מתיו ארנולד: שלושה ימים וחלד

זיוה שמיר, 09/11/2005

שירו ההיסטוריוסופי הנודע של מתיוּ אַרנולד "חוף דוֹבֶר": ציוּן דרך בתולדות השירה האנגלית או פלגיאט?

מתיוּ אַרנוֹלד (1822-1888)

מתיוּ אַרנוֹלד (1822-1888), המוצג תכופות כגדול מבקרי הספרות באנגליה הוויקטוריאנית, הוא גם אחד מבין שלושת המשוררים האנגלים הנודעים בדורו. הוא זכה ששמו ייזכר בכפיפה אחת עם ג'ון קיטס ורוברט בראונינג הגם שאת רוב שנותיו הקדיש לכתיבת ביקורת, וכתיבת שירים לא הייתה עיסוקו המועדף. במהלך הקריירה הספרותית שלו כולה, פרסם מתיו ארנולד שני קובצי שירה בלבד: הראשון – The Strayed Reveller and Other Poems – ראה אור בשנת 1848; ומִשנהו – New Poems – בשנת 1867. לאחר מכן הניח מידו את נוצת המשורר, ועסק בעיקר בביקורת הספרות, המוּסר והדת.

ל-מתיו ארנולד יצאו מוניטין כמבקר מרכזי ורב-השפעה. ביקורת השירה שלו מדברת בזכות הפשטות והעוז של שירת יוון הקדומה ומשבחת את גלגולם של ערכים נאצלים אלה בעת החדשה בשירת גתה. במקביל, מוקיעים מאמריו וספריו את המשוררים הרומנטיים, שלדבריו עטפו את שירתם בצעיף של ערפל, במיסטיקה ובסובייקטיביזם עקר. במיוחד יצאה חמתו נגד ה-Weltschmerz ("צער העולם"), מורשת הרומנטיקה הגרמנית, אף שבפועַל אין שיריו מתנזרים מגיבוב אמירות רגשניות, שאותן דרש לגנאי אצל זולתו.

ככלל, ביקורתו היא דוגמה מובהקת של "הפוסל במומו פוסל": לא אחת גינה ארנולד בשירת בני דורו אותם צייני סגנון שמהם לא בחל ביצירתו שלו. עדיין לא התפתח אז ענף "ביקורת הביקורת", ואיש לא העז להעמיד אותו על הפער הנִבעה בין התאוריה למעשה הספרותי. להפך, ארנולד איש חשוב ונערץ היה בדורותיו: ת"ס אליוט, שהושפע מפועלו הספרותי והביקורתי, ראה בו מבקר דגול, ופיתח בהשראתו את מושג ה"קורֶלטיב האובייקטיבי" (objective correlative).1 אליוט אף לא הסתיר מעולם את החוב שהוא חב לעקרונות הביקורת של קודמו. דבריו אלה סייעו לא במעט להכתרתו של מתיו ארנולד בכתר "אבי הביקורת המודרנית".

שירו הנודע של מתיו ארנולד "חוף דובר" ("Dover Beach") נדפס באנתולוגיות כה רבות עד כי זכה לפארודיה משעשעת בשם "Dover Bitch", פרי עטו של המשורר והמתרגם היהודי-אמריקני עטור הפרסים אנתוני הֶכט (Hecht), שנבחר בין השנים 1982-1984 לשמש יועץ השירה של ספריית הקונגרס בוושינגטון.2 שירו של ארנולד נכתב ככל הנראה ביוני 1851, במהלך ירח הדבש שעשה המשורר הצעיר עם אישתו פרנסיס-פאני לוסי לבית וייטמן (Wightman) בעיר דובר, שעל חוף התעלה. אישתו הייתה בתו המפונקת של שופט חשוב, שכיהן בבית המשפט העליון, וארנולד נאלץ לעבוד שנים לא מעטות כדי לשכנע את האב נשוא הפנים שמשורר צעיר ושאפתן כמוֹתוֹ, מזכירו האישי של אחד הלורדים, ראוי לשאת את בתו לאישה ומסוגל לכלכלה בכבוד.

ניכּר ששיר זה, שבו קורא הדובר לאהובתו לגשת לחלון, להתבונן בנוף הנשקף ממנו ולהפיק מן המראֶה מוסר השכל, נכתב זמן לא רב לאחר נדרי הנישואין הכנסייתי, שבהם בני הזוג מבטיחים, קבל עם ועדה, כי ינצרו זה את זו, מכאן ולהבא, בטוב וברע, בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי.3 כאן, הבעל הצעיר והנרגש, החושש כנראה מפני עול החיים שהטיל על כתפיו ומפני תהפוכות הגורל הסמויות מן העין, אף מפני האויבים המחרישים וחורשי הרעה, משׁביע את עצמו ואת אשתו: "הָהּ, אֲהוּבַת לִבִּי, הֵן אֱמוּנִים נִשְׁמֹר אִישׁ לִרְעוּתוֹ!". היו זמנים, הוא ממשיך ומסביר לאהובתו, שבהם חבק ים האמונה זרועות עולם והקיפם כחגורת ביטחון הדוקה, אך כיום נתרוקן העולם מביטחון ומאמונה, והריהו כים בשעות השפל שלו. בעת החדשה, אין לו לאדם שום עוגן בעִתות משבר, זולת האהבה, שהיא הערך היחיד השורד בהימוט סדרי עולם:

Dover Beach

by Matthew Arnold

The sea is calm to-night.
The tide is full, the moon lies fair
Upon the straits; -on the French coast the light
Gleams and is gone; the cliffs of England stand,
Glimmering and vast, out in the tranquil bay.
Come to the window, sweet is the night air!
Only, from the long line of spray
Where the sea meets the moon-blanch'd land,
Listen! you hear the grating roar
Of pebbles which the waves draw back, and fling,
At their return, up the high strand,
Begin, and cease, and then again begin,
With tremulous cadence slow, and bring
The eternal note of sadness in.

Sophocles long ago
Heard it on the Aegean, and it brought
Into his mind the turbid ebb and flow
Of human misery; we
Find also in the sound a thought,
Hearing it by this distant northern sea.

The Sea of Faith
Was once, too, at the full, and round earth's shore
Lay like the folds of a bright girdle furl'd.
But now I only hear
Its melancholy, long, withdrawing roar,
Retreating, to the breath
Of the night-wind, down the vast edges drear
And naked shingles of the world.

Ah, love, let us be true
To one another! for the world, which seems
To lie before us like a land of dreams,
So various, so beautiful, so new,
Hath really neither joy, nor love, nor light,

Nor certitude, nor peace, nor help for pain;
And we are here as on a darkling plain
Swept with confused alarms of struggle and flight,
Where ignorant armies clash by night. [1851]

חוף דובר / מתיו ארנולד⁴

הַיָּם בְּלַיְלָה זֶה כָּל כָּךְ רוֹגֵעַ.

גֵּאוּת תִּגְבַּהּ, יָרֵחַ נָח מָכְסָף

עַל מֵי מֵצָר. עַל חוֹף צָרְפַת הָאוֹר נוֹגֵהַּ,

נִצָּת וְנֶעְלָם; צוּק אַלְבִּיוֹן נִצָּב,

רְחַב-כָּתֵף הוּא מְהַבְהֵב בִּדְמִי מִפְרָץ.

אֶל הַחַלּוֹן קִרְבִי נָא, מַה מָּתֹק הָרוּחַ!

מִקַּו הַחוֹף הַמִּתְמַשֵּׁךְ, הַמְּחֹרָץ,

בּוֹ יָם נִפְגָּשׁ בְּחוֹל צָחֹר מֵאוֹר יָרֵחַ,

הַטִּי אָזְנֵךְ! אֵיךְ נַהֲמַת גַּלִּים מָרָה תִּשְׁאַג

אֶל הַמֶּרְחָק תּוֹלִיךְ חֲצַץ הַחוֹף הֲלוֹךְ וָשׁוֹב.

וּבְשׁוּבוֹ יָשְׁלַךְ אֶל רוּם הַחוֹף הַמְדֹרָג.

תַּשְׁמִיעַ קוֹל, אַחַר תִּמּוֹג וְשׁוּב תִּתֵּן הֵדָּהּ,

בְּרֶטֶט פְּעִימוֹת אִטִּי, תִּשָּׂא אּתָּהּ

תַּו יְגוֹנִים שֶׁלֹּא יִתַּם לָעַד, כִּי אֵין לוֹ סוֹף.

וְגַם אֶל אֹזֶן סוֹפוֹקְלֶס תָּו זֶה הִגִּיעַ

לְפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת. שְׁמָעוֹ עַל הָאֵגֵאִי, וּמִיַּד

הִרְהוּר עַל מְצוּקַת אֱנוֹשׁ לִבּוֹ הִבְקִיעַ,

עַל חֲלִיפוֹת גּוֹרָל בְּשֵׁפֶל וְגָאוֹן.

גַּם אָנוּ בְּהֶמְיַת הַיָּם נִמְצָא הָגוּת צְפוּנָה

אִם אַךְ נַקְשִׁיב לִשְׁאוֹן יַם הַצָּפוֹן.

וְיַם הָאֱמוּנָה

אַף הוּא גָּאֹה גָּאָה בָּרִאשׁוֹנָה, חָבַק חוֹפֵי תֵּבֵל,

כְּמוֹ אֵזוֹר בָּהִיר, עָשׂוּי קִפְלֵי קְפָלִים,

אֲבָל עַתָּה הֵן רַק אֶשְׁמַע

אֶת קוֹל מְרֵרָתו נִשְׁפָּךְ וְאֶת הֵדֵי שָׁאֲגָתוֹ מִתְגַּלְגְּלִים

וּנְסֹגִים אֶל תּוֹךְ נִשְׁמַת

רוּחוֹת הַלַּיְלָה בְּנָפְלָן מִן הַמָּצוֹק הָעָב וְהָאָפֵל

לָאֲבָנִים הַמּוּטָלות בְּעֶרְיָתָן עַל חוֹף תֵּבֵל.

הָהּ, אֲהוּבַת לִבִּי, הֵן אֱמוּנִים נִשְׁמֹר

אִישׁ לִרְעוּתוֹ! זֶה הָעוֹלָם שֶׁלִּכְאוֹרָה

נָח לְרַגְלֵינוּ כְּמוֹ נְוֵה מַאֲוָיִים,

כֹּה סַסְגוֹנִי, כֹּה רַעֲנָן וְכֹה נָעִים,

אֵין בּוֹ שִׂמְחָה, לֹא אַהֲבָה וְלֹא אוֹרָה,

לֹא בִּטָּחוֹן וָרֹגַע, אֵין מָזוֹר לוֹ לַסּוֹבֵל;

וְאָנוּ כָּאן עַל הַמִּישׁוֹר הַמִּתְאַפְלֵל

כֹּה נְבוֹכִים: לַקְּרָב? לַמַּאֲבָק? הֲיִמָּלֵט הַחַיִל?

כִּבְהִתְנַגֵּשׁ צִבְאוֹת אוֹיֵב סוּמִים בַּעֲלֶטֶת לַיִל. [1851] מאנגלית: זיוה שמיר

את שירו "חוף דובר" הִשהה מתיו ארנולד במגרה כשש-עשרה שנה תמימות, עד לפרסומו בקובץ New Poems משנת 1867. המבקרים מתַרצים צעד תמוה זה במשבר האמונה שפקד את אנגליה הוויקטוריאנית בכלל, ואת מתיו ארנולד בפרט, כמי שעשה אז את לימודיו ואת ראשית הקריירה האקדמית שלו באוקספורד בשנות הפולמוס הטרַקטַריאַני. פולמוס דתי זה הסעיר את הכנסייה האנגלית בשנות השלושים ובראשית שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, והסתיים רק ב-1845, כשהכומר האנגליקני החשוב בדורו גו'הן הנרי ניומן נשבע אמונים לכנסייה הקתולית, והשאיר את ציבור המאמינים הרחב בהלם ובתדהמה.5

המחנך, ההיסטוריון והמדינאי תומס ארנולד

ייחוסו המשפחתי של מתיו ארנולד, כבנו של המחנך, ההיסטוריון והמדינאי תומס ארנולד, הוסיף למשבר זה ממד נוסף: תומס ארנולד, ערך בין השנים 1830-1835 את כתבי ההיסטוריון היווני תוקידידס, ניהל את בית-הספר היוקרתי בראגבי (Rugby) שבמחוז וינצ'סטר, אף הנהיג את מפלגת ה-Broad Church, שעמדה מול האֶוַונגליסטים ומול הטרַקטַריאַנים. מפלגתו המתונה התנגדה לעמדה האורתודוקסית המפרשת את התנ"ך כפשוטו, והמליצה לפרש חלק מהכתובים כדימויים וכמטאפורות למשאלות-לב סמויות, ולא כפשוטם – כמשַקפים אמת היסטורית וארכאולוגית. השורות המדברות ב"חוף דובר" על העולם כעל מקום שאינו אלא השתקפות של משאלת לב, ולא כמקום שניתן להיאחז בו ולסמוך עליו, מושפעות מן הפולמוסים הכנסייתיים שהתנהלו בשנות החמישים והשישים של המאה התשע-עשרה. ניכּר שמתיו ארנולד גילה יחס אמביוולנטי כלפי השקפותיו הדתיות של אביו, וחיפש דרך עצמאית משלו, שתבטא את רוח הזמן החדש.

צ'רלז דרווין

רוב המבקרים והחוקרים תולים אפוא את עובדת השהיית השיר במגרה בין השנים 1851-1867 במשבר האמונה החריף שפקד את מתיו ארנולד ואת בני דורו בשנים אלה. לחיזוק טענתם הם מזכירים כי בפרק הזמן שחלף בין מועד כתיבת השיר למועד פרסומו, התפרסם ספרו המהפכני של צ'רלז דרווין "מוצָא המינים" (The Origins of the Species), שעורר כידוע הד עצום ברחבי הקהילה המדעית, הפוליטית והדתית. תורת דרווין (1859) בדבר האֶבולוציה של המינים החריפה אף היא, כמובן, את משבר האמונה שהלך והעמיק בקרב הציבור המשכיל. כשנה לאחר צאת הספר, התייצבה הכנסייה, בראשות הבישוף וילברפורס (Wilberforce), נגד דרווין ותורתו, בטענה שדברים בדבר מוצא האדם מן הקוף מפריכים את סיפור הבריאה בספר בראשית ונחשבים דברי כפירה. התיאור בבית השלישי, בדבר ים האמונה שהיה פעם מלא ומוגן, ועתה רוחות מלנכוליות מייבבות בו מכל עֵבר, קיבל ממד נוסף עם השתלטות הדרוויניזם על כל תחומי הדעת והחיים. האם עבר מתיו ארנולד בקולמוסו על שיר שכתב בעלומיו? האם שילב בתוכו במאוחר את אותות הזמן החדש? החוקרים חלוקים בדעותיהם באשר לתהליך ההתהוות (הגנזיס) המדויק של "חוף דובר".6

מכל מקום, מאז נתפרסם בספר New Poems, הפך שיר זה לאחד השירים הנודעים בשירה האנגלית הוויקטוריאנית ולסנונית המבשרת את המודרניזם הנאוקלסי נוסח ת"ס אליוט. אבדן הכיוונים העולה מן הבית האחרון, שבו עומדים הגדודים באפלה ואינם יודעים להבחין בין אוהב לאויב, מתאים ואפייני לאמנות המודרנית. בית מרשים זה, המצוטט תכופות בספרים על תולדות הספרות האנגלית, נחשב ציון-דרך המטרים תיאורים היסטוריוסופיים מוּכּרים, המשובצים בשירי ו"ב ייטס ו-ת"ס אליוט, ומבשר אותם.

תיאור הקרב בבית זה מתבסס על תיאורו של ההיסטוריון היווני תוקידידס את תולדות המלחמה הפלופונזית, שבה נטל חלק פעיל כחייל בצבא אתונה. הייתה זו מלחמת-עולם במונחי העולם העתיק, שבּה פגע איש ברעהו במקום באויבו. הספרטנים ידעו את סיסמאות הקרב של צבא אתונה, ועשו בו שַמות, וגם האתונאים עצמם לא ידעו מי להם ומי לצריהם, וטבחו איש ברעהו.7 תומס ארנולד, אבי המשורר, הוציא כאמור את כתבי תוקידידס במהדורה פופולרית שבעריכתו, ואין ספק שתיאור מרשים זה, המזכיר את תיאור הקרב המצמרר בין האחים-היריבים בשורות החתימה של שירו של שאול טשרניחובסקי "בין המְּצָרים" ("וּלְאוֹר בְּרַק הַיְרִיָּה אִישׁ אֶת אָחִיו הִכִּירוּ"), נחרת בזיכרונו של בנו.

השיר "חוף דובר" נכתב כאמור על חוף התעלה, ובו משקיף הדובר אור הלבנה הבהיר על מראות הגאות והשפל של ים הצפון, מול צוקי דובר שמעליהם מתנשא המישור האנגלי ומול החוף הצרפתי שאורותיו מהבהבים באופק. הוא נזכר באותו קרב כאוטי שנערך במאה החמישית לפני הספירה במישוריה של רמת אפיפולה (Epipolae), ובו – כמסופר בכתבי תוקידידס – הרגו אנשי אתונה בטעות איש את אחיו. זהו מסע למעמקי ההיסטוריה ולמעמקי התודעה כדי לדלות מהם מוסר השכל. כבעל השכלה קלסית וכבנו של איש חינוך שעסק בעריכת כתבי תוקידידס, העלה מתיו ארנולד בדעתו את תולדות המלחמות שעברו על אירופה בכל הזמנים, על עלייתן ונפילתן של ממלכות, וסיים את שירו בשבועת אמונים, הנאחזת ביש הוודאי בעולם שבו הכול מתפורר וים האמונה יבַש. תמונת העולם המתרוקן מכל ביטחונותיו מזכירה את השורות הנודעות של ו"ב ייטס – בשירו "ביאת משיח" ("The Second Coming"): "הַכֹּל קוֹרֵס; צִיר הָעוֹלָם נִשְׁבַּר; תֵּבֵל – זִירָה לְתֹהוּ מִשְׁתַּלֵּחַ".8

המלחמה הפלופונזית

הבית השני בשיר רומז לקריאת הצער של סופוקלס ב"אנטיגונה", ואומר בסמוי ובגלוי כי העולם הזה כולו מכאוב, סבל ועיווּת דין. ב"אנטיגונה", לאחר המערכה הראשונה, משמיעה המקהלה מין אודה לאדם שהוא יצור מופלא ונזר הבריאה. בסטרופה הראשונה של אודה אנתרופוצנטרית זו אומרת המקהלה, שאין יצור נפלא כאדם (שם-התואר ביוונית הוא deinos שפירושו גם "נפלא" וגם "נורא"): האדם שולט בטבע, יודע לחצות את הים עם קצפו הלבן, מבקיע דרכו בלב סערות המאיימות לכלותו, ועוד ועוד. זהו שיר תהילה, שאינו מזכיר כלל את האלים ואת מעלליהם, וכל כולו אפותאוזה לעוצם מעשיו של האדם ולגודל תעוזתו. ואולם, ממחזה זה של סופוקלס עולה בבירור כי האדם יודע גם להרוס, ולא רק לבנות וליצור ולפַתח: ידו של מלך קדום עריץ חלה בבני משפחתו, מדעת ושלא מדעת, כשם שעולמנו המודרני מלא קלקלות וסילופים ועיווּתי דין. מתיו ארנולד מתחיל את מסעו במנהרת הזמן בים הדרומי ובתקופת יוון הקדומה, שַליטת העולם העתיק, ממשיכו בים הצפוני ובתקופת ביסוס האימפריה הבריטית ומסיים את שירו בתיאור ים האמונה, שהיה פעם מלא עד גדותיו ועתה הוא מתרוקן ומתמלא קולות קינה והגה והי. התבוננותו בשלושת היַמִּים שהכזיבו מלמדת שמה שהיה הוא שיהיה: הגורל האנושי יָדע ויֵדע עתות גאות ושפל. צריך לדבוק במעט הטוב שיש בעולמנו, שאותו ניתן למצוא באהבת הורים לילדיהם ובאהבת איש לאשתו ואישה לבעלה.

שלושת היַמִּים, המשקפים את גורל האנושות בימי חלדה, מאז תקופת יוון הקדומה ועד לימות עלייתה של האימפריה הבריטית, הכזיבו אפוא ואכזבו. העולם ממשיך להיטלטל בין הצלחה לכישלון, בין ניצחון לתבוסה, והאדם מוטח אל גורלו כמו אותם חלוקי אבן המושלכים אל חוף הים, כמתואר בבית הראשון של השיר "חוף דובר". סימאונו של האדם וחוסר יכולתו לשלוט על גורלו מתבטא היטב בבית האחרון של שיר זה, המדמה את בני האדם לחיילים סהרוריים, הניגפים בקרב בשל סימאונם.

צוקי דובר

אין זה שיר של "יום קטנות", כי אם שיר המהלך בגדולות, מבקש לחבוק זרועות עולם ולהקיף את מעמקי ההיסטוריה האנושית, מימות יוון העתיקה ועד לעת החדשה. מצד אחד, זהו שיר קדם-אקזיסטנציאליסטי המבכה את גורלו המר של האדם בחלד, ומבין שתחושת הריקנות והתוהו אינה ניתנת לריפוי או להכחשה. מן הצד האחר, השיר וכותבו בכל זאת תרים ללא הרף אחר דרכים ללוגו-תרפיה – למציאת משמעות כלשהי לסבל האנושי, הנובע מן "הוואקום הקיומי", ביודעם שעצם החיפוש אחר המשמעות של הסבל ואחר דרכים להקל עליו הוא הוא ייעודו האמִתי של האדם.

