירושלים במשך שבעים שנה, ועוד רבים אחרים.

העיירה וולוז'ין נוסדה כנראה במאה החמש-עשרה כאחוזה של הגראף טישקביץ, שהיה מיודד מאוד עם הרב חיים מוולוז'ין, בעל מפעל טקסטיל בוולוז'ין. יהודים גרו ב-וולוז'ין כבר במחצית השנייה של המאה השש-עשרה. וולוז'ין התפרסמה בעם ישראל בזכות הישיבה הגדולה 'עץ חיים', שנקראה על שם מייסדה ר' חיים בר' יצחק, הרב הראשי של וולוז'ין. ר' חיים היה לא רק סוחר עשיר אלא גם בעל יידע עצום בלימודי קודש, בגמרא. רק טבעי היה שאיש עשיר כמו ר' חיים ואביו יהיו מנהיגי הקהילה היהודית הקטנה.

העיירה הייתה חלק מאזור וילנא. מצפונה לדרומה של העיירה עובר נחל קטן בשם וולוז'ינקא וכנראה מכאן ניתן השם לעיירה וולוז'ין. וולוז'ין נמצאת כיום בבילורוסיה. בשנת 1766 גרו בה 383 יהודים; בשנת 1847 גרו בה 590 יהודים ובשנת 1897 - 2,452 יהודים; בשנת 1921 התגוררו בה 1,434 יהודים (מתוך 2,600 תושבים). בשנת 1931, בהיותה חלק מ-פולין, היו בה כ5,600- יהודים, שברובם התפרנסו על המסחר, עבודות יער, טחינת קמח, בורסקאות-עיבוד עורות ותעשיית לבנים. ערב השואה היו בה כ3,000- יהודים, שניספו באכזריות על-ידי הנאצים.

ישיבת וולוז'ין נחשבה לאם הישיבות הליטאיות. הישיבה נוסדה בשנת 1802 ועד שנת 1892 היא הייתה המרכז הרוחני הגדול ביותר בקרב יהודי רוסיה. ישיבות בנוסח ליטא ידועות עד היום בקיצוניות שלהן ובשיטות הפלפול שלהן. יש יריבות גדולה בין הישיבות הליטאיות לישיבות החסידיות, שהן מגמתיות יותר ומשתמשות בגמרא ללימוד ההלכה וקיום המצוות. הלימוד הליטאי, שעל ברכיו התחנך ביאליק, הוא על בסיס אינטלקטואלי והוא לא בא להפוך את האברך לרב האוצר בקרבו רק יידע הילכתי. בדרך כלל למדו זוג תלמידים ביחד והתפלפלו ביניהם בקול רם, שאלו שאלות ונתנו תשובות. בדרך זאת הם פיתחו את יכולת ההתבטאות וההבנה שלהם.

ישיבת ''עץ חיים''

דגש אחר הושם על לימוד המוסר, שיטה שהעמידה את האדם במרכז הפעולה החינוכית. המתנגדים ראו בחסידים, ששׂמוּ בינם לבין אלוהים את הצדיק, סוטים מדרך התורה ובעלי נטיות מיסטיות המרחיקות את התלמיד מענייני המוסר, עד כדי הזנחת לימוד התורה. המאבק הזה הגיע לכדי הלשנות הדדיות לפני ערכאות של גויים. ישיבת וולוז'ין נהגה בניגוד גמור לישיבות גרמניה, שבהן למדו תורה עם דרך ארץ, דהיינו התלמידים קיבלו השכלה כללית בצד לימודי קודש, מה שהיה חסר הן בישיבות הליטאיות והן בישיבות החסידיות.

שיטתו הפדגוגית של ר' חיים מוולוז'ין היא מעניינת מאוד. הוא הגיע למסקנה כי אפשר ללמד כל אדם רק עד לגבול יכולתו האישית. עדיף שלא ללמוד, מאשר ללמוד לימוד שטחי ולא מעמיק. הוא עסק הרבה גם בטיפוח המוסר של התלמיד. לדידו, חיי צדק ויושר עדיפים מלימוד התורה. ההתרחקות מן החטא היא צעד ראשון לפני לימוד תורה. היות והתושבים היהודים עסקו במסחר עם לא יהודים, מבחן היושר היה חשוב ביותר ליחסים שבין יהודי ליהודי ובין יהודי ללא יהודי. הוא מזהיר את יהודי וולוז'ין שלא יתחרו זה בזה ויפגעו בפרנסתו של אחר. במיוחד חייבים להיות הגונים המנהיגים והעסקנים של הקהילה כדי שישמשו דוגמה לכל השאר.

כל מזרח אירופה התפעלה מישיבת וולוז'ין, חוץ מיהודי וולוז'ין עצמם שראו את הישיבה כדבר מובן מאליו. ישיבת וולוז'ין הייתה סמל לישיבות הליטאיות המתנגדות, שנלחמו בחסידות. דווקא ר' חיים מוולוז'ין ביקש לחיות בשלום עם החסידים, בניגוד לרבו הגאון מווילנא, שיצא למלחמה בחסידים. ר' חיים מוולוז'ין אף איפשר לבניהם של חסידים ללמוד בישיבה שלו וסירב להצטרף למאבקים הקשים של המתנגדים נגד החסידים.

'המתמיד' לומד בישיבה שש שנים. ביאליק למד בוולוז'ין בסך הכול שנה וארבעה חודשים. חוקר הספרות יוסף קלוזנר סבר שהמתמיד היא בעצם אוטוביוגראפיה שבה תיאר ביאליק את עצמו בחודשים הראשונים שלו בוולוזין. דן מירון סבור שהמתמיד הוא קטע מתוך יצירה רחבת היקף ש-ביאליק לא השלים. הוא ההפך הגמור מ-ביאליק. לדידו הלמדן הזה הוא אינטלקטואל אבל אינו אינטליגנט.

מסתבר ש-ביאליק חלם על השכלה רחבה, יהודית ולא יהודית. ולכן הוא עזב את וולוז'ין ועבר לאודיסה שהייתה מרכז של ההשכלה היהודית. אבא בלושר מספר בזיכרונותיו:

יום אחד ליווינו את ביאליק, בדרך העולה לתחנת מולודצ'נה. מספר המלווים היה רב מפני שביאליק היה חביב ומקובל על כל יודעיו; והכול היו בטוחים בו, שעתיד הוא להנחיל כבוד לישיבה בימים יבואו. על צד גבעה קטנה בצד הדרך ישבו המלווים לנוח. ביאליק ישב באמצע ומלוויו ישבו סביבו בחצי גורן עגולה ושרו שירי ציון. העגלון התחיל מזרז. התחילה פרשת הפרידה, חיבוקים ונשיקות. לחיצות יד וברכות. ידיים מורמות. העמידו את ביאליק בעגלה והיא זזה לפתע ממקומה. ביאליק נפל לתוך העגלה. כשהוא עומד על ברכיו, הוא נפרד בברכה אחרונה ממלוויו, עד אשר נעלמו לגמרי מן העין. כשהעגלה נראתה רק כנקודה קטנה על האופק הרחוק, שבו המלווים העירה, כשהם מלווים בעצב את הפרידה.

לימים, כשנתפרסם שמו של ביאליק בעולם, ובוולוז'ין נודע הדבר, קראו לגבעת הירמולקה, אשר על ידה נפרדו מ-ביאליק, בשם 'גבעת ביאליק'[11].

ביאליק נזכר בנוסטלגיה בוולוז'ין ובכל הזדמנות סיפר עליה ושיחזר את חיי 'המתמיד' בכמה מיצירותיו. סיפר פיכמן ש-ביאליק הירבה להתרפק על ימי וולוז'ין 'כל הרוך שנשתמר בלבו למקלט נעורים יקר זה השתפך עתה כמנגינה בלבבו.... זו היתה מהדורה חדשה של 'המתמיד' - פואימה בפרוזה, שאילו נרשמה אז מפי מספרה, כמו שהוא, היתה אולי גם היא יצירה נשגבה כהמתמיד בחרוזים[12]...

יש אומרים, שאם תיקח מוולוז'ין את ישיבת ''עץ חיים'' הרי היא עיירה כמו כל העיירות של פולין וליטא. אחרים אומרים שהישיבה נוסדה רק בגלל האישים החשובים שחיו בה.

ר' חיים מוולוז'ין הצליח לנטוע בלבם של תושבי וולוז'ין את אהבת התורה ולימוד הגמרא. הוא קירב אותם גם לאהבת ארץ ישראל והיה בטוח שבימיו יבוא המשיח. פעם הוא אמר לתלמידיו שהוא מצפה כל יום שאשתו הרבנית תדפוק לו על הדלת ותאמר לו: 'ר' חיים תפסיק ללמוד, המשיח בא'.

הקשר של וולוז'ין לארץ היה דו-סטרי ומהארץ הגיעו שליחים - ספרדים ואשכנזים - כדי לקבל עזרה מיהודי וולוז'ין ולמרות היותה ענייה היא תרמה לטובת יהודי ירושלים. ר' חיים שם את הדגש על ייסוד יישובים חקלאים בארץ. הוא מספר כי קנה קרקעות בארץ להקמת יישוב יהודי. מאז התפשט המנהג שבערב יום כיפור היהודים ברוסיה תורמים לטובת היישוב בארץ ישראל. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הידוע בשם הנצי"ב, היה מתומכי 'חיבת ציון'. הוא עודד את יהודי וולוז'ין לתרום לטובת היישוב בארץ-ישראל. פעם הגיע שליח מהארץ ודיבר נגד המתיישבים והעולים החדשים. הנצי"ב כעס עליו מאוד ואמר: 'שְפִּיוֹן (מרגל), צא מהבית. אינך יודע שאסור לדבר בגנותה של ארץ-ישראל'. למרות מאמציו הרבים לא הצליח הנצי"ב לעלות ולהתיישב בארץ, אבל תלמידיו באו בעקבותיו והנציחו את שמו בעמק בית שאן בקיבוץ 'עין הנצי"ב', שנוסד בשנת 1946.

בשנת 1892 נסגרה הישיבה בפקודת השלטון הרוסי. מי שדחף לכך היו דווקא יהודים משכילים, שראו בישיבות חממות ליצירת יהודים פנאטיים. המשכילים ביקשו להכניס לתוכנית הלימודים גם מקצועות לימוד כלליים כמו בישיבות בגרמניה, שכללו: שפות, מדעים, מקצועות הומניים ועוד. לפי תפיסתם, קיומה של הישיבה מנע מינויים של רבנים שלמדו בבית מדרש לרבנים בגרמניה ולכן נסגרה הישיבה יחד עם ישיבות אחרות מסוגה. הישיבה שבה ונפתחה, בקנה מידה קטן יותר, בשנת 1899, בהנהלתו של ר' רפאל שפירא. העיתונות היהודית קיימה דיונים אין ספור על הישיבות הללו.

למרות הפיקוח וההשגחה בישיבה, התחילו לחדור אליה השפעות מן החוץ ובסתר נלמדו ספרי מוסר מימי הביניים שהיו אסורים בישיבות הליטאיות. היו גם השפעות חשאיות של תנועת ההשכלה ותנועת חובבי ציון שדיברה על עליות לארץ ישראל. ניסיון השלטונות לכפות לימוד כללי ברמה של בית-ספר יסודי נכשל ועל כן ראשי הישיבה גורשו מוולוז'ין והישיבה נסגרה. לאט לאט המקום הפך למקום תפילה ותלמידים התחילו להגיע למקום וחידשו את לימודי הישיבה. יש להניח שבשלב הזה הגיע ביאליק לוולוז'ין.

וולוז'ין, הבנויה עד ימינו בעיקר בתי עץ, הייתה בעיקרה עיירה ענייה וקרו בה הרבה אסונות, בעיקר שריפות ששרפו את חצי העיירה. ידוע על שריפה גדולה בשנת 1815 ואחר כך בשנת 1880, שאז נשרף חלק העיר שעל יד הנהר. בשריפה הזאת נשרפו הרבה ספרים יקרי ערך, אבל רוב התושבים נשארו בלי קורת גג, בלי רכוש ואפילו בגדים לא היו להם. ביום 27 ביוני 1886 נשרפו בוולוז'ין 200 בתים ו400- משפחות נשארו ללא בית. בשריפה הזאת נשרפה ישיבת ''עץ חיים'' שבנה ר' חיים בשנת 1807. רוב התושבים רעבו ללחם ורבים נאלצו לגור באורוות ובאסמי תבואה של האיכרים הלא יהודים.

כל הבקשות של התושבים לעזרה לא נענו, עד שהנצי"ב פנה אל יהודי העולם וביקש שיסייעו בשיקום הישיבה והעיר. עד מהרה הגיעו כספים ועל חורבות הישיבה קם בניין חדש. גם הגראף מיכאיל טישקביץ השתתף במפעל ותרם עצים לבניין הישיבה ובית המדרש.

לישיבה היה חלק חשוב בכלכלתה של וולוז'ין. התלמידים, שהגיעו ממרחקים, שכרו חדרים בעיירה וגם שילמו בעבור כלכלתם. התשלום היה 30 קופיקות לשבוע.

בשנת 1885 הוקמו בוולוז'ין מוסדות לעזרה סוציאלית, מוסד לטיפול ביתומים עזובים. הקימו גם קופה שעזרה לעניים צנועים שהתביישו להושיט יד. לעניים חולים סיפקו אישפוז, תרופות ואוכל. רופא אחד היה מגיע מווישניאבה וקיבל 13 רובל, כולל שכר העגלה. בעל בית המרקחת היה רוסי שגבה מחירים גבוהים ביותר. יהודי וולוז'ין אספו כסף וניסו להקים בית מרקחת בבעלות יהודית, אבל הרשיון שניתן להם היה בית מרקחת בבית חולים למצורעים שמחוץ לעיירה.

בוולוז'ין גם היו מעט עשירים שעסקו בסחר תבואה, פשתן, קמח, מלח סוכר ונפט. מעטים ניהלו בתי מרזח שבהם מכרו אלכוהול לתושבים. מעמד הפועלים התחיל להתחזק בוולוז'ין והם הקימו אירגון שנקרא 'חברת הפועלים'. הם הקימו לעצמם בית כנסת נפרד. בשנת 1891 התחילה הציביליזציה לחדור לוולוז'ין. העיר חוברה לרשת הטלפונים ונסללו כבישים. תחילה ריצפו את רחוב ווילנה, הרחוב הראשי של וולוז'ין.

בראשית המאה העשרים התחיל להשתפר מצבם הכלכלי של יהודי וולוז'ין, אבל הרבה יהודים התחילו להגר לאמריקה. רוב המהגרים היו סוחרים קטנים ובעלי חנויות.

כל המקורות כמעט העוסקים בוולוז'ין שׂמים דגש על הישיבה הליטאית שבה, אולם וולוז'ין הייתה מן המובילות הן בפעילות הציונית והן בתחומי ההשכלה והתרבות, כפי שנראה להלן.

וולוז'ין הייתה מהערים הראשונות שנוסדה בהן אגודת חובבי ציון. הסניף של 'צעירי ציון' בוולוז'ין היה מן הראשונים ברוסיה והוא נוסד בשנת 1918. מראשי הפעילים היו בני משפחת בונימוביץ', פרסקי ורבינוביץ'. הם אספו כספים לטובת הפועלים בארץ ישראל ולטובת בית ספר יהודי ביפו (לפני שקמה תל-אביב). כשגרשון פולאק התחתן עם אסתר בונימוביץ' בשנת 1883 העלו ההורים תרומה לטובת הפועלים בארץ-ישראל. כשהקימו בשנת 1925 על הר הצופים את האוניברסיטה העברית, יהודי וולוז'ין ערכו חגיגות וטקסים ואספו כסף למען האוניברסיטה העברית בירושלים.

וולוז'ין הייתה קרובה לחזית ובחגים התכנסו בוולוז'ין אלפי חיילים יהודים בבתי היהודים בוולוז'ין. ביניהם היו משכילים שנאמו בכל הזדמנות. בין הנואמים היו גם ציונים שדיברו על כך שמקומו של העם היהודי הוא לא בגולה כי אם בארץ ישראל. בין הנואמים היה גם המשורר שאול טשרניחובסקי. הוא הופיע בעיירה במדים של קצין רפואה צבאי רוסי. הוא הירצה בבית הכנסת הגדול על הציונות ועל תחיית הלשון העברית.

הנוער היהודי של וולוז'ין היה קשור לציונות וללשון העברית. בוולוז'ין האמינו שהמשיח הולך וקרב, דור אחרון לשיעבוד ודור ראשון לגאולה. כולם סיפרו על הקצין היהודי יוסף טרומפלדור שיעלה את היהודים לארץ ישראל.

הצעירים הוציאו עיתון סטירי בשם 'דער בעזעם' (המטאטא) ובו דברי ביקורת על מה שקורה בוולוז'ין, על הנוער, על החינוך ועל עניינים אחרים וקראו לנוער לעלות לארץ ישראל.

הסניף אירגן את תנועת 'החלוץ' וחברים השתתפו בוועידות ציוניות. הרעיון העיקרי היה שאי אפשר להיות ציוני בחוץ לארץ, אלא ציוני אמיתי הוא מי שעולה לארץ. רוב חברי התנועה למדו קודם ב'חדר' ואחר כך בגימנסיה 'תרבות', שבה חינכו את התלמידים לאהבת הארץ. למרות שבוולוז'ין היה בית ספר פולני, שבו למדו חינם, ההורים העדיפו לשלוח את ילדיהם לבית ספר עברי ולשלם שכר לימוד. התלמידים מכרו בולים של הקרן הקיימת ואספו למענה תרומות. רק מעטים שלחו את ילדיהם להורודוק ללמוד בגימנסיה בילורוסית. התלמידים בבית ספר 'תרבות' לבשו מדים - הבנות לבשו שמלות כחולות וסינר שחור, כובע כחול עם סרט תכלת לבן וסמל שעליו המילה 'תרבות'. הבנים לבשו חולצות כחולות, מכנסיים כחולים וכובעים בצבע הכובע של הבנות. בשנה השנייה למדו בוולוז'ין לטינית והייתה תזמורת מנדולינות ומקהלה.

בשנת 1915, בזמן מלחמת העולם הראשונה, נמלטה הישיבה למינסק, ושבה לוולוז'ין בשנת 1922. כאשר נסגרה ישיבת 'עץ חיים',הציונים השתלטו על ישיבת 'עץ חיים' והרגיזו בכך את היהודים החרדים. בשנים 1928-1927 התחילה בוולוז'ין מלחמת תרבות. שני הצדדים נלחמו בחרוף נפש על הזכות לבניין. המלחמה הייתה מלווה במכות שהסתיימו בשפיכת דם של יהודים על ידי יהודים.

בוולוז'ין היו גם חיי תיאטרון, בבימויו של אברהם ברקוביץ. ההצגה המפורסמת ביותר הייתה סיפור 'יוסף ואחיו' וכרטיסים נמכרו בבית המרקחת של אברהם ברקוביץ. הכרטיסים נחטפו. להצגת הגאלה הגיעו כל המכובדים של וולוז'ין. התושבים לבשו בגדי חג. ההתרגשות של הקהל הייתה אדירה.

וולוז'ין, שרובה הייתה יהודית והיא הייתה מורת הדרך לקהילות אחרות הן לגבי הלימוד בישיבות הליטאיות והן בלימודים רגילים ופעילות ציונית. הקהילה המפוארת הזאת הושמדה בתקופת השואה. ערב השואה חיו בוולוז'ין כ3,000- יהודים.

יהודי וולוז'ין הושמדו בשלוש אקציות בתקופת השואה. האקציה הראשונה הייתה עם הכיבוש הגרמני והשניים האחרים במהלך שנת 1942. שיא הזוועה היה ביום 10 במאי 1942, שבו ערכו הנאצים את השחיטה השנייה שבה נרצחו רוב יהודי וולוז'ין. זהו גם יום הזיכרון השנתי ליהודי וולוז'ין.

מדי שנה מתכנסים יהודי וולוז'ין לעצרת זיכרון ליהודים שניספו בשואה. הם מנסים לזכור עיר שהייתה פעילה במשך למעלה מ100- שנים והייתה לאחד המרכזים החשובים בקרב יהודי מזרח אירופה הן בצד הדתי והן בצד הציוני. הניצולים סיפרו על מעשי זוועה של הנאצים ועוזריהם ביהודי וולוז'ין.

ביקרנו בבית העלמין של וולוז'ין. חורבן והרס של המצבות ושברי עצמות. אחד מששת היהודים האחרונים של וולוז'ין, יהודי בשם אֶלתֶרמן, מתאר בעיניים קרועות את יומם האחרון של יהודי וולוז'ין:

כאן במרכז בית הקברות חפרו היהודים בור. הטנקים הגרמניים עלו עליהם וכיסו אותם באדמה. זעקות של ילדים ונשים. עוד שעה ארוכה האדמה זעה ונעה, כי תושבי וולוז'ין נקברו חיים.

באופן סמלי כל כך אלתרמן מצביע על בתי העץ שארובותיהם מעלים עשן של נסרי עצים והדים מהבילים ואומר:

זה היום בשבוע שתושבי וולוז'ין נוהגים להתרחץ. הם זקוקים לכך. יהודים שחזרו לכאן מן התופת וביקשו לחזור לבתיהם, מצאו את מותם באופן מסתורי על-ידי תושבי וולוז'ין שבקשו להשכיח את עברה היהודי.

בירושלים ליד שוק מחנה יהודה קיימת החל משנת 1840 ישיבת 'עץ חיים', שהיא ישיבת בת והיורשת של ישיבת וולוז'ין. בשנת 1938 נוסדה בתל-אביב ישיבה על שם גאוני וולוז'ין, שעברה לבני ברק והיא נקראת כיום 'ישיבת וולוז'ין בארץ-ישראל'. הישיבה היא גם יד ושם לזיכרון היהודים והישיבה של וולוז'ין.

מחבר: בן ציון יהושע

[1] לא מכבר ביקרתי בוולוז'ין עם מורים מקומיים לעברית, שהגיעו למינסק מערי בלרוס, מסנט פטרסבורג ומליטא לסמינר העשרה, שבין נושאיו עמדה גם דמותו ויצירתו של ביאליק.

[2] במאמרו הראשון של יוסף קלוזנר על ביאליק משנת תרס"ד אומר קלוזנר: 'ב'המתמיד' תאר ביאליק את עצמו, כמו שהיה בחודשים הראשונים לאחר שבא לוולוז'ין'

[3] מידע מאלף על וולוז'ין, ראה בספר 'וולוז'ין: ספרה של העיר ושל ישיבת עץ חיים', בעריכת א'לאוני. תל-אביב תש"ל, 761 עמ', עם איורים.

[4]יעקב פיכמן, 'יצירת ביאליק', דברי מבוא ל'כל כתבי ח'נ ביאליק', מהדורה עממית ראשונה, תל-אביב תשי"ג, עמ' vii; 'ביאליק', כנסת, ספר שני, תל-אביב תרצ"ז.

[5]יעקב פיכמן, שם, מציין כי ביאליק היה בן שבע-עשרה בבואו לוולוז'ין.

[6]קטעים אבטוביוגראפיים, נוסחה ג', 'כנסת', תל-אביב תש"א עמ' 15-14.

[7]דן מירון, 'דמות המתמיד והעולם החווייתי של ביאליק', הארץ, 24.7.59.

[8]פיכמן, שם, עמ' iv.

[9]פיכמן, שם, עמ' viii.

[10]דן מירון, שם. פ. לחובר, 'הסמל בשירת ביאליק', כנסת תרצ"ו, עמ' 80-54. לחובר מצא ב'כנסת' תרצ"ו ובעזבונו של ביאליק שרידים לשירת 'המתמיד' האחרת, הסיפורית יותר, שתוכנה: הזקן, ראש הישיבה, מציע למתמיד לעלות אותו מן הישיבה אל עלייתו, והוא יהיה לו מעתה לאב.

[11]אבא בלושר, 'ביאליק בוולוז'ין', מאזנים, תמוז תרצ"ה.

[12] פיכמן, שם.

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר