אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרולד פינטר - זוכה פרס נובל


התמונה של דן לחמן

העובדה שהרולד פינטר זכה בפרס נובל לספרות היא לא ממש מובנת מאליה. למרות כל מה שאפשר להגיד נגדו, בכתיבתו הוא אחד מהכותבים החשובים של החלק השני של המאה העשרים. יש לקוות שכשיגיע תורו של אנגלי אחר זה יהיה כבר טום סטופרד.

פינטר נולד ב-1930 למשפחה יהודית- פינטו - בתחילת דרכו היה שחקן, אחר כך התחיל לכתוב לתיאטרון. הרבה ממחזותיו הוצגו בארץ: "מסיבת יום הולדת" הביתה", "מנהל הבית" המאהב", "בגידה"

וכן כמה ממחזותיו הקצרים. רוב ההפקות שעלו בארץ היו יוצאות דופן בטיבן וברצינות ההתייחסות למחזות הקשים הללו. אין תיאטרון שלא ניסה כוחו. דומני שהקאמרי, היה הראשון שהעז עם "מסיבת יום הולדת", זאב רווח התגלה שם כשחקן תיאטרון אדיר עד שעזב את התיאטרון וחבל, מולו עמד יוסי גרבר שגם לו זה היה תפקיד ראשון גדול ולא קל. אם אינני טועה זה היה המחזה הראשון שביים בארץ לאונרד שך, במאי שעלה ארצה מדרום אפריקה וביים כמה הצגות טובות בקאמרי. "מנהל הבית" הוצג ב-1960 וזכה להצלחה ואיש לא ידע להגדיר למה.

הרולד פינטר

אך תיאטראות קטנים כמו בימת השחקנים בזמנו וגם הבימה התמודדו עם מחזות של פינטר. את דליה פרידלנד ואלכס פלג ב"מאהב" קשה לשכוח. כמה ממחזותיו הועלו יותר מפעם אחת.

פינטר הוא החידתי ביותר מכל המחזאים הכותבים. בתחילת דרכו ניסו לשייך אותו לזרם תיאטרון האבסורד אך הוא לא באמת שייך לזרם הזה ולמעשה אינו שייך לשום זרם אלא לפינטר עצמו.

מחזותיו המתרחשים לכאורה בעולם ריאליסטי לחלוטין נושאים בתוכם חידה ולרוב אינם מובנים כל צרכם. ישנן דמויות בנויות היטב, ישנה התרחשות, אך מה באמת קרה? למה התכוון? ישנה תחושה מטפיזית עמוקה של אמת כללית, אבל מה מסתתר באמת מאחרי מה שאנחנו רואים על הבמה. מה סוד מערכת היחסים, איך מופעלים כוחות וזרמים שלא נראים אחד על השני, מה גורם לפרצי אלימות ושינויי התנהגות, איך פרץ איבה רגעית ואלימה משנה את כל מערכת היחסים בין הנוכחים, החידה נשארת. הביקורת והקהל זיהו בו מן ההתחלה את ייחודיותו, גם אם לא ממש הבינו אותו. הוא היה אחר לחלוטין מהגל ששטף אז את בימות לונדון שהתבטא במחזות " המטבח והכיור" כמו שקראו להם. גם מחזותיו התרחשו תדיר בבתים מוגדרים, בשכונות המעמד הנמוך, לעתים אפילו בין המטבח לכיור ובכל זאת היו שונים. הם לא דנו בחיי היום יום הריאליסטיים, לא במעמד הפועלים, בחיי העניים או בהבדלים מעמדיים. כל אותם נושאים שאוסבורן ווסקר ואחרים כתבו עליהם בימים ההם למרות שלרוב ההתרחשות התקיימה בעולם ריאלי מובן ומוכר. אלא שתמיד זיע קטן הסיט את המציאות לכיוון שגרם לצופה להזדהות עם החרדה מרגע האלימות שחוו האנשים על הבמה וכשהמחזה בוים ושוחק היטב, החרדה המטפיזית מהאלימות הכתה בלבות הצופים.

הגדולה של פינטר בכתיבה המדויקת של הדיאלוגים הלאקוניים והחדים שלו המאפיינים את דמויותיו בדיוק רב. אחרי שהתפרסם כמחזאי התחיל לכתוב גם תסריטים לקולנוע. בתחילה עיבד את מחזותיו לתסריטים, אחר כך התחיל לכתוב במיוחד לקולנוע. הוא כתב תסריטי מתח והחל שיתוף הפעולה שלו עם ג'וזף לוסי שהניב סרטים נפלאים. כמו "המשרת" שבו משרת משתלט על חיי האדון אותו הוא משרת. "המקשר" סרט תקופתי, שבו מבוגר החוזר לביקור באחוזה בה גדל נזכר איך בהיותו ילד שני מבוגרים שהקשר אסור עליהם מבחינה חברתית ניצלו אותו והשתמשו בו להעברת מכתבי אהבתם. הסרט "תאונה" מתרחש על מדשאות האוניברסיטה ומערב חיי יום יום של סטודנטים במשחקי תאווה וכוח. מאוחר יתר עיבד לקולנוע את הרומן המפורסם "אהובת הקצין הצרפתי" עליו היה מועמד לאוסקר וכן את מחזהו הנודע "בגידה" שגם הוא היה מועמד לאוסקר על התסריט הטוב ביותר.

אחר כך פנה לבימוי בתיאטרון ועבד עם כמה מבכירי הכותבים הצעירים להם נתן הזדמנות ראשונה. מכיוון שהיה שחקן בתחילת דרכו הצליח להוציא משחקנים את המיטב. בשנים האחרונות הרולד פינטר כותב מאמרים פוליטיים בעלי נימה שמאלנית מובהקת ומרגיז חצי עולם. קל לשנוא אותו כי הוא עומד על דעותיו ובעיני חצי עולם- ימני מרכזי- גלובליסטי הוא קוץ בעין.

האם אפשר לנסות להסביר אותו, לנתח את מחזותיו. על פניו הכול די ברור. הדמויות ברורות והסיטואציה ברורה. ברור יחסית גם מערך הכוחות והתוצאה שהם מפעילים האחד על השני די ברורים. אך למה תמיד אנשים נכנעים לכוח לא מוגדר של האחר ומוותרים על עצמם, על בנות זוגם. על מעמדם. אלימות המתפרצת לרגע ומשנה את כל היחסים. זה לא תמיד מובן אך רגשית תמיד נתפס כנכון. המחזות מצליחים להעביר סוג של צמרמורת בגב. הצופים לעולם יצאו מוטרדים רגשית ואחרי חוויה מטלטלת ממחזותיו.

הברור מכולם הוא "המאהב", סיפור קטן על ידידות ובגידה שבו אישה בוגדת בבעלה עם ידידו הטוב ביותר. אבל גם במחזה הזה נוקט פינטר עמדה מיוחדת ומתחיל לספר אותו מהסוף. כלומר הסצנה הראשונה במחזה היא הפרידה בין שני האוהבים והסצנות הבאות מוליכות אחורנית עד למפגש הראשון שבו הזוג אמנם מאושר באהבתו, אך הקהל כבר יודע כמובן מה יהיה סוף הרומן הזה, הוא כבר ראה אותו. פינטר בודק בו את משמעות הידידות הגברית. "אנחנו אוכלים צהרים יחד לעתים" אומר הבוגד לידידו הנבגד. "כן, אבל אנחנו כבר לא משחקים יותר סקווש יחד". כל אחד וסמלו הפנימי לידידות. כמובן שהבעל יודע על הבגידה, הוא יודע על הבגידה של אשתו, היא עצמה מספרת לו. ואין הסבר למה הבעל איננו עושה שום צעד לנתק את הקשר וממשיך להיפגש עם הידיד. המאהב שהוא גבר נשוי בעצמו בוגד גם באשתו עם המאהבת שלו. תחושת הבגידה נעה במעגל בתוך השלישייה הנראית לעינינו לאורך מסע בן תשע שנים שתחילתו בסוף וסופו בהתחלה העליזה של ההתאהבות. כמו בטרגדיה יוונית עתיקה הקהל ידע למה לצפות במחזה הזה. בנוסף לשאלת הבגידה פינטר העלה בו את שאלת הזיכרון וההתייחסות לבגידה בתוך הזוג הבוגד.

פינטר עצמו אמר פעם על כתיבתו "יש שני אנשים בחדר. אני יודע מי הם. ואז נפתחת הדלת ונכנס אדם שלישי. מה יקרה אז" החדר שהיה שליו מתחילות לזרום בו אנרגיות שונות ממה שהיו בו קודם. חלקן הגדול שליליות בלי להיות מובנות בהכרח.

אחרי ההודעה על קבלת הפרס הכריז הרולד פינטר בן ה-75 שלא יוסיף לכתוב לתיאטרון ויתרכז במאמרים פוליטיים. חבל. כותבים פוליטיים משובחים יש הרבה, מחזאים טובים, מעט מדי.

כעת הוא חולה סרטן הוושט. הוא לא יבוא ולא ינאם עוד נאום חוצב להבות בטקס קבלת הפרס. אני מקווה שמי שיקריא את נאומו, ואני בטוח שישלח אחד כזה, ידע להצית באולם את האש הפינטרית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן