אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מתיו ארנולד: שלושה ימים וחלד


שירו ההיסטוריוסופי הנודע של מתיוּ אַרנולד "חוף דוֹבֶר": ציוּן דרך בתולדות השירה האנגלית או פלגיאט?

מתיוּ אַרנוֹלד (1822-1888)

מתיוּ אַרנוֹלד (1822-1888), המוצג תכופות כגדול מבקרי הספרות באנגליה הוויקטוריאנית, הוא גם אחד מבין שלושת המשוררים האנגלים הנודעים בדורו. הוא זכה ששמו ייזכר בכפיפה אחת עם ג'ון קיטס ורוברט בראונינג הגם שאת רוב שנותיו הקדיש לכתיבת ביקורת, וכתיבת שירים לא הייתה עיסוקו המועדף.

במהלך הקריירה הספרותית שלו כולה, פרסם מתיו ארנולד שני קובצי שירה בלבד: הראשון – the strayed reveller and other poems – ראה אור בשנת 1848; ומִשנהו – new poems – בשנת 1867. לאחר מכן הניח מידו את נוצת המשורר, ועסק בעיקר בביקורת הספרות, המוּסר והדת. ל-מתיו ארנולד יצאו מוניטין כמבקר מרכזי ורב-השפעה. ביקורת השירה שלו מדברת בזכות הפשטות והעוז של שירת יוון הקדומה ומשבחת את גלגולם של ערכים נאצלים אלה בעת החדשה בשירת גתה. במקביל, מוקיעים מאמריו וספריו את המשוררים הרומנטיים, שלדבריו עטפו את שירתם בצעיף של ערפל, במיסטיקה ובסובייקטיביזם עקר. במיוחד יצאה חמתו נגד ה-weltschmerz ("צער העולם"), מורשת הרומנטיקה הגרמנית, אף שבפועַל אין שיריו מתנזרים מגיבוב אמירות רגשניות, שאותן דרש לגנאי אצל זולתו. ככלל, ביקורתו היא דוגמה מובהקת של "הפוסל במומו פוסל": לא אחת גינה ארנולד בשירת בני דורו אותם צייני סגנון שמהם לא בחל ביצירתו שלו. עדיין לא התפתח אז ענף "ביקורת הביקורת", ואיש לא העז להעמיד אותו על הפער הנִבעה בין התאוריה למעשה הספרותי. להפך, ארנולד איש חשוב ונערץ היה בדורותיו: ת"ס אליוט, שהושפע מפועלו הספרותי והביקורתי, ראה בו מבקר דגול, ופיתח בהשראתו את מושג ה"קורֶלטיב האובייקטיבי" (objective correlative).1 אליוט אף לא הסתיר מעולם את החוב שהוא חב לעקרונות הביקורת של קודמו. דבריו אלה סייעו לא במעט להכתרתו של מתיו ארנולד בכתר "אבי הביקורת המודרנית". שירו הנודע של מתיו ארנולד "חוף דובר" ("dover beach") נדפס באנתולוגיות כה רבות עד כי זכה לפארודיה משעשעת בשם "dover bitch", פרי עטו של המשורר והמתרגם היהודי-אמריקני עטור הפרסים אנתוני הֶכט (hecht), שנבחר בין השנים 1982-1984 לשמש יועץ השירה של ספריית הקונגרס בוושינגטון.2 שירו של ארנולד נכתב ככל הנראה ביוני 1851, במהלך ירח הדבש שעשה המשורר הצעיר עם אישתו פרנסיס-פאני לוסי לבית וייטמן (wightman) בעיר דובר, שעל חוף התעלה. אישתו הייתה בתו המפונקת של שופט חשוב, שכיהן בבית המשפט העליון, וארנולד נאלץ לעבוד שנים לא מעטות כדי לשכנע את האב נשוא הפנים שמשורר צעיר ושאפתן כמוֹתוֹ, מזכירו האישי של אחד הלורדים, ראוי לשאת את בתו לאישה ומסוגל לכלכלה בכבוד. ניכּר ששיר זה, שבו קורא הדובר לאהובתו לגשת לחלון, להתבונן בנוף הנשקף ממנו ולהפיק מן המראֶה מוסר השכל, נכתב זמן לא רב לאחר נדרי הנישואין הכנסייתי, שבהם בני הזוג מבטיחים, קבל עם ועדה, כי ינצרו זה את זו, מכאן ולהבא, בטוב וברע, בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי.3 כאן, הבעל הצעיר והנרגש, החושש כנראה מפני עול החיים שהטיל על כתפיו ומפני תהפוכות הגורל הסמויות מן העין, אף מפני האויבים המחרישים וחורשי הרעה, משׁביע את עצמו ואת אשתו: "הָהּ, אֲהוּבַת לִבִּי, הֵן אֱמוּנִים נִשְׁמֹר אִישׁ לִרְעוּתוֹ!". היו זמנים, הוא ממשיך ומסביר לאהובתו, שבהם חבק ים האמונה זרועות עולם והקיפם כחגורת ביטחון הדוקה, אך כיום נתרוקן העולם מביטחון ומאמונה, והריהו כים בשעות השפל שלו. בעת החדשה, אין לו לאדם שום עוגן בעִתות משבר, זולת האהבה, שהיא הערך היחיד השורד בהימוט סדרי עולם:

dover beach by matthew arnold

the sea is calm to-night. the tide is full, the moon lies fair upon the straits; -on the french coast the light gleams and is gone; the cliffs of england stand, glimmering and vast, out in the tranquil bay. come to the window, sweet is the night air! only, from the long line of spray where the sea meets the moon-blanch'd land, listen! you hear the grating roar of pebbles which the waves draw back, and fling, at their return, up the high strand, begin, and cease, and then again begin, with tremulous cadence slow, and bring the eternal note of sadness in.

sophocles long ago heard it on the aegean, and it brought into his mind the turbid ebb and flow of human misery; we find also in the sound a thought, hearing it by this distant northern sea.

the sea of faith was once, too, at the full, and round earth's shore lay like the folds of a bright girdle furl'd. but now i only hear its melancholy, long, withdrawing roar, retreating, to the breath of the night-wind, down the vast edges drear and naked shingles of the world.

ah, love, let us be true to one another! for the world, which seems to lie before us like a land of dreams, so various, so beautiful, so new, hath really neither joy, nor love, nor light,

nor certitude, nor peace, nor help for pain; and we are here as on a darkling plain swept with confused alarms of struggle and flight, where ignorant armies clash by night. [1851]

חוף דובר / מתיו ארנולד4

הַיָּם בְּלַיְלָה זֶה כָּל כָּךְ רוֹגֵעַ.

גֵּאוּת תִּגְבַּהּ, יָרֵחַ נָח מָכְסָף

עַל מֵי מֵצָר. עַל חוֹף צָרְפַת הָאוֹר נוֹגֵהַּ,

נִצָּת וְנֶעְלָם; צוּק אַלְבִּיוֹן נִצָּב,

רְחַב-כָּתֵף הוּא מְהַבְהֵב בִּדְמִי מִפְרָץ.

אֶל הַחַלּוֹן קִרְבִי נָא, מַה מָּתֹק הָרוּחַ!

מִקַּו הַחוֹף הַמִּתְמַשֵּׁךְ, הַמְּחֹרָץ,

בּוֹ יָם נִפְגָּשׁ בְּחוֹל צָחֹר מֵאוֹר יָרֵחַ,

הַטִּי אָזְנֵךְ! אֵיךְ נַהֲמַת גַּלִּים מָרָה תִּשְׁאַג

אֶל הַמֶּרְחָק תּוֹלִיךְ חֲצַץ הַחוֹף הֲלוֹךְ וָשׁוֹב.

וּבְשׁוּבוֹ יָשְׁלַךְ אֶל רוּם הַחוֹף הַמְדֹרָג.

תַּשְׁמִיעַ קוֹל, אַחַר תִּמּוֹג וְשׁוּב תִּתֵּן הֵדָּהּ,

בְּרֶטֶט פְּעִימוֹת אִטִּי, תִּשָּׂא אּתָּהּ

תַּו יְגוֹנִים שֶׁלֹּא יִתַּם לָעַד, כִּי אֵין לוֹ סוֹף.

וְגַם אֶל אֹזֶן סוֹפוֹקְלֶס תָּו זֶה הִגִּיעַ

לְפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת. שְׁמָעוֹ עַל הָאֵגֵאִי, וּמִיַּד

הִרְהוּר עַל מְצוּקַת אֱנוֹשׁ לִבּוֹ הִבְקִיעַ,

עַל חֲלִיפוֹת גּוֹרָל בְּשֵׁפֶל וְגָאוֹן.

גַּם אָנוּ בְּהֶמְיַת הַיָּם נִמְצָא הָגוּת צְפוּנָה

אִם אַךְ נַקְשִׁיב לִשְׁאוֹן יַם הַצָּפוֹן.

וְיַם הָאֱמוּנָה

אַף הוּא גָּאֹה גָּאָה בָּרִאשׁוֹנָה, חָבַק חוֹפֵי תֵּבֵל,

כְּמוֹ אֵזוֹר בָּהִיר, עָשׂוּי קִפְלֵי קְפָלִים,

אֲבָל עַתָּה הֵן רַק אֶשְׁמַע

אֶת קוֹל מְרֵרָתו נִשְׁפָּךְ וְאֶת הֵדֵי שָׁאֲגָתוֹ מִתְגַּלְגְּלִים

וּנְסֹגִים אֶל תּוֹךְ נִשְׁמַת

רוּחוֹת הַלַּיְלָה בְּנָפְלָן מִן הַמָּצוֹק הָעָב וְהָאָפֵל

לָאֲבָנִים הַמּוּטָלות בְּעֶרְיָתָן עַל חוֹף תֵּבֵל.

