אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יונה וולך חלק ב: נשים מפלנטה אחרת


התמונה של שושנה ויג

לחלק הקודם: יונה וולך - כתיבה במהירות הביוגרפיה

חלק ב: אבי ואמי יצאו לציד

 

למען הסר ספק, הכתבות המתפרסמות באינטרנט אינן העתקה של עבודת המחקר שלי אלא הרהורים נוספים בעקבות המחקר. הווה אומר המחקר לא מסתיים לעולם.

וולך היא יוצרת שהתאפיינה בכתיבה קונפסיונאלית דהיינו כתיבה וידויית. היא משוררת שיש ביצירתה הרבה מן החוויות האישיות. מכאן נמצא שלמשפחת המוצא של יונה וולך יש נוכחות ביצירתה. והנוכחות אינה נוכחות אוטוביוגרפית בלבד אלא נוכחות המתקשרת למיתוסים קדומים. המיתיות ביצירתה באה לידי ביטוי כבר בקבצים הראשונים. בקובץ כמה עניינים בתוך הספר דברים, ספר שהוקדש ל-מקסים גילן בשנת 1966, מופיעים כמה נושאים. מקסים גילן הוא שגילה את יונה וולך והוא שקישר בינה לבין גבריאל מוקד לכתב העת "עכשיו". הכאב, המוות והאב הם העניינים אשר אינם מרפים ממנה, והיא תשוב לכתוב עליהם בכל אחד מן הקבצים הבאים. ההזיות של הכאב מופיעות בכמה עניינים בגוף ראשון. אין הסתתרות תחת זהויות שאולות, הדוברת מסתכלת בעצמה. הכמיהה העיקרית של המשוררת לקשר עם אהוב אמיתי, אהוב שיהפוך את אל השאול- הדֶס לזהב, היא הכמיהה המרכזית של חייה.

בשירה על האם "דובה גריזילית גידלה אותי" היא מתארת את אמה באמצעות מטאפורה מעולם בעלי החיים. האם כחיה מיתולוגית גדולה –דובה גריזילית. המטאפורה מרמזת על הביטוי" חיבוק דוב", כלומר דאגה יתרה זה לזה עד כדי מחנק והצרת צעדים. המזון שמעניקה הדובה הגריזילית אינו מזון גשמי, אלא מזון רוחני. הדובה מעניקה לדוברת חומרים עליונים, אין זה דבר של מה בכך, לכן מתוודה הדוברת כי אין בכוונתה לשכוח את האם המיתולוגית שלה.

"דובה גריזילית גדלה אותי / חלב כוכבים היה מזוני העיקרי...."(שירה, עמ' 66)

השיר "אבי ואמי יצאו לציד" מתאר את ההורים במציאות שאולה, ההורים כציידים, המקום שדות נפלאים, הציד מוצג באורח רציני, לא סתם ציד אלא ציד של חיות רציניות. ההורים מזניחים את ילדם ומותירים אותו בבית. השפעת ההישארות על הדובר בבית היא שלילית והוא הופך משועמם ועצלן. יש ניגוד בין העולם החיצוני, שאליו יצאו ההורים לבין העולם שבו נשאר הדובר. העולם החיצוני הפתוח הוא העולם הרציני, ואילו העולם הביתי הוא עולם עלוב. באופן סמוי אומרת וולך, לא היה לי בית במובן הנורמאטיבי, אין לי בית מוחשי להתגעגע אליו, אלא עולם מיתולוגי רחוק אשר מחזיק אותי בחיים. העולם האחר הוא העולם הטהור שאליו התגעגעה המשוררת.

"...אבי אמי בשדות ציד מפוארים

ואני משתעמם ועצלני

אבי ואמי ציידים נצחיים

ואני בבית. מה זה בית.

כל העבר שלי אבי ואמי

לא נחשב בעיניהם כשהם צדים

וגם אני מופקד כמו מזכרת

שתמיד תהיה יפה ממנה" (שירה עמ' 86)

דמות האם כדובה גריזילית ודמויות ההורים כדמויות ציידים ניתנים לפרשנות כדמויות שמהן שואבת הדוברת כוח וכן דמויות שהעניקו לדוברת תחושה אמביוולנטית. מצד אחד הגנה בלתי פוסקת ומצד שני תחושת נטישה כי העולם בחוץ שאליו נשאבים ההורים הוא עולם פראי. ההורים לא סיפקו לדוברת מסגרת משפחתית חמה ותומכת. העולם גם מסמל מערכת כוחנית, שנבחר בקפידה על ידי הורים מגוננים ולילד לא נותר מה לעשות, לכן הוא נותר משועמם. השירים על ההורים מנווטים את הקורא לחוויה אגדית מכושפת, חוויה מיתית.

לאחר שהתבוננו בשירים המתייחסים לדמויות ההורים, נתבונן בדמותה של המשוררת מתוך השירים מתוודה על הבעיות שיש לה עם עצמה. בשיר בעיות זהות (אור פרא עמ' 78) יונה וולך מתוודה באופן שמזכיר מטופל שבא לרופא ומספר לו על בעיות נפשיות.

"ציפור מה את מזמרת

מישהו אחר

מזמר מגרונך

מישהו אחר

חיבר את שירך

שר בבית

דרך גרונך..."

כמובן, שהפנייה לציפור היא פנייה של הדוברת לציפור נפשה. היא משיחה עם עצמה וכמה הולם לה לשוחח עם עצמה אם היא באמת מכונה יונה שהיא ציפור.

ההתעסקות עם הנפש התועה לא הייתה ייחודית רק ליצירתה. ההתחבטויות של יונה וולך הובילו בגיל צעיר מאוד אתיונה וולך להתאשפז. היא אשפזה את עצמה בבית החולים טלביה לחולי נפש בירושלים. במהלך הטיפול נהוג היה לתת למטופלים כחלק מן הטיפול בשנות השישים של המאה הקודמת כדורי ל. ס.ד דבר שהוביל את המשוררת הצעירה להתמכרות. בשני שירים הם מספרת שמי שיוצא למסע ל. ס. ד לא חוזר משם. ומבקשת מן הקוראים הפוטנציאליים לאור ניסיונה לא ללכת למסע זה.

 

כמו בקליידוסקופ מתבוננת הדוברת בפנימיות שלה ומסובבת את הפנים לכל הכיוונים, נוגעת בדפנות הפנים ובדפנות החוץ. ציור מאת פיקאסו.

שיר נוסף המתייחס לבעיות זהות הוא השיר פיצול באינסוף הקול הדובר בשיר הוא קול בתוך קול - הוא אמר בתוכה. ומה הוא אומר בתוכה? הקול שמדבר מתוכה הוא קול ששואל "כמה נשים יש לי" השאלה הזאת חוזרת בשיר פעמיים בבית הראשון ובבית האחרון והיא אחת השאלות המהותיות. השיר כולו נשמע כמו שיחה בה מחפשות דמויות את זהותן. חיפוש האני הוא חיפוש אינסופי והוא בא לידי ביטוי באמצעות דו שיח שמנהל הקול הפנימי עם הקול בתוכה. כמו ב-קליידוסקופ מתבוננת הדוברת בפנימיות שלה ומסובבת את הפנים לכל הכיוונים, נוגעת בדפנות הפנים ובדפנות החוץ. "אינסוף נשים כאינסוף שנים נוכחויות במקומות באינסוף זמנים". שורת הסיום של השיר אף היא מורכבת משיח "כדי לעשות את זה צריך להיות אחד" אמר האחרון. הגילוי האחרון הוא אחדות הפיצול. האחד הוא המורכב. לא נפסח על המינוח הפסיכיאטרי שלפנינו שיר במבטא סכיזופרניה אך יש בו גם התבוננות באחרות מנקודת מבט מורכבת, בלא אני מוגדר ובלא אמירה מוגדרת שאפשר להפנים. הכל יש.

השירים שנכתבו לאחר האשפוז בטלביה מלמדים על כאב אישי, על חיפוש עצמי. לדוברת אין תשובות לשאלות, אך המסע המיסטי שלה עוזר לה לחלום לברוח ולברוא את עצמה מחדש. ההזיות והצבעים הפסיכודאליים מוצגים כחלק מן ההתנסות בטיפול הפסיכיאטרי.

בפרק הבא אתייחס לדמויות הנשיות הלקוחות מעולם רחוק, תתכוננו לקורנליה, לולה, תרזה, ססיליה, אנטוניה, דונה תרזה, לוטה. אולי מישהו ינסה לענות על השאלה : מדוע יונה וולך בחרה לתאר דמויות נשיות בעלות שמות זרים?

חלק ג: הקדמה מאוחרת: הדילמה - בין שתי גישות מחקריות

בחלקים הראשונים של המאמר נתפסתי לתזה המחקרית שגורסת: הכתיבה אצל יונה וולך היא כתיבה שנובעת ממחוזות ביוגרפיים. כמעט התעלמתי מן הצד המכוון "להתעלם" מן הביוגרפיה. צריך לבחון את השיר על פי הופעתו החד פעמית ללא הישענות על "בית הגידול", או על חוויות מן הביוגרפיה האישית. בעשור האחרון מתרחשת מגמה שונה באשר להתייחסות לחקר השירה. המחקר האקדמי מוצא עצמו בורר יצירות גם מן ההיבטים ההיסטוריוסופיים וגם מן ההיבטים הביוגרפיים. אסור לשכוח את עמידת השיר בזכות עצמו,אבל נוסף לארגז הכלים של חוקר הספרות, יש עוד מימד בו הוא יכול לבחון את השיר. או לפחות אין צורך להתעלם ממנו. אני נוטה יותר לגישה המתייחסת לשיר כמחולל חוויה, ואולי משום כך אני אוהדת את יונה וולך. הייתי מעדיפה שגם המתבונן בשיר ימצא את החוויה במקום שיפרק את השיר לגורמים. אולי על ידי כך נוכל להשיב את השירה למקומה הטבעי. (אולי זוהי בעיה בעבורי בהיותי מורה לספרות: אני נדרשת "לניתוח" יצירות.)

באחת מן השאלות כתגובה למאמריי הקודמים פנתה אלי מישהי בכינוי "סטודנטית" ושאלה שאלה מאוד יפה: "הבנתי מתוך הכתבה (בעקבות הכתבה הראשונה בסדרה, מת בארץ) שיונה וולך סבלה מזה שהיא אינה מצליחה למצוא אדם שישמש לה דמות אב אחד שדומה באופיו ובמראהו לאביה שלה למרות שהיא יונה מצליחה לזכור איך אביה נראה או התנהג. הייתי רוצה לדעת אם מישהו מכיר את השיר תן למילים של יונה וולך ויכול לספר לי עליו במקצת."

באמת, בעקבות התבוננות בשיר תן למילים מצאתי את עצמי כותבת לסטודנטית על השיר המסוים תן למילים ובכלל מגלה שמישהי בעצם הטמינה לי מלכודת קטנה בדרך לתזה שלי אודות הסימוכין בין פואטיקה לבין ביוגרפיה. שאלות מעין אלה שנראות כביכול תמימות מאוד חשובות לצורך הדיאלוג בין מחבר המאמר לבין הקוראים. וגם תורמות לחידוד רעיונות של כותב המאמר בינו לבין עצמו, לכן בחרתי להדגיש בפתיחת החלק השלישי את הצד שלא הדגשתי במאמריי הראשונים.

למען היושר וההגינות אני מצרפת כאן את תגובתי ותוכלו לבחון כיצד במהלך מתן התשובה פתאום מוארות עיניי...

"לסטודנטית, השיר "תן למלים" מופיע בקובץ צורות ספר שפורסם במהדורה ראשונה בשנת 1985, העותק שנמצא בידי הוא עותק מן המהדורה השמינית שהתפרסם בשנת 1993 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. השיר פורסם גם בספר "תת ההכרה נפתחת כמו מניפה" ספר המכיל את מיטב יצירותיה מכל קורפוס יצירתה. כלומר וולך כמו רבים מן האמנים ידועי השם לא זכתה לראות כיצד הפכה יצירתה לנדרשת.

השיר "תן למלים" הוא השיר הראשון של הקובץ כולו (עמ´ 5.). הכותרת של הסדרה שאני כותבת כעת לקוחה מאחד משירי הקובץ לחיות במהירות הביוגרפיה המופיע בעמ´ 104. השיר הכתוב בשטף אחד, ללא עצירה וללא הפסקה. אין בו סימני פיסוק ולשיר יש בו מבנה מעגלי באמצעות הטור הפותח והטור המסיים. "תן למלים לעשות בך"- התבנית הפותחת היא התבנית המסיימת. אין הפסקות, אין חלוקה לבתים, אין עצירות באמצעות סימני פיסוק. הטור הזה משובץ גם בין טורי השיר: גם הטור השישי זהה. המילה תן שהיא מילה בציווי. היא פועל שבאמצעותו מצווה הדוברת מן הנמען למילים לנהוג בו. לעשות בך-המלים הן שינווטו אותך.

ומדוע הדוברת פונה אל הנמען בטון הבקשה והציווי? הדוברת פונה אל הנמען בטון הציווי והפקודה והופכת אותו לפאסיבי ביחסיה עמו כי יש למלים טבע משלהן, זו לא המצאה אלא טבע המלים לברוא.

זה בהחלט מתקשר לטבעה של וולך כיוצרות לברוא עולמות. כדי לתת למלים לעשות בך עליך להיות חופשי, "אלו תכנסנה בך תבואנה פנימה" למלים חיות משלהן, כבר בספר בראשית אמר אלוהים והעולם נברא. גם וולך כיוצר, על לשון בורא בראה עולמות במילותיה. זוהי אמירה שיש בה אמירה ארס פואטית. מנין אני כותבת אני כותבת בזכות המלים.

יכול להיות שהסטודנטית שפנתה אלי ניסתה לערער על התזה שלי בה אני מנסה להעיד שיונה וולך כותבת תוך זיקה לחוויות הביוגרפיות שלה. אין זה בכלל משנה. יונה וולך כיוצרת כותבת על כל הספקטרום.

היכולת של היוצר היא לברוא עולם ואולי אין זה משנה אם החוויות ותן הוא בורא במלים שאובות מעולמו. הגישה המחקרית כיום כבר אינה מתעלמת מן הביוגרפיה כפי שהיה נהוג בשנות השבעים של המאה העשרים. בשיר תן למלים מבקשת הדוברת לומר לנמען: יש למלים כוח חיים, הן יכולות לחולל את החוויה, יש להן טבע לעשות צורות מחדש.

הכתיבה היא הרבה פעמים כדי להחיות את החוויה מחדש. ברגע שהרגע חולף הוא הופך לחלום וכאן היכולת של המילה לברוא את החוויה מחדש. הכתיבה מחייה את החוויה לדעת הכותבת.

"...הבן תבין כי אלו תחיינה

לך אותה חוויה ופרושה כטבע

כי הן טבע ולא המצאה

ולא גילוי כי כן טבע

תעשינה טבע דבר בך

כמו שתן מין חיים למילה

תן למילים לעשות בך"

אקווה שהמלים הסבירו לך בטבעיות מה שביקשת לדעת..."

נשים מפלנטה אחרת

הבטחתי בסיום מאמרי לכתוב ולו מעט על הדמויות הנשיות ביצירתה של יונה וולך.

כבר בקובץ הראשון שפרסמה יונה וולך, דברים בשנת 1966. ספרון בצבע ורוד כרוך בכריכה רכה היא ייחדה לדמויות נשיות מקום נכבד בקובץ. הצבע הורוד של הכריכה הסתיר ספר המצייר עולם כאוב. ספר שריכז את כול התמות של שירתה. לימים התפרסם הספר בקובץ שירה.

בסיום החלק השני של המאמר ביקשתי מן הקוראים להרהר בשאלת הדמויות הכל כך זרות ומוזרות ביצירתה. שאלתי בפשטות: "מדוע יונה וולך בחרה לתאר דמויות נשיות בעלות שמות זרים?" חנן בוהדנה, תלמיד תיכון מנתניה, בחר להשיב לי על שאלתי בקצרה.

אני חושב שהדרך הנכונה ביותר לכתוב על עצמך היא להרחיק אותך מעצמך. זה גם סגנון שמאוד אופייני לוולך. כל אחת מדמויות אלו היא יונה, והיא מצאה שהדרך היחידה לכתוב עצמה בצורה צלולה היא להסתכל על עצמה מבחוץ. וכדי לעשות זאת היא צריכה להמציא דמות חדשה, ממש לצאת מתוך עצמה. וכמובן שדמות זו צריכה להיות כמה שיותר "רחוקה" ממנה. מבחינה חיצונית, בכל אופן. לכן, לדעתי, הבחירה בשמות זרים ואקזוטיים.

דבריו של חנן באמת מבהירים ולו במעט את השאלה וכעת אבחן את השירים לאור הטענות שהובאו בתשובתו.

הקובץ "דברים" עוסק בזהויות נשיות וגבריות. הדמויות סובלות, נרדפות. סגנון הכתיבה תמונתי, הקורא כמתבונן בסרט קולנוע. לדמויות שמות זרים נורמנדיים או סקנדינוויים: לוטה, קורנליה, תרזה, כריסטינה. וביניהם שמות עבריים מובהקים ובעלי אלוזיה למקרא. : אבשלום, יונתן. יתכן שהסמליות של השמות היא ניסיון של וולך להסתתר תחת זהויות מושאלות בראשית דרכה הפואטית.

היצירה נכתבת בתקופה ססגונית, בעולם מתהווים דפוסי תרבות כילדי הפרחים ופריחת מוסיקת הפופ. וולך מעולם לא יצאה את גבולות ארץ ישראל, היא לא חרגה כמעט מן הסביבה התל אביבית. וכאן וולך יוצרת בעזרת החבורה הפואטית שלה חברה, ויזלטיר מאיר, ויאיר הורביץ את החברה הפואטית שגם להם משותף הכאב של העדר דמות מכוננת כדמות האב של וולך.

אמנם את הקובץ פותח השיר יונתן, שבוודאי מבטא את תחושת החריגות של יונה. הילדים רצים על הגשר והם מבקשים קצת דם. אמנם יונה כותבת על יונתן אולם זוהי הבחירה באחר במשהו שיוצר ריחוק ומקל על הכתיבה. ויונה יוצרת ריחוק כדי לתאר דמויות נשיות ודמויות גבריות. שהן היא, מי זוכר עקרון הפיצול הוא העיקרון המנחה את יונה הכל באחד!

בקובץ "דברים" קורנליה (שירה עמ' 10)הוא שיר הנשמע כמו סיפור מיתי דימוני. השד מופיע באמצע הלילה וקורנליה "חסרת יזמה ומוכרחה" הולכת עם השד. הם הלכו לקטוף סירפדים. הם הלכו לקטוף במובן שלילי. הסירפדים מעבים את תחושת השלילה. למה לא הלכו לקטוף פרחים?...

בסיום השיר כשקורנליה כבר נתפסת בעיני החברה כשדה אדומה יש מעין היפוך בלתי רצוני בינה לבין השד. השד נעלם מן השיר והיא מדומה לו בתכונותיו. בלא שתרצה היא הופכת למה שלא רצתה. היא נתפסת בעיניי האנשים כשדה אדומה. יאיר מזור כותב על קורנליה במאמרו "את שלגיה לא תמצאו שם גם לא את הנסיך הקטן" (עיתון 77 - 175-176, 1994) "קורנליה נותרה "תקועה" וכלואה באי ידיעתה הילדותית, הממעידה אותה, השד ימשיך לנצל בציניות את יצריה המיניים, וכך אף שאר האנשים.."אך יאיר מזור מתעלם מן הקורבנות של קורנליה. קורנליה מובלת כמו לגרדום ולא היא לא נהנית להפוך שדה אדומה. הם שהפכו אותה לכזאת, וזוהי אף תמונה אלימה. עשו בה מה שרצו.

בכריסטינה (שירה עמ' 19) מתוארת דמות אשר סביבה התקהלות. השיר פותח בהתבוננות ברגליה של כריסטינה, אשר בין אצבעותיה אקזמה. הרפואה הטבעית מקשרת מחלה זו לעצבים רופפים או לפגיעה נפשית. המערכת החיסונית של הדמות הנשית פגומה, כמו כן אין לה התנגדות לקבוצה העוטה עליה. ההתקהלות מזכירה פולחן או עבודת אלילים של כושים ב-אפריקה. הקבוצה משתלטת על הדמות הנשית וחבריה כמו אונסים אותה. השיר מציג את חוסר הסיכוי של הדמות הנשית מול הכיבוש הגברי. הגבר לוחש לה בסיום האקט. "אז מה"?

בשיר לוטה (שירה עמ' 21) הדמות הנשית שיש לה גוף נפלא כלואה בו כמו קפיץ מתוח. היא מסתרקת בעזרת מפתח שבדי. אולי לוטה מסתרקת במפתח שבדי כי היא שייכת לעולם רחוק. באמת, ההזרה של פעולת הסירוק הכה נשית הופכת את התמונה לתמונה שמתארת הגזמה. יש גם מאזוכיזם. מה לאישה להסתרק עם מפתח שבדי? כי יש בזה אלמנט של כאב? פחד אוחז את הקורא לגלות תמונה של אישה שנאלצת להסתרק במפתח שבדי. שערותיה קפיצים והיא לוקחת כדורי הרגעה כנגד הרגשות שונות של מיסתורין. השיר כולו כתוב בהווה אולם בסיום יש איזו רגיעה כאשר

"אבל לוטה לקחה כדורים / ועכשיו היא מבינה רק מילים".

ברזל מכנה את המטפורה בשיר מטאפורה חצויה, בספרו "השיר החדש" (עמ' 27)בסעיף על צירופי גוזמה. מפתח עשוי מפלדה. התכונה המתכתית הועתקה מן המפתח אל המסרק. יונה וולך לא מסתפקת בדמויות אפורות היא מגיחה אל מעבר למציאות הריאלית ולכן בונה עולם דמיוני.

הצבע האדום מסמל את הארוס, המיניות, האהבה ואף את השמד וההרס. ציור מאת ג'ורג'יה אוקיף

ססיליה (שירה עמ' 29), האין שיר כזה משנות השישים שמבצעים סיימון וגרנפונקל? היא דמות נשית אשר אינה מבקשת להתנפץ בשל רצונה לשנות צורה, כמו האור, להפוך מצבע ורוד לצבע כחול. הדמות הנשית בסוף הקובץ "דברים" היא דמות הוזה ומנותקת מן המציאות, אשר רואה צבעים פסיכודאליים על ההררי אשר "למעלה". הדמות הנשית חיה בתוך ערפל מעין תת- מודע, שאליו ניתקת הנשמה כדי לחוש שינוי. החוויות הן תוצאה של ניסיון חיים. הדוברת היא וולך הילדה השונה, הבלתי מובנת ע"י סביבתה, אשר מתחילה לפרוח לעולמות רחוקים.

הקובץ הראשון דברים מתאפיין גם בצבעוניות: האדום של הדם בשיר "יונתן", הסגול "אם שמש או ירח", אדומה "קורנליה" שידה אדומה, ב"אבנים משתפלות לנהר", בגדים נופלים משמים שחורים ואדומים. הצבעים אשר מופיעים בקובץ הם צבעים פסיכודאליים, הצבע האדום מסמל את הארוס, המיניות, האהבה ואף את השמד וההרס. השימוש בצבע האדום בראשית הדרך מרוכז מאוד. הצבעים הנוספים הם הוורוד והבורדו, שאף הם גווניו של האדום. ב"ססיליה" מופיע הצבע הכחול לצד הצבע הורוד.

הדמויות הנשיות בספר שיריה הראשון וולך מעבירות לקורא תחושת אי נוחות. הוא אינו יוצא מחוויית הקריאה כמי שיצא למסע מופלא בה פגש נשים אגדתיות. אין כאן מסע לפגישת הנסיכות מעולם האגדות.הנשים הן קורבנות נרדפות של חברה גברית. השירים מבטאים אי הצלחה, אי קבלה של האחר, נרדפות בצורה מרוכזת.

אני אסיים בשיר ארספואטי של יונה וולך "כאשר אינך משורר" (שירה עמ' 144).

כך מתחיל השיר :

"ברקים עפים כמו גשמים מלפני עיניך

אתה כמו צל דועך בפניך

אתה מסתובב כמו ענין מלפני עיניך

איפה אתה ואיפה שלומך,...."

וכך הוא מסתיים:

"דע מי לפניך עשה את חייך

כאשר אינך מגלה סודות חשובים

תהיה משהו אחר אם תחפוץ

אבל אל תיתן להם להגלותך, מעצמך."

לטעמי, שורות כמו אלו הן השורות שעדיין שואבות את קהל המעריצים לשירת וולך. ממנה הם שואבים כוחות. והמעניין ביותר שבני נוער מגיעים לשירתה בכוחות עצמם ולא באמצעות הכוונה של המורות, לרוב הן אינן מביאות את וולך לשיעור כי וולך יותר מדי פרובוקטיבית. אולי בעקבות הטעימה הקטנה וולך תוזמן לשיעורים ואולי יכללו מיצירותיה לבגרות...אולי?

תם ולא נשלם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג