אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משה שמיר: סופר בשר ודם


התמונה של אלי אשד

משה שמיר

"הוא הלך בשדות עד הסוף"( כתובת המצבה על קברו של משה שמיר)

"חכם היה וליבו מר" (הפתיחה ל-"על סוסו בשבת" מאת משה שמיר,1947)

ב-21 באוגוסט 2004 נפטר הסופר משה שמיר, האיש שיותר מכל סופר אחר, יותר מיזהר, יותר מעמוס עוז ויותר מא.ב יהושע, מסמל את הספרות העברית החדשה, האיש שניתן לאמור עליו שאם מישהו יצר את דמות הצבר, יליד הארץ, בספרות העברית, הרי שזה הוא האיש. הוא גם זה שכתב כמה מן הרומנים הטובים ביותר בספרות העברית החדשה ובכלל זה הרומן ההיסטורי הבולט בה.

אם כי מותו לא זכה לתשומת לב כמותה של נעמי שמר, הרי שהיה הסופר הישראלי החשוב ביותר של דורו ואחד החשובים ביותר של כל הזמנים, גם אם חל במעמדו פיחות גדול לאורך השנים בשל דעותיו הימניות הקיצוניות. שמיר היה, בעשורים הראשונים של המדינה, הסופר העברי החשוב והנחשב מכולם. האיש שהורה את הדרך לאחרים. הוא היה גם הסופר העברי האהוב ביותר. סקר שנערך בשנות החמישים על ידי מכון סאלד מצא כי שני שלישים מהנשאלים העדיפו את שמיר על כל סופר ישראלי אחר. הוא היה הנציג הבולט של סופרי דורו כפי שאתגר קרת היה, למשל, בקרב סופרי שנות התשעים.

שמיר היה מלכתחילה סופר וגם הוגה, אידיאולוג ופוליטיקאי. הוא גם היה השנוי ביותר במחלוקת, וכך היה בעשורים הראשונים לחייו מוקצה כמעט מן המחנה אליו השתייך. שמיר נולד בשנת 1921 וכבר מגיל צעיר החל לכתוב סיפורים שמשכו מיד תשומת לב, לא רק בשל יכולתו הספרותית. תמיד היה מעורה בפוליטיקה ועורר התנגדות כל חייו. בתחילה עורר את זעמו של מנהיג התנועה אליה השתייך בשמאל, מאיר יערי, בגלל מה שנראה כ"סטיות אידיאולוגיות" בסיפוריו. בדיעבד קשה להבין על מה פרצה המהומה שכן הסיפורים נראים כיום תמימים לחלוטין ובוודאי שלא עוינים או פוגעים בתנועה הקיבוצית, אבל הזעם שהתעורר כנגד שמיר היה חזק כל כך עד שהחליט לעזוב את קיבוצו ב-1947 מסיבות אידיאולוגיות. העזיבה הביאה לגניזת ספרו שכבר הודפס, "הוא הלך בשדות". הספר נשאר במחסן משך שנה, והיה נשאר שם אלמלא הועלה, בהצלחה רבה, מחזה שהתבסס עליו, פרי עטו של שמיר, בתיאטרון הקאמרי - המחזה הישראלי האמיתי הראשון. ב-1949 הקים שמיר את עיתון 'במחנה' של צה"ל וערך אותו עד שפוטר על פי דרישת בן גוריון, מפני שפרסם כתבה שסיקרה כנס מחאה על פירוק הפלמ"ח. מאז לא הפסיק שמיר לעורר שערוריות, יותר מכל סופר עברי אחר בתקופתנו.

יוצר מיתוס מודרני

"אליק נולד מן הים" (הפתיחה ל-"במו ידיו") 

בראשית דרכו התפרסם שמיר בעיקר הודות לספריו שעסקו בהווי הקיבוץ והפלמ"ח.ספרו הראשון היה קובץ סיפורים לילדים בשם "ידידיו הגדולים של גדי וסיפורים אחרים", 1947. הרומאן הראשון שלו למבוגרים, שהיה גם מחזהו הראשון, היה "הוא הלך בשדות", 1947, שנכתב על רקע המאבק בבריטים ובערבים ותאר את חיי הפלמחניק אורי, את אהבתו לנערה עולה ואת מותו בשדה הקרב. הספר הפך למחזה הראשון שהעלה תיאטרון הקאמרי וזכה לתפאורה מרשימה אותה עיצבאריה נבון, בעבודתו הראשונה לבמה, ונחשב למחזה הישראלי האמיתי הראשון. המחזה הועלה מאז על הבמה עוד מספר פעמים נוספות כמחזה המוצג והידוע ביותר של שמיר. אורי הפך לסמל עבור דור שלם. דמותו עיצבה את דמות הצבר ונתנה לו את צורתו המושלמת. הספר זכה בפרס אוסישקין, עובד לתסכיתי רדיו והוסרט ב-1967, בבימויו של יוסף מילוא, האיש שגם ביים אותו לראשונה כמחזה. בסרט כיכב אסי דיין, בנו של משה דיין, שרבים ראו בו את ההתגלמות החיה של הצבר האולטימטיבי אותה רקם שמיר בספרו. כיום יש הרואים בסרט גם את תחילת פירוק דמות הצבר של שמיר.הסרט הורכב משני סיפורים, אחד מהם שהתרחש ב"הווה", שנות השישים, ומתאר את בנו של אורי המת החוזר ונזכר בחייו ומותו של אביו בשנות ה-40. שמיר חזר שוב לסיפור ולדמויות של "הוא הלך בשדות" בתסכית ששודר ברדיו, ביום העצמאות 1987. הרדיו שידר אז ברצף תסכית המבוסס על הסיפור ומיד לאחריו תסכית המשך בשם "שדות 87'", בו תיאר שמיר את הדמויות כארבעים שנים לאחר האירועים המתוארים בספר ובהצגה (ועשרים שנה אחרי האירועים שבסרט). בתסכית זה תיאר את ההתדרדרות החומרנית שחלה בחברה הישראלית ובאידיאלים שלה מאז ימיו של אורי. שמיר קיווה להפוך את התסכית החדש, בן השעה, למחזה תיאטרון שלם אך הדבר לא צלח בידיו. ניתן לראות את הספר-מחזה המקורי, את הסרט ואת התסכית המסכם כמעין טרילוגיה המתארת את קורות החברה הישראלית הקיבוצניקית לאורך ארבעים שנים, בשנות הארבעים,,השישים והשמונים, וביחוד את שאירע למיתוס "הצבר" במהלך אותה התקופה.בספרו המפורסם לא פחות, "במו ידיו : פרקי אליק", 1951, תיאר שמיר את פרשת חייו ומותו של אחיו אליהו, "אליק", הפלמחניק שנפל בקרב בדרך לירושלים במהלך מלחמת העצמאות.

משה שמיר עיצב את דמות אחיו כסמל לדור שלם, כפי שהיה גם אורי ב"הוא הלך בשדות", ולכן הקפיד שלא לציין את שמות ידידיו ומכריו של אליק. למעשה, היה זה סיפור כמו מיתולוגי על גיבור מצעירותו ועד למות הגבורה שלו בשדה הקרב. הספר זכה בפרס ברנר בשנת 1953. וועדת השופטים קבעה כי "הספר הוא הישג ודאי לא רק ביצירת שמיר אלא בפרוזה הצעירה בכללה". "פרקי אליק" תורגם לאנגלית, עובד לתסכית רדיו ואף זכה לעיבוד טלוויזיוני. הוא הפך לאחד מרבי המכר הישראליים הגדולים של כל הזמנים. עד היום נמכרו יותר ממאה וחמישים אלף עותקים שלו, והספר הפך לחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. שני ספריו אלה של שמיר היו בין היצירות הישראליות המפורסמות והמצוטטות ביותר ומאוחר יותר ליצירות המותקפות ביותר בכלל הספרות הישראלית החדשה. הפתיחה ל"במו ידיו", הפתיחה המפורסמת ביותר לספר עברי, נתפסה כמתארת את הצבר ש'בא מהים' כחסר שורשים (האשמה אותה דחה שמיר בתוקף גם במאמרו האחרון, שפורסם לאחר מותו). מחזות שונים תקפו את המסר ואת דמות גיבור "הוא הלך בשדות", והפסל יגאל תומרקין אף יצר פסל פארודי שמטרתו הייתה לתקוף את הדמות ואת הסמלים אותם יצר שמיר. אבל כל ההתקפות הללו רק המחישו את החשיבות העצומה שהייתה לספר ולסמלים מלכתחילה. שניים מספריו של שמיר, "תחת השמש", 1950, "וכי ערום אתה", 1959, הם יצירות אוטוביוגרפיות המבוססות על חייו בשנות השלושים והארבעים. שמיר החשיב אותם הרבה יותר מספריו המפורסמים וראה בהם את יצירותיו הטובות ביותר, אך מעטים מאוד מסכימים איתו. הוא כתב ספרים נוספים שעסקו בבני משפחתו *** "במו ליבו: פרקי סבא לובה", 1976, על חיי אביו ו"לא רחוקים מן העץ: קורות בית בישראל", 1983, על תולדות משפחתו. הספר המתורגם ביותר שלו לצד "מלך בשר ודם" היה דווקא ספר ילדים לא ידוע שכונה "הגלגל החמישי", 1961, שעסק בהרפתקאות קיבוצניק שנשלח להביא טרקטור מן הנמל למשק ונתקל על כל צעד ושעל בתקלות והרפתקאות שונות ומשונות. תיאורי הקיבוץ שבספר עוררו ככל הנראה עניין בילדים בארצות שונות בעולם. ספרי ילדים אחרים שכתב עוסקים גם הם בילדים החיים בקיבוץ וכמה מהם, כמו "אחד אפס לטובתנו", 1951,עוסקים בחייו של אחיו אליק כילד.

שמיר כתב מחזות רבים. "גם זו לטובה", עניינו מאבק בין קבוצת ארכיאולוגים המבקשת לשמר אתר עתיק ובין התעשיינים הרוצים להקים במקומו בית חרושת לפיתוח הארץ. המחזה "מאגדות לוד" עורר שערורייה. תושבי ועירית העיר לוד האשימו אותו בהשמצת עירם וכי אינו משקף את המציאות "האמיתית" ופנו לתיאטרון להסיר את ההצגה, אך ללא הצלחה. אבל למרות שכתב מחזות רבים, שכמה מהם אף מעניינים למדי, לא הצטיין שמיר בתחום זה כמו בתחומי הרומאן או הסיפור הקצר.

דומה כי התחום בו הצטיין שמיר יותר מכל לא היה דווקא תיאור ההווה של בני דורו, כפי שעשה בספריו הראשונים, אלא דווקא בתיאור העבר הרחוק, ימי התנ"ך ותקופת בית שני, עימו חש הזדהות עמוקה יותר מכל סופר אחר בן דורו.

סיפורי התנ"ך וההיסטוריה של שמיר

"אם אליק בא מהים ,משה שמיר נחצב מסלעיה, משורשיה ומנופה של הארץ הזו." (אריאל שרון בהספד למשה שמיר)

מאז ומתמיד הוקסם שמיר מההיסטוריה הקדומה של עם ישראל. הוא סיפר שמקור הקסם בטיולים אותם ערך בילדותו ובנערותו ברחבי הארץ ובמפגש עם המקומות בהם התרחשו אירועי התנ"ך, שהילכו על דמיונו קסם שמעולם לא פסק. הסיפור הראשון של שמיר, שהופיע בדפוס בשנת 1940, "בנו", עסק באברהם ובעקידת יצחק. הסיפור פורסם בעיתון תנועת הנוער "על החומה" ושנים רבות לאחר מכן בספר "אברהם בבוקר". בספר זה נכללה גם מסה אודות המלך אדיפוס ואברהם ומחזה חדש שעניינו "אברהם בבוקר", אותו כתב בשנת 1995, 56 שנים לאחר הסיפור הראשון שעסק בנושא. "הרדיפה" עסק במרדף שערך עשאל בן צרויה, אחינו של דוד המלך, אחרי אבנר בן נר, מצביא המלך שאול, מרדף המסתיים במותו, למרות הקירבה הכמעט הומוסקסואלית (במונחים עכשוויים) הקיימת בין השניים. שנים מאוחר יותר חזר שמיר לדמויות אלה בספרו "כיבשת הרש".

סיפור תנ"כי שלישי "צדקה ממני" עסק בסיפור תמר אשת ער, המופיע בספר בראשית, אך לא הופיע בדפוס.לאחר מכן החליט שמיר להתמקד בסיפורים מציאותיים, מהווי הזמן, ואלה הביאו לו את פרסומו הראשון כאחד הסופרים הצעירים הבולטים ביותר ולאחר מכן הבולט ביותר. אך הוא לעולם לא נטש את העבר. שיא יצירתו בתחום הסיפור הקצר היה הסיפור "על סוסו בשבת", 1947, שהיה מעין קדימון ליצירתו הגדולה "מלך בשר ודם". בסיפור קצר זה תאר שמיר בלשון המשנה (שהייתה מדהימה בפיו של סופר צעיר כל כך, שהיה צריך לחקור את הנושא ואת התקופה היטב,דבר שהיה בגדר בל יאמן ממש אז, כמו גם היום) פגישה בין הרב הכופר בן המאה השנייה לספירה, אלישע בן אבויה וחכם מחכמי יבנה, מחבריו של רבי עקיבא, שנודה בידי היהודים בשל דעותיו הכופרות באחדות האל ומשום שהתייאש מן היהדות לאחר כישלון מרד בר כוכבא, דבק בתרבות ההלניסטית וקיבל את הכינוי "אחר" בין תלמידיו, איש הממסד הרבני רבי מאיר. זאת כשאלישע רוכב על סוסו בשבת בשכונת היהודים וכך פוגע במכוון בדתם. שיחה שהפכה להתנצחות אידיאולוגית בשאלת טוב ליבו של האל. יש שמצאו בסיפור זה רמזים אוטוביוגרפיים לתחושות שחש אז שמיר, שהרגיש כי נודה מקיבוצו בשל דעות שסתרו את הדעות המוסכמות. ואם נרצה אפשר לראות בסיפור זה נבואה המתארת בדייקנות את מצבו לאחר שנות השישים, כשנודה ממחנה השמאל בשל תמיכתו בארץ ישראל השלמה. זהו ללא ספק סיפורו הטוב ביותר ומדהים שנכתב בגיל צעיר כל כך. הסיפור היה יוצא דופן בזמנו ונשאר כזה גם בימינו. כמה שנים מאוחר יותר פנה לתקופת החשמונאים, תקופה בה התעניין עוד מנערותו, לאחר שקרא עליה בספר האגדה של ביאליק ורביניצקי. הוא כתב סיפור קצר בשם "פח אחד שמן" שעסק בימי מרד המכבים וטיהור בית המקדש. גם סיפור זה עורר שערורייה. נציגי הממסד הדתי טענו ששמיר מחלל את קודשי ישראל ופוגע ברגשות הציבור הדתי. . בעת הדיונים אם לתת את פרס ביאליק מטעם עיריית תל אביב לשמיר (פרס אותו סירב לקבל משך שנים מאחר ולדעתו לא ניתן לסופר שלונסקי, שהסתכסך עם אגודת הסופרים) מחו הרב אברמוביץ', נציג החוגים הדתיים וסגן ראש העיר תל-אביב, בויאר, על הכוונה לתת את הפרס לשמיר מאחר והעז להציג את נס חנוכה באופן מסולף וזלזל, לטענתם, בקדושי האומה וברגשות הציבור הדתי. לעתיד, כעבור שנים רבות, נראה כי שמיר קיבל את נקודת השקפתם של מתנגדיו אלה.

בימי אלכסנדר ינאי

"'מה הבאת?' שאלו לזה.

'סופו של המרד, המלך'.

'בדקתם בהרוגים?'

'בדקנו המלך. ששת אלפים גבר ואישה.'

'כלום בדקת למניינם?'

'אף בדקנו המלך, אין בהם אחד'.

'שמעון בן שטח?'

'איננו בהרוגים'.

'ויהודה בן טבאי?'

'אינו'

'ואותו שרצח את אנדרוס?'

'אינו'

'ואותו בעל המופת, המעגל?'

'אינו'

'הרי שנמלטו?'

'ניכר שכך.'

'ומה בשורה הבאת לי?'

'סופו של מרד, המלך. הממלכה לרגליך.'

להרף עין העיף ינאי מבטו אל עבר העולם המתעטף אור של בין השמשות, משל כאילו מבקש הוא לראות ממלכה זו שנכנעה לרגליו, אך מיד החזיר עיניו ונתנן באנטיפס.

'שוטה' אמר לו וקולו בוגד 'לא סופו של מרד, תחילתו.' " (סיום "מלך בשר ודם", 1954)

כמה שנים לאחר "על סוסו בשבת" חזר שמיר אל ימי בית שני ותקופת החשמונאים בסיפור קצר שתיאר את כיבוש בית המקדש בימי יהודה המכבי. לאחר מכן חזר שוב לאותה התקופה בספרו "מלך בשר ודם", (1954), פסגת יצירתו ואחת מפסגות הספרות העברית. בספר מתוארים מאבקיו של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, אדם חזק וחסר מעצורים מוסריים, שבעיניו השלטון הוא המטרה העליונה וכל האמצעים מקדשים את חיזוק עוצמתו. הספר מתאר את מאבקו של המלך להרחיב את שטחי ממלכתו אגב מאבק בלתי פוסק בפלגים שונים בבני עמו כגון הפרושים, המיוצגים בידי החכם שמעון בן שטח, והאיסיים המיוצגים על ידי המיסטיקן חוני המעגל, המתנגדים למדיניות הכוחנית ומעמידים ערכים חברתיים ורוחניים המנוגדים לאלה של ינאי וכן את התככים הבלתי פוסקים של חצר המלוכה, המקבילים לאלה המופיעים במחזות שייקספיר העוסקים במלכי אנגליה. במסגרת הספר מתוארים יחסיו של ינאי עם אחיו המשכיל אבשלום, שאת מקומו תפס בכוח, אלא שאבשלום מצליח בתחום אחד שעליו אין לינאי שליטה, הכתיבה -

"ראה כי לאבשלום חזקה יש על תחום אחד וממנו עשוי הוא למשוך כוחו...מחשבה חדשה ממלאת בדעתו של עושה מן העושים כיצד ייכתב בספרו של אבשלום, הווה אומר אפשר לו לאדם למשוך בקולמוסו ולהנהיג את העולם".

אבשלום הוא איש רוח, אך איש רוח שאינו ממלא את ייעודו, שכן לבסוף הוא נחלש ומספק לינאי ספר היסטורי שכל מטרתו היא לפארו וכל כולו שבחים. לצידו מופיעים בספר גם אנטיפס, היועץ האדומי אשר, כידוע לקוראים, הוא סבו של האיש שיחסל לעתיד את החשמונאים, הורדוס. רעייתו של ינאי, שלומציון, היא סמל הנשיות, האם החזקה אף יותר מגברים לוחמניים כגון ינאי, האישה כאם, כגדולת האומה (לאה ברמן, גיבורת הטרילוגיה "רחוק מפנינים" היא דוגמא נוספת לאישה כסמל האומה ביצירתו של שמיר), ועתידה למלוך לאחר מותו של ינאי ולהוכיח את עצמה כטובה יותר בשלטון, הן מבעלה המנוח והן מבניה חדלי האישים, שיבואו אחרי מותה וילחמו ביניהם עד להשתלטות הרומאים על הארץ. בספר זה, בניגוד לספרים קודמים, הקפיד שמיר מאוד על אמינות היסטורית וארכיאולוגית, ככל שידו הגיעה, ובכך יצר תקדים שרק סופרים מעטים אחריו המשיכו בו, כגון יוסף אריכא ברומנים ההיסטוריים שלו "סנחריב ביהודה" ו"סופר המלך", ולאחרונה אף א.ב.יהושע בספרו "מסע אל תום האלף". הספר והמשכו זכו בפרס ביאליק. הספר היה למאורע הספרותי החשוב של שנות החמישים וזכה לשבחים נלהבים מטעם המבקרים. נכתבו עליו מאמרי ביקורת מרובים מספור, שניתחו אותו מכל בחינה אפשרית, אמנותית, חברתית, פסיכולוגית, היסטורית ולשונית. לדעת מבקרים רבים מאוד, בדומה לקורצוויל, גרשון שקד ועמוס אדלהייט, זהו הרומן החשוב ביותר של הספרות העברית בכל הזמנים, להוציא ספרי עגנון, שהם מסורת נפרדת לחלוטין. ולא להוציא "ימי צקלג" של יזהר וספריהם של עמוס עוז וא.ב.יהושע. "מלך בשר ודם" זכה גם לתפוצה עצומה במונחי אותה התקופה, משמכר עד היום יותר ממאה ועשרים אלף עותקים, תורגם לחמש שפות ואף עובד לתסכית רדיו עבור גלי צה"ל בידי הסופרת הצעירה שולמית הראבן. היה זה הספר העברי העכשווי הראשון שתורגם לשפות אחרות. כיום הוא נחשב לנכס צאן ברזל של הספרות העברית. המבקר המחמיר מכולם, ברוך קורצוייל, כאמור, קיבל את הספר בתשואות וראה בו הוכחה לכך שהספרות העברית הצעירה, אותה לא אהב כלל, יכולה להגיע לשיאים ספרותיים. היו עליו גם התקפות קשות. ההיסטוריון יוסף קלוזנר ראה בו סילוף היסטורי של תולדות ימי בית החשמונאים. הוא קבע

"הרעיון המרכזי של מלך בשר ודם הוא השמצתו של בית חשמונאי ולא השמצתו של ינאי בלבד, אלא השמצתה של כל השושלת המפוארת כולה".

מאחר והעז להציג בצורה שלילית למדי את אלכסנדר ינאי כרודף כוח בלתי נלאה ואכזרי, כפי שאכן היה לפי המקורות (נראה שהמבקר הנכבד כלל לא תפס את המורכבות של הספר, האוהד הרבה יותר את הגיבור מכפי שהמבקר ואולי אף המחבר עצמו הבין. בדיעבד, ביקורת זו נראית אירונית ממש, שכן ברור כי שמיר הזדהה עם הגיבור שקלוזנר חשב שאותו הוא תוקף). כיום ברור שאף אחד מבני דורו של שמיר, או אפילו בני דורות מאוחרים ביותר בספרות הישראלית, לא הצליח לעצב רומן היסטורי ענק בעוצמה שכזו. הוא הגיע למעשה לשיאו בספר זה. אלא שבשנים מאוחרות יותר הפסיקו הקוראים להתעניין בדמויות גדולות מהחיים והחלו מתעניינים יותר בדמויות מן החיים עצמם, או אפילו קטנות מן החיים, דמויות שמשה שמיר התקשה לתארן. כיום, נראה "מלך בשר ודם", כמו ספרים רבים אחרים מסוגו, כספר המתאים בייחוד לנוער, מה שאינו פוגע כלל באיכויותיו. שמיר פרסם המשך לרומן במחזה "מלחמת בני אורבבני חושך", (1956), שתיאר את המשך מאבקו של אלכסנדר ינאי בפרושים. כפי שנרמז משמו, התבסס המחזה על המגילות הגנוזות שהתגלו וזכו לפרסום רב באותה התקופה, ושמיר קיבל עבורו בכתיבתו יעוץ מדעי מרב האלוף והארכיאולוג יגאל ידין, חוקר המגילות הגנוזות. המחזה אמור היה בתחילת דרכו להוות המחזה ל"מלך בשר ודם", אולם לאחר ניסיון לא מוצלח בכך העדיף הסופר לכתוב סיפור המשך לאירועים המתוארים בספר. אבל המחזה היה מוצלח ומצליח הרבה פחות מן הספר שקדם לו, אם כי זכה, יחד עם "מלך בשר ודם", בפרס ביאליק. שמיר הביע לעתיד את חוסר שביעות רצונו מן ההצגה ואת רצונו להציג שוב את המחזה בגרסה מקוצרת ודרמטית יותר. המחזה הוצג גם באיטלקית, בגרסה שהייתה, לדעת שמיר, מוצלחת בהרבה מן העברית, המקורית, מאחר והדגש בה הושם על דמותו של שמעון בן שטח ולא על דמותו של אלכסנדר ינאי, דבר שחיזק את עוצמת ההתחבטות המוסרית שבמחזה בעיניו. ייתכן ולשמיר הייתה כוונה כלשהי לכתוב סיפור שלישי שיעסוק בחיי אלכסנדר ינאי, ובכך ליצור טרילוגיה אודות חייו. אם כך היה, כוונה זו לא מומשה מעולם.

מגילת אוריה

"...יקראו בני עמו של אוריה וישפטו. מגילות מגילות אשלח אליהם ואפיץ בתוכם את הספר הזה. ואם יראו כי טוב הוא למאכל, ירבוהו ויטעוהו באדמת מטעם.

אם מאוד ייטב בעיניהם יעתיקו ללשון שכיניהם, ללשון האשורים, לשפת הארמים, לכתב הצידונים.

היבוא יום ויקראו העברים את סיפור אוריה חיתי?" (סיום "כבשת הרש")

"כבשת הרש", 1957, עסק בימי דוד המלך וזכה גם הוא לביקורות טובות, אם כי נחשב ליצירה מושלמת פחות. הספר מתאר את פרשת דוד ובת שבע מנקודת מבטו של הבעל הנבגד. גם ספר זה עורר גל תגובות נזעמות, על כך ששמיר העז להציג את דוד כמלך "רע" ומושחת. שמיר הסביר במאמר כי אינו רואה בדוד מלך "רע" באמת, שכן אם לא היה נוקט במעשי הרשע והאכזריות בהם נקט לא היה עולה בידיו ליצור את ממלכת ישראל . נראה כי דעה זאת נכונה גם לגבי המלך האחר שלו, אלכסנדר ינאי. הויכוח הלוהט היה אופייני לשנות החמישים, כאשר גם בקרב הציבור החילוני היה עניין עצום בתנ"ך. ספק אם היום היה ספר שכזה מעורר הד כלשהו. שמיר חזר לתקופת התנ"ך ב-1963, במחזה המבוסס על מגילת רות שהועלה בתיאטרון חיפה, בשם "הלילה לאיש". הסיפור עוסק בפרשת האהבה שבין רות ובועז. המחזה נועד בראשונה להיות הצגה המונית שתוצג תחת כיפת השמיים והועלה בקיבוץ נגבה. תחנת הרדיו "קול ישראל" שידרה קטעים ממנו ומנהל תיאטרון חיפה, שהתרשם מהקטעים, ביקש משמיר לעבד את המחזה מחדש עבור תיאטרונו. שמיר כתב את המחזה מחדש ללא הסצנות ההמוניות, אך המחזה לא זכה להצלחה. מדובר באחת מיצירותיו החלשות והפחות דרמטיות. שמיר חזר שוב לתקופת התנ"ך, בסדרה של ארבעה ספרים מאוירים לנוער: "מנהיגים ושופטים : מיהושע ועד שאול", 1977, "הממלכה המאוחדת : דוד ושלמה", 1976, "מלכי בית דוד : מרחבעם ועד חזקיהו", 1977, ו"מלכי ישראל מהפילוג ועד הגלות", 1978,שהביאו את סיפוריהם של אישי התנ"ך, מיהושע ועד נחמיה, ונועדו לעורר בנוער חוויה של הזדהות עם ענקי הממלכה, הרוח והמוסר של עם ישראל, כפי שהסביר בהקדמה לסדרה -

"כאשר בן דורנו קורא בתנ"ך הוא רואה בראש ובראשונה