תבת הזמרה חוזרת. זיוה שמיר |
זיוה שמיר היא פרופסור לספרות עברית
שכתבה וחקרה את שירי אלתרמן ופרסמה כבר שני ספרים על שירתו. בימים אלו מתפרסם
ספרה החדש "תיבת
הזמרה חוזרת" העוסק בניתוח שירי הילדים של אלתרמן.
אלתרמן הוא משורר שגם מי שלא מכיר
אותו, מכיר אותו. מי שלא קרא שירה מימיו מכיר אותו דרך שיריו המולחנים הרבים.
מכירים חלקים מחייו הציבוריים, גם אלו שאיננו מזהים כשיריו המושרים, מוכרים בכל
זאת. המבוגרים זוכרים כמובן את שירי תחילת הדרך, "כלניות" או את "כחול ים המים".
הצעירים יזהו בלי בעיה את "שיר משמר" המוכר יותר ממילות הפתיחה שלו "שמרי נפשך"
או את "ערב עירוני" שירי המחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר, אותם תירגם מאידיש. ואת
"שיר הפונדקית" מהמחזה "פונדק הרוחות" ויש עוד רבים כאלה ואלו שמניתי הם אולי
הפחות פופולאריים.
נתן אלתרמן נולד בוורשה ב 1910.
אביו ניהל גן ילדים יהודי בוורשה כבר ב1909 והשתמש בשירים מחורזים שנכתבו עברית.
אי אפשר לחשוב שנתן, הבן הקטן לא שמע ולא הושפע. דודו, אחי אמו, עסק גם הוא
בספרות נוער וערך כמה מגדולי הרומנים של הזמן לספרות נוער. אביו כתב כמה משירי
הילדים הנודעים שהושרו שנים רבות לאחר מותו. מעטים יודעים שהשיר "יש לנו תיש"
נכתב על ידי אביו של נתן.
הוא עולה ארצה ולומד בגימנסיה
הרצלייה. אביו רוצה, וגם שולח אותו ללמוד אגרונומיה בצרפת. מקצוע בו לא עבד
מעולם אך יתכן שהרגיש שהוא מאכזב את אביו כשפנה לכתוב בעיתונים. אכזבה המשתקפת
ברבים משיריו ומהווה נושא חשוב בכתיבתו.
מה הרגיש אלתרמן כשכתב את הסיפור
המחורז מעשה בפ"א סופית, סיפור בו אות המחליטה לפרוש כי כמעט לא משתמשים בה
בכתב. הסיפור עוסק ומלמד להתייחס לשונה. הוא מתאר חברה בה אנשים קטנים חלשים
ודחויים לומדים שאי אפשר לוותר על אף פרט שבה. ומלמד את הילדים, דרכם את החברה
(המקריאים לילדים) את הצורך לקבל את היוצא דופן. בן המיעוט שגם בלעדיו החברה
איננה יכולה לקיים את עצמה ויש לו תפקיד בעולם וצריך אותו כדי להחזיר סדר.
אלתרמן איש קשה מאוד, לא ידידותי.
הוא נשוי לשחקנית התיאטרון רחל מרכוס אך ניהל רומן פומבי ארוך שנים עם הציירת
מאיירת צילה בינדר, שרישום שלה נבחר לעטיפת הספר הזה ולפני שנים רבות ציירה
פוסטר שהיה אהוב בזמנו ומפורסם להצגה פיגמליון בקאמרי. בתו, תרצה אתר, הפכה
למשוררת בזכות עצמה. בהיותה בניו יורק היא עוברת משבר נפשי והוא נוסע לראות אותה
שם. את השיר שכתב לה "שיר משמר" מכירים כולם. זמרים רבים הקליטו אותו.
|
שמרי נפשך כוחך שמרי שמרי נפשך
שמרי חייך בינתך
שמרי חייך
מקיר נופל מגג
נדלק
מצל חשך
מאבן קלע מסכין
מציפורניים
שמרי נפשך מן
השורף מן החותך
מן הסמוך
כמו עפר וכמו שמיים
מן הדומם מן המחכה
מן המושך
והממית כמי באר
ואש
כיריים
נפשך שמרי ובינתך
שיער ראשך
עורך שמרי שמרי
נפשך שמרי חייך |
היא כתבה לו שיר תשובה "שיר
הנשמרת":
|
אני נזהרת מדברים נופלים
מאש.מרוח.משירים.
בתריסים כל מני רחות מכים.
כל מני עופות מדברים.
אבל אני שומרת את נפשי מהם, וגם איני בוכה.
אני זוכרת שבקשת שאהיה ברוכה.
אני ברוכה. השמים רצים.
הם אינם נודעים
בשער ראשי שלך. |
ידוע שהיה יושב מדי לילה בקפה כסית
בדיזנגוף ושותה לשכרה. הוא היה חריף לשון וסרקסטי. סיפור שהתהלך עליו בזמנו אמר
שדרש מהתיאטרון הקאמרי שאורנה פורת, השחקנית שנולדה בגרמניה והתגיירה בארץ, לא
תשחק בשום אופן במחזותיו. הוא התקרב לעולם הפוליטיקה ובמשך שנים היה קרוב לתנועת
העבודה אך אחרי מלחמת ששת הימים הצטרף לתנועת ארץ ישראל השלמה.
נתן אלתרמן (צילם משה מילנר) מתוך
ויקיפדיה |
העוקבים אחרי התרחשויות בשדה השירה
בארץ יודעים שנתן זך כתב מאמר ביקורת התקפי על אלתרמן. זך טען באותה ביקורת
שהסימטריה הנוקשה והריתמוס הקבוע, הם מכאניים ומקובעים, ולפיכך תמונת העולם
שמתקבלת בשירה כזו היא מלאכותית. הוא תוקף את הסימבוליזם של אלתרמן שאינו טבעי
אלא נכפה על השיר כדי להתאים למבנה הקבוע של הכתיבה. עוד הוא טען שהעושר של
הלשון והשימוש המרובה בסימבולים בשירי "כוכבים בחוץ" יוצרים רושם של מלאכותיות
ושל העדר רגש ממשי. וניסה להראות שאלתרמן מקובע ומנסה לכתוב שירה צרפתית בעברית.
אלתרמן נעלב. אך אומרים יודעי דבר, בסופו של דבר שהודה בנכונות הביקורת וחשב רק
שהיה צריך לפרסם אותה אחרי מותו.
אלא שכמו בימינו
מלבד הנוגעים בדבר בקרב קוראי שירה אדוקים, קוראי ביקורות שירה או באקדמיה קשה
להגיד שהייתה השפעה גדולה לביקורתו של זך. כשם שפולמוס אודות שירה הנכתבת בארץ
שהתקיים בימים אלו על דפי עיתון הארץ נשאר חשוב לקוראי ביקורות והתפלמסויות
שכאלה. אלתרמן עדיין נחשב אם לא לגדול המשוררים הרי שאחד מאלו שחיו בימינו. אלא
שמלחמת הדורות בשירה איננה דבר חדש. שלונסקי ניסה לנתץ את שמו של ביאליק וליצור
חבורה שתכתוב אחרת, אלתרמן שרצה דווקא להסתפח לשלונסקי מצד אחד לא רצה לעלוב
בביאליק ומצד שני וחיפש לו דרך ביניים.
הוא כתב שירים ממינים שונים. החל
באלה הנחשבים בעיני כל לשירה נעלה אך הוא כתב גם שירים קלילים וסאטיריים
לתיאטראות כמו המטאטא. שירים כמו "יונה, אני אוהב את השמים" או "צריך לצלצל
פעמיים". שירים שעסקו בענייני היום אותם פרסם בעיתון בטור "הטור השביעי" שקובצו
אחר כך לספר. אלא שלא רק שירים כאלה כתב. הוא כתב רבות גם לילדים ושירי הילדים
שלו היו ועדיין מאוד פופולאריים.
כשכבר כתב שירה והתחיל להיות מוכר
הוא תירגם במקביל שירי ילדים. ולא היה שלב לאורך השנים בו לא כתב דבר מה לילדים.
כמו ביאליק לפניו ושלונסקי באותם זמנים.
היו לו כינויים אחדים כמשורר. בשל
קרבתו לפוליטיקה יריביו קראו לו "משורר חצר" אוהביו החלו לקרוא לו "משורר לאומי"
כינוי שהיה מפוקפק למדי בחוגי אוהבי השירה החדשה האקזיסטנציאלית.
כשאומרים משורר לאומי עולה מיד
דמותו של ביאליק. היה זמן שביאליק לא רצה להיות משורר לאומי. הוא כתב שירים
סאטיריים נגד הרצל,
שאחד העם סירב לפרסם וכך מכיוון שלא ניתן לו להזדהות פוליטית נהיה משורר" של
כולם". אלתרמן, שכתב בעיתון "דבר" והיה מיודד עם בן גוריון לא עמד בקריטריון "של
כולם", הוא היה מזוהה. שלונסקי חריף הלשון קרא לו "בן גרוריון" אך האמת שדעותיהם
היו חלוקות על רוב הדברים. ביאליק כתב שירי ילדים וערך ספרי לימוד כמעשה למען
העם, הקהילה. אלתרמן היה בוהמיין וחי את חייו שלא למען ולפני הציבור. אלא שכמו
שאלתרמן מתייחס בשירתו לשירה של אחרים, נעמי שמר בשירה " היאחזות הנחל בסיני"
מזכירה את ספרו כוכבים בחוץ, כחלק מהמסורת הנמשכת.
בזמנו פנה ביאליק למשוררים יהודים
באמריקה וניסה לפתות אותם לתרגם את שייקספיר לעברית ובכך לעשות לעצמם שם גם
בארץ, הם לא נענו. והנה דור אחד אחרי, קבוצתו של שלונסקי שאלתרמן לא היה חלק
מהם, אך גם אלתרמן עצמו החלו לתרגם את שייקספיר לעברית. רובם לא תרגמו מאנגלית
אלא משפות שהיו אמונים עליהם, בעיקר רוסית. אך המפעל והאפשרות להעלות את
שייקספיר על הבמה הישראלית היה מבצע עצום בחשיבותו והתרגומים נפלאים, בהתאם לרוח
התקופה וגם באופן אבסולוטי.
בימי מלחמת העולם אלתרמן עובר שינוי
במחשבתו וסגנונו ומתחיל לתת את דעתו בתוך שיריו למתרחש בעם. כשכתב ספר ילדים
באותה תקופה (האפרוח העשירי 1943) הכניס שורה על נטישת גוזלים באירופה. שורה שלא
אמרה דבר לילדים אך דיברה אל המבוגרים המקריאים לילד. כשהוא רואה איך המלחמה
משפיעה גם על חבורת המשוררים המתחילים להיפרד הוא כותב שיר קצר:
"איש עם ערב הביט\
והרהר: אנה באו רעים\ לא המוות אמרנו, יפריד\ אבל הפרידו החיים"
אך כשהוא כותב לילדים באותה תקופה
הוא מחנך אותם בעקיפין ומספר להם על מייסדי הקיבוצים, המוכנים לוותר על רווחה
למען הכלל והוא מסיים את שירו "איזה מין בני אדם משונים" הוא מלמד ולגלג ובנימה
הומוריסטית עושה את שיריו לנתפסים ולא דביקים בלחץ המורים והציונות. הוא מבכה את
התפוררות החברה והפיכתה לפרטים בודדים בניגוד לאחווה המדבקת שהייתה בה קודם לכן.
אפשר רק לנסות להסביר מדוע דמותו של
יוסף התנ"כי דיברה אל אלתרמן. האם היה זה משום שהיה איש חלומות כילד. האם משהו
בביוגרפיה המשפחתית שלו שאין לנו עליה פרטים גרמה לו להזדהות עם יוסף. אותו נער
חולם שנפל לבור וסופו שנהיה מלך. אלתרמן מרבה להשתמש ברמזים והפניות לדמותו של
יוסף בכמה וכמה משירי הילדים שלו. משם, מסיקה זיוה שמיר, לוקח אלתרמן את מוטיב
המשפחה הנותנת לילד את כל המשקעים הרגשיים האפשריים: אהבה, קנאה, שנאה, איבה
וידידות ומסר של אחדות סינרגטית פנימית בין בני משפחה חוזרת בכמה וכמה משירי
הילדים שלו. יוסף שהוא גם איש רוח וגם איש מעשה גם חולמני וגם מציל את מצרים
מרעב.
אי אפשר להתעלם מהלוליינות הלשונית
בכתיבתו של אלתרמן לילדים. על פניו נראה שהשירים פשוטים וחביבים וכאילו נתבקש
להמחיז אותם בהצגות גני ילדים ובתי ספר, אך קריאה מדוקדקת מראה בהם עומק לשוני
רב המכילים אידיאות עמוקות, שירים בעלי עלילה והומור. הוא מטיף ציונות במרומז או
מלמד משהו על מי שגיבור בעיניו. הוא יכול לכתוב למשל על בנימין מטודלה, נוסע
ותייר ומלמד בעקיפין את הילד שאלמלא לא היה בנימין יושב לכתוב לא היינו יודעים
עליו וטיוליו.
במקומות אחרים אלתרמן נלחם
בסטריאוטיפים של הצבר. ובמקום יפי בלורית הוא כותב על מזכיר קיבוץ ממושקף. גם
מזכיר ולא עובד אדמה, גם ממושקף, ואת קוצר הראיה אפשר כמובן להרחיב לכיוונים
שונים ולהעמיק בכוונותיו של אלתרמן, דברים שזיוה שמיר עושה ולא מוותרת על פסיק.
היא מרחיבה, בודקת שורות שלו מול שורות של אחרים או מול התנ"ך היא מרחיבה לעבר
עולמם של משוררים כמו טשרניחובסקי ומראה איך שאב גם ממנדלי מוכר ספרים או שלום
עליכם. זיוה שמיר מרחיבה ומפרטת במקומות שאני יכול רק להכניס מילה.
הוא משנה את דעתו בהתאם
להתרחשויות בארץ. אם ב-1932 היה יכול לכתוב את השיר "אל תתנו להם רובים" אחד
השירים האנטי מלחמתיים ביותר שנכתבו המתאר את מוראות המלחמה הרי שב-1939 הוא
כותב את "זמר הפלוגות", שיר שייהפך להמנון המתגייסים למלחמה.
אלתרמן אוהב חיות וקרקסים וכותב
לילדים שירים רבים המתרחשים ומתארים חיי קרקס. קופים ותוכים מדברים, משפחת
מתעמלים סינית, לוליינים וליצנים לרוב החוזרים גם בשיריו הקנוניים. הם משמשים לו
הן כדבר עצמו לצורך תיאור והן כסמלים שונים בהתאם לצורך. הוא אוהב את הצעקנות,
הרעשנות הוולגריות. הלוליינות משמשת לו הן לתיאור הסתכנות והן אפשרות ללוליינות
לשונית גדולה. תיאור הקרקס כאמנות המקובלת כנחותה מאפשרת לו ליצר בשפת תרבות על.
"התיבה" המופיעה בשם הספר היא כמובן
תיבה המכילה דברים רבים. אך היא גם תיבה כמלה. וגם אותו עמוד בבית הכנסת הנקרא
תיבה. ותיבתו של נח ששם כמובן נפגשות כל החיות. והוא מסביר בפתיחה:
|
"מהי תיבה מזמרת?,
מה טיבה ובמה כוחה?
בשעה שפותחים אותה,
לו רק כזרת,
קול זמר עולה מתוכה,
כי חבוי בתוכה מנגנון זעיר,
הנעור בסב המכסה על ציר,
ובכוחו מתחילה לזמר ולנגן היא, |
אכן כשמה כן היא. וכבר אפשר לראות
שיר על תיבה המכיל בתוכו גם הסבר מכני לילדים. ודברים מוסווים שכאלה ישובו
ויחזרו לאורך שירתו של אלתרמן ובעזרת זיוה שמיר גם יצליח הקורא לעקוב אחרי כאלה
דברים.
את מסעה לעומק ניתוחי שירי הילדים
מתחילה זיוה שמיר עם המסכת המחורזת "זה היה בחנוכה" שנכתב ב-1933 והיה הראשון
ממחזור השירים לילדים. במסכת משחקים כלי הבית במלחמת המכבים. המטאטא הוא מתתיהו
כי יש לו זקן ארוך, הקומקום הוא פיל יווני כי יש לו זרבובית ומשקל, הפרימוס הוא
יהודה המכבי, הן בשל הלהבה, והן בשל צבעה האדום המרמז לדוד המלך. זיוה שמיר
מוצאת הרבה עומקים כבר במסכת הזאת.
במעשיה "האפרוח העשירי" בביצה
האחרונה שלא נבקעה להורים תרנגולים שוכן אפרוח. יש משהו מקברי בסיפור על משפחת
תרנגולים המכינה עצמה לחג, כי מה קורה לתרנגול בערב חג אם לא שחיטה ובישול.
|
האפרוח משתגע,
את ראשו בקיר חובט...
אי אפשר להתבקע,
אי אפשר להיולד. |
ילד לא יבין זאת. אך אלתרמן מעניק
לאפרוח תודעה משל עצמו והוא מלא חרדות. חרדות קיומיות של מבוגרים, חרדות ששכחו
אותו. חרדות שאחיו ימשיכו בלעדיו.
אין ספק שילדים קטנים חשים בחרדות
שונות ויכולים להזדהות, גם אם לא להבין, את החרדה שאלתרמן מתאר. בהמשך החרדה
הופכת למאבק אדיפאלי ולמאבק מציאת מקומו בעולם של ילד הזקונים. כמו במקומות
אחרים בשירתו אלתרמן רומז לסיפור יוסף. ואם זה לא ממש ברור הרי שברגע מסוים
חרדים הוריו כי "טרף טורף" אלא שסיפור האפרוח המבוהל שלא נבקע מסתיים בכי טוב
כמו בשירי ילדים.
במעשייה "מעשה בפ"א סופית" אפשר
לגלות יצירה שעיקרה בתחומי הפסיכולוגיה של יחסי הפרט והחברה. יש בה תיאור של
נצחונו של ילד (אות הנראית מוזר) ביישן שסופו שהוא מביס את הסביבה העוינת
והמחרימה וגורם להכיר בשקרים מוסכמים ולשנות את דעתה.
הסיפור נסמך ומזכיר את הברווזון
המכוער של אנדרסן אך אצל אלתרמן דברים אינם באים כפשוטם, אלא נרמזים בדרכו שלו.
הוא איננו מזכיר את הברווזון אלא כותב על חרטומן, שגם הוא סוג של ברווז.
אלתרמן בוחר לכתוב על פ"א סופית,
אות שאיננה מופיעה הרבה בכתב וילדים בדרך כלל מתקשים לכתוב. האותיות המבזות את
הפ"א הן בשל מראיה והן בשל אופייה והיא עושה מעשה ויוצאת מהאלף בית ואז הן מגלות לפתע:
|
עופ לא עופ...
תף לא תפ..
סוס לא שט...
ברז לא נט... |
העולם כמעט חדל מלפעול. האותיות
מזמינות אותה לחזור ולהצטרף. והכול בא על מקומו בשלום.
אך אם קוראים היטב, אין סוף טוב
לסיפור. האותיות אינן מתחרטות על הבוז הקודם ואינן מגנות את צרות ראייתן. הן רק
מוכנות להפסיק להקניט אותה, כי אי אפשר בלעדיה. "הסכמה כללית" של החברה המגנה
יכולה להשתנות ברמות מסוימות, אם כי לא ממש לשנות את הדעה שמתחת לפני השטח.
האם זה סיפור תמים? ממש לא. מלחמת
האותיות מתחילה בחופשת הילדים, אך לא הילדים הם הבטלים אלא הספרים הם הבטלים
מקוראים וכך פורצת המלחמה. היא פורצת מן הבטלה. בעקיפין רומז אלתרמן לצורך
להעסיק ילדים בחופשה אך לא זה החשוב מכל בסיפור. האות המגונה מתוארת על ידי
האחרות: רגלה רגל חסידה ואפה אף פיל, מעלה זיכרון קריקטורות אנטישמיות. על קבלת
האחר מדבר אלתרמן. נגד שנאה חינם וחסרת סיבה המסתמכת על סימנים פיזיולוגיים. את
מסע המלחמה מתחילה האות יו"ד הקטנה והתלושה ביותר. אם מתוך רגש נחיתות ואם מתוך
סיבות משלה היא מפנה נגד האחרת את תשומת הלב של כולן וגורמת לפרץ שנאה אל האות
השונה חרופת האף.
מי שמחזיר את הסדר לעולם היא האימא
היוצאת למרפסת וקוראת לבנה יוסף. היא לא יודעת על המלחמה. אבל היא מביאה לשימוש
מחדש באות. ושוב, יוסף. אותו יוסף שחוזר אצל אלתרמן. אלא שכאן כמובן נוסף הצליל
של להוסיף וסוף.
המחזור האחרון בספר התיבה המזמרת
הוא "שירי שיחתן של בריות" קבוצות של חיות במספרים שונים וממקומות שונים על
הגלובוס מדברות בגוף ראשון רבים, מקהלה מדברת, המתארת את אופיין ומעיהן. אלתרמן
מאניש את החיות וגורם לילדים לזהות בעקיפין טיפוסי אדם שונים. סנאים מרמיטות
פרות משה רבנו טווסים צבים ג'ירפים זיקיות וסייחים. כל אחד ותכונת האופי שלו.
|
התוכיים אומרים:
האחד (זה הקט המחדד מקורו
אנחנו תשעה תוכיים
תשעה עופות לא שתוקיים.
כל לשון מאנגלית עד שפתה של מליה,
נדבר. כל שפה, מרומית עד תרכית.
יש אומרים כי אי שם בהרי הימליה,
יש אפילו תוכי המדבר תכית.
הטווסים המואשמים ביוהרה אומרים:
אבל מה לעשות? בשעה
שזנבות טווסים נפרשים
הלא אין להכחיש כי שאר
כל העופות הן פשוט אפסים.
הג'ירפים לא רק מספרים, אלתרמן כותב כך:
אנחנו ג'ירף וג'ירף וג'ירף
משנה ונפלאת סגלתנו.
אנחנו
הגענו
לגבה
רב, לא הגיע אליו בעל חי זולתנו. |
כך שלא רק האנשה המקרבת חיות
לילדים, אלא גם צורת הכתיבה עצמה יוצרת מימד שהראיה משתתפת בו. השירים אינם
פשוטים. הקורא הצעיר יקבל רסיס ידע בהיסטוריה, מדעי החברה, פסיכולוגיה פואטיקה
ופוליטיקה.
אם בשירת המבוגרים ישנם פונדקים
ופונדקאיות, יין, תיבות נגינה, נוודים ועוד מיני זרים, לילדים הוא מעדן את סמליו
כמובן. מקרב את עולמם ומרחיב את אופקיהם מתוך השירים הנראים כה פשוטים וכה
מתנגנים מעצמם. את החיות הילדים מכירים בחלקם, את תכונות האנוש הם לומדים מהשיר.
החיות בשירים הן בעלות כל חולשות האנוש. גאווה ויהירות, עצלנות וחוסר מחויבות,
רגשי נחיתות ורגשי עליונות, התחסדות וצביעות, גסות המתחפשת לעדינות ואגוצנטריות
המתחפשת לאנינות של בני תרבות.
מה יבינו הילדים? ילדים מפנימים.
השאלה מה יבינו ההורים, המורים והגננות. אלו הקוראים על עצמם והמקריאים ואמורים
לפרש לילדים.
כפי שכבר כתבתי, זיוה שמיר מצליבה
ומעמתת שירים שונים מתקופות שונות. דברים שאלתרמן כתב באותה תקופה ל"מבוגרים"
בניגוד או השלמה לילדים. מול התרחשויות היסטוריות ומול כותבים אחרים. היסטוריה
יהודית והבנתו את הטבע. את חיי העיר, את שולי החיים המבדחים המעציבים פורצי הגדר
הנורמטיביים ויוצאי הדופן. על כל אלה ועל הרבה דברים נוספים יש לאלתרמן מה להגיד
ברוחב ראיה. לעתים הנאמר ברור על פניו לעתים צריך את עזרתה של זיוה שמיר לרדת
לסוף ועומק דעתו של אלתרמן.
בספר פרקים נוספים שלא התייחסתי
אליהם. הספר מעניין מאוד. מרחיב דעת. בסוף כל פרק נמצא השיר או המעשייה אותו
מנתח הפרק. כך שאפשר לא רק להתרשם מהניתוח אלא לבדוק ולמצוא את הדברים עצמם
בשיר.
אוהבי שירה ייהנו מאוד מהניתוחים
בספר. אנשים שאינם קוראים שירה או שתופסים את עצמם כלא "מבינים" יגלו כמה דברים
אפשר למצוא בשיר, גם כשעל פניו כולו סיפור על אות או תיש. אולי זה ינציח בהם את
הרגשת "הלא מבין" אך מצד שני יעניק להם מימד של עומק ויתכן שבמקום משיכת יד חצי
מבטלת מול שיר הם יתחילו לחפור. נכון שלא כולם יכולים להגיע לעומקים של זיוה
שמיר שהיא אמונה על שירה וניתוח שירים. אבל כל אחד יכול בסופו של דבר להבין
צירופי מלים.
כתב:
דן לחמן
|