הָהּ, אֲהוּבַת לִבִּי, הֵן אֱמוּנִים נִשְׁמֹר

אִישׁ לִרְעוּתוֹ! זֶה הָעוֹלָם שֶׁלִּכְאוֹרָה

נָח לְרַגְלֵינוּ כְּמוֹ נְוֵה מַאֲוָיִים,

כֹּה סַסְגוֹנִי, כֹּה רַעֲנָן וְכֹה נָעִים,

אֵין בּוֹ שִׂמְחָה, לֹא אַהֲבָה וְלֹא אוֹרָה,

לֹא בִּטָּחוֹן וָרֹגַע, אֵין מָזוֹר לוֹ לַסּוֹבֵל;

וְאָנוּ כָּאן עַל הַמִּישׁוֹר הַמִּתְאַפְלֵל

כֹּה נְבוֹכִים: לַקְּרָב? לַמַּאֲבָק? הֲיִמָּלֵט הַחַיִל?

כִּבְהִתְנַגֵּשׁ צִבְאוֹת אוֹיֵב סוּמִים בַּעֲלֶטֶת לַיִל. [1851]

מאנגלית: זיוה שמיר

את שירו "חוף דובר" הִשהה מתיו ארנולד במגרה כשש-עשרה שנה תמימות, עד לפרסומו בקובץ new poems משנת 1867. המבקרים מתַרצים צעד תמוה זה במשבר האמונה שפקד את אנגליה הוויקטוריאנית בכלל, ואת מתיו ארנולד בפרט, כמי שעשה אז את לימודיו ואת ראשית הקריירה האקדמית שלו באוקספורד בשנות הפולמוס הטרַקטַריאַני. פולמוס דתי זה הסעיר את הכנסייה האנגלית בשנות השלושים ובראשית שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, והסתיים רק ב-1845, כשהכומר האנגליקני החשוב בדורו גו'הן הנרי ניומן נשבע אמונים לכנסייה הקתולית, והשאיר את ציבור המאמינים הרחב בהלם ובתדהמה.5

המחנך, ההיסטוריון והמדינאי תומס ארנולד

ייחוסו המשפחתי של מתיו ארנולד, כבנו של המחנך, ההיסטוריון והמדינאי תומס ארנולד,הוסיף למשבר זה ממד נוסף: תומס ארנולד, ערך בין השנים 1830-1835 את כתבי ההיסטוריון היווני תוקידידס, ניהל את בית-הספר היוקרתי בראגבי (rugby) שבמחוז וינצ'סטר, אף הנהיג את מפלגת ה-broad church, שעמדה מול האֶוַונגליסטים ומול הטרַקטַריאַנים. מפלגתו המתונה התנגדה לעמדה האורתודוקסית המפרשת את התנ"ך כפשוטו, והמליצה לפרש חלק מהכתובים כדימויים וכמטאפורות למשאלות-לב סמויות, ולא כפשוטם – כמשַקפים אמת היסטורית וארכאולוגית. השורות המדברות ב"חוף דובר" על העולם כעל מקום שאינו אלא השתקפות של משאלת לב, ולא כמקום שניתן להיאחז בו ולסמוך עליו, מושפעות מן הפולמוסים הכנסייתיים שהתנהלו בשנות החמישים והשישים של המאה התשע-עשרה. ניכּר שמתיו ארנולד גילה יחס אמביוולנטי כלפי השקפותיו הדתיות של אביו, וחיפש דרך עצמאית משלו, שתבטא את רוח הזמן החדש.

צ'רלז דרווין

רוב המבקרים והחוקרים תולים אפוא את עובדת השהיית השיר במגרה בין השנים 1851-1867 במשבר האמונה החריף שפקד את מתיו ארנולד ואת בני דורו בשנים אלה. לחיזוק טענתם הם מזכירים כי בפרק הזמן שחלף בין מועד כתיבת השיר למועד פרסומו, התפרסם ספרו המהפכני של צ'רלז דרווין "מוצָא המינים" (the origins of the species), שעורר כידוע הד עצום ברחבי הקהילה המדעית, הפוליטית והדתית. תורת דרווין (1859) בדבר האֶבולוציה של המינים החריפה אף היא, כמובן, את משבר האמונה שהלך והעמיק בקרב הציבור המשכיל. כשנה לאחר צאת הספר, התייצבה הכנסייה, בראשות הבישוף וילברפורס (wilberforce), נגד דרווין ותורתו, בטענה שדברים בדבר מוצא האדם מן הקוף מפריכים את סיפור הבריאה בספר בראשית ונחשבים דברי כפירה. התיאור בבית השלישי, בדבר ים האמונה שהיה פעם מלא ומוגן, ועתה רוחות מלנכוליות מייבבות בו מכל עֵבר, קיבל ממד נוסף עם השתלטות הדרוויניזם על כל תחומי הדעת והחיים. האם עבר מתיו ארנולד בקולמוסו על שיר שכתב בעלומיו? האם שילב בתוכו במאוחר את אותות הזמן החדש? החוקרים חלוקים בדעותיהם באשר לתהליך ההתהוות (הגנזיס) המדויק של "חוף דובר".6 מכל מקום, מאז נתפרסם בספר new poems, הפך שיר זה לאחד השירים הנודעים בשירה האנגלית הוויקטוריאנית ולסנונית המבשרת את המודרניזם הנאוקלסי נוסח ת"ס אליוט. אבדן הכיוונים העולה מן הבית האחרון, שבו עומדים הגדודים באפלה ואינם יודעים להבחין בין אוהב לאויב, מתאים ואפייני לאמנות המודרנית. בית מרשים זה, המצוטט תכופות בספרים על תולדות הספרות האנגלית, נחשב ציון-דרך המטרים תיאורים היסטוריוסופיים מוּכּרים, המשובצים בשירי ו"ב ייטס ו-ת"ס אליוט, ומבשר אותם. תיאור הקרב בבית זה מתבסס על תיאורו של ההיסטוריון היווני תוקידידס את תולדות המלחמה הפלופונזית, שבה נטל חלק פעיל כחייל בצבא אתונה. הייתה זו מלחמת-עולם במונחי העולם העתיק, שבּה פגע איש ברעהו במקום באויבו. הספרטנים ידעו את סיסמאות הקרב של צבא אתונה, ועשו בו שַמות, וגם האתונאים עצמם לא ידעו מי להם ומי לצריהם, וטבחו איש ברעהו.7 תומס ארנולד, אבי המשורר, הוציא כאמור את כתבי תוקידידס במהדורה פופולרית שבעריכתו, ואין ספק שתיאור מרשים זה, המזכיר את תיאור הקרב המצמרר בין האחים-היריבים בשורות החתימה של שירו של שאול טשרניחובסקי "בין המְּצָרים" ("וּלְאוֹר בְּרַק הַיְרִיָּה אִישׁ אֶת אָחִיו הִכִּירוּ"), נחרת בזיכרונו של בנו. השיר "חוף דובר" נכתב כאמור על חוף התעלה, ובו משקיף הדובר אור הלבנה הבהיר על מראות הגאות והשפל של ים הצפון, מול צוקי דובר שמעליהם מתנשא המישור האנגלי ומול החוף הצרפתי שאורותיו מהבהבים באופק. הוא נזכר באותו קרב כאוטי שנערך במאה החמישית לפני הספירה במישוריה של רמת אפיפולה (epipolae), ובו – כמסופר בכתבי תוקידידס – הרגו אנשי אתונה בטעות איש את אחיו. זהו מסע למעמקי ההיסטוריה ולמעמקי התודעה כדי לדלות מהם מוסר השכל. כבעל השכלה קלסית וכבנו של איש חינוך שעסק בעריכת כתבי תוקידידס, העלה מתיו ארנולד בדעתו את תולדות המלחמות שעברו על אירופה בכל הזמנים, על עלייתן ונפילתן של ממלכות, וסיים את שירו בשבועת אמונים, הנאחזת ביש הוודאי בעולם שבו הכול מתפורר וים האמונה יבַש. תמונת העולם המתרוקן מכל ביטחונותיו מזכירה את השורות הנודעות של ו"ב ייטס – בשירו "ביאת משיח" ("the second coming"): "הַכֹּל קוֹרֵס; צִיר הָעוֹלָם נִשְׁבַּר; תֵּבֵל – זִירָה לְתֹהוּ מִשְׁתַּלֵּחַ".8

הבית השני בשיר רומז לקריאת הצער של סופוקלס ב"אנטיגונה", ואומר בסמוי ובגלוי כי העולם הזה כולו מכאוב, סבל ועיווּת דין. ב"אנטיגונה", לאחר המערכה הראשונה, משמיעה המקהלה מין אודה לאדם שהוא יצור מופלא ונזר הבריאה. בסטרופה הראשונה של אודה אנתרופוצנטרית זו אומרת המקהלה, שאין יצור נפלא כאדם (שם-התואר ביוונית הוא deinos שפירושו גם "נפלא" וגם "נורא"): האדם שולט בטבע, יודע לחצות את הים עם קצפו הלבן, מבקיע דרכו בלב סערות המאיימות לכלותו, ועוד ועוד. זהו שיר תהילה, שאינו מזכיר כלל את האלים ואת מעלליהם, וכל כולו אפותאוזה לעוצם מעשיו של האדם ולגודל תעוזתו. ואולם, ממחזה זה של סופוקלס עולה בבירור כי האדם יודע גם להרוס, ולא רק לבנות וליצור ולפַתח: ידו של מלך קדום עריץ חלה בבני משפחתו, מדעת ושלא מדעת, כשם שעולמנו המודרני מלא קלקלות וסילופים ועיווּתי דין. מתיו ארנולד מתחיל את מסעו במנהרת הזמן בים הדרומי ובתקופת יוון הקדומה, שַליטת העולם העתיק, ממשיכו בים הצפוני ובתקופת ביסוס האימפריה הבריטית ומסיים את שירו בתיאור ים האמונה, שהיה פעם מלא עד גדותיו ועתה הוא מתרוקן ומתמלא קולות קינה והגה והי. התבוננותו בשלושת היַמִּים שהכזיבו מלמדת שמה שהיה הוא שיהיה: הגורל האנושי יָדע ויֵדע עתות גאות ושפל. צריך לדבוק במעט הטוב שיש בעולמנו, שאותו ניתן למצוא באהבת הורים לילדיהם ובאהבת איש לאשתו ואישה לבעלה. שלושת היַמִּים, המשקפים את גורל האנושות בימי חלדה, מאז תקופת יוון הקדומה ועד לימות עלייתה של האימפריה הבריטית, הכזיבו אפוא ואכזבו. העולם ממשיך להיטלטל בין הצלחה לכישלון, בין ניצחון לתבוסה, והאדם מוטח אל גורלו כמו אותם חלוקי אבן המושלכים אל חוף הים, כמתואר בבית הראשון של השיר "חוף דובר". סימאונו של האדם וחוסר יכולתו לשלוט על גורלו מתבטא היטב בבית האחרון של שיר זה, המדמה את בני האדם לחיילים סהרוריים, הניגפים בקרב בשל סימאונם.

אין זה שיר של "יום קטנות", כי אם שיר המהלך בגדולות, מבקש לחבוק זרועות עולם ולהקיף את מעמקי ההיסטוריה האנושית, מימות יוון העתיקה ועד לעת החדשה. מצד אחד, זהו שיר קדם-אקזיסטנציאליסטי המבכה את גורלו המר של האדם בחלד, ומבין שתחושת הריקנות והתוהו אינה ניתנת לריפוי או להכחשה. מן הצד האחר, השיר וכותבו בכל זאת תרים ללא הרף אחר דרכים ללוגו-תרפיה – למציאת משמעות כלשהי לסבל האנושי, הנובע מן "הוואקום הקיומי", ביודעם שעצם החיפוש אחר המשמעות של הסבל ואחר דרכים להקל עליו הוא הוא ייעודו האמִתי של האדם.

אך גם בשיר הגות, אימפרסונלי ככל שיהא, חבוי ממד אישי: הסמלים הפאליים והנשיים הפזורים בין שיטי השיר (המישור השרוע מול הסלעים הזקופים, הגאות והשפל, הלבנה במילואה מול המצוק המתנשא) מעוררים את הרושם שלפנינו שיר שברבדיו הסמויים מתגלים חששותיו של המשורר הוויקטוריאני הצעיר, שזה אך מימש את גבריותו, מפני ההתנסות המינית ותוצאותיה ומפני תהפוכות הגורל שמעבר לכותל. כתב-היד ששרד בארכיונו של המחבר מגלה אמנם לבטי יצירה לא מעטים – תיקונים, תוספות, השמטות – אך עולה מהם כמדומה שהשיר הושלם עוד ב-1851, בירח הדבש שעשה מתיו ארנולד על חוף דובר, ולא סמוך לפרסומו ב-1867.

וחוזרת השאלה למקומה: מדוע טמן מתיו ארנולד את השיר במגרה,והוציאוֹ לרשות הרבים רק מקץ שש-עשרה שנים תמימות? היאחזותם של המבקרים במשבר האמונה שפקד את המשורר ואת בני דורו כבתירוץ לפרסומו המאוחר אינו משכנע דיו. ארנולד לא התנזר בשנים אלה מפרסומם שירים אחרים, וגם בני דורו, שעזבו את סִפה של הכנסייה, לא התנזרו באותה עת מכתיבת שירים ומפרסומם. אדרבה, כבדורו של ביאליק, גרם משבר האמונה באנגליה הוויקטוריאנית לפריחת הספרות בכלל, ולפריחת השירה בפרט, ואין לכאורה בשיר פרטים אישיים מביכים, שהיה בהם כדי למנוע את פרסומו סמוך לכתיבתו. דומני שאת התשובה לחידת פרסומו המאוחר של שיר זה צריך לחפש במקום אחר.

את קצה החוט לפתרון התעלומה ניתן כמדומה למצוא בקשריו האמיצים של מתיו ארנולד עם ידידו הטוב ובן גילו, המשורר הוולשי ארתור יוּ קלאף (arthur hugh clough). קלאף החל את הקריירה הספרותית יחד עם ארנולד, אך נפטר בגיל 42, ושירתו צללה שלא כדין בתהום הנשייה. מתברר ששנים אחדות לאחר מות ידידו, פסקה המוזה השירית לפקוד את מתיו ארנולד, והוא נפנה לכתיבת ביקורת. רק לאחרונה, שנים רבות לאחר מותו של קלאף בטרם עת וסוף הקריירה השירית של ארנולד, מתחילה להתחוור הזיקה בין השניים, שיש בה כדי להאיר את חידת השיר "חוף דובר" באור חדש.

ארתור יוּ קלאף (arthur hugh clough)

קלאף נולד בליברפול להורים בני המעמד הבינוני, שעשו מאמץ כלכלי לא מבוטל שעה ששלחוהו ל"ראגבי" – בית-הספר הפרטי הנחשב ביותר באנגליה הוויקטוריאנית, שאותו ניהל תומס ארנולד, אביו של מתיו, ביד רמה. קלאף היה משורר-אמת, רב רגש ומחשבה, שנדד בנעוריו לשנים אחדות עם הוריו למקום נידח בארצות-הברית, ושם – הרחק מסביבתו הטבעית ותחת השפעתה של אם רגישה ומלומדת – שקע בקריאת ספרים והחל לחבר שירים. הוא נפטר בשנת 1861, ומתיו ארנולד חיבר אלגיה לזכרו בשם "thyrsis", שאותה פרסם ביחד עם "dover beach" בספר שיריו האחרון new poems (1867). ואולם, ארנולד הסתיר כל ימיו פרשה אפלה אחת, שנתעלמה מן העין: הוא מעולם לא הודה בחובו לאחד משיריו המקוריים ביותר של רעהו, הטוב ממנו. מתברר כי שורות לא מעטות מתוך "חוף דובר" מבוססות על שיר היסטוריוסופי ארוך, מונולוג דרמטי פרי עטו של קלאף, שהתפרסם בשנת 1848 תחת השם המוזר והקשה להיגוי "the bothie of toper-na-fuosich". גם בשיר המוקדם, שנתפרסם כשלוש שנים לפני מועד חיבורו המשוער של "חוף דובר", כלול תיאור של קרב כאוטי לאור ירח, שבו נלחמים היוונים מבלי דעת איש באחיו. גם בשירו של קלאף משמש תיאור הקרב הטרגי והגורלי, שבו הלוחמים אינם יודעים מי להם ומי לצריהם כמטפורה וכסמל למצבו של האדם בעת החדשה. מבחר המילים בשני השירים מלמד שמדובר כאן במעשה הגובל בפלגיאט, אך רק במאה העשרים קמו מבקרים שהצביעו בהיסוס ובזהירות על הדמיון בין שני השירים. מתיו ארנולד מעולם לא זכה לנזיפה ולאות-קלון על מעשהו, וגם כיום, לאחר שהדמיון נחשף, לא קשרה הביקורת בין עובדה זו לבין גניזתו של השיר עד לאחר מותו של קלאף. שמו הטוב של מתיו ארנולד נשמר אפוא ללא רבב מאז ועד עתה, ושירו "חוף דובר" מתנוסס כאמור בעשרות רבות של אנתולוגיות וספרים על תולדות השירה האנגלית. אך לא לעולם חוסן, ו"צדק פואטי" אף הוא "צדק" ייקרא: אמנם שמו של מתיו ארנולד אמנם ידוע כיום לכול המצוי בתולדות השירה העברית, בעוד שארתור יוּ קלאף היה עד כה משורר נידח ונשכח, אך בשנים האחרונות מתעורר עניין מחודש בשירתו שנתעלמה במשך דורות מן העין, ואין כיום כנס על שירה אנגלית ויקטוריאנית, שאין בו לפחות הרצאה אחת על המשורר האלמוני ועל שירתו. לאחרונה, התפרסמו מאמרים אחדים על שירו הארוך "the bothie of toper-na-fuosich", שהוצג בביקורת ובמחקר כמופת של שירה המשלבת רגש ומחשבה; כשירה עמוקה ורבת הקסם. עד מהרה איתרו החוקרים בשיר זה שורות לא מעטות שמצאו דרכן, מדעת ושלא מדעת, לשירו של מתיו ארנולד.9 שני השירים, של קלאף ושל ארנולד, הם מונולוגים דרמטיים, שבהם הדובר קובל באוזני הנמען על השרירותיות שבעולם, על היעדר השגחה עליונה, על אבדן הכיוונים של הברואים בעולם שנתרוקן מאמונה. שני השירים משווים את המבוכה למבוכתם של גייסות צבא יריבות ביוון העתיקה, כתוצאה מאותות סותרים ומבלבול בשדה הקרב. בשני השירים מתוארת מלחמה בלילה, שבה אין הצדדים הנִצים יודעים מי להם ומי לצריהם. נביא להלן קטע קצר משירו של קלאף משנת 1848, המוכיח כאלף עדים מיהו המקורי ופורץ הדרך ומיהו החקיין, החוזר על הישגי קודמיו:

i am sorry to say your providence puzzles me sadly; children of circumstance are we to be? you answer, on no wise! where does circumstance end, and providence where begins it? in the revolving sphere which is upper, which is under? what are we to resist, and what are we to be friends with? if there is battle, 'tis battle by night: i stand in the darkness, here in the mélee of men, ionian and dorian on both sides, signal and password known; which is friend and which is foeman? is it a friend? i doubt, though he speak with the voice of a brother .... yet it is my feeling rather to ask, where is the battle? yes, i could find in my heart to cry, in spite of my elspie .... would that the armies indeed were arrayed, o where is the battle! neither battle i see, nor arraying, nor king in israel, only infinite jumble and mess and dislocation, backed by a solemn appeal, "for god's sake do not stir there!"

שני השירים – המקור וחיקויו – מסתמכים על תיאורו של תוקידידס את המלחמה הפלופונזית, ומאחר שקלאף, בוגר "ראגבי", הסתמך כנראה על תיאור האירוע ההיסטורי הקדום כפי שסופר במהדורה הפופולרית שערך תומס ארנולד, אבי המשורר, אפשר שמתיו ארנולד סבר בטעות שמותר לו ליטול שורות משירו ההיסטוריוסופי המקורי של רעהו הטוב ולשלבן בשירו שלו. ואולם, דומה שסביר יותר להניח שארנולד המשורר, שהוכתר בכתר "גדול המבקרים", הבין אל-נכון ששירו הוא שיר אפיגוני, אם לא למטה מזה, ומשום כך גנזוֹ למשך שנים רבות. בחייו של קלאף הוא לא העז להוציא את שירו "חוף דובר" לרשות הרבים, ורק שנים אחדות לאחר מות הידיד – ולאחד שכתב אלגיות אחדות לזכרו לניקוי המצפון שייסרהו – הוציא את השיר האפיגוני הזה ופרסמוֹ בספר. יוצא אפוא ששיר, שמקומו לא נפקד מרוב האנתולוגיות של השירה האנגלית בת הדורות האחרונים, הוא במידה מסוימת פלגיאט, פרי מעשהו של משורר "החי על המת". ואולם, אותם מבקרים שקמו באנגליה בטרם נתפתח בה חקר הספרות כענף אקדמי משמעותי, לא היו ערים לעובדות ולנתונים הכרוכים בתהליך התהוות שיר זה, וקשרו לארנולד כתרים של תהילה שלא הגיעו לו.

*

ת"ס אליוט

בהערכה אסתטית גרידא, ובמנותק ממעשה החיקוי ומהשלכותיו האֶתיות, ניתן לראות בשיר "חוף דובר" יצירה ויקטוריאנית ומודרנית כאחת. זהו אולי השיר המודרני הגדול הראשון בתולדות הספרות האנגלית. כתבוֹ משורר שמת בשנה שבה נולד ת"ס אליוט, גדול המודרניסטים האנגליים, שטבע כאמור לימים את המושג הביקורתי "קורֶלטיב אובייקטיבי" ("objective correlative") בהשראת הביקורת של מתיו ארנולד. אידאל ביקורתי זה, שבא להמיר את השתפכות הרגש הישירה, יצא מבית מדרשו של אליוט, ששיבח את אמות המידה האובייקטיביות של מתיו ארנולד בתחומי הביקורת. ת"ס אליוט הוא אף מי שטבע את המימרה הידועה: "ארנולד הוא מסוג המבקרים שמגיעים מפעם לפעם אל מעון הספרות כדי לערוך סדר במהומה שהטילו בו הסופרים". 10

לימים השתמש ת"ס אליוט עצמו בשירו הימי "מרינה" בפנייה (אפוסטרופה) הנרגשת אל הנמענת ("הָהּ, בִּתִּי"), המזכירה את הקריאה "הקשיבי", או "הטי אזנך" שבבית הפתיחה של שירו של ארנולד. גם שירו של ת"ס אליוט פותח בתיאור, הממפה את הים ואת הסלעים הניצבים על חופיו, כבשירו של ארנולד; שני השירים בנויים כמונולוג דרמטי הנישא באוזני דמות אהובה: "אֵילוּ יַמִּים, חוֹפִים, סְלָעֵי גְּרָנִיט, אֵילוּ אִיִּים, / אֵילוּ מֵימֵי נָהָר הַלּוֹחֲכִים חַרְטֹם, / וְרֵיחַ אֳרָנִים וְקוֹל קִיכְלִי הַשָּׁר מִתּוֹך הָעֲרָפֶל. / אֵילוּ תְּמוּנוֹת צָפוֹת וּמְפַלְּסוֹת לָהֶן נָתִיב. / הָהָּ, בִּתִּי".11 הקלסיציזם המאוחר של מתיו ארנולד בשירו הנודע "חוף דובר" הכשיר אם כן את הקרקע לשירת ת"ס אליוט, ששילב אף הוא בשירו הימי "מרינה" הרהורים קיומיים עם צלילה אינטלקטואלית למעמקי ההיסטוריה של הים הצפוני ושל אגן הים התיכון. המשל העממי אומר שתחת אילנות רחבי נוף אין אור ואוויר די הצורך, ועל כן צומחות שם פטריות בלבד (והנמשל: אישים גדולים מקשים על הסובבים אותם ועל דור ההמשך שלהם לצמוח ולשגשג, ועל כן ממשיכיהם פונים תכופות לחיי פינוק וטפילות). כאן אנו עדים לתהליך הפוך: מתיו ארנולד היה אולי מבקר חשוב, אך משורר מפוקפק, שנזון משירת רעהו, הטוב ממנו; והנה, דווקא התופעה הטפילה, שנזונה מכישרונו של משורר עלום-שם, שנפטר בטרם-עת ונשאר כמאה שנה באלמוניותו, התפתחה ושגשגה לממדים חסרי תקדים. לימים, היא אף תרמה שלא-מדעת את חלקה לשגשוגו של אחד האילנות רחבי הנוף והמניבים שהעמידה אנגליה המודרנית מעודה: אילן שירתו של ת"ס אליוט, שפֵּרותיו מלאים וגדושים בעסיס המקורות הקדומים. .

הערות:

1. בדבריו המאלפים על מחזהו של שקספיר המלט (the sacred wood, "hamlet and his problems") טבע ת"ס אליוט את המונח "objective correlative", שהייתה לו השפעה רבה על המרד של המודרניסטים ברטוריקה הסנטימנטליסטית של המשוררים הוויקטוריאניים. במילים אחרות, ת"ס אליוט דרש מהמשוררים "הראייה" (showing) ואובייקטיביזציה של הרגש, במקום דיבור מופשט עליו, וכדבריו:

the only way of expressing emotion in the form of art is by finding an "objective correlative"; in other words, a set of objects, a situation, a chain of events which shall be the formula for that particular emotion; such that, when the external facts, which must terminate in sensory experience, are given, the emotion is immediately evoked.

2. הפארודיה dover bitch משנת 1967, רומזת ברמזים שעביים כקורת בית הבד למלל של מתיו ארנולד ולנימת ה-"weltschmerz" הסנטימנטליסטית העולה משירו. שורות הפתיחה של הפארודיה הן כדלקמן:

so there stood matthew arnold and this girlwith the cliffs of england crumbling away behind them, and he said to her, 'try to be true to me, and i'll do the same for you, for things are bad all over, etc., etc.' well now, i knew this girl. it's true she had read sophocles in a fairly good translation and caught that bitter allusion to the sea, but all the time he was talking she had in mind the notion of what his whiskers would feel like on the back of her neck - - - -

3. נוסח נדר הנישואין, המקובל בטקס הנערך בכנסייה, הוא כדלקמן:

“i call upon all present to witness that i take you to be my lawful wedded wife, to have and to hold, from this day forward, for better, for worse, for richer, for poorer, in sickness and in health while we both shall live.”

4. השיר תורגם לעברית פעמים אחדות (ראובן אבינעם,שמעון זנדבנק,יהושע בר כוכב ורות אלמוג), אך רק ראובן אבינעם בחר להתמודד עם "החריזה המשוטטת" של מתיו ארנולד, הדומה לזו של ביאליק ב"שירתי" וב"זוהר" (בשירו של ארנולד לכל שורה יש חרוז, אך לאו דווקא בשורות הסמוכות לה). דא עקא, תרגומו של ראובן אבינעם התיישן עד מאוד, והוא נשמע היום אנכרוניסטי לחלוטין (משובצות בו שורות כדוגמת "עַצֶּבֶת-עַד עַל כָּל לֵבָב דָּחִיל", "וַיַּרְא אָדָם עֲלֵי הָאֲדָמוֹת / בְּיָם-עֱנוּת נֶעְכָּר", "בִּקְצוֹת מֶרְחָב הָרוֹעֲפִים קִדְרָה" וכדומה).

5. סקירה מקפת בנושא משבר האמונה באנגליה הוויקטוריאנית מצוי בספרו של הרברט שלוסברג:

herbert schlossberg, the silent revolution and the making of victorian england (columbus: ohio state university press, 2000).

6. allott, kenneth, thorpe, michael, and maxwell, j. c. "the dating of 'dover beach.'" notes and queries 14 (1967): 374-76.

ullmann, s.o.a. "dating through calligraphy: the example of 'dover beach.'"

studies in bibliography 26 (1973): 19-36.

7. על המקור ההיסטורי לתיאור בבית האחרון של השיר "חוף דובר", ראוwalter h. kokernot , a contemporary source for matthew arnold's night-battle imagery. victorian poetry 43.1 (2005): 99-108.

8. תרגומו העברי של שיר זה וסיפור הרקע שלו מצויים במאמרי "אפוקליפסה עכשיו: על שירו של ויליאם באטלר ייטס ' the second coming'", קשת החדשה, 6, חורף 2004, עמ' 86-92.

9. turner, p., "dover beach and the bothie of toper-na-fuosich, english studies 28 (1947): 173-78. weinstock, donald j. " 'say not we are on a darkling plain': clough's rejoinder to 'dover beach.'" victorian poetry 19.1 (spring 1981): 73-80.

10. t.s. eliot: “he was one of those critics who arrive from time to time to set the literary house in order”.

11. ראו מאמרי "והקיכלי קורא מתוך הערפל: בתי" (על שירו של ת"ס אליוט 'מרינה')", עלי שיח, 50, חורף תשס"ד 2003, עמ' 113-116.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיוה שמיר