אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צנדלר והבלשים


התמונה של דן לחמן

ריימונד צ'נדלר"השינה הגדולה". הוצאת כתר
ריימונד צ'נדלר"השינה הגדולה". הוצאת כתר

במאמרו של סלבוי ז'יז'ק "דרכו של פיליפ מרלו" בספרו "התבוננות מן הצד" בו הוא בודק בין השאר את הבלש דרך תורתו של ז'אק לאקאן, מבדיל ז'יז'ק בין הבלש הקלאסי שיש על ידו איזה סוג של ווטסון המספר את הסיפור לבין הבלש הקשוח נוסח מרלו המספר את הסיפור.

"אפשר שקסמו הגדול ביותר של הנרטיב הבלשי נעוץ בטבעו המרתק, המאוים, החלומי של הסיפור שהלקוח מספר לבלש בתחילה... במהלך הסיפור הבלש מאבד את המרחק המאפשר לו לנתח את הסצנה הכוזבת ולפוגג את קסמה. הוא הופך להיות גיבור פעיל הניצב מול עולם כאוטי, מושחת וככל שיתערב בו כך ייהפך מעורה יותר בדרכיו המרושעות....הבלש הקשוח פותר בדרך כלל את המקרים שלו בתחושה של מחויבות אישית של אדם הממלא משימה מוסרית. אף על פי שמחויבות זו מסתתרת תחת מסכה של ציניות....סיפורי הבלש הקשוח מסופרים בגוף ראשון. לשינוי זה של פרספקטיבה נרטיבית יש השלכות עמוקות על הדיאלקטיקה שבין אמת ובין תרמית. בעצם החלטתו הראשונית לקבל מקרה, הבלש הופך מעורב בשרשרת של אירועים שאינם בשליטתו. מה שנראה בתחילה כעבודה קלה הופך למשחק מסובך של שתי וערב כאשר כל מאמציו של הבלש מכוונים לחשיפת קווי המתאר של המלכודת שנפל לתוכה. ה"אמת" שהוא מנסה להגיע אליה אינה רק אתגר לתבונתו אלא היא נוגעת לו מבחינה אתית, ותכופות באופן כואב. משחק המרמה שהוא משתתף בו מציב איום על עצם זהותו כסובייקט.

הפאם פאטאל ברומנים הללו היא זו שהורסת את חיי הגברים ובה בעת היא קורבן התשוקה שלה להתענגות, מונעת על בכפייתיות על ידי האיווי לכוח, מתמרנת בלי סוף את בני זוגה. מה שמעניק לה הילה של מסתורין הוא בדיוק האופן שבו לא ניתן למקם אותה בבירור ביחס שבין אדון לעבד. במקום בו נראה שהיא חדורה הנאה עזה מסתבר שהיא סובלת סבל רב. לעולם איננו יכולים להיות בטוחים אם היא סובלת או מתענגת. זה מה שגורם לעמימות הרגע בו היא נשברת והופכת להיות הקרבן של עצמה. גורלה של הפאם פאטאל התמוטטותה ההיסטרית הסופית מדגים בצורה מושלמת את הטענה הלאקאניאנית שלפיה " האישה אינה קימת" היא אינה אלא " הסימפטום של הגבר". הכוח שלה לרתק מסווה את הריק של אי- קיומה כך שכאשר היא נדחית בסוף מתפוגגת העקביות האונטולוגית שלה כולה"".

ספרי בלש ורצח נחשבים בדרך כלל לספרות זולה שרובה נוסחתית מאוד. ספרות פנאי. לא תמיד זה חייב להיות כך. רצח הוא לכאורה תחום פשוט ביותר, הוא נטוע בתשוקה או בתאוות בצע, או זעם של רוצח יחיד. לכאורה דבר אנושי מוקצן אך בגבול היומיומי אלא שבספרות הדרך בה מתואר הרצח , הרוצח והמניעים הם ההופכים אותו מז'אנר נחות לספרות נעלה לעתים.

בסיפור רצח טוב תמיד מתחבאים מניעים אנושיים קיצוניים שבסוגי ספרות אחרת קשה לעתים להוציאה אל האור. אצל דוסטויבסקי ו"האחים קרמזוב" אלמלא רצח האב כל היצרים המודחקים של כל הדמויות הרבות מספור היו נשארות מוצללות ולא מובהרות עד הסוף. הרצח, הוא זה שמבהיר את עומק ההתייחסויות הנפשיות של הדמויות אחת אל השנייה. גם לפני הרצח הכול מוליך אליו.

בשנות השלושים של המאה שעברה קמו שני סופרים ששינו לתמיד את צורת הכתיבה בז'אנר הזה ונתנו לו כל אחד בדרכו לגיטימציה ספרותית משלו. האחד דשיאל האמט והשני ריימונד צ'נדלר.

האמט וצ'נדלר, יש דמיון רב בביוגרפיה של שניהם, צ'נדלר נולד ב 1888 האמט ב 1894. שניהם היו נשואים לנשים ידועות ויצירתיות. האמט לסופרת ומחזאית ליליאן הלמן וצ'נדלר לשחקנית לא מפורסמת שהייתה מבוגרת ממנו בשבע עשרה שנה. שניהם גמרו את חייהם כאלכוהוליסטים. ולא רק שנעשו סרטים לפי ספרים שלהם אלא גם על שניהם נעשו סרטים, הם אלו שהוציאו את צורת הכתיבה הבלשית ממה שהיה נהוג, חוברות דקות בכמה אגורות. או ספרונים בכריכה דקה, שהיו אז סמל לספרות זולה. שניהם יצרו דמות של בלש מסוג חדש. עירוני חד, חצוף. כזה שהעיר בה הם פעלו הייתה חלק מהמתרחש ושיקפו היטב את החרדות המתעוררות באותם ימים, גנגסטרים, אלימות עירונית. חיים על גבול המוסר. ימי חוקי היובש וקצת אחרי, ימי המשבר הכלכלי וקצת אחרי. הכול תוצאה של תהליכים חברתיים שנוצרו עקב הדברים החשובים שקרו באותם ימים. תיאורי החיים של צ'נדלר אינם נופלים בחשיבותם וחריפותם מאלו של סקוט פיצ'גרלד.

האמט וצ'נדלר הם בין האבות האמיתיים של הספרות האמריקאית. כל מי שכתב לפניהם היה סמוך ונתון להשפעת הספרות האירופאית, הוויקטוריאנית. הם הראשונים שצילמו את החיים האמריקאיים ויצרו שפת כתיבה אמריקאית אותנטית. הכתיבה בגוף ראשון, בשפה הייחודית לבלש יצרה את אופיו והתייחסותו לחיים ולעולם בתוכו הוא פועל. מסביבם, בעולם ספרותי לכאורה גבוה יותר התחילו להסתובב המינגווי הצעיר, עם שפתו המצומצמת החדשה לסיפור. סקוט פיצג'רלד שתיעד את חיי המעמד העשיר. מרחוק נפנף להם יד תומס וולף שסחף את נשמתה של אמריקה הגדולה בשפה פתלתלה, אבל כל אמריקאית. אך הם השניים האלה יצרו משהו חדש באמת. העלו את הזול לרמת איכות.

צ'נדלר יצר דמות של בלש חדש. פיליפ מרלו, אבי אבות הבלשים המודרניים, איש מריר וציני המכיר את כל תחלואי החברה. מכיר את הרוע האנושי, קשוח וחזק מספיק לתת ולקבל מכות בקטטות, יודע להשתמש באקדח וגבר של נשים. אך מתחת למעטה הציני מסתתר איש נדיב, טוב. גבר של נשים יפות, ואחד כזה היודע לאבחן מיד את האופי של האישה מולו. גבר האמור להחזיר מעט צדק לעולם. להלחם ברע באשר הוא רע ולהיות פה לטוב, גם אם באופן ציני וסרקסטי לרוב.

צ'נדלר נתן למרלו שפה אופיינית לו שהשפיעה רבות על כותבים עד ימינו גם במקומות רחוקים מארץ המקור. הסופר "הצ'נדלרי" ביותר בעברית הוא כמובן יאיר לפיד וספרי הבלש שלו.

צ'נדלר, כמו סופרים גדולים מתעניין בבני אדם, במה שקורה להם וביניהם. העיקר בסיפורים הם הדיאלוגים הלאקוניים המגלים כל כך הרבה על הדמויות, האווירה, המקומות, האנשים, המניעים הפנימיים. הנשים היפות הגוררות את מרלו לתוך פרשיות עלומות שגופות נערמות בהן. כל זה ובאופן מיוחד, והאמת: אנחנו לא יודעים על מרלו כמעט שום דבר. אין לו ביוגרפיה באף אחד מהספרים, אין פרטים אישיים, מלבד העובדה שהוא משחק נגד עצמו בשחמט, שותה, ונכנס לצרות ובכל זאת תוך עמוד או שניים אנחנו מתאהבים באיש כואבים את המכות שהוא מקבל ומקווים שגם הפעם ינצל וימצא את הפתרון. והפתרון תמיד נוגע גם בצדק.

הקולנוע התאהב מיד בדמות הבלש הזה. במשך השנים נעשו אין ספור סרטים המבוססים על דמותם של שני הבלשים, הן סם ספייד של האמט והן מרלו של צ'נדלר. את שני הבלשים גילם בקולנוע המפרי בוגרט ובשל זה דמות הבלש של שני הסופרים הפכה בדמיון הציבורי לאותו בלש, בוגרט, ולא חשוב מה שם הבלש. הוא תמיד היה בוגרט, שהיה כל כך מזוהה אתו עד שאחר כך היה לו קשה להתרחק מהדמות בסרטים שיבואו,ובכמה סרטים נוספים מז'אנר סרטים אפלים שעשה באותה תקופה לא הצליח להתרחק מהדמות המרלויית. מרלו הוא דמות הזאב הבודד האולטימטיבית.

גם בקולנוע ניסו לשמור את הקול המספר של מרלו והסרטים מתחילים, כמעט תמיד, בקולו (וויס אובר) המתאר את המתרחש, את היום או את מצבו הכללי וקיבע להרבה זמן את צורת כתיבת התסריטים לסרטים האפלים. ההשפעה הייתה כל כך גדולה עד שאפילו הסרט הנפלא "שדרות סנסט" מסופר דרך עיניו של הגיבור. במקרה זה הנרצח, הגופה היא המספרת את הסיפור.

צ'אנדלר ישב תקופת מה בהוליווד, הוא כתב כמה תסריטים ביניהם ל"כפל ביטוח" המבריק שהוא אחד מחשובי הסרט האפל. אך משהלכו להסריט את "השינה הגדולה" נתנו את כתיבת התסריט דווקא בידיו של וויליאם פוקנר שלא היה לו מושג לא בתסריטים ולא בבלשים, ולפי הסרט העלילה נשארת בלתי פתורה ולא ממש הגיונית בסופה. כששאלו את צ'נדלר מי הרוצח הוא בעצמו לא ידע וחזר לקרוא את הספר שכתב, וחזר עם התשובה החקוקה בקיר האנקדוטות של הוליווד "מה זה בעצם משנה? ".

אני בדיוק כמו הדמויות בספריי", כתב צ'נדלר על עצמו, "יש לי חברים מכל שכבות החיים. יש לי 14 טלפונים על שולחן הכתיבה שלי עם קווים ישירים לניו יורק, לונדון, פריז, רומא וסנטה רוזה. הארכיון שלי נפתח והופך לבר נייד ונוח מאוד והמוזג החי במגירה התחתונה הוא גמד. אני מכור לעישון, ולפי מצבי הרוח שלי אני מעשן טבק, מריחואנה, תירס ועלים יבשים. אני עורך תחקירים מעמיקים לפני שאני כותב, בעיקר בדירותיהן של בלונדיניות גבוהות. את ההשראה שלי אני מקבל בדירות שונות, אבל האהובה עליי ביותר היא זו שבה אני מחטט בשולחנותיהם של סופרים אחרים בשעות הלילה. אני בן 38 מזה 20 שנה. אני לא מגדיר עצמי כצלף, אבל אני מסוכן מאוד עם מגבת רטובה. הנשק החביב עליי ביותר הוא שטר של 20 דולר".

בהקדמה של אחד הספרים שלו כותב צ'נדלר:

"יש החושבים שספרות בלשים היא תת ספרות רק מפני שהיא לא מוצפת במשפטים טפלים, פיסוק מתוחכם ודרכי התניה היפותטיות. ישנם אלה הקוראים סיפורי מתח רק כשהם חולים או עייפים, ולפי ספרי המתח שהם צורכים הם כנראה חולים ועייפים רוב הזמן. ישנם חובבי החידה הבלשית, וחובבי המין שלא מצליחים להכניס לראשיהם הקטנים ושטופי הזימה את הרעיון שהבלש הדמיוני הוא קטליזטור, לא קזנובה. הראשונים מבקשים לקבל תיאור מדויק של המדרגות באחוזה, כולל הספרייה, חדר הרובים, חדר האורחים, המדרגות הראשיות והמעבר לחדר הקודר שבו עומד המשרת מצחצח את כלי הכסף בשקט, בשפתיים קפוצות, מקשיב למלמול האסון. האחרונים חושבים שהמרחק הקצר בין שתי נקודות הוא המרחק בין הבלונדינית למיטה."

וכעת מונח לפנינו ספרו "השינה הגדולה" וזו חגיגה קטנה לכל קורא ולכל ספריה ביתית. בספר זה נולד פיליפ מרלו, או למעשה אולי רק מקבל את שמו כיבלשים שכמוהו כבר מלאו את סיפוריו הקצרים וזהו ספרו המלא הראשון. וכאן נקבל לראשונה וחד פעמית תאור כלשהו שלו. גבוה נאה בן 33, בוגר מכללה שעבד זמן מה בשרות המשטרה וזה כל מה שיודעים עליו.

למרות שצ'נדלר אומר שאין צורך לתאר, הספר הזה מתחיל בתיאור מפורט של וילה של מיליונר זקן אליו, הוא מוזמן כדי לעסוק במה שנראה על פניו בעיית סחיטה פשוטה. הזקן היושב על כסא גלגלים פוגש אותו בחממה בה הוא מגדל סחלבים. הסחלבים הם רק תרוץ לחום, אומר לו הזקן המגדל אותם, הם דוחים. הבשר שלהם דומה מדי לבשר אדם ובבושם שלהם יש מתיקות רקובה של זונה.

הזקן על כסא הגלגלים . "אתה רשאי לעשן אדוני. אני נהנה מריח הטבק. הדלקתי סיגריה ונשפתי לעברו מלוא הריאות והוא רחרח את העשן כמו טרייר במחילת עכברושים. נחמד מאוד כשאדם צריך ליהנות מחטאיו באמצעות שליח" זו תהיה השפה והנימה לכל אורך הספר. ציניות במשפטים קצרים אך תיאור מתומצת ומדוחק של הדמויות. הזקן מתאר את בנותיו שאחת מהן הסתבכה " אני חושב שכל אחת מהן הולכת לאבדון בדרכה הנפרדת והשונה מעט. ויויאן מפונקת, רודנית חכמה ואכזרית וכרמן היא ילדה שאוהבת לתלוש כנפיים של זבובים. לאף אחת מהן אין חוש מוסרי יותר מלחתול" אחר כך מרלו גם פוגש את הפאם פאטאל של הספר, לא אחת, שתיים. שתי צעירות יפות ומפונקות שתמשוכנה את מרלו ואת העלילה למחוזות אחרים ממה שרומזת הפתיחה.

יש בספר רמיזות לעולם הומוסקסואלי בימים הרחוקים ההם. צ'נדלר כותב על זה במצו'איות הומופובית. יש בספר חלק של תחילת ימי הפורנו המסחרי, יש פיתולים רבים.

העלילה הראשונית נפתרת באמצע הספר, אלא שאז מתחילה עלילה חדשה. האם זה הגיוני? תמיד שואלים את זה על ספרי בלש. לי אין תשובה, ההיגיון שלי מפסיק לעבוד בשלב מסוים. אינני מנחש מי הרוצח וגם לא מנסה וכשיש כבר פתרון אני מקבל אותו כי כך כתב הסופר. אך בשבילי ספר שמצליח למתוח אותי גם כשאינני מבין תמיד למה ומוליך אותי קצר רוח אל העבר השני הפתרון הגורם לי מנוחת נפש כשאני מתפעל מהכתיבה וכשהמשפטים חריפים אך לא מתחכמים אלא משתלבים נכון בדמויות הוא ספר טוב.

מה שמצער במקצת הוא התרגום. לצערי דוד חנוך לא מצא את השפה הנכונה בעברית. הוא משתמש בשפה כבדה מדי, לא חדה מספיק. אצל צ'נדלר השפה חיה חיים משל עצמה, היא זורמת ושובבה ואילו התרגום כאן מנסה לתת לספר נופך של שפה ספרותית מדי וחבל.

הספר הזה הפך לאחד מגדולי הסרט האפל. סרט שהפגיש פעם שנייה את המפרי בוגרט ולורין באקול. הם עשו שלושה סרטים יחד התחתנו והפכו לאגדה הוליוודית, הסרטים גם.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן