אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נורית גוברין: מחקר בלשי ומסע במנהרת הזמן


התמונה של בן ציון יהושע

נורית גוברין, נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה, הוצאת כרמל, ירושלים תשס"ה, 375 עמ'.

 

נורית גוברין, נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה, הוצאת כרמל, ירושלים תשס"ה, 375 עמ'.

חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין עשתה חסד של אמת בהביאה בספרה את סיפור חייה המרתקים של שלומית פרידה פלאום, לבית לוריא (קובנה, ליטא 1893 – ירושלים, 1963), בת לשושלות רבנים. סיפור חיים זה יכול לאכלס יותר מרומן מרתק אחד על אישה שהייתה מלכה בעולם הגדול וקבצנית ודחויה בעירה ירושלים. גוברין מציינת כי היא חייתה בין קטבים: מצד אחד היא הייתה מודל חינוכי-ציוני ודבקה בלאומיות העברית ומצד שני היו באופייה ובהליכותיה יסודות אנרכיסטיים-חתרניים-אינדיבידואליסטים והיא האמינה באוניברסליות האנושית. לכל מקום שהגיעה במסעותיה הרבים על פני הגלובוס הציגה עצמה בגאווה כאישה עברייה מארץ ישראל. חייה התאפיינו בבדידות עמוקה ובמחסור. בעולם הגדול התקבלה במאור פנים והצליחה להתחבב ולרכוש ידידים רבים בכל אתר ואתר. לבושה והמראה האקזוטי יוצאי הדופן שלה עוררו גיחוך ולעג בחברה השמרנית בארץ ישראל דאז. משאת נפשה הייתה להביא ממסעותיה לארץ ישראל לקחים ושיטות חינוך מתקדמות משל פסטלוצי ופרבל, ששיטות ההוראה שלהם ליוו אותה כל חייה והיא ניסתה להנחיל אותן לטובת הנוער הגדל בארץ. לימים היא מאמצת גם את שיטתה של מנהלת בית הילדים האיטלקיה מריה מונטסורי.

מוסיפה ומספרת המחברת כי פלאום הייתה בין הראשונות שנכבשו בקסמיה של הודו. נפגשה פעמיים עם מהטמה גאנדי, אבי הודו החדשה, התיידדה וחייתה באשראם לצדו של משוררה הלאומי של הודו רבינדרנט טאגור, בעל פרס נובל לספרות. כל חייה היא ראתה בשניהם את מוריה ומדריכיה. היא החליפה עם טאגור מכתבים והוא פנה אליה בכינוי חיבה: 'שנטי [=שלומית] יקרה'. היא שהעריצה אותו כתבה עליו ביוגראפיה ['רבינדרא-נת טגור. המשורר, הפילוסוף, הסופר, המחנך, הקומפוזיטור, הצייר, המרצה והנוסע', ירושלים, תש"ו-1946, 213 עמ']. ההודים ראו בה אחת משלהם ["את אירופית רק בחיצוניותך. ה'אני' שלך הוא אסיתי ובחייך הקודמים היית כזאת גם בגופך, כשם שהנך הודית כעת בנפשך"]. בשנת 1935 יצא לאור ספרה 'בת ישראל נודדת' המביא את סיפורי נדודיה ויותר מכול את בדידותה, למרות שהיו לה ידידים לרוב ברחבי תבל. בין מסע אחד למשנהו חזרה לארץ, ניסתה לקדם את נושא החינוך ומשעייפה יצאה למסע חדש. היא נסעה למרחקים אך תמיד חזרה לארץ ישראל שאותה אהבה ללא מצרים.

פרופ' נורית גוברין, מבכירי חוקרי הספרות העברית שפרסמה עד כה ששה-עשר ספרים וערכה ארבעה עשר, בחרה לחקור דמות שולית זו. אלמלא עבודתה הבלשית היא הייתה נעלמת לעד מהתודעה שלנו. בספר מובא סיפור חייה של הגננת הירושלמית שלומית פלאום לבית לוריא שעלתה ארצה בשנת 1911. לאחר תקופת חיים בפרנקפורט דמיין, שם אימצה לה את התרבות הגרמנית לצד אנגלית, צרפתית ואיטלקית. הפוליגלוטית הזאת שלטה גם ברוסית, ליטאית, עברית ולימים גם ערבית, בנגלית וסנסקריט. בתקופת לימודיה היא נתלית רגשית במוריה שאותם העריצה ואהבה בעוד שאלה לא החזירו לה אהבת גבר. לאחר שנתיים של עבודה חינוכית כגננת בתנאים תת-אנושיים בעיר העתיקה בירושלים. ילדים מוכי רעב, נגועים במחלות וחיים בתוך סרחון, צפיפות ואלימות. היא נשלחה למשימה החינוכית הזאת על-ידי ה'עזרה' והצליחה לשפר את המצב על ידי דוגמה אישית. עד מהרה נותקו קשריה עם 'העזרה', שדגלה בהפצת הגרמנית, והיא עברה אל מחנה הלוחמים בשפה הגרמנית לטובת מגיני הלשון העברית, מאבק שנודע בשם 'מלחמת השפות'. בהמלצתו של הסופר יהודה בורלא לימדה במשך שנה בדמשק לאחר מלחמת העולם הראשונה. אישה צמאת דעת זו ניסתה להכניס שינויים במערכת החינוך בארץ, אך רעיונותיה נדחו על הסף.

מתוך הספר שלפנינו עולה, כי במובנים רבים שלומית פלאום הייתה חלוצת הנשים הפמיניסטיות בתקופה שפעילות כשלה הייתה מחזה נדיר. היא נלחמה למען זכויותיהם של נשים וילדים בימים שהאישה הייתה כנועה ונדחקה לקרן זווית. מעט נשים העלו על הכתב את סיפור חייהן באותן שנים. היא הייתה בעלת תפיסה הומניטרית ומחנכת בעלת גישה חינוכית אוניברסלית. בתוך אותה יריעה רחבה של עניין וחיים היא הזדהתה עם יהדותה ועם הרעיון הציוני.

פרופ' נורית גוברין, שאת אהבתה למסעות בכלל ולמסעות בראי הספרות בפרט הביעה בספרה רב ההיקף 'כתיבת הארץ – ארצות וערים על מפת הספרות העברית', [ירושלים 1998, 622 עמ'], נמשכה אל הדמות האקזוטית הזאת, המוגדרת על-ידה כנוסעת אלמונית. היא יצאה בעקבותיה למסע מפרך במנהרת הזמן כדי לחשוף את דמותה המרתקת של שלומית פלאום. היא מעידה כי תחילת המחקר היה מלווה בהיסוסים ובחשדנות לגבי כנותה ומהימנותה של פלאום. ככל שהעמיקה לחקור היא נכבשה בקסמה של האישה המיוחדת הזאת ומצאה שדבריה מעוגנים במציאות. נורית גוברין מגישה לנו בכשרון רב לא רק מחקר ספרותי אלא בעיקר מחקר בלשי החושף את כל צפונות הדמות הזאת, שהייתה חלוצה בתחומים רבים. היא בנתה מחדש את הביוגרפיה שלה, הסירה שיבושים שהתפרסמו בעבר ובעבודת פסיפס מדויקת של אבן לאבן בחנה מקורות והצליבה מידע עד שנתקבלה התמונה הססגונית. במסע החיפוש היא אפילו הגיעה למשרדי החברה קדישא 'קהילת ירושלים' כדי לדעת אל נכון מהו תאריך לידתה המדויק של פלאום.

שלומית פלאום לא זכתה לתהילה בחייה וגם לא לאחר מותה, מספרת גוברין. היא לא נחשבה לסופרת במובן המקובל, אבל סיפור קורותיה והביוגראפיה שלה על טאגור עוררו עניין. היא נשארה רווקה ואיש לא הנציח אותה לאחר מותה. פלאום נושלה גם ממפת החינוך, שלו הקדישה עשרות מאמרים. גוברין מציינת כי פלאום שילמה מחיר כבד על הראשוניות שלה. "היא נשארה זרה ומוזרה, רחוקה ומרוחקת ממרכזי ההשפעה". עם זאת, דמותה האקזוטית וסיפור מסעותיה עוררו את סקרנותו של הסופר הירושלמי דב קמחי. בספרו 'על שבעה ימים' [תל-אביב תרצ"ד] הוא יצר את גרטרודה שיין, בת דמותה של פלאום. הוא הכיר אותה לאורך כל שנותיה בארץ וכשנסעה למרחקים הם התכתבו והוא דאג לפרסם את רשמי המסע שלה ב'על המשמר'. קמחי מציג את הדמות המעובדת של פלאום בראי עקום ובמידה של ארסיות. נראה שזאת הייתה תדמיתה בעיני הציבור באותם ימים. גוברין הקדישה פרק מיוחד להשוואה בין הדמות הספרותית של דב קמחי לדמות הביוגרפית. היא מציינת כי שנותיה האחרונות של פלאום בירושלים היו שנות סבל, עוני, מחלות ובדידות, למעט מסירותה ללא גבול של חוה ורבה, ש'אימצה' את פלאום וסיפקה לה את צרכיה החיוניים, כפי שהעידו בפני המחברת שתי בנותיה של ורבה – פנינה הררי ודורית ביניש.

מחקרה של נורית גוברין הוציא את שלומית פרידה פלאום מן השכחה והאלמוניות והעמיד יד לדמות הצבעונית הזאת. הספר מוגש לקורא בהידור רב, והוא כולל בין השאר גם את ציוריה של פלאום, צילומים ותעודות, לוח כרונולוגי וביבליוגרפיה. גוברין הצליחה להשיב את הנוסעת האלמונית אל מחזור החיים הלגיטימי של החברה והתרבות בישראל העכשווית. דומה שהחברה בישראל עברה מאז כברת דרך ואין ספק שכיום הייתה מתקבלת בהערכה גדולה יותר כאישה שפרצה דרך והייתה חלוצה בתחומים רבים.

ספרה של נורית גוברין שופך אור לא רק על דיוקנה של שלומית פלאום אלא גם על החברה השמרנית דאז, שהתקשתה לקבל אנשי שוליים ויוצאי דופן, בעיקר נשים. הן הן שהוסיפו צבע לאפרוריות החיים של התקופה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בן ציון יהושע