אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יש עבר שנברא לחולמים - חותם הזמנים בשירת התאומים


התמונה של בן ציון יהושע

האחים הרצל ובלפור חקק האבות המייסדים
האחים הרצל ובלפור חקק האבות המייסדים

הרצל חקק, הזמן הגנוז, הוצאת שלהבת, ירושלם תשס"ד, 160 עמ'.

בלפור חקק , זריחה בין הזמנים, הוצאת שלהבת ירושלם תשס"ד, 160 עמ'.

שירתם של הרצל ובלפור חקק הולכת וקונה לה מקום של כבוד והערכה בשירה העברית בזכות ייחודה ובזכות היותה שירה המחפשת משמעות. ליוויתי אותם וכתבתי עליהם לאורך שנות כתיבתם, מאז 1970. השניים נראו כאפיזודה ספרותית בזכות היותם משוררים תאומים וחתני התנ"ך, ששירתם כונסה בקובץ אחד כאילו היו רוח אחת ונשמה אחת. מתי מעט הבחינו כבר אז במשוררים בעלי השמות הייחודיים בעוצמה הטמונה בשירתם ובעתיד הספרותי המחכה להם. היו שהתייחסו אליהם בציניות, אולם המסע בן אלף המילין שהחל בצעד ראשון לא פסק אלא תפס תאוצה והשניים, כל אחד ושירתו האישית. פירות הביכורים הניבו פירות בשלים וכיום צועדים השניים בבטחה בחזית הספרות העברית בכלל והשירה העברית בפרט. בה בעת, שניהם נבחרו בזה אחר זה למלא את תפקיד יו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל.

הצופה מן הצד רואה אל נכון בשירתם מסע מתמיד ומעמיק בעקבות דור האבות. בעיניי זהו ניסיון נואש ואמיתי לעצב חזון אישי חדש – תוך הישענות על מקורות קדומים, על אבות קדומים, על ניצוצי אלוהות ועל חזון משיחי. כתיבתם נעשית מתוך נחישות לשמר את הזיכרון כמעשה של הצלת תרבות. גם בספריהם הקודמים ניכר המאבק הזה בשיכחה המאיימת למחוק את העבר. "יש עבר שנברא לחולמים, זה מקדש/ שייבנה לימים, הנה הם / מעפרם קמים/, גרונם יבש/ אהיה להם לפה", כך שר הרצל חקק בשירו "דברי הימים" (הרצל, עמוד 57). יש תחושה עזה של מחויבות לדובב את המתים ולספר את סיפורם שלא יישכח. וכך כותב בלפור: "והריני מעיד נוכח המצבות/ שבתוכי נושא אני דור אבות./ ---צעדתי בתוך עקבותיכם / בכל השבילים ובכל הגווילים/ אבל בכל עת סיפרתי/ את הסיפור/ שלי" (בלפור,עמ' 56). שירתם מגלה נחישות לפרנס את ההווה במשאבים הרוחניים של האבות המייסדים שגוועו.

ברבים משיריהם בוחרים התאומים להיות לפה לדור האבות, אך בה בעת זהו חיפוש אחר אלים חדשים, ניסיון למצוא יסודות אלוהיים מקודשים בדור הקודם. כך נמצא האלהה של דור האבות ושל משוררים קדומים, המופיעים בשיריהם. האבות המייסדים מייצגים את הזיכרון ההיסטורי שאסור לו לכלות מן העולם. כל האבות הקדומים עדיין חיים, עדיין מכשפים את ההווה, משכרים את העולם הקיים ורוחם עליו: "נשמתכם, אתם כאן, עכשיו חיים" , שר הרצל בשירו (שם). העולם אינו יכול להתנהל בלעדיהם, אסור לעולם לשכוח אותם: "עכשיו שאינם, אימרו להם גם אתם / כמה הם חלק מכם, מכל ההיסטוריה" ( עמוד 56). ובלפור כותב בשיר שכולו עוסק בחיפוש הזהות: "שורר את שיריך כמו היו השבעות/ כמו היו לחשים כמו היו נבואות/ ואת שמות אבותיך ואבות אבותיך/ מבראשית עד דור אחרון/ יעברו כולם לפניך/ כבני מרון כבני זיכרון" (עמ' 55). יש בשירתם של האחים קרבה לשירה העברית הקלאסית, שבה מצאנו מגמה של המרת הקירבה לאל בקדושה בתוך העולם, חיפוש של קדושה בזמן החדש. אחרי חורבן בית הכנסת והעולם הישן, משכן הרצל חקק את אביו בתוך השירה, בתוך העולם החדש הנכתב על ידי דור הבנים: "איזו משמעות תישאר./ חרב בית הכנסת, חרבה הנבואה / ונשמתו מול הרוחות, מבקשת משכן לשורר/ מרחפת ביתי, מבקשת אותי" , ובהמשך: " והיטב ידעתי: / זה הבית של שירי " ( עמוד 61). ובלפור ממיר את בתי התפילין של סבא בבתים של שיר. סבא כותב בתים של תפילין "בחרדה באימה/ ותחתיו רועדת כל האדמה/ שאם מחסר אות אחת/ או מייתר אות אחת בגווילו/ נמצא מחריב כל העולם כולו" (עמ' 31), והוא פונה אל סבו "לו ידעת סבי, אב בית דין/ איש נישא וחכם - / אני כותב בתים של שירים/ וגר/ בתוכם" (שם). בכך מקדש המשורר את החולין ובתי השיר הופכים לבתים מקודשים. העבר מקבל המשכיות בבחינת "הישן יתחדש והחדש יתקדש" כלשונו של הראי"ה קוק. ובמסגרת מאמר זה לא אפרט את הארמזים הלשוניים ביצירתם. הקורא את השירים שומע את השורות מהדהדות את זכר הפסוקים מן המקורות היהודיים (תנ"ך, מדרשים, קבלה, סידור התפילה, שירת תור הזהב ומקורות אחרים). גם הלשון השירית היא ביטוי לשימור הזיכרון התרבותי.

המשוררים חיים בעולם חדש, אבל הם מבקשים לראות למרחקים, כנביאים הצופים לבית ישראל, לעולם כולו: "עליתי על גג ההיסטוריה, גג העולם/ ראיתי נופים למרחקים", כך שר הרצל חקק (עמוד 10), והוא מגלה מעל הגג את הפחד המוביל את כולם: " יש פחד, פחד הטובעים, פחד הנמחקים". ובשיר אחר הוא כותב: "הרגשה אילמת/ שההיסטוריה נעלמת" (עמוד 85). וכך בשיר "היינו כחולמים, עתה מדממים" הוא חש את אימת המחיקה וההיעלמות: "שם ראינו/ כמה אנו נעדרים נוכחים" ( עמוד 112) . הצו של המשורר הוא לשמר את ההיסטוריה ואת הזמן, כי רק במכלול החי של כל הרבדים, יש משמעות ויש טעם לקורה, לחיים, להמשך. אצל בלפור יש חשש שמגילת היוחסין עומדת להסתיים במות הסב, והדובר רוצה לדעת ולשמר אותה מראשיתה. הוא פונה אל סבו המת "היכן הייחוס שלי, שאלתי מיותם/ סבא, מהיכן ייחוסי מגיע./ ולחשו לי שפתיו המתות:/ אולי ממך, בני/ אולי משולי טליתי/ אולי משולי הרקיע" (עמ' 36). שלוש אפשרויות נפרסות בפני הדובר השירי: מחיקת כל העבר והתחלת אילן היוחסין ממנו עצמו, מחיקת כל הדורות והתחלת ההיסטוריה מן הסב והאפשרות השלישית המרחיקת לכת: שימור ההיסטוריה מראשיתה, משולי הרקיע. וכך גם בשיר אחר הוא תובע להתחיל "מן האור הבראשיתי" (עמ' 54).

בשירו של הרצל "רכבת הזמן", מצווה הדובר השירי על בנו, לא לתת לעולם שיבוא בעתיד לגנוז את שירתו ואת האמת של הדורות הקודמים. וכך שר הרצל בשירו : "קח ילדי את מחברותיי, וכשהכל יכלה/ מן העולם/ אל תתן לרכבת הזמן לצאת בלעדיהן. אנחנו היינו/ המצפון, האמת, מחזור הדם./ וכשכולם ישאלו אותך מדוע לבך פתאום רוגש/ והאוויר ניעור ונפעם. אמור להם: זה כבר לא ניתן למחיקה. גם אני / הייתי שם" ( עמוד 103). לבלפור נגלה בחזון השירי סבו המת והוא מוליך אותו בתוך המנהרות והחשכות של ירושתו: "הוא מוליך אותי בכל נתיבות/ ירושתי, מעביר אותי כקדם/ בין הבתרים. ואיל משולש", ובהמשך יש תחושה של אובדן קרוב וחרדה ממחיקת העבר: "אני מביט מן העולם האחר/ אל המקום שממנו באות/ הזריחות המתוקות/ ואיני רואה דבר ביריעות המחוקות" (עמ' 32-33).

ביאליק

מראות הילדות הם מראות השתייה של שירתם, וקורות הבית של התאומים הם המיקרוקוסמוס של ההיסטוריה כולה. האור הגנוז, האור שמוביל את ההיסטוריה ואת החיים, הוא האור שחייב להתוות דרך. הרצל חקק מחכה שהאור הזה ישוב אלינו, ישיב אותנו לאותם מחוזות של הילדות ושל תום, לאותן אמיתות שאי אפשר בלעדיהן: " יש ניצוץ שלא כבה/ בתוך חיינו, במעבה/ הדרך, ואור ישוב אלינו, מקווה/ חותר, חופר, חוצב את כל המחילה/ כמו תפילה:/ יש אור שיתווה דרך, אור שנגנז, האור המופלא/ זה שיודע נפשנו עד שחר, עד פצע, עד ורידים/ שיודע שאנחנו עדיין / ילדים" (עמוד 101). ובלפור מצפה שהגאולה לעולם העכשווי תבוא מחורבנו של העולם שחרב. שם בהר הזיתים הוא מחכה לגאולה הזאת: "אולי עתה בעולם שהלך וגווע/ ייבראו שמים חדשים וארץ חרבה./ אולי בזריחה בין הערביים באור רך/ יצמח כוכב חדש ממזרח/ ומתוך הסדקים של העולם/ מתוך הקברים בהר/ יצמחו אילנות ומיני מגדים/ מן העולם שנשבר" (עמ' 84).

בעולם זה שבו ההיסטוריה הקדומה, המראות הקדומים, האבות הקדומים, המשוררים הקדומים הם האור הרוחני העליון – ההוויה האלוהית ממלאת את היקום. בעולם כזה, הופך המשורר ביאליק לצדיק, לרבי בעיני הרצל חקק: "חיים נחמן צדיק בדרכים נודד" (עמוד 20), ובהמשך: "איך אבקיע אל המשך שהוא כולו שלי, איתי" , כך רואים אנו משורר עכשווי החותר לעברו של המשורר הקדום, ומצד שני הנה ביאליק הולך וחותר לקראת החיים בעולם החדש : "הולך חיים נחמן ופותח חלונות, מעיר את כל המראות", וכן: "חיים נחמן מבקש את שורשי נפשי". בלפור רואה תקווה לחיים עכשיו בהחייאת העבר הקדום בתוך ההווה. הוא חוזר אל נרות השמן והופך את המזבח לשולחן עבודתו: "הנה אני מדליק נרות השמן/ שלכם, אבותיי הקדומים/ נושם את החרסים השרופים האדומים/ וטוחן באבני הריחיים את הדמעות/ שהותרתם שנים וירחים וימים.// ואת מזבח הגזית השבור/ ארפא מחדש באהבה/ ויהיה לי מקום תפילתי ושיריי - /שולחן הכתיבה" (עמ' 94).

השירים של הרצל ובלפור חקק מגלים עמדה עקבית של נאמנות לתרבות היהודית לדורותיה מתוך שאיפה להתחדשות תרבותית עכשווית על בסיס הדורות הקודמים. במאמר שפרסמו השניים הביעו את עמדתם מתוך ראייה ציונית - יהודית כוללת: "המקום והזמן בזהות היהודית של הישראלי" ('כיוונים חדשים', גליון 10, אפריל 2004). ושם הם כותבים: "לנו, כיהודים ישראלים, חשוב לשמור על הקשר שבין הציונות לבין היהדות כדי לשמור על רציפות של היסטוריה ותרבות. בעידן שלנו יש לחזור לתביעה של אחד העם להקים כאן מרכז רוחני, וכוונתנו היא לזהות שלמה של היהודי הנשען על המסגרת המדינית-ארצית, אך גם בחתירה לקשר מתמיד עם המסורת היהודית לדורותיה וליצירה הרוחנית היהודית. הדרישה לזיקה מתמדת לתרבות היהודית היא תביעה פנימית של כל יהודי המחפש את זהותו" (שם ,עמ' 96).

יש זיקה ברורה בין השקפתם האידאולוגית של התאומים ובין תפיסתם הפואטית. שירת הילדות, שירת האור הגנוז, שירת הקדושה – כל אלה נמשכים כחוט של חסד לאורך הזיכרון היהודי בעבר ולעומק החיים בהווה - והם אלה שמעניקים לשורות ולמלים כוח קדום של קדושה, משמעות צרובה באש הדורות הקודמים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בן ציון יהושע