אך גם בשיר הגות, אימפרסונלי ככל שיהא, חבוי ממד אישי: הסמלים הפאליים והנשיים הפזורים בין שיטי השיר (המישור השרוע מול הסלעים הזקופים, הגאות והשפל, הלבנה במילואה מול המצוק המתנשא) מעוררים את הרושם שלפנינו שיר שברבדיו הסמויים מתגלים חששותיו של המשורר הוויקטוריאני הצעיר, שזה אך מימש את גבריותו, מפני ההתנסות המינית ותוצאותיה ומפני תהפוכות הגורל שמעבר לכותל. כתב-היד ששרד בארכיונו של המחבר מגלה אמנם לבטי יצירה לא מעטים – תיקונים, תוספות, השמטות – אך עולה מהם כמדומה שהשיר הושלם עוד ב-1851, בירח הדבש שעשה מתיו ארנולד על חוף דובר, ולא סמוך לפרסומו ב-1867.

וחוזרת השאלה למקומה: מדוע טמן מתיו ארנולד את השיר במגרה, והוציאוֹ לרשות הרבים רק מקץ שש-עשרה שנים תמימות? היאחזותם של המבקרים במשבר האמונה שפקד את המשורר ואת בני דורו כבתירוץ לפרסומו המאוחר אינו משכנע דיו. ארנולד לא התנזר בשנים אלה מפרסומם שירים אחרים, וגם בני דורו, שעזבו את סִפה של הכנסייה, לא התנזרו באותה עת מכתיבת שירים ומפרסומם. אדרבה, כבדורו של ביאליק, גרם משבר האמונה באנגליה הוויקטוריאנית לפריחת הספרות בכלל, ולפריחת השירה בפרט, ואין לכאורה בשיר פרטים אישיים מביכים, שהיה בהם כדי למנוע את פרסומו סמוך לכתיבתו. דומני שאת התשובה לחידת פרסומו המאוחר של שיר זה צריך לחפש במקום אחר.

את קצה החוט לפתרון התעלומה ניתן כמדומה למצוא בקשריו האמיצים של מתיו ארנולד עם ידידו הטוב ובן גילו, המשורר הוולשי ארתור יוּ קלאף (Arthur Hugh Clough). קלאף החל את הקריירה הספרותית יחד עם ארנולד, אך נפטר בגיל 42, ושירתו צללה שלא כדין בתהום הנשייה. מתברר ששנים אחדות לאחר מות ידידו, פסקה המוזה השירית לפקוד את מתיו ארנולד, והוא נפנה לכתיבת ביקורת. רק לאחרונה, שנים רבות לאחר מותו של קלאף בטרם עת וסוף הקריירה השירית של ארנולד, מתחילה להתחוור הזיקה בין השניים, שיש בה כדי להאיר את חידת השיר "חוף דובר" באור חדש.

ארתור יוּ קלאף (Arthur Hugh Clough)

קלאף נולד בליברפול להורים בני המעמד הבינוני, שעשו מאמץ כלכלי לא מבוטל שעה ששלחוהו ל"ראגבי" – בית-הספר הפרטי הנחשב ביותר באנגליה הוויקטוריאנית, שאותו ניהל תומס ארנולד, אביו של מתיו, ביד רמה. קלאף היה משורר-אמת, רב רגש ומחשבה, שנדד בנעוריו לשנים אחדות עם הוריו למקום נידח בארצות-הברית, ושם – הרחק מסביבתו הטבעית ותחת השפעתה של אם רגישה ומלומדת – שקע בקריאת ספרים והחל לחבר שירים. הוא נפטר בשנת 1861, ומתיו ארנולד חיבר אלגיה לזכרו בשם "Thyrsis", שאותה פרסם ביחד עם "Dover Beach" בספר שיריו האחרון New Poems (1867). ואולם, ארנולד הסתיר כל ימיו פרשה אפלה אחת, שנתעלמה מן העין: הוא מעולם לא הודה בחובו לאחד משיריו המקוריים ביותר של רעהו, הטוב ממנו.

מתברר כי שורות לא מעטות מתוך "חוף דובר" מבוססות על שיר היסטוריוסופי ארוך, מונולוג דרמטי פרי עטו של קלאף, שהתפרסם בשנת 1848 תחת השם המוזר והקשה להיגוי "The Bothie of Toper-na-Fuosich". גם בשיר המוקדם, שנתפרסם כשלוש שנים לפני מועד חיבורו המשוער של "חוף דובר", כלול תיאור של קרב כאוטי לאור ירח, שבו נלחמים היוונים מבלי דעת איש באחיו. גם בשירו של קלאף משמש תיאור הקרב הטרגי והגורלי, שבו הלוחמים אינם יודעים מי להם ומי לצריהם כמטפורה וכסמל למצבו של האדם בעת החדשה. מבחר המילים בשני השירים מלמד שמדובר כאן במעשה הגובל בפלגיאט, אך רק במאה העשרים קמו מבקרים שהצביעו בהיסוס ובזהירות על הדמיון בין שני השירים. מתיו ארנולד מעולם לא זכה לנזיפה ולאות-קלון על מעשהו, וגם כיום, לאחר שהדמיון נחשף, לא קשרה הביקורת בין עובדה זו לבין גניזתו של השיר עד לאחר מותו של קלאף.

שמו הטוב של מתיו ארנולד נשמר אפוא ללא רבב מאז ועד עתה, ושירו "חוף דובר" מתנוסס כאמור בעשרות רבות של אנתולוגיות וספרים על תולדות השירה האנגלית. אך לא לעולם חוסן, ו"צדק פואטי" אף הוא "צדק" ייקרא: אמנם שמו של מתיו ארנולד אמנם ידוע כיום לכול המצוי בתולדות השירה העברית, בעוד שארתור יוּ קלאף היה עד כה משורר נידח ונשכח, אך בשנים האחרונות מתעורר עניין מחודש בשירתו שנתעלמה במשך דורות מן העין, ואין כיום כנס על שירה אנגלית ויקטוריאנית, שאין בו לפחות הרצאה אחת על המשורר האלמוני ועל שירתו. לאחרונה, התפרסמו מאמרים אחדים על שירו הארוך "The Bothie of Toper-na-Fuosich", שהוצג בביקורת ובמחקר כמופת של שירה המשלבת רגש ומחשבה; כשירה עמוקה ורבת הקסם. עד מהרה איתרו החוקרים בשיר זה שורות לא מעטות שמצאו דרכן, מדעת ושלא מדעת, לשירו של מתיו ארנולד.9

שני השירים, של קלאף ושל ארנולד, הם מונולוגים דרמטיים, שבהם הדובר קובל באוזני הנמען על השרירותיות שבעולם, על היעדר השגחה עליונה, על אבדן הכיוונים של הברואים בעולם שנתרוקן מאמונה. שני השירים משווים את המבוכה למבוכתם של גייסות צבא יריבות ביוון העתיקה, כתוצאה מאותות סותרים ומבלבול בשדה הקרב. בשני השירים מתוארת מלחמה בלילה, שבה אין הצדדים הנִצים יודעים מי להם ומי לצריהם. נביא להלן קטע קצר משירו של קלאף משנת 1848, המוכיח כאלף עדים מיהו המקורי ופורץ הדרך ומיהו החקיין, החוזר על הישגי קודמיו:

I am sorry to say your Providence puzzles me sadly;
Children of circumstance are we to be? you answer, On no wise!
Where does Circumstance end, and Providence where begins it?
In the revolving sphere which is upper, which is under?
What are we to resist, and what are we to be friends with?
If there is battle, 'tis battle by night: I stand in the darkness,
Here in the mélee of men, Ionian and Dorian on both sides,
Signal and password known; which is friend and which is foeman?
Is it a friend? I doubt, though he speak with the voice of a brother ....
Yet it is my feeling rather to ask, Where is the battle?
Yes, I could find in my heart to cry, in spite of my Elspie ....
Would that the armies indeed were arrayed, O where is the battle!
Neither battle I see, nor arraying, nor King in Israel,
Only infinite jumble and mess and dislocation,
Backed by a solemn appeal, "For God's sake do not stir there!"

שני השירים – המקור וחיקויו – מסתמכים על תיאורו של תוקידידס את המלחמה הפלופונזית, ומאחר שקלאף, בוגר "ראגבי", הסתמך כנראה על תיאור האירוע ההיסטורי הקדום כפי שסופר במהדורה הפופולרית שערך תומס ארנולד, אבי המשורר, אפשר שמתיו ארנולד סבר בטעות שמותר לו ליטול שורות משירו ההיסטוריוסופי המקורי של רעהו הטוב ולשלבן בשירו שלו. ואולם, דומה שסביר יותר להניח שארנולד המשורר, שהוכתר בכתר "גדול המבקרים", הבין אל-נכון ששירו הוא שיר אפיגוני, אם לא למטה מזה, ומשום כך גנזוֹ למשך שנים רבות. בחייו של קלאף הוא לא העז להוציא את שירו "חוף דובר" לרשות הרבים, ורק שנים אחדות לאחר מות הידיד – ולאחד שכתב אלגיות אחדות לזכרו לניקוי המצפון שייסרהו – הוציא את השיר האפיגוני הזה ופרסמוֹ בספר. יוצא אפוא ששיר, שמקומו לא נפקד מרוב האנתולוגיות של השירה האנגלית בת הדורות האחרונים, הוא במידה מסוימת פלגיאט, פרי מעשהו של משורר "החי על המת". ואולם, אותם מבקרים שקמו באנגליה בטרם נתפתח בה חקר הספרות כענף אקדמי משמעותי, לא היו ערים לעובדות ולנתונים הכרוכים בתהליך התהוות שיר זה, וקשרו לארנולד כתרים של תהילה שלא הגיעו לו.

ת"ס אליוט

בהערכה אסתטית גרידא, ובמנותק ממעשה החיקוי ומהשלכותיו האֶתיות, ניתן לראות בשיר "חוף דובר" יצירה ויקטוריאנית ומודרנית כאחת. זהו אולי השיר המודרני הגדול הראשון בתולדות הספרות האנגלית. כתבוֹ משורר שמת בשנה שבה נולד ת"ס אליוט, גדול המודרניסטים האנגליים, שטבע כאמור לימים את המושג הביקורתי "קורֶלטיב אובייקטיבי" ("objective correlative") בהשראת הביקורת של מתיו ארנולד. אידאל ביקורתי זה, שבא להמיר את השתפכות הרגש הישירה, יצא מבית מדרשו של אליוט, ששיבח את אמות המידה האובייקטיביות של מתיו ארנולד בתחומי הביקורת. ת"ס אליוט הוא אף מי שטבע את המימרה הידועה: "ארנולד הוא מסוג המבקרים שמגיעים מפעם לפעם אל מעון הספרות כדי לערוך סדר במהומה שהטילו בו הסופרים"^{. 10}

לימים השתמש ת"ס אליוט עצמו בשירו הימי "מרינה" בפנייה (אפוסטרופה) הנרגשת אל הנמענת ("הָהּ, בִּתִּי"), המזכירה את הקריאה "הקשיבי", או "הטי אזנך" שבבית הפתיחה של שירו של ארנולד. גם שירו של ת"ס אליוט פותח בתיאור, הממפה את הים ואת הסלעים הניצבים על חופיו, כבשירו של ארנולד; שני השירים בנויים כמונולוג דרמטי הנישא באוזני דמות אהובה: "אֵילוּ יַמִּים, חוֹפִים, סְלָעֵי גְּרָנִיט, אֵילוּ אִיִּים, / אֵילוּ מֵימֵי נָהָר הַלּוֹחֲכִים חַרְטֹם, / וְרֵיחַ אֳרָנִים וְקוֹל קִיכְלִי הַשָּׁר מִתּוֹך הָעֲרָפֶל. / אֵילוּ תְּמוּנוֹת צָפוֹת וּמְפַלְּסוֹת לָהֶן נָתִיב. / הָהָּ, בִּתִּי".11 הקלסיציזם המאוחר של מתיו ארנולד בשירו הנודע "חוף דובר" הכשיר אם כן את הקרקע לשירת ת"ס אליוט, ששילב אף הוא בשירו הימי "מרינה" הרהורים קיומיים עם צלילה אינטלקטואלית למעמקי ההיסטוריה של הים הצפוני ושל אגן הים התיכון.

