אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

העולם, קצת אחר כך / אמיר גוטפרוינד


התמונה של דן לחמן

אימגו

מן הראוי שאחלק את הביקורת שלי לשתיים, כמו שהספר מחולק, כמו שחשתי בזמן קריאת הספר. החלק הראשון כל כך מצא חן בעיני ואפשר יהיה להבין זאת מהכתוב. החלק השני עמוס מדי, מטריד, מעייף לעתים ואני חייב להודות שמלבד גיבורים משותפים לא ממש הבנתי את הקשר הסמלי. ובכל זאת, ספר הראוי מאוד לקריאה.

העולם, קצת אחר כך. אמיר גוטפרוינד. הוצאת כנרת זמורה ביתן. סדרת "עמודים לספרות עברית", 461 עמ'

התנ"ך לימד אותנו לספר את מיתוס השושלת המתמשכת. מי הוליד את מי, מי עשה מה והכל כסיפור יומיומי אפשרי. מי נספח או התחתן והוליד הלאה ומי היו עוזרי הבית. פוקנר הוסיף את תולדות האזור שלו. גבריאל מרקס לימד אותנו להפוך את היומיומי למלא דמיון ופנטזיה היפר ריאליסטית לטינו אמריקאית על פני מאה שנים. סלמאן רושדי הוסיף לתוך הפנטזיה המזרחית שלו את הפוליטיקה, את היוולדותה של אומה שלמה, פקיסטן. גוטפרוינד למד מכולם. הוא כותב פנטזיה היפר ריאליסטית על שושלת מקומית מיתית מלאה פנטסיה ופוליטיקה על ראשוני מקימי הארץ, אלו שנזנחו בצד. אין אצלו דגים שוחים באוויר מחלון אחד לשני בלחות הגדולה כמו אצל מרקס. אין אנשים שמלפפון צומח להם במקום אף במדינה בה הינדים מגרשים מוסלמים כמו אצל רושדי. אצלנו כולם אנשים בני אנשים. הם מן מציאות, המציאות היא העושה עיקול קטן הצידה ויוצרת תמונה חדשה קצת שונה קצת אחרת מהמוכרת.

אנחנו מכירים אותם, לא כפרטים. ישנה חלוקה ברורה. אלו עם השמות ואלו שנכנסו תחת הכותרת " חלוצים". ישנן התמונות הקבוצתיות, אלו במשרדים עם כוסות התה שהיו פעילי ציבור ומוכרים בשמם

ואלו שצולמו בקבוצות עם כלי עבודה, על הכביש, בגורן. חסרי שם ופנים לא ממש מזוהות. עכשיו בא אמיר גוטפרוינד ומנסה לבודד למעננו כמה מהפרצופים הקבוצתיים, לתת להם שם וסיפור. סיפור מומצא, לא אמיתי, אך אינדיבידואלי. כמה כאלה שייצגו את האחרים ואת משמעות בואם לכאן ולחלק גדול מהם, עלבון חייהם. לא הציונות של לוחות שנה של ק.ק.ל. לא קופסאות כחולות. בני אדם שנשרפו כאן מחום השמש ולהט החזון. שמיכת טלאים בצבעים שונים פורש לנו גוטפרוינד על מיטת הציונות. לא כסתות פוך. טלאים טלאים, צבעים צבעים. כל אדם צבע וכתם. וכולם חלק מהמארג הגדול. השמיכה מושכת מכאן ומכאן להגיע אל כל הקצוות. מימי ההתחלה ועד לימי מלחמת יום כיפור. עולים ובני עולים, אנשי השוליים. לכבודם הוקמה ארץ והם נדחקו לשוליה. אין זוכר. ובכל זאת חסרה דמות. דמות האישה של הימים ההם. נכון, ישנה נערה כאן, אשתו של זה שם. אבל השיגעון הפרטי, הצבע, הכתם המרתק שבתוך מכלול התמונה איננו. כאילו היה זה עולם לגברים בלבד והנשים בנות לוויה חרישיות. ישנה כמובן שרה, אשתו של אברמוביץ שכולם מתאהבים בה, שרה אמנו? אולי, לבתה יקראו רבקה. ואולי לא אם ובת אלא שתי אחיות לבית אהרונסון. גיבורות מיתולוגיה אחרת שלא צלחה וגם היא נכנסה רק בקושי להיסטוריה כהערת אגב.

הסיפור מתחיל ב1920 כשליאון אברמוביץ, ספק עיתונאי שנשלח על ידי עיתונו לכסות את מפעל הציונות ספק מהגר חדש בפני עצמו, שולח כתבה לעיתונו על סלילת כביש צמח טבריה. צמח - טבריה הם שני מקומות שלא שמעו עליהם באירופה ועורכו מבקש ממנו להזיז את הסיפור לכיוון ירושלים, לכיוון שמות מוכרים מהתנ"ך.

בעוד ליאון אברמוביץ מנסה לקחת מעדר ביד ולטעום את טעם העבודה העברית בזמן שהוא מראיין את הפועלים ולדבר אתם על ציונות, הם מעדיפים לדבר אתו על הכיכרות היפות בערים שחיו בהן מעבר לים. על מזג האוויר באירופה. לא עוזרים לו להבין את הציונות הפעילה. במלון פלומין הוא מדבר עם הגברות המעודנות ודעתו להישאר מתחזקת, אלא שהכסף מעיתונו אינו מגיע והוא מגיע לריב ולמכות עם בעל המלון "עסיס הפרא של ארץ זו כבר חדר לנימוסיו, ואין פלא, בעת רתחה גם אגרוף ישמש את האדם" אך האמת שגם בארץ ישראל היפה הזאת דרוש לו כסף לאדם למחייתו. הוא פוגש את ברנר בניסיון לראיין אותו ולא מוציא ממנו דבר. הוא כבר פגש את האיכרים מוכי החולי ושבורי הרוח אך גם את

"המנהיגים הלאומיים", "הפקידים הבכירים", "ההוגים", כולם במרכאות כפולות. ואילו הוא מרגיש כמו רובינזון קרוזו.

"אנא, אל נא תשלח עוד ועוד טרגדיות על מי מהחלוצים ששלח יד בנפשו מפאת קשיים. סוף דבר אתה מפיל רוח קוראינו, ומחליש עד אין קץ הציונות כולה... שלח לנו טרגדיות כלליות... דרך דוגמא, פרצה מגיפה קשה ביפו או אולי התעוררו מחלוקות קשות בין מחנות המתיישבים, אידיאולוגיה של חלוצים... הרי בייסורים נקנית הארץ ולייסורים אנו ממתינים"

מכתב מעיתונו המעכיר את רוחו. אלא שידיעה הוא מקבל שידידו בעיתון מעל והביא כמעט לפשיטת רגל. וכעת הוא באמת רובינזון קרוזו בעל כורחו.

"בהתקף של רעיון משך אליו מאירופה את בנו הצעיר". עלה לארץ נער בן ארבע עשרה, חיים, שיהפוך לגיבור הגדול של הספר, ומיד משתלב בחיים המעשיים, נודד בין המושבות, מארגן קבוצות קטיף פרי ומדבר את השפה החדשה הנכונה.

ובעוד הבן מצטרף לקבוצה הנלחמת על חייה, הופך לבריון בשם האידיאולוגיה. מכה בערבים ובבעלי פרדסים עשירים כאחד, הולך לכינוסים לאומיים. האב הופך להיות איש ליווי לנשות יפו היהודיות הנוסעות לבקר במושבות. מיפו לזיכרון, הוא משעשע אותן במרכבה והן מלבישות אותו בכובעיהן וכפפותיהן ומבקשות ממנו להצחיק ומעבירות אותו מאחת לשנייה. ליצן, אולי הדראג המקומי הראשון. הבן הצעיר חיים הופך למפרנסו של אביו עד שלילה אחד נשבר ליאון אברמוביץ ומצטרף להיות אחד מאלה שכתב עליהם, המתאבדים המיואשים. הוא הופך להיות שם נוסף ברשימת המתאבדים בשם הציונות.

הפרק הבא מתרחש כבר ב-1948. גיבורו יחזקאל קליין שהיה שייך לפלג קיצוני של מחתרת והתקשר עם אישה מהאצ"ל ולמרות חילוקי דעות פוליטיים הם מתחתנים. יחזקאל הופך עצמו כמעט לנער שליח של "המנהיג". הכל הוא עושה לפי צרכי המנהיג. המחתרת הפכה למפלגה מן המניין והדעות עדיין סוערות. את נישואיו הוא חושב להצלחה גדולה, אך יש והוא רוצה לשאול שאלה השייכת לאינטימה העמוקה של חיי הנישואין ואין לו את מי. הוא מוצא את עצמו דן בשאלות הרות גורל של נושאי הדגלים במצעד השנתי עם חבריו למפלגה. את מתנת הנישואין המובטחת הוא מקבל זמן רב אחרי והוא נרגש. ספר זיכרונותיו של "המנהיג" עם הקדשה בכתב ידו ליחזקאל. הוא קורא, מתרגש ומתלהט ופתאום מוצא את עצמו שואל, ואני? איפה אני בתוך הזיכרונות הללו? שמי לא מוזכר. אמנם הימים קשים. אין הפרט יכול להתעסק בבדל חייו בעוד המדינה כולה בתהפוכות ובמאבק. אך הוא עלבונו שוצף, אף מלה בספר, שום תמונה שלו. והוא הרי העביר פתקים והוראות. וכעת, המנהיג עסוק מכדי לקבל אותו בלשכתו, תיקון לא יהיה והאלבומים הולכים ונעלמים, מחלקים אותם והטעות והשכחה של יחזקאל בתוכם. כשהוא כבר מגיע אל המנהיג זה שואל אותו מה הוא רוצה. "לשנות את הצדק" הוא עונה. המנהיג מביט בו, בחדרה נופל הסניף ואתה רוצה תמונה? והוא אינו מבין, אך הוא כן תופס שהמדינה חיה ב"צנע" אנשים מקבלים תלושים והקצבות מזון אך למקורבים מגניבים ביצים ושמנת. יחזקאל מכריז על שביתת שבת בביתו עד שיבוא להתנצל בפניו המנהיג. בינתיים הוא מתקן מכשירי חשמל מקולקלים במחירים מיוחדים לוותיקי המחתרת. הוא יושב ומתבונן מהצד בשחיתות המתרחבת לכל מקום, גם למטבחו, כשאחיה המפאיניק של גניה אשתו מביא להם בסתר מצרכים מהשוק השחור או ממקומות בהם יש לו קשרים. ויחזקאל שותק ואוכל. אך ממשיך בשביתה שנה אחרי שנה ואינו יוצא מביתו אלא ללוויות לאומיות, של הרצל, של חנה סנש וחביבה רייק, של וולפסון. כל אלו שעצמותיהם הועלו ארצה. הוא כותב ומציף את משרדי הממשלה בדרישה שיועלו עצמותיהם של כל מני נשכחים למחצה. הוא מקשיב לנאומים ולדרשות של "הגדולים" ותוהה מה להן למלים.

"אפילו ז'בוטינסקי גדול הגדולים, מה אמר?, האם הפך ערב אחד בביתו של יחזקאל נאה יותר? מה כל המלים הללו? "

חוזרים לחיים הצעיר. הוא פוגש את מרדכי, דור שביעי ליושבי חברון. מרדכי זה מוציא את חיים מחיי העבודה ומכניס אותו לחיי העסקים, בחלקם הלא כשרים. כשהם מגיעים לרגל איזו עסקה עד ביירות נפקחות עיניו של חיים כשהוא מגלה שביירות נראית הרבה יותר דומה לדמיון שלו על פלשתינה מפלשתינה שבמציאות. בדרך מסביר מרדכי לחיים:

"אתם הציונים, שהכל אצלכם צריך להשלימו כאילו רכבות דורסות בעקביכם. גואלים אדמות, עמק שלם, ומביאים יהודים שיקימו יישובים בלי סוף. מרגיזים את הערבים, וסוף דבר אסון גדול על כולנו. .. אתם באים מאירופה ובמזוודות שלכם הפוגרומים שאתם בורחים מהם... באים ארצה עם מעדר על הכתף, להקים יהודי חדש, ומתפלאים, גרים כאן כבר דורות רבים יהודים מסוג ישן וחשק להשתנות אין להם. אנו יהודי חברון, בקרוב נמות, כולנו, יקומו עלינו הערבים, לפי חרב, כולנו..."

ויחזקאל, כמו כה רבים מהעולים בכל הזמנים מזדקן ונזכר פתאום בשמו הישן שם בעיירה ונזכר פתאום בשפה שלא דיבר בה. וכך היו הרבים בזקנתם, הגעגוע אל השם האסור צף חוזר ועולה ואז מתים.

בהמשך יבואו גיבורים חדשים, דמויות אחרות, ובטווח ההיסטוריה, על פי תאריכיה. והמושחתים, גם הם צצים ומרימים ראש ברמז פה רמז שם.

סוחר קרקעות נכלולי, עלה מחבל מוגי לב. רצה להיות חלוץ ושינה את טעמו כאן. הוא מדבר על עניינים שונים:

"ראה אישה זו, שרה, לא רבות הנשים היפות בין נשותינו, הסכם! הלוא מבחינה רעיונית הן יפות עד מאוד. אך העבודה מפרכת, שמש גיהינום,לא קל. שב עמן בדיוני התנועה, הדרך, סכנת ההתפלגות, אבל על פניהן עייפות נוראה... יודע אתה, לעתים בעת ערב, היה מתפוקק הראש ממחשבות ריקות, מייאוש... ופתע מתבהר הזיכרון, ועולה התמונה כיצד פעם, בעודנו יושבים בגולה, ציונים פעילים, בוערים ממרץ, התעסקנו בקטנות, תחבלנו בין כיתות מפלגתיות, כיצד לבחור בפלוני כנציג לוועדונת, כיצד להוסיף ציר למשלחת, וחשבנו, בציון יהיה אחרת, בארץ ישראל נחיה בין מלך למשיח..... וכאן גרים, חדר, מחצית חדר, קרוע מחלקת המטבח, רק יריעת פח רותחת מפרידה בינינו לבין הכיריים, אך בפינו קולות מודרניים, שירת הנפש, מן המכבש –מנדלשטם, ביאליק, מרינטי.. הנה דמיין, יושבים חמישה בחדר, נושאים דקלום, שלג, ענף דובדבן, נערתי, הוי נפשי... ובעצם חם, משתגעים"

והוא מסיים את סיפורו במשל ונמשל כל כך ברורים וכואבים הוא מספר על מצפן שקיבל מדודו בעודו ילד. מצפן שידע להראות את הצפון. אך הדוד בלבל את דעתו כששאל אותו לאן תראה המחט אם תגיע לקוטב הצפוני, היא תשתגע אומר הדוד. והנמשל:

"כמה קלה הייתה הציונות כשכל כולה היתה כיסופים לציון. בכל מקומות הגלות, בפולין וברוסיה בתימן ומרוקו הראתה המחט היכן הכיוון, מה נדרש לעשות. אבל מרגע שבאנו לכאן, לציון, השתגעה המחט. כאן נכון, שם נכון, והכל סחרחר"

וכך הולך הספר ומתגלגל ומתגלגל מתקופה לתקופה, מדמות לדמות וכל דמות מצוירת ומכוירת במלאות, מלאות רעיונית, והדמויות הולכות ומתרבות. זה שרצה להתנקש בבן גוריון וקודם לכן רצה לרצוח את סטלין. והנער, הפסנתרן המחונן שבא להגשים באצבעותיו הענוגות את הפרחת השממה ומשתגע כשהוא רואה פסנתר ראשון בארץ ועוד ועוד. והכל עד... עד שחיים אברמוביץ מתבגר והופך סוג של ידו בכל, של הימים ההם. הוא עשיר, הוא משפיע, קונה ומוכר אדמות ואנשים. לכולם, לאנגלים ליהודים ולערבים. עם כולם יש לו עסקים ענפים. הוא בעל אחוזה גדול. מלה שטוב לה לו נשכחה ונעזבה שם מאחור בארצות שבאו מהן. הגביר הגדול, הפוליטיקה והכסף, הכסף והפוליטיקה הקטנה והגדולה.

אפשר לשאול לכאורה מניין מצטט הסופר דברים שכאילו נאמרו לפני שמונים שנה ויותר, והדמויות בדויות כולן. בדויות, ולכן מותר לו לשים דברי נבואה בפי דמויותיו. העיקר שמוציא אותן נכון ברוח התקופה רוח הדברים ורוח הייצוג האמיתי הכיתתי הפוליטי שלהן. הארץ הרי תמיד הייתה מרקחה פוליטית, בזה אין חדש, גם לא ברוב הדברים הנאמרים, אך הם נאמרים בספר בכזו גדולה, כזה חן. הסיפורים מכים בלב ויוצרים לנו סוג של מיתוס חדש. מיתוס המספר לנו את מה ש"כאילו" היה והכאילו אמיתי לחלוטין ויוצר לנו דורות להסתמך עליהם. כשנתקלים במשפט "בשעת ערה היה אופיו של שמואל נפרש כמניפה" יודעים מיד שלא רק מיתוסים ישנים וחדשים יש לו לגוטפרוינד. גם שירה מודרנית, השולחת יד אל תת ההכרה של יונה וולך הנפתחת כמניפה, יש בתיקו.

הספר הזה הזכיר לי סיפור שקראתי בנעורי. אינני יודע את שמו או מי כתב, יתכן שברנר. מסופר על קבוצת חלוצים העובדת בחציר, והחום נוראי. האירופאים לא רגילים לשמש הקופחת. אחד מהם משתגע והחברים מארגנים שישלחו אותו חזרה לארצו. ואתו מלווה שיביא את המשוגע בשלום לביתו. כשמגיעה האוניה בה צריך לחזור השליח, יורד ממנה המשוגע בריא לחלוטין, ומספר שהשליח השתגע שם באירופה והיה צריך להביא אותו למשפחתו. למה נזכרתי? אולי בגלל השפה, בגלל החום והחלוצים המתאבדים והמשתגעים. והמשתגעים לחינם וכל הפסיפס המפליא שמצליח גוטפרוינד ליצור בספר.

חסד גדול עשה גוטפרוינד עם הארץ הזאת והאנשים הנשכחים שלה. העלה את מצוקותיהם, חרונם, נאורוטיותם אל פני השטח.

מכאן החלק השני של הביקורת. ברגע שגוטפרוינד עוזב את "החלוצים שלא נכנסו להיסטוריה" ומצטמצם בשושלת אברמוביץ ובאחוזה קורה משהו פחות מעניין בקריאה וחבל מאוד. יתכן שלו זה היה נכתב כספר אחר אפשר היה להתייחס אליו אחרת, אך כמו שזה מוצג לקורא, החלק השני נראה שונה ולא ממש מחובר לראשון. הסגנון והמחשבה משתנים לחלוטין.

למרות שיש לי הסתייגות מהפרקים בהם האחוזה של אברמוביץ תופסת לה את מקום הדמיון והופכת למשהו סמלי שמחוץ לסגנון הספר, או פה ושם פרק ארוך מדי ומעייף, בכל זאת הספר כתוב טוב. גוטפרוינד כותב בשפה שאיננה מחקה בבירור את שפת הימים ההם, אך איננה שפת הכתיבה והדיבר בני ימינו. העברית הספרותית והיפה הזאת עומדת לה כאילו בפני עצמה. ענף של שפה נשכחת שהייתה אפשרית. והאנשים, "החיילים האלמונים", לאו דווקא בני מחתרת או מפלגה מסוימת, כל ההמונים, האם הוא לועג לאותם נשכחים? אפשר היה לכאורה לפרש זאת כך, אך לא. הוא הופך אותם לאנושיים מאוד, ארציים, מעלה אמיתויות קטנות שאנחנו נוטים להעלים. את המוזרויות האנושיות. את אלו שמאחורי להט האידיאה עמדה מופרעות קלה כזאת או אחרת שהכתיבה את דרך חייהם והתמסרותם לרעיון הגדול. לעתים דווקא הבריחה מהעצמי הוליכה אל הלאומי ומצאה שם מסתור. הוא הופך אותם לאנשים עם פנים ביוגרפיה, ורצונות שלא תמיד הם לאומיים והלאומי הוא לא בהכרח המניע האמיתי מאחורי הדברים. בני אדם כפי שבני אדם חיים.

וציטוט אחרון, מוטו סוגר "לא כולם נכנסים להיסטוריה. ככה זה. לא כולם נכנסים להיסטוריה."

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן