|
חלק א: מת בארץ
יונה וולך מתה לפני עשרים שנה, למרות זאת היא לא נעלמה מן המרחב שלנו. יונה וולך הפכה למותג מאוד אקסקלוסיבי בשנים האחרונות. כן, היא מאוד מבוקשת אף שאין לה אפשרות להגיע בעצמה. הנוכחות שלה עדיין מורגשת והיא עדיין "בועטת" אף שחלפו כל כך הרבה שנים. לאחרונה הייתה התעוררות כאשר האהוב האחרון שלה יובל, שחזר בתשובה, ביקש למנוע הלחנת שיריה. בסופו של דבר התרצה ושיריה שוחררו מכבליו. לו יכולה הייתה להציץ בהתפתחויות, שהתרחשו כאן בשני העשורים בוודאי הייתה מוצאת, שהעולם הווירטואלי הוא סוג של עולם הזייתי, אשר היא בדרכה בנתה אותו עוד לפני שאנו חלמנו על כך, ועל כך בהמשך. יונה וולך נחשבה למשוררת פרובוקאטורית, אולי כי נולדה לתוך מדינה קטנה ושמרנית והקדימה את זמנה? אחת הפרובוקציות הבולטות בחייה היא השיר תפילין שיר שפורסם בקובץ אור פרא (עמ' 50), שיר שהכניס אותה לתודעה הישראלית כמשוררת הבהמה, ולא סתם בהמה אלא בהמה מיוחמת. כינוי שהדביקה לה פוליטיקאית בעימות טלוויזיוני. למי שאינו מכיר את השיר מן הראוי לציין כי בשיר המשוררת מאחה שני עולמות: עולם הקודש באמצעות תפילין, ועולם החולין באמצעות התייחדות וידע בשרים. כמובן, זיקה שעוררה סערה ציבורית בסדר גודל שלא היה מוכר. אם ננסה להיזכר במעוררת הסנסציה לא נצליח להיזכר בשמה של הפוליטיקאית שחיפשה לה סקופ צהוב, אולם וולך נשארה בתודעה. במסגרת הלימוד האקדמי לא פגשתי בשירת יונה וולך עד אשר החלטתי לכתוב עבודת מחקר. הרבה רכילות הייתה ומעט משירתה ידעתי. ההכרות עם השירה הייתה הכרות עם השירה שלימדו אותי בתיכון, ביאליק - טשרניחובסקי. לביבות וקניידלך אם תרצו. למדתי ללמד שירה שמרנית, שירה שהכריזו עליה שירה לאומית. ביאליק ואלתרמן. את שירת וולך הכרתי מאוחר בשנות השלושים לחיי כשחיפשתי מה לחקור. אני מתוודה שממש לא הכרתי את שירתה ולא היה ממה להתפעל וממה להתרשם. ועל כן משפגשתי את כתיבת וולך זה היה בעבורי גילוי מרעיש. וולך הצליחה להעביר אותי באמצעות יצירתה תהליך התוודעות לעולמה, אף שלא היינו חברות, ומעולם לא פגשתי אותה פשוט התאהבתי במשוררת, התחברתי לכל מה שכתבה, לפיצול האינסופי שהיה בה. לעולמות שבנתה לה. מצאתי בשירתה שירה אמיתית. היא לא חסכה מעצמה וגם לא מן המושאים עליהם כתבה תיאורים, שאם אצטט חלק מהם בהרצאה הקרובה, בוודאי חלק מכם יחושו אי נוחות. אך שירה טובה בעיניי אם מתקיימים בה שני דברים. האחד היא גורמת לתגובה של הקורא. סוג של תגובה, הווה אומר שלא נותרת אדיש לשיר. השיר גרם לך לאיזו חבטה, מכה ולפעמים מכה בבטן הרכה שלך. והדבר השני שצריך להתקיים כדי להגדיר שירה איכותית, שירה שעם השנים משתבחת. שירה המתקיימת ושורדת היא שירה איכותית. הנה ראו כמה משוררים מנסים לחקות את שירת יונה וולך. ולא אחת שומעים משוררים שמקבלים עליהם את המחמאה להיות מושווים ליונה וולך. מי הייתה וולך? וולך נולדה ביוני 1944 ונפטרה בספטמבר 1985. היא נולדה למיכאל ואסתר. בית ההורים מופיע בשירתה ואני אתייחס לכמה שירים שמקבעים את זיכרון המשפחתיות בשירתה. השיר הראשון הוא שיר ללא כותרת:
שיר מרובע שמחזיק מעט מילים אך מתאר את תחושת האובדן של הדוברת. הדוברת משווה בין האובדן של האב לתחושת האובדן של אנשים אהובים. האין שמשתלט על חיי האדם בולט בשיר הקצר. השיר הוא שיר שיש בו גלישות מטור לטור כמו נאמר בנשימה אחת, נשימת כאב אחת ללא הפסקה, ואשר לא נגמרת לעולם. כלומר השיר מתאר בתמציתיות את הגעגועים והדאגה של הדוברת לאביה. השימוש בשורשים כ.ב.ש וא.ב.ך מלמד על זהות משותפת בין הבת לאב. משמעות הפועל כובשת בשיר היא: מעלימה ומטמיעה בתוכה. הפועל מתאבך משמעו: מתהפך ונעלם באדמה או בעשן. המשוררת מצליחה לשדר לקורא מסר של שותפות גורל בינה לבין אביה המת. אביה מתואר כישות חיה כבעל נוכחות, כאדם עמו היא מנהלת דיאלוגים. דיאלוגים העוסקים בשאלות הגדולות של החיים שעמן נאלצה להתמודד בשלב מוקדם בחייה. יש לשים לב שהשיר הקטן והמצומצם כל כך מרוכז בכאב הטורים פותחים כולם באות א' ואף בצליל A.
יונה וולך הייתה בת ארבע כשאביה נהרג בתום מלחמת השחרור ב 1948. זוהי חווית ילדות שטבעה בה את התפתחותה הנפשית השסועה. העדר דמות אב שעליה תוכל להישען. היא הייתה יתומת מלחמה אף שלא נהרג אביה בקרב אלא מטעות כדור תועה. בריאיון להלית ישורון בחדרים 4: "סתם, שעתיים אחרי שביתת הנשק. בגלל טעות בקשר. לא צריך היה להילחם שם. פשוט טעות. פתאום הוא התרומם. לא צריך היה להתרומם. זה בכלל לא צריך היה לקרות". חוקר הספרות מחזיק לא רחוק ממנו את ספת הפסיכולוג ולפעמים ביודעין או שלא ביודעין משכיב את הנחקר על הספה של פרויד. אפשר לומר שוולך חיפשה כל חייה את דמות האב, אך כיוון שלא הייתה לה דמות אב או לא נותר מדמות האב זיכרון לא הצליחה למצוא את דמותו. מה כבר יכולה ילדה בת ארבע לזכור מאביה? בשיר הבא היא מנסה להעלות את זיכרון האב. בשיר בכל שנה בקיץ (אור פרא,80) נמצא את תמונת האובדן:
השיר נכתב שנים לאחר מות האב, אולם ניכר כי השפעת המוות על חייה היא מרכזית. תחושת ההחמצה והאובדן של הבת לא פגה עם השנים, אלא הולכת ומתחדשת מדי שנה בקיץ. כפל משמעות של המלה פורח בבית השני, האחת במובן פריחה-שיא החיים, והשנייה: סלנגית- נפרד מן החיים. המוות מופיע גם בקובץ שירה בעמ' 38:
תמונת העדר האב הפכה לתמונת תשתית בשירתה. בכלל ההתעסקות עם שאלת העומק מעסיקה את המשוררת. היא נוגעת בדם ברבים מן השירים. כתבה: שושנה ויג |
ייחודי וקמו לה מאז המון חקיינים ואפיגונים. שושנה ויג כותבת עליה בדבקות ומתוך הערצה
לכתיבה, ואפילו מתוך הזדהות עם התכנים. עם זאת, כדאי לזכור שיונה הייתה בחלק משיריה דמות
שנויה במחלוקת. השיר שלה על התפילין שהיא מעבירה על הדגדגן יצר התנגדות גם בקרב רבים משוחרי
שיריה, ובשעתו המשוררת זלדה ניתקה את קשריה עם המשוררת וולך. משורר אכן ראוי לחופש היוצר, אך
כאן עומדים בסתירה שני ערכים זה מול זה: חירות האדם מול כבוד האדם. גם משורר,גם אמן, ובכלל
כל יוצר הנהנה מחופש היצירה צריך לשמור על כבודם של ערכים ושל אמונות. לכן עם כל הערכתי
ליונה וולך ,שהיא הערכה ספרותית, אני חייב לומר שעמדתי אמביוולנטית.
ניתקלתי בתגובתך כאן ואני אנסה להתייחס לתגובתך בכבוד הראוי אף על פי שהצלחת לעורר את
מחשבותי באשר לתפיסתך את היוצרת. אתה מדבר על יחס אמביוולנטי. האמנם? מכתיבתך אני
מגלה שאינך חס על היוצרת ואתה אף מנסה לחדד עמדתך על שום מה? על שום שיר אחד, ומה עוד
הקהל שמצטרף אליך כאן עונה בקול ענות חלושה על מה? מגדיר את היוצרת כקול נשי, ומה עוד
מגדירים את מיטב שירתה בעזרת כף יד אחת.
בלשון עדינה אינכם יודעים על מה אתם מדברים!
א. וולך כתבה את השיר ההוא תפילין ואולי ביקשה לומר לכם הגברים שאינכם יודעים לענג
אישה? אה אולי היא ביקשה לומר לכם שבמקום להתפלל לאל האחד והיחד תנסו למצוא את המקום
האחד והיחיד שמצליח לעורר באישה סיפוק? כשהיא כתבה יש סקס אחר היא התכוונה לכך שרוב
הגברים לא מצליחים להבין את הצרכים האמיתיים של הנשים. אהבה אינה משהו שהיא הצליחה
לפגוש בחייה הקצרים, אולי היו כמה הבזקים בדמות יחסים עם בני אנוש אבל אהבה היא כנראה
לא הצליחה למצוא. מדוע, כי אנשים כמוך בדיוק שפטו אותה על שיר אחד או שירים שבהם היא
כתבה את האמת שלה, האמת שאתם לא מצליחים לענג אישה.
ב. שירת יונה וולך תופסת מקום בארון הספרים, ההוכחה היא שהנה עשרים שנה אנו מדברים
עליה, ומה עוד שאנו עוד נדבר עליה רבות. חבל מאוד שהיא סיימה לכתוב בגיל 41, היה לה
עוד מה לכתוב לנו. אנו פשוט לא ידענו לקבל אותנו ותהתגובות שלך אורן אינן
אמביוולנטיות הן תגובות שמגיעות מנטייה דעה קדומה. מי שמכתיר אותה בזכות שיר אחד בל
ידבר עליה. היא לא משוררת של שיר אחד.
הצלחת להרגיז אותי, ערב שבת אני צריכה להדליק נרות שבת ולהתפלל שמאז השיר ההוא תפילין
הפנמתם מה אישה אוהבת...
דבורה
ההודעה שמיועדת לאורן? את כנראה ממש ---. בלפור בכלל לא הגיב כאן...----...ומהר!!!!!!!!!
חיה
לומדים משהו חדש.
אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. לא צריך להגזים. אני לא אבכה , מקסימום אקבל בחילה אחרי שהצחוק
יעבור.
אבל לא רק בחילה אני אקבל, אלא גם המשך ישיר לתובנות שהיו לי זה מכבר: תובנות שאין לי מה לחפש
בשירה ישראלית מעבר למה שכותבת המאמר מכנה "שירה שמרנית, שירה שהכריזו עליה שירה לאומית".
אין מה לחפש בשירה ישראלית מסתבר, אולי בחנויות ארוס.
כבר התפתחות אבולוציונית נהדרת ומבורכת
תפילין ודגדגן ?
לשיטתך, לא ייתכן ששתי האפשרויות תתקיימנה זו לצד זו.
אם תשאל אותי, יונה וולך מבטאת את הקול הנשי ("אבשלום", "תנין אשה" "כשתבוא לשכב איתי תבוא
כמו..." וכו´) ואת קולנו כחברה ("אם תיתקע במסע אל אס די", "שיר", "שם יש" וכו´). די בכך להוות אבן
מאבני היסוד של השירה הישראלית.
אתה מבין, שירה אינה מועדון גברים סגור. שירה היא הפצע השותת של התרבות. אין לה צורה חד מימדית:
היא הכל ולא כלום.
משוררת ייחודית. אין פרצה את גבול השירה הנשית לטעמי, היא אינה כותבת נשית כי לטעמי היא לא
האמינה בהגדרה הזאת!
שושנה
לגמור את בנה... תחושה גופנית או איך בטנה ריקה?
נכון הוא שוולך ז"ל מערבבת את הגבולות של גבר/אשה מציאות/פנטזיה, אבל בסופו של יום קשה שלא
להבחין בנשיות המתפרצת של שיריה.
אני מאד ממליצה לך לקרוא הביוגרפיה שכתב עליה יגאל סרנה. עוצר נשימה.
קביעות שמצמצמות את היוצרת. לכתוב כמו אישה או לכתוב כמו גבר לכתוב בקול נשי
או לכתוב בקול גברי מצמצמת את וולך. או בכלל כל כתיבה. הלוואי שיכתבו עלי פעם
שאני מבטאת לא רק את הקול הנשי אלא את הקול של עצמי כיוצר/ת במרחב בגלובאלי.
לכתוב רק כקול נשי מנמיך את וולך.
שושנה
אני חושבת שהאותנטיות בשירה שלה נובעת מזה שהיא נאמנה לעצמה ולמי שהיא. בין היתר, היא גם
אישה, גם ישראלית, גם קצת שרוטה ומאד... אנושית.
תסלחי לי, אבל הביטוי "מבטאת לא רק את הקול הנשי אלא את הקול של עצמי כיוצר/ת במרחב בגלובאלי"
נשמע כמו גיבוב יאפי-פלצני שלא אומר כלום לאף אחד. האמת, את מבינה, אף פעם לא פוליטיקלי
קורקטית. היא בדרך כלל מעבר לנסיון להחניף.
מדברייך על מה את מתלוננת.
וולך היא בוודאי משוררת, שירתה מתקיימת עד כה לא רק בשל היותה
שירה נשית. היא מתקיימת בשל התעוזה שלה. בשל היצירה החד פעמית
שהיא יצרה. יש לי סימפטיה למשוררות ולוולך יש לי סימפטיה
מיוחדת...
תמתיני להמשך הסדרה?
שושנה
השאלה האם הייתה באמת משוררת גדולה.
אוהבי שירה רבים טוענים שיש לה חמישה שירים חשובים וזהו. נכו אמנם שכל אחד מונה תמיד שניים או
שלושה המקובלים על כולם ווסיף עוד שנים שלושה לטעמו.
אך המכלול הגדול,.
האם החרה שושקה יכולה לנתרח לעומק כמה מהשירים הפחות מקובלים שלה ולהוכיל לנו את גדולתה?
יונה וולך הייתה אישיות פרובוקטיבית עם הפרעה דו קוטבית כנראה. דבר שלא אומר כלום על שירתה.
השאלה האם הייתה באמת משוררת גדולה.
אוהבי שירה רבים טוענים שיש לה חמישה שירים חשובים וזהו. נכון אמנם שכל אחד מונה תמיד שניים או
שלושה המקובלים על כולם ומוסיף עוד שנים שלושה לטעמו.
אך המכלול הגדול,.
האם החברה שושקה יכולה לנתח לעומק כמה מהשירים הפחות מקובלים שלה ולהוכיח לנו את גדולתה?
שבעיניי היא רוויה בדעות קדומות...
שושנה ויג
את מאמריך הבאים.
האופיו ובמראהו לאביה שלה למרות שהיא ינה מצליחה לזכור איך אביה נראה או התנהג
הייתי רוצה לדעת אם מישהוא מכיר את השיר "תן למילים" של יונה וולך ויכול לספר לי עליו במקצת
שושנה
לרצונות של הקוראים . כל הכבוד. אגב, לא הבנתי כל כך מה רצתה ממני הכותבת דבורה
ברניקר.
השיר "תן למלים" מופיע בקובץ "צורות" ספר שפורסם במהדורה ראשונה בשנת 1985, העותק
שנמצא בידי הוא עותק מן המהדורה השמינית שהתפרסם בשנת 1993 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
השיר פורסם גם בספר "ת ההכרה נפתחת כמו מניפה" ספר המכיל את מיטב יצירותיה מכל קורפוס
יצירתה. כלומר וולך כמו רבים מן האמנים ידועי השם לא זכתה לראות כיצד הפכה יצירתה
לנדרשת.
השיר "תן למלים" הוא השיר הראשון של הקובץ כולו עמ´ 5. הכותרת של הסדרה שאני כותבת
כעת לקוחה מאחד משירי הקובץ "לחיות במהירות הביוגרפיה" המופיע בעמ´ 104. השיר הכתוב
בשטף אחד ללא עצירה וללא הפסקה. אין בו סימני פיסוק ולשיר יש מבנה מעגלי באמצעות
הטור הפותח והטור המסיים. "תן למלים לעשות בך" התבנית הפותחת היא התבנית המסיימת אין
הפסקות אין חלוקה לבתים אין עצירות באמצעות סימני פיסוק. הטור הזה משובץ גם בין טורי
השיר גם הטור השישי זהה. המילה תן שהיא מילה בציווי היא פועל שבאמצעותו מצווה הדוברת
מן הנמען לתת למילים לנהוג בו. לעשות בך- המלים הן שינווטו אותך. ומדוע הדוברת פונה
אל הנמען בטון הבקשה והציווי, כי יש למלים טבע משלהן, זו לא המצאה אלא טבע המלים
לברוא. זה בהחלט מתקשר לטבעה של וולך כיוצרות לברוא עולמות. כדי לתת למלים לעשות בך
עליך להיות חופשי, "אלו תכנסנה בך תבואנה פנימה" למלים חיות משלהן, כבר בספר בראשית
אמר אלוהים והעולם נברא. גם וולך כיוצר, על לשון בורא בראה עולמות במילותיה. זוהי
אמירה שיש בה אמירה ארס פואטית. מנין אני כותבת אני כותבת בזכות המלים.
יכול להיות שהסטודנטית שפנתה אלי ניסתה לערער על התזה שלי בה אני מנסה להעיד שיונה
וולך כותבת תוך זיקה לחוויות הביוגרפיות שלה. אין זה בכלל משנה. יונה וולך כיוצרות
כותבת על כל הספקטרום. היכולת של היוצר היא לברוא עולם ואולי אין זה משנה אם החוויות
שאותן הוא בורא במלים שאובות מעולמו. הגישה המחקרית כיום כבר אינה מתעלמת מן
הביוגרפיה כפי שהיה נהוג בשנות השבעים של המאה העשרים.
בשיר תן למלים מבקשת הדובר לומר לנמען יש למלים כוח חיים, הן יכולות לחולל את החוויה,
יש להן לעשות צורות מחדש. הכתיבה היא הרבה פעמים כדי להחיות את החוויה מחדש. ברגע
שהרגע חולף הוא הופך לחלום וכאן היכולת של המילה לברוא את החוויה מחדש. הכתיבה מחייה
את החוויה לדעת הכותבת.
"...הבן תבין כי אלו תחיינה
לך אותה חוויה ופרושה כטבע
כי הן טבע ולא המצאה
ולא גילוי כי כן טבע
תעשינה טבע דבר בך
כמו שתן מין חיים למילה
תן למילים לעשות בך"
אקווה שהמלים הסבירו לך בטבעיות מה שביקשת לדעת...
אעיז להוסיף שהמשוררת מורה לנמען בלשון ציווי, וזאת בעוד שהנמען מתבקש להיות פאסיבי. הנמען חייב
לתת למילים לבצע בו את זממן. החופש הוא בכניעה. צריך לצוות על אדם כדי לשיגיע לחופש.
מילים ולא אותיות, מילים ולא משפטים. מקרי או מכוון?
הפניה לנמען בגוף שני, יוצר קרבה לכאורה אך לשון הציווי רומזת על יחסי שררה. דבר והיפוכו, גבולות ללא
גבולות.
מפני שהם אמרו את האמת שלהם, וחיו את התחושות שלהם
למרות המחיר החברתי הכבד, והביקרות שחבטו בהם.
יונה וולך נפטרה מסרטן אם אינני טועה, כך אמרה לי
מורתי לספרות, בן זוגה באותה תקופה טיפל בה בנאמנות
כל אותה תקופה זו.
פשוט מרתקת.
www.oktober.co.il
ובכל זאת - כל אחד מהם מצא דרך ביטוי שונה.
אני תוהה - מדוע להתחיל דווקא מחוויה זו? זה לא מפשט את חווית ´הכרה
נפתחת כמניפה´?, נותן רציונליזציה חלקית ושטחית לתופעה מורכבת פי כמה?
כמו שאינני מחבבת את הזיהוי שלה כ´קול נשי´ או ´פמיניסטי´, שמשטח את
הטקסט - כך אינני מחבבת הצמדות לטענות פסאודופסיכולוגיות.
עניין שני - השיר תפילין אכן עורר פולמוס סוער. אבל זה שיר אחד מיני
רבים ולאו דווקא המשובח שבהם. הפולמוס הזה בזמנו עשה רק טוב ( לדעתי)
לוולך, כי משך רבים להתעניין בשירתה המיוחדת והעמיד באור מגוחך כמה
מנבחרנו הנכבדים בכנסת. אבל כפתיח לדיון בשירתה, זה גורם לה עוול.