המשל העממי אומר שתחת אילנות רחבי נוף אין אור ואוויר די הצורך, ועל כן צומחות שם פטריות בלבד (והנמשל: אישים גדולים מקשים על הסובבים אותם ועל דור ההמשך שלהם לצמוח ולשגשג, ועל כן ממשיכיהם פונים תכופות לחיי פינוק וטפילות). כאן אנו עדים לתהליך הפוך: מתיו ארנולד היה אולי מבקר חשוב, אך משורר מפוקפק, שנזון משירת רעהו, הטוב ממנו; והנה, דווקא התופעה הטפילה, שנזונה מכישרונו של משורר עלום-שם, שנפטר בטרם-עת ונשאר כמאה שנה באלמוניותו, התפתחה ושגשגה לממדים חסרי תקדים. לימים, היא אף תרמה שלא-מדעת את חלקה לשגשוגו של אחד האילנות רחבי הנוף והמניבים שהעמידה אנגליה המודרנית מעודה: אילן שירתו של ת"ס אליוט, שפֵּרותיו מלאים וגדושים בעסיס המקורות הקדומים.
.

הערות:

1. בדבריו המאלפים על מחזהו של שקספיר המלט (The Sacred Wood, "Hamlet and His Problems") טבע ת"ס אליוט את המונח "objective correlative", שהייתה לו השפעה רבה על המרד של המודרניסטים ברטוריקה הסנטימנטליסטית של המשוררים הוויקטוריאניים. במילים אחרות, ת"ס אליוט דרש מהמשוררים "הראייה" (showing) ואובייקטיביזציה של הרגש, במקום דיבור מופשט עליו, וכדבריו:

The only way of expressing emotion in the form of art is by finding an "objective correlative"; in other words, a set of objects, a situation, a chain of events which shall be the formula for that particular emotion; such that, when the external facts, which must terminate in sensory experience, are given, the emotion is immediately evoked.

2. הפארודיה Dover Bitch משנת 1967, רומזת ברמזים שעביים כקורת בית הבד למלל של מתיו ארנולד ולנימת ה-"Weltschmerz" הסנטימנטליסטית העולה משירו. שורות הפתיחה של הפארודיה הן כדלקמן:

So there stood Matthew Arnold and this girl

With the cliffs of England crumbling away behind them,

And he said to her, 'Try to be true to me,

And I'll do the same for you, for things are bad

All over, etc., etc.'

Well now, I knew this girl. It's true she had read

Sophocles in a fairly good translation

And caught that bitter allusion to the sea,

But all the time he was talking she had in mind

The notion of what his whiskers would feel like

On the back of her neck - - - -

3. נוסח נדר הנישואין, המקובל בטקס הנערך בכנסייה, הוא כדלקמן:

“I call upon all present to witness that I take you to be my lawful wedded wife, to have and to hold, from this day forward, for better, for worse, for richer, for poorer, in sickness and in health while we both shall live.”

4. השיר תורגם לעברית פעמים אחדות (ראובן אבינעם, שמעון זנדבנק, יהושע בר כוכב ורות אלמוג), אך רק ראובן אבינעם בחר להתמודד עם "החריזה המשוטטת" של מתיו ארנולד, הדומה לזו של ביאליק ב"שירתי" וב"זוהר" (בשירו של ארנולד לכל שורה יש חרוז, אך לאו דווקא בשורות הסמוכות לה). דא עקא, תרגומו של ראובן אבינעם התיישן עד מאוד, והוא נשמע היום אנכרוניסטי לחלוטין (משובצות בו שורות כדוגמת "עַצֶּבֶת-עַד עַל כָּל לֵבָב דָּחִיל", "וַיַּרְא אָדָם עֲלֵי הָאֲדָמוֹת / בְּיָם-עֱנוּת נֶעְכָּר", "בִּקְצוֹת מֶרְחָב הָרוֹעֲפִים קִדְרָה" וכדומה).

5. סקירה מקפת בנושא משבר האמונה באנגליה הוויקטוריאנית מצוי בספרו של הרברט שלוסברג:

Herbert Schlossberg, The Silent Revolution and the Making of Victorian England (Columbus: Ohio State University Press, 2000).

6. Allott, Kenneth, Thorpe, Michael, and Maxwell, J. C. "The Dating of 'Dover Beach.'" Notes and Queries 14 (1967): 374-76.

Ullmann, S.O.A. "Dating Through Calligraphy: The Example of 'Dover Beach.'"

Studies in Bibliography 26 (1973): 19-36.

7. על המקור ההיסטורי לתיאור בבית האחרון של השיר "חוף דובר", ראוWalter H. Kokernot , A Contemporary Source for Matthew Arnold's Night-Battle Imagery. Victorian Poetry 43.1 (2005): 99-108.

8. תרגומו העברי של שיר זה וסיפור הרקע שלו מצויים במאמרי "אפוקליפסה עכשיו: על שירו של ויליאם באטלר ייטס ' The Second Coming'", קשת החדשה, 6, חורף 2004, עמ' 86-92.

9. Turner, P., "Dover Beach and The Bothie of Toper-na-Fuosich, English Studies 28 (1947): 173-78. Weinstock, Donald J. " 'Say not we are on a darkling plain': Clough's Rejoinder to 'Dover Beach.'" Victorian Poetry 19.1 (Spring 1981): 73-80.

10. T.S. Eliot: “He was one of those critics who arrive from time to time to set the literary house in order”.

11. ראו מאמרי "והקיכלי קורא מתוך הערפל: בתי" (על שירו של ת"ס אליוט 'מרינה')", עלי שיח, 50, חורף תשס"ד 2003, עמ' 113-116.

תגובה למאמר
לדיון המלא בפורום

Re: שלושה ימים וחלד מאת: זיוה שמיר

מר קג´טי נגהי ( 2005-11-09 05:55:32 ) בתגובה לemago

מאמר מרתק. באמת כיף לקרוא. אותי בעיקר משכו השורות הראשונות של המאמר שבהם מזכירה
הכותבת את ההבדלים בין השירה הרומנטית לזאת הויקטוריאנית. עסקתי בסוגיה הזה באופן אישי לפני
הרבה שנים, באידיאליזם של הרומנטים שניסו לחדור מבעד למעטה של הטבע כאינטואציה לעבר אופק
מעבר לתופעה על מנת לחשוף את המקור האבסולוטי של כל התופעות כולן בחוויה אנושית.

ב tintern abbey של וורדסוורד, השורות הללו שמשו לי נקודת מוצא:

That serene and blessed mood
In which the affectations gently lead us on
Until the breath of this corporeal frame
And even the motion of our corporeal blood
Almost suspended, we are laid asleep
In body and become a living soul:
While with an eye made quiet with the power
Of harmony, and deep power of joy,
We see into the life of things

אותו המשחק בין תפיסה אנושית של ousia מול aletheia
והכל באמצעות הבינה והמשחק שלה מול הדמיון, דיניסוס מול אפולו, הנשגב של קאנט. הטבע עצמו נהפך
לעל טבעי ואנחנו כבני אדם נמצאים איתו בהרמוניה פאנתאיסטית.

ואז השירה הויקטוריאנית שפעלה בעולם תעשייתי ואורבני שונה אלף אלפי מונים מהעולם התמים
והאידיאליסטי מסביב לאגמים הבריטים של הרומנטים. עולם שבו הטבע והאדם הם שני דברים שונים. האמן
מנותק מהטבע כמו lady of shallot של טניסון. הפיה של טניסון המנותקת מהמציאות במגדל ומתבוננת
עליה מבעד למראה דומה לאופן ההתבוננות המרוחק על הטבע בשיר Dover Beach מבעד לחלון המשקיף
על הים והירח. אם בשירה הרומנטית הרוח המערבית היא מקור להשראה, בשירה הויקטוריאנית הטבע ,
הים, הוא מקור לעצב, עצב של חברה שניתקה את עצמה מקיום אוטנטי בתוך מהפכה תעשייתית כי האדם
הוא רק חיה בשרשרת של אבולוציה. יש הרבה עצב בשירה ויקטוריאנית והתפקחות שהיא תוצאה של
יציאה מאשליה רומנטית.
להמחשה, האופן שבו ארנולד מתייחס לנצח כמקור לעצב אינסופי, הבלוז של הים הכחול:
The eternal note of sadness in
מול האופטימיות שבו מסתיים שירו של וורדסוורד על הנצח intimations of immortality

The Clouds that gather round the setting sun
Do take a sober colouring from an eye
That hath kept watch o´er man´s mortality;
Another race hath been, and other palms are won.
Thanks to the human heart by which we live,
Thanks to its tenderness, its joys, and fears,
To me the meanest flower that blows can give
Thoughts that do often lie too deep for tears.

תודה על המאמר הנפלא שגרם לי לחזור המון שנים אחורה, שנים רחוקות ונשכחות

הגב להודעה זו

תודה לקג´טי נגהי

זיוה שמיר ( 2005-11-09 06:17:27 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 1 )

תודה על התגובה מחממת הלב, וכן על הערה שהאירה לי עניין חשוב ומרכזי בשירו של מתיו ארנולד:
ההתבוננות בטבע דרך זגוגית החלון. היא מסייעת לי להבין את חשיבות החלון ומשמעותו במאמר אחר
שברצוני לכתוב, המשווה בין 2 שירים מתולדות השירה העברית (על רקע שיר של המשורר הרומנטי
האנגלי פ"ב שלי). בשניהם חוצצת זגוגית החלון בין האוהב האורב לאהובתו לבין האהובה שאינה
מרגישה בקיומו.שניהם שירים בתר-רומנטיים.

הגב להודעה זו

ולגנבים לא תהיה תקווה

אלמונימית ( 2005-11-09 20:51:25 ) בתגובה לemago

גם גנבה ספרותית היא גנבה. סוף-סוף הסופר עמל על מלאכתו לא פחות מהסוחר. סוף גנב לתלייה (לפחות
על לוח המודעות של מדור הספרות).

הגב להודעה זו

מאמר מרתק ושאלה

רמי נוידרפר ( 2005-11-09 20:57:57 ) בתגובה לemago

האם מתוך קיומה של מטפורה אחת זהה בשיר אלמוני של משורר אלמוני ניתן להגיע למסקנות כה מרחיקות
לכך על פלאגיאט?

הגב להודעה זו

תשובה לרמי נוידרפר

זיוה שמיר ( 2005-11-09 21:50:03 ) בתגובה לרמי נוידרפר, ( 4 )

לרמי שלום רב,
אין מדובר במטפורה אחת. מדובר בשני מונולוגים דרמטיים, שבהם המשורר פונה אל הנמענת, מול נוף
אנגלי ומושך קווים של אנלוגיה לסיפור מן ההיסטוריה היוונית. בשני המקרים המדובר בהשוואה עם
המלחמה הפלופונזית, שבה חיילים הרגו בטעות את חבריהם לנשק, בגלל תנאי ראות לקויים, כמסופר
בכתבי תוקידידס, שהשתתף בקרב.
אני משערת שהמשורר האלמוני למדיי קלאף קרא את התיאור בגירסת תומס ארנולד, מנהל ביה"ס בראגבי
שבו למד, וחברו של קלאף - מתיו ארנולד - חשב בטעות שאם קלאף לוקח את התיאור מאביו, אזי מותר
לו לקחת את התיאור מקלאף.
ובכל זאת, מתיו ארנולד השהה את כתב-היד של השיר הזה במגרה 16 שנה, ולא פרסמו לפני שקלאף נפטר.
זה אומר דרשני.
למרבה האירוניה, השיר הזה, שיש בו לדעתי יסוד של פלגיאט, או לפחות של אפיגוניות, הפך לשירו
הידוע והמצוטט ביותר של מתיו ארנולד.

הגב להודעה זו

Re: תשובה לרמי נוידרפר

מר קג´טי נגהי ( 2005-11-10 01:24:03 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 5 )

אני סבור שזה לא משנה אם השיר נגנב או נכתב במקור על ידי פלוני או אלמוני. השיר קיים וזאת עובדה.
המילים קיימות, השילוב בין מילים שיוצר את השיר, את המקצב קיים. זה העיקר.
על אותו משקל, שאלת השאלות האם שיקספיר כתב את כל מחזותיו ומה היה טיב ביחסים בין וורדסורד
לקולרידג´. {אני אף שמעתי תיאוריה מגוחכת איפה שהוא שהם היו נאהבים (ה"תיאורטיקן" כנראה היה
משועמם מאד באותו יום הגותי)} . זה אף לא עניין אותי. לדעתי זה לא משנה מערכה של היצירה ומערכה
של הביקורת.
העיקר זה new criticism

הגב להודעה זו

תשובה למר קג´טי נגהי

זיוה שמיר ( 2005-11-10 04:29:17 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 6 )

שקספיר אכן הושפע ממחזאים אחרים (ובסטר, למשל), וזה אינו גורע מגדולתו. אולם,
שקספיר חי בתקופה שבה המקוריות לא נחשבה לערך עליון. המחבר יכול היה לשאוב
חומרים מחבריו, ולשכלל אותם, וזה נחשב "בסדר גמור". לעומת זאת, משוררים בתר-
רומנטיים כבר צמחו והתחנכו בעולם שבו המקוריות היא "שם המשחק". והא ראיה:
ארנולד אכן הסתיר את שירו במגרה במשך 16 שנה, והוא כנראה ידע למה.

אישית, אני מאמינה שספרות איננה מחקר, שבו החוקר מחויב ל-footnotes. סופרים
מושפעים מחבריהם, ללא ספק. במקרה של מתיו ארנולד מדובר במעשה לא יפה, כי הוא
לקח רעיונות ודרכי עיצוב מחברו הטוב, שעליו כתב כמה וכמה שירי מספד.

בסופו של דבר, אני מסכימה אתך שהעיקר שהשיר קיים, ושאפשר לקרוא בו וליהנות
ממנו. יחד עם זאת, גם לא מיותר בעיניי לחשוף את הגנזיס (תהליך ההתהוות)המפוקפק
שלו.

הגב להודעה זו

ובסך הכל - טוב שיש באימאגו

רמי ( 2005-11-10 10:02:55 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 7 )

מאמרים מסוג זה , שבהם חוקרים יוצאים אל מחוץ למגדל השן האקדמי וכותבים
דברים המעשירים את הנפש ומרוממים את הרוח

הגב להודעה זו

מקוריות כבר אינה שם המשחק

מספר 666 ( 2005-11-10 10:39:00 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 7 )

"שקספיר חי בתקופה שבה המקוריות לא נחשבה לערך עליון. המחבר יכול היה
לשאוב
חומרים מחבריו, ולשכלל אותם, וזה נחשב "בסדר גמור". לעומת זאת, משוררים
בתר-
רומנטיים כבר צמחו והתחנכו בעולם שבו המקוריות היא "שם המשחק".
לדעתי אנו חיים שוב בתקופה שבה המקוריות כבר אינה שם המשחק .בהוליווד
למשל כל סרט שני או שלישי הוא גירסה חדשה של סרט שכבר נעשה או של ספר
ויש תחושה ברורה מאוד של מיצוי ושל חזרה עצמית .הפוסט מודרניזם עצמו
מתבסס על משחקים שונים עם דמויות ויצירות ספרותיות קיימות יותר מאשר על
נסיונות ליצור רעיונות חדשים משלו וזאת מתוך ההנחה ש"אין חדש תחת
השמש ".

הגב להודעה זו

תגובה ל-666

זיוה שמיר ( 2005-11-10 13:25:57 ) בתגובה למספר 666, ( 9 )

אתה צודק במאה אחוז. רעיון המקוריות ששלט בתרבות המערב כמאתיים
שנה (מאז המהפכה הצרפתית ועד סוף המאה העשרים), נמצא עכשיו
בנסיגה. הפוסט-מודרניזם משחק על שכפול תכנות מחשב, על העתקת
רעיונות אדריכליים (למשל, בניין משרדים מול בית מעריב הוא העתק
אפיגוני של בניין האופרה בפריז),על חזרה של "רטרו" אל צורות שכבר
חשבנו שנעלמו מהעולם (כגון החזרה של סופרי "הו!", של מאיה ערד
ושל צור ארליך אל צורות השיר של אסכולת שלונסקי-אלתרמן). בקצרה,
הפוסט-מודרניזם כבר אינו מעלה על נס את עקרון המקוריות, שהיה
חשוב כל כך לרומנטיקונים ולמודרניסטים מכל הפלגים והסוגים.

ובהזדמנות זו, תודה גם לרמי על הערתו.

הגב להודעה זו

Re: תגובה ל-666

אלברטו ( 2005-11-10 13:59:37 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 10 )

אולי זה בגלל שאין לנו סופרים טובים כמו שהיו פעם

הגב להודעה זו

תשובה לאלברטו

זיוה שמיר ( 2005-11-10 14:33:35 ) בתגובה לאלברטו, ( 11 )

נכון שנהוג לקונן ולחשוב שבכל תחום הולך ופוחת הדור, אבל אינני
חושבת שזה נכון. בכל תקופה היו סופרים גדולים ומינוריים, מקוריים
וחקיינים. גם בתקופתנו.

עם זאת, רעיון המקוריות לא שלט בכיפה מששת ימי בראשית. בתקופה
הנאו-קלסית (המקבילה לתקופת ההשכלה האירופית של המאה ה-18
ולתקופת ההשכלה העברית של המאה ה-19) לא האמינו במקוריות. הסיסמא
הייתה "follow your fathers", והכוונה ב-"fathers" הייתה למודלים
הגדולים מן הקלסיקה היוונית רומית (ובתרבות העברית: למודלים
הגדולים מן המקרא). די היה שהמשורר ישכלל את הישגי קודמיו, ואיש
לא תבע ממנו להיות מקורי.

גם היום יש לנו פרוזאיקונים מצויינים (שזוכים לכבוד עצום בעולם
הרחב, הרבה יותר מאשר בבית) ומשוררים מצויינים, אבל הציבור הרחב
די אדיש היום לשירה.

בתקופת "אביב העמים" היה למשורר בכלל, ולמשורר הלאומי במיוחד,
מעמד של מנהיג רוחני דגול. המעמד הזה אבד, כמובן, וגם לא ישתקם
בעתיד הנראה לעין. אולי משום כך אתה חושב שאין לנו סופרים טובים
כמו שהיו פעם.

הגב להודעה זו

ראי יש בזה משהו

מר קג´טי נגהי ( 2005-11-11 13:05:30 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 12 )

אין היום משורר משכמו ומעלה. אין היום משורר כמו וורדסוורד שחייו ומותו מצינים תקופה רומנטית שלמה
בשירה. אין היום משורר כמו מילטון שהוא סמל לשירה מטא-פיסית. אין היום את the poet of england
בדמותו של שיקספיר. אין היום משורר שיציין סמל של תקופה. אין קנונים.

אני יכול להעלות מספר סיבות לכך ובטח על כל אחת שאביא יהיו עוד 10:

1) הגענו לעידן שהמטאפיסיקה הגיעה לשיאה במיצויה מאז ניטשה. אין היום התעסקות במטאפיסיקה
מעבר לביקורת עליה שהתחילה מאז היידגר. באותו הקשר אנו חיים בעידן של דהקונסטרוקציה . אין
רעיונות אלא ביקורת על אופן ניסוח רעיונות. אין discourse יש discourse analysis

2) אנו חיים בעידן של נגישות למידע וכתוצאה מכך לידע. קשה מאד לחדש היום בעולם כל כך מגוון, כל כך
עשיר. בתחילת המאה ה 20 ידע היה דבר מצומצם יחסית. אוניברסיטת אוקספורד פירסמה לא מזמן
רשימת ספרים שאדם היה צריך לקרוא בכדי להיות משכיל. הרשימה מכובדת מאד אבל למרות זאת היא
מצומצמת ביחס לרשימה מקבילה כיום. כיום לא ניתן להוציא רשימה כזאת

3) מאז תחילת המאה ה 20 לא הייתה קפיצת דרך מדעית משמעותית. לא הייתה מהפכה ניוטונית או
אינשטינית נוספת. השירה והפילוסופיה תלויות בקפיצות מדעיות כאלו והן מגיבות לה.

3) ההסבר הפשוט: לא קמו שיקספיר או מילטון או מלוויל אחרים.

הגב להודעה זו

העניין טעון עיון: תגובה למר קג´טי נגהי

זיוה שמיר ( 2005-11-11 14:00:20 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 13 )

אתה מעניק הסבר מרתק לסוגיה: מדוע אין לנו היום סופרים משכמם
ומעלה? לכאורה, המאה העשרים, עתירת התמורות המהירות, הייתה צריכה
להוליד סופרי ענק. איינשטיין ופרויד שייכים אמנם לתחילת המאה,
אבל היו מהפכות טכנולוגיות שהשפיעו על התרבות (רדיו, טלביזיה,
מחשב, אינטרנט), והאדם דרך לראשונה על הירח...

האם התפוצצות המידע מונעת הופעתם של אינטלקטואלים? לכאורה, המצב
היה צריך להיות הפוך. היום ההשכלה היא מצרך עממי, ולכל אחד יש
נגישות לידע ולמידע.

להערכתי, התמעטות כוחם ומעמדם של הסופרים העברים בדור האחרון
נעוצה בהיצמדות הדוגמטית שלהם לדרך רעיונית אחת ויחידה. סופרים
כמו ביאליק ואלתרמן הכירו את כל הגוונים והאפשרויות, עלו על הר
גבוה והשקיפו לכל העברים. לכן, כל הפרוגנוזות שלהם התממשו. לעומת
זאת, ס´ יזהר וממשיכיו, שתקעו עצמם באיזו דו?גמה מבלי לפקוח
עיניים ואוזניים, גילו את אוזלת ידם פעם אחר פעם.יזהר התייצב
בתכנית הטלביזיה "סקאלה" יום לפני אינתיפדת הדמים, והודיע שנגמרו
מלחמות הדמים בינינו לבין שכנינו. הדוגמות גורמות לעיוורון
ולסכלות, או לצביעות ולהחלפת עובדות במשאלות-לב.

אני חושבת שאילו סופרי זמננו היו פוקחים עיניים ואוזניים לכל
הכיוונים, אילו היו משכילים יותר (מבלי לוותר על הרגש ועל
האינטואיציה), אילו הכירו את ספרות העולם, לסוגיה ולתקופותיה,
היו לנו סופרים ראויים יותר. היום כל אחד שבידיו עט או מקלדת
יכול לכתוב כמה שורות, חסרות טעם וריח, חסרות היגיון והגות,
ולקרוא לזה שיר. לא פלא שהציבור הרחב נשאר אדיש לתוצאה.

הגב להודעה זו

Re: העניין טעון עיון: תגובה למר קג´טי נגהי

מר קג´טי נגהי ( 2005-11-12 14:40:40 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 14 )

>>>"אני חושבת שאילו סופרי זמננו היו פוקחים עיניים ואוזניים לכל
הכיוונים, אילו היו משכילים יותר (מבלי לוותר על הרגש ועל
האינטואיציה), אילו הכירו את ספרות העולם, לסוגיה ולתקופותיה,
היו לנו סופרים ראויים יותר. היום כל אחד שבידיו עט או מקלדת
יכול לכתוב כמה שורות, חסרות טעם וריח, חסרות היגיון והגות,
ולקרוא לזה שיר. לא פלא שהציבור הרחב נשאר אדיש לתוצאה. "<<<

האם לדעתך הסופרים של היום הם פחות אנשי רוח מהסופרים של פעם? האם הסיבה היא חוסר השכלה.
סינדרום טשרניחובסקי? כלומר אין אנשי רוח עם ידע כמו של טשרניחובסקי בתרבות קלאסית , בתרבות
העולם.
עידן המידע עושה הקלות בידע?
הרבה לא יסכימו איתך ויטענו שלא צריך לדעת. כל אחד יכול לשרבט משהו על נייר כי זה סובל הכל. סופר
ב"לאישה" הוא סופר בדיוק כמו כל סופר אחר. כשרון לא שווה ידע.

יהיו כאלו שיגידו לך לנחות מהאולימפוס האקדמי שברומו את דואה. כי מי צריך ענקי רוח. כל אחד יכול
לעשות רוח. הייתי אומר אפילו שיש כאן רדיקליזציה של שילוב בין פוסט מודרניזם וליברליזם. מצד אחד
האינדיבידואל נמצא במרכז ההוויה ומצד שני אין אפשרות לקבוע מה טוב ומה לא טוב. מה ראוי ומה לא
ראוי. כך נותרנו עם כל דאלים גבר וכל פומפידורה גברת.

הציבור מצביע ברגלים. הם מחפשים פתרונות מהירים להעשרה רוחנית על אוטוסטרדת המידע. הרצון
לעוצמה נהפך לרצון לעצלנות

הגב להודעה זו

תגובה למר קג´טי נגהי

זיוה שמיר ( 2005-11-12 15:26:21 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 15 )

כן, אין לנו היום אנשי רוח. יש לנו סופרים רבים, המתגדרים איש-
איש בד´ אמותיו (ומפעם לפעם עולים ומתייצבים על דוכן הנאום
הפוליטי), יש לנו מדינאים אחדים שמעמידים לפעמים פנים של אנשי
רוח, יש עסקני תרבות בכל מיני דרגים. ואולם, אנשי רוח בעלי
מחויבות עמוקה לעמם ולתרבותם אין לנו. אולי הפילוסוף פרופ´ אסא
כשר מתקרב במקצת לאידאל של "איש הרוח", אבל אין רבים כמותו.

מי צריך ענקי רוח, כשיש לנו ידוענים שממלאים את העיתונות
בטריוויה שלהם. הציבור מעדיף כנראה לדעת עם מי יוצאת המנחה של
ערוץ הילדים, ואיזה סלט מעדיפה הדוגמנית שהפכה בן-לילה לשחקנית
ומופיעה בסדרה פלונית בטלוויזיה.

עם זאת, לא כל העולם גולם. לאחרונה, לסדרה "ספרות פלוס" שערכתי
באוניברסיטת תל-אביב נרשמו 600 מאזינים (ועוד 140 ברשימת המתנה).
שתי ההרצאות הראשונות - של פרופ´ נילי כהן על גורל ומשפט ושל
פרופ´ יוסף בן-שלמה על עגנון היו בעיניי חוויה אינטלקטואלית
אמתית. בציבור, כך מסתבר, יש צמא לדברים בעלי משקל סגולי, ומכאן
הפופולריות ההולכת וגוברת של אתר "אימגו".

המחסור באנשי רוח אינו נובע מחוסר השכלה. במקומותינו יש
פרופסורים כחול אשר על פני הים. המחסור באנשי רוח נובע מאגואיזם
נאור: מרצונו של כל אחד מהמלומדים לעשות לביתו, בלי להתחייב
ומבלי להרהיב עוז ולומר את האמת.

אינני יודעת אם טשרניחובסקי הוא האידאל שלי כסופר וכאיש רוח.
אמנם הייתה לו השכלה קלסית רחבה, וגם השכלה במדעי הטבע ובמדעי
החיים (סוף סוף, למד רפואה בהיידלברג), אבל הוא לא ידע עברית
כראוי, ונזקק כל ימיו לעורכים ולמשכתבים. הוא גם לא יצא לשום
מאבק רעיוני (אינני חושבת שסופרים חייבים לעלות על בריקדות, אבל
משונה בעיניי שסופר, שהוא גם איש רוח, לא יביע אף פעם את דעתו
בנושאים שעל סדר היום הציבורי).

הסופרים האולטימטיביים בתולדות הספרות העברית הם בעיניי יל"ג,
ביאליק, עגנון ואלתרמן (ששילבו כישרון אדיר ומחויבות אדירה
לענייני הכלל). יש גם כיום פרוזאיקונים מצויינים (א"ב יהושע, עמוס עוז, מאיר שליו, דוד גרוסמן ואחרים) ולא מעט משוררים
מצויינים (למרות שהשירה איבדה מיוקרתה), אבל איש מהם אינו מגיע
למיזוג הצולח שבין האמן הגאון והמנהיג הרוחני שאתה מוצא אצל
אישים כמו יל"ג, ביאליק, עגנון ואלתרמן.

הפוסטמודרניזם אכן הביא לטירוף מערכות בכל הנוגע להבדלים שבין
המרכזי לפריפראלי, בין החשוב לטריוויאלי. מעולם לא פרחה תרבות
הטריוויה כבימינו. בקרוב אפרסם על זה מאמר (ציני ורציני כאחד)
בביטאון "גג" של איגוד הסופרים.

הגב להודעה זו

סליחה, שכחתי.

זיוה שמיר ( 2005-11-12 20:09:54 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 16 )

סליחה. בתגובתי הקודמת שכחתי את הסופר אהרן מגד. גם הוא אומר את
דברו ללא מורא וללא משוא פנים, ומפסיד הרבה פרסים והרבה יוקרה
בעולם הרחב, בשל אמתותיו.

הגב להודעה זו

Re: סליחה, שכחתי.

מר קג´טי נגהי ( 2005-11-13 02:17:04 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 17 )

אינני סבור שאיש רוח צריך להיות פעיל פוליטי או דון קישוט על רעיונות. אני אפילו סבור שחוקר אתיקה אינו
חייב להיות אדם אתי.
קשה לי לשפוט לגבי התרבות השראלית כי אינני קרוב אליה מספיק. נייר הלקמוס עבורי הוא נושא הניאו.
אין היום פילוסוף שמייסד אסכולה, יש ניאו קנטיאני, יש הגליאנים צעירים, יש ניאו מרקסיסטים. אני לא יודע
אם יהיה ניאו דרידה.

הגב להודעה זו

תגובה למר קג´טי נהגי

זיוה שמיר ( 2005-11-13 05:51:12 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 18 )

הדברים בנושא זה סבוכים ממה שהם נראים, וכלל לא חד משמעיים. גם
אני איני חושבת - כמוך - שאיש רוח צריך להיות "פעיל פוליטי או
דון קישוט של רעיונות". להפך, אני חושבת שהפוליטיקה מגמדת את
הסופרים של ימינו ומרחיקה אותם מן המורכבות והרב-צדדיות שהייתי
רוצה למצוא ביצירתם. אני גם חושבת שבמקרה הטוב הם משכנעים את
המשוכנעים, ומרחיקים מהם את החלק האחר של הציבור שאינו חושב
כמותם.

נתתי את הפילוסוף אסא כשר ואת הסופר אהרן מגד כדוגמאות לאנשים
המכירים את כל קשת הדעות, התלבטו בין האופציות וחזו אותן מבשרם,
הלכה למעשה.

היום, כשהם משמיעים מפעם לפעם את דעתם, בנושא שעל סדר היום
הציבורי, יש להם הזכות המוסרית לעשות כן: הם עושים זאת בלי
מחויבות לדו?גמה כלשהי, מבלי להיות מזוהים עם מנהיג כלשהו (כשם
שעשה אחד המשוררים שלנו שהתייצב לאחרונה בכל צילום מאחורי המועמד
לראשית המפלגה), ובדרך-כלל הם משלמים מחיר על התבטאותם, וזאת
בניגוד לסופרים רבים הנוקטים עמדה כדי לצאת נשכרים בדרך זו או
אחרת מאמירתם. ההבדל בינם לבין האופורטוניסטים הוא כ??הבדל
שבין "נביאי האמת" לבין "נביאי השקר" בימי קדם.

אבל המאה העשרים והמאה הנוכחית מלמדות אותנו ללא הרף שאין אמת,
וש"כל אחד והאמת שלו". אולי נכון שהאמת צריכה להיבנות מראשומון
של אמיתות רבות, אבל בחסות הדמוקרטיזציה של האמת, באים כל מיני
שרלטנים, ומכניסים את השקרים המניפולטיביים שלהם כאילו היו אמת
שאין בלתה. לכן, לא קל להבחין בימינו בין "הזמיר האמיתי" ל"זמיר
המזויף" (מהאגדה של אנדרסן), או בין המציאות לצללי הבבואה שלה
המרקדים על קיר המערה, כבמשל של אפלטון.

הגב להודעה זו

Re: תגובה למר קג´טי נהגי

מר קג´טי נגהי ( 2005-11-14 17:16:10 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 19 )

המאה ה 20 לימדה אותנו , לטעמי, לא שאין אמת אחת אלא שאין אמת בכלל מעבר לעוצמה. מכאן נובעים
הנסיונות לחפש אמת שהיא אינה פועל נגזר של הניסיון האנושי. האני המכונן של התנועה הרומנטית פינה
את מקומו לאני מתבונן וניטרלי ב let be של היידגר או קדימות ל association או relations על
experience אצל בובר. הטענה ההידגריאנית שמטאפיסיקה מסתיימת ברצון לעוצמה או ברצון לרצון
ולפיכך לנהליזם היא, לטעמי, ניהליסטית בפני עצמה.
אנשים מתבוננים על מציאות, אנשים בעולם של dasein, הם אנשים הנגררים על ידי המציאות והם נסחפים
כמו דגים מתים בזרם.
אין היום איש רוח שיראה לנו שאין בושה באני היוצר לעצמו מציאות שהיא מעל מקום וזמן. סארטר אולי
ניסה לעשות את זה

הגב להודעה זו

תגובה למר קג´טי נהגי

זיוה שמיר ( 2005-11-14 23:08:12 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 22 )

אכן, התיאור שלך מדויק ומעיד על insight. סארטר השפיע רבות על
הדור הצעיר במערב. במקביל, אישים כמו ישעיהו ליבוביץ אצלנו
וישעיהו ברלין באנגליה היו אנשי רוח בעלי השפעה עצומה על בני
הדור הצעיר. היום אין לנו בארץ (ונדמה לי שגם בעולם) אנשי רוח,
המוכנים לומר דברים כנים ואמיצים, מתוך דבקות בערכים, דברים
שאינם נגועים א-פריורי באינטרסנטיות, דברים שאינם מתחנפים לקהל
ואינם מהלכים בין הטיפות כדי להיות politically correct. נדמה
לי שאדם כדוגמת נועם חומסקי (צ´ומסקי, כפי שקוראים לו באמריקה),
למשל, יודע היטב "היכן הפרוסה מרוחה", ואיך לשאת חן בעיני
התקשורת,עורכיה וכתביה, הקובעים את טעם העת והולכים לאותן הפגנות
נון-קונפורמיסטיות כאיש אחד.

המעטים שעוד שרדו מן התקופה הקודמת, שבה ניתנה לאיש הרוח הסמכות
לשאת את דברו ושבה הקהל היה מוכן להטות לו אוזן, הם כה מזוהים
היום עם קצה זה או אחר של המפה הפוליטית, עד שהם מאבד מחצית מן
הקהל המתחפר עמוק בחפירות חייו לבל יגיעו אליו חס וחלילה הדים
כלשהם מן "הסיטרא אחרא". גם הסופרים ואנשי הרוח מתבצרים ברובם
בד´ אמותיהם, עושים לביתם, אינם מתעניינים בעניינים הציבור, או
נוקטים עמדה קיצונית וחד-צדדית המרתיעה את הרבים. הציבור גומל
להם בכך שהוא אינו מתעניין בפרי עטם ובדברי הגותם.

ואף זאת: תקופתנו הבתר-מודרנית אינה תקופה של דקויות. תיוג מהיר
בצבעי שחור-לבן, ללא סימני שאלה וללא פרספקטיבה הוא המאפיין את
חיינו כאן ועכשיו. הפילוסוף והמבקר ג´ לוקאץ´ טען כי חולייו של
העידן המודרני ניכרים יותר מכול באובדן הפרספקטיבה. ואצלנו
התיוג "קל ונוח" באופן מיוחד: שמאל וימין, חילוניים ודתיים,
יהודים וערבים. הכול נארז אצלנו באריזות גדולות, א?ן בלוק, ללא
בידול וללא אבחנה וללא תובנה.

השיח הפוליטי מכתיב אבחנות כוללניות, הקובעות לאלתר מי "לנו"
ומי "לצרנו", ומן הפוליטיקה מחלחלות ה"אמתות" הבוטות הללו לכל
שטחי החיים ללא יוצא מן הכלל. ל"אמת" חסרת ההיסוסים והפקפוקים
זאת יודע כל פוליטיקאי יש כוח שאין לשום אמירה מורכבת,
המטשטשת את העיקר בסבך פרטים "טפלים". הפוליטיקאי מחליט ביודעין
לומר אמירות פשוטות ועזות כדי להגיע אל התמצית ואל העיקר. אך מה
ל"אמיתות" חד-ערכיות כאלה ולאיש הרוח, שכל חייו הם מסכת בלתי
פוסקת של לבטים והתחבטויות?

באווירה שנשתררה בשנים האחרונות, שבה הרצון להיות בעל עוצמה הוא
חזות הכול, אין סיכוי להיווצרותם של אנשי רוח, שטיבם שהם אומרים
את דברם ללא טיוח וייפוי, גם כאשר הציבור מוכן להוקיע אותם.

היום אין לנו אנשי רוח כדוגמת ביאליק ואלתרמן, ואף לא פחותים
מהם, כי הציבור כה מפולג ומסוכסך, שאין סיכוי לאדם להשמיע את
דברו מבלי שיחרף את נפשו ויעמוד מול חרפות וגידופים. היום כל
פוליטיקאי מקצין את עמדתו ככל האפשר, כדי לשאת חן בעיני ציבור
בוחריו. לא זו בלבד שפסיקת ההלכה בחוגים החרדיים נעשית
פונדמנטליסטית יותר ויותר, אלא שגם בחוגים הקרויים "נאורים"
נעשות האמירות קיצוניות יותר ויותר.

אפילו האוניברסיטאות, שאמורות היו להיות אי של נאורות, ירדו
ממגדל השן והתערבו שלא בטובתן בחיים הפוליטיים, וכל זאת כדי
להפוך ל"רלוונטיות" ו"מעניינות" יותר, אף כדי לגייס כספים ביתר
קלות. האוניברסיטאות אף המירו בקלות בלתי נסבלת את העיסוק הא-
פוליטי בטקסט ובדקויותיו בעיסוק פוליטי בקונטקסט. ובהקשר זה יש
לזכור: כאשר עיסוק אקדמי נגוע בפוליטיזציה, כבר אין הוא תחום
מחקר ראוי לשמו, שהרי הפוליטיקה מכתיבה את התוצאות מראש, ואין
לחוקר אלא לחפש ראיות לתזה שנקבעה מלכתחילה, וחזקה עליו שימצאן.

אפשר שבכל העולם המערבי יש משבר כזה, אך אצלנו בולט המשבר
שבעתיים, גם על רקע הבעיות הקיומיות הקשות, גם על רקע המפולת
המהירה והגורפת בתחומי הרוח. עד לפני שנים לא רבות היו לנו אנשי
רוח מרחיקי ראות, שגם המדינאים נהגו להטות להם אוזן. במצב ההולך
ומתהווה לנגד עינינו נוצרת חברה ללא "קווים אדומים" וללא אתוס
מחייב, העושה הכול למען ה"רייטינג", ואינה מבקשת לקבוע מה עיקר
ומה טפל, וחברה כזו אינה מולידה אנשי רוח דגולים.

הגב להודעה זו

Re: תגובה למר קג´טי נהגי

מר קג´טי נגהי ( 2005-11-15 04:03:41 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 23 )

התרשמתי עמוקות כי הסוגיה שאנו דנים בה מטרידה לא רק אותי.
אני חייב להתוודות שאני מרגיש פעמיים רבות כמו כימרה. מצד אחד אני אוהב את המערב. את הנאורות.
את השילוב בין ערכים רפובליקנים לבין ערכים לברלים. מצד שני אוחז בי הקבס שאני נחשף לרדידות של
הקיום המערבי.
אני לא סבור שיש בידי מתכון לחיים נכונים. היידגר הטיף לחזור לכפר בפרץ של רומנטיות. אני מדמיין כפר
בגרמניה ירוק עם יערות ואגדות עם. אבל אז אני נזכר מה קרה בגרמניה.
אני תומך בחיים לאומיים, במודעות חברתית, בפטריוטיזם אבל כל פעם שהמדינה רוצה להתערב בחיי אני
מייד נדבק לקרנות המזבח של הליברליזם , של האגואיזם כערך ומייד זועק כי הלאומיות היא מנת חלקם
של רפי השכל הזקוקים לקבוצה על מנת לשאוב ממנה כוח.
אני מעריך ערכים ליברלים אבל סולד משמאל שמוכן בשם אותם הערכים לאבד זהות יחודית ולהפקיר את
בטחוני בעולם שכולם מסביב היו שמחים לחסל אותי בהיותי ישראלי ויהודי.
אני שמרן מטבעי אך נזהר מהתוצאות של השמרנות.
זאת הקללה והברכה של חיים בעידן שלנו, תקופה שאי אפשר להגדיר אותה לכאן או לכאן, בייחוד אחרי
התמוטטות ברית המועצות וסוף עידן הטואטליות עם מותו של המרקסיזם.
בשנים הראשונות לאחר הפרסטרויקה ונפילת חומת ברלין עוד חשבנו שהנה התקופה שבאה עלינו תקרא
העידן הקפיטליסטי או הניאו-ליברלי. גם זה חולף לו מהעולם.
אנו חיים בעידן שלא ניתן להבדיל בין תזה לאנטי תזה. יבוא מישהו ויגיד לי היום שההיסטוריה נעה לטלוס
מסוים, ואקרא לו שרלטן.

הגב להודעה זו

אגב (מדעי הרוח)

מר קג´טי נגהי ( 2005-11-16 23:58:19 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 23 )

לפני זמן מה ישבתי במסעדה מסויימת. לשולחן היו מסובין קבוצה של מהנדסים ואנוכי ( איך הגעתי לשם זה
סיפור בפני עצמו). השיחה התגלגלה לה והגיעה לשנות הקמפוס העליזות אי שם בהיסטוריה (ואני הייתי
הצעיר מבין כולם). כל אחד סיפר על תחום לימודיו. הנדסה כזאת או אחרת-- זה היה הנושא המרכזי.
הגיע תורי וסיפרתי על לימודי במדעי הרוח. הזכרתי גם שבזמן לימודי עשיתי פעולות שאינן קשורות ישירות
ללימודים (גם התגוררתי בארץ רחוקה והייתי במקום חדש - מה שגרם לי לטייל קצת) . ואז באה הערה מפיו
של אחד מהם בסגנון: ´נו טוב, במדעי הרוח יש לכם זמן לכל מיני שטויות.´
לא רציתי להגיב ובחרתי לסתום את הפה כי הבנתי שלא משנה כמה אוכיח את אותו אדם על בורותו ועל
העולם צר האופקים והקלסטרופובי בו הוויתו הפתטית מתקיימת, מדעי הרוח בישראל נתפסים כדסיפלינה
בה לומדים בעיקר דשא-אולוגיה מתקדמת.
הייתי מעוניין לשמוע תגובה לסיפור אמיתי זה מאחת שנמצאת בקרביים של מדעי הרוח על בסיס יום יומי.
אינני מכיר את האוניברסיטאות בארץ ( פרט לאחת). הכצעקתה?

הגב להודעה זו

תגובה למר קג´טי נגהי

זיוה שמיר ( 2005-11-17 22:06:05 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 25 )

המחשב האישי שלי נשלח לתיקון, ועל כן לא יכולתי להגיב על דבריך
מוקדם יותר.

לדעתי, השנים האחרונות אינן השנים היפות של מדעי הרוח. לפני דור
או שניים, היו ההישגים בתחומינו מרשימים הרבה יותר, ודווקא מתוך
שהוטלו עליהם גבולות ומגבלות. אתה יודע, לפעמים דווקא הנכה מגיע
ראשון בתחרות שחייה...

מה כוונתי? בתקופת "המלחמה הקרה", אסור היה לחוקרים בגוש המזרחי
לעסוק בתמטיקה ואידאולוגיה. לכן כל האנרגיה המחקרית הופנתה לעבר
העיסוק במנגנוני הטקסט, והחוקרים הגיעו בתחום ההרמנויטיקה
לתוצאות מרשימות ביותר. גם במערב עסקו בטקסט ובמנגנוניו, אך
מסיבה אחרת: האוניברסיטאות חיפשו אותה עת מתודיקה נוחה להוראת
מדעי הרוח להמוני החיילים המשוחררים שהציפו את האוניברסיטאות,
ללא מכנה משותף תרבותי כלשהו. ההיעגנות ההרמנויטית בטקסט אפשרה
בחוגים לספרות, היסטוריה, פילוסופיה וכו´ ללמד בצורה מניחה את
הדעת גם את אלה שהגיעו ללימודים ללא רקע כלשהו במקצוע שבו בחרו.
באותן שנים, הפורמליזם והסטרוקטורליזם שממזרח וה"ניו קריטיסיזם"
שממערב (שקיבל הרבה מהנחות היסוד של ה-explication des textes של
הצרפתים) הפגינו הישגים יפים מאוד, ולימדונו לקרוא טקסט כפי
שמעולם לא קראוהו בדורות הקודמים,תוך שימת לב לכל הדקויות.

היום, מתוך ראקציה ל"ניו קריטיסיזם" (שאכן הגיע להרבה תוצאות
אבסורדיות בשל ההתעלמות מן הנסיבות שבתוכ?ן נוצר הטקסט), וכן מתוך
עצלות מוחין, האוניברסיטאות במערב (ובמיוחד הקולג´ים הרבים
בארה"ב, שמחפשים סטודנטים ומוכנים להתחנף אליהם כדי שיחבשו את
ספסלי הלימודים וישלמו שכ"ל), מלמדים כל נושא שישא חן
בעיני "המיעוטים המדוכאים", שאינם מיעוט כלל וכלל: לימודי נשים,
לימודי פוסט-קולוניאליזם, לימודים הומו-לסביים וכו´ וגו´. מרצים
מגייסים את הטרמינולוגיה הסבוכה והנפוחה ביותר כדי להרצות על
טריוויה. כבר נכחתי בכנס, שבו הנושאים היו: שמלתה של הנסיכה
דיאנה, הקודים הסמויים של המשוטטים בגן-העצמאות, הסמיוטיקה של
סרטי פורנו, וכדומה. מובן, ככל שהנושא מגרה יותר וטריוויאלי
יותר, כן גוברת הנאת הקהל.

כבר אמרתי כאן בהזדמנות אחרת: אם החוקר יוצא מתוך מערכת ערכים
דוגמטית, מחקרו אינו מחקר. חוקר אמת חייב לצאת לדרכו נקי כפיים,
מבלי לדעת מראש מה יהיו תוצאות המחקר. הוא צריך לחקור תופעות
שהוא אוהב ומעריך ותופעות שמהן הוא סולד באותה מידה של
אובייקטיביות (או לפחות לשאוף לכך בכל מאודו). כיום, לצערי, אין
זה המצב במדעי הרוח (וגם במדעי החברה, באומנויות, במשפטים וכו´).
לכן, אנו עדים לסחף עצום ולירידת רמה מהירה בתחומים אלה, שבעבר
משכו אליהם את טובי החוקרים.

אני מאמינה שהעולם זקוק בדחיפות לרנסנס חדש, או לפחות לתקופת
השכלה, שתלמד את אנשי המאה ה-21 להבר את התבן מן המוץ: לדעת
להבדיל בין עיקר לטפל, בין העקרוני לטריוויאלי, בין המרכזי
לשולי. גם מדעי הרוח צריכים לעבור "שידוד מערכות" טוטלי, שיסיט
את השולי אל השוליים, ויחזיר את המרכזי אל המרכז.

הגב להודעה זו

transvestites בשיקספיר

מר קג´טי נגהי ( 2005-11-18 02:43:54 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 26 )

אני מסכים איתך שיש לבצע רהקונסטרוקציה בדהקונסטרוקציה. לעולם לא קיבלתי הסתכלות על טקסט
ממרכזי כובד שונים. אין פה פלורליזציה ידע אלא ניהליזם שלו. אני לא יכול לתאר במילים את הרגשת
התסכול שחשתי שנאלצתי ללמוד מחזות שיקספירים באמצעות הרצאות על transvestites רק כדי להבין
את מוטיף התחפושת באותן המחזות. שהגענו לשלב שהראו תמונות של זכרים משיגענה שלבשו שמלות
(ואני זוכר גם שקראנו איזה סיפור על אחד שהיה נשוי לאישה המון שנים ויום אחד הוא גילה שהיא זה בעצם
הוא, רחמנא לצילן!!!) כבר חשבתי שאני מוותר סופית ואני פשוט מעביר את זמני בדברים אחרים במקום
לבוא להרצאות.

ואז קרה המהפך הגדול. התחלנו לדבר על שיקספיר דרך פרויד והבנתי עוד דבר. שנים למדתי ספרות
והגישה השלטת היכן שלמדתי ( כמובן חוץ מאנומליות של דנות אינטרנשיונל בשיעורי שיקספיר) הייתה
פורמאליסטית. הבנתי פתאום כמה הגישה הזאת חסרה. כמה אומנות לא יכולה להיות מנותקת כדבר
עצמאי העומד בפני עצמו. כמה הניתוח לא יכול להיות מבוסס רק על צורה ושינוי צורה . הבנתי ששנים
למדתי ספרות ונהפכתי מומחה בניתוח שירים. תני לי שיר ותוך כמה דקות הייתי מציג לך שורה של דימויים,
סמלים, מטפורות מכמה סוגים (אני כבר לא זוכר את הטיפולוגיה, פעם ידעתי אותה) ומוטיפים שקשורים
לדמות, לעלילה , fabula מול suzette (ותקני אותי לגבי האיות וכך תמנעי ממני את הצורך לחזור לספרי
עיון על narratology). שנים הייתי מרוצה מעצמי ולקח לי זמן להבין שנהייתי טכנוקרט. כשהיידגר השווה
ידע אוטנטי לידע מדעי הבנתי שאני עוסק בתחזית מזג אוויר, הבנתי שאני לא שונה מחזאי שעבורו ידע זה
גרנדיט הלחץ או זרם הסילון באינברסיה של משרע טמפרטורות תחת השפעה של כוח קורנליוס.
באין ברירה התחלתי אט אט להתקרב מחדש לספרות יותר מהכיוון שבודק היסטוריה של רעיונות והבנתי
ששיר אני יודע לנתח עד לרמה המולקולרית אבל אני למעשה בור ועם ארצות בכל מה שמתנשא מעל
אסתטיקה צרה. הייתי תלמיד ספרות שידע לקחת שיר, לא משנה מאיזו תקופה, ולנתח אותו כ unseen
אבל לא מעבר.
שיננתי בעל פה את מילותיו של וורדסוורד
Poetry is the spontaneous overflow of powerful feelings, it takes its origin from emotion
recollected in tranquility
אפילו תליתי את הציטוט על לוח השעם בחדר שלי, אבל על דיניסוס ואפולו של ניטשה לא שמעתי בכלל.

ואז בנוסף לאותה זאת שלימדה את שיקספיר דרך פרויד נתקלתי במרצה ששינה את מחשבתי שבדרכי
נועם חולל בי מהפכה קונספטואלית כשהוא הראה שאי אפשר להבין ספרות רומנטית בלי לעיין בביקורת
השלישית של קאנט. לשירי לוסי אין שום משמעות בניתוח פורמליסטי. בשלב הזה השלמתי את גירושי
מהמחלקה לספרות.
סיימתי את לימודי הספרות שלי תוך השבועה לא לחזור לשם יותר (וקיימתי את שבועתי)

היום שנים על גבי שנים אחרי, אני מבין שהייתי אולי קיצוני מידי לכיוון השני. פורמאליזם מסייע להבדיל בין
עבודת אומנות לעבודה אחרת. ללא ערכים פורמאלים, שיקספיר באמת בסוף ייהפך למניפסט התלוי על
קירות השירותים של מועדוני דראג קוו´ין. סקטולוגיה או עירום יהפכו למוצג במוזיאונים. ללא ערכים
פורמלים, כל שירבוט על נייר יקרא אומנות. זמרי קסטות או משוררי בלוגים (שמתרבים לאחרונה כפטריות
אחרי גשם חומצתי) יהפכו למשוררים לאומיים. כבר שמעתי על יוזמות ללמד ראפ כז´אנר בלימודי ספרות .
יש כן לטקסט מרכז כובד אחד וניתן להגיע אליו, אבל מזוויות שונות.

הגב להודעה זו

יופי של מאמר

אנונימגו ( 2005-11-13 11:33:01 ) בתגובה לemago

אי-מאגו אתם מתעלים על עצמכם

הגב להודעה זו

תודה אבל הקרדיט שייך למחברת ולא לנו (ל"ת)

מיטטור ( 2005-11-13 20:40:36 ) בתגובה לאנונימגו, ( 20 )

הגב להודעה זו

חינוך

האיש שבא לארוחת ערב ( 2005-12-24 19:48:21 ) בתגובה לemago

היות והמשוררים הויקטוריאנים אופיינו ברצונם להוות גורם מחנך לכלל האוכלוסיה. צריך לחפש את
המוטיב החינוכי

הגב להודעה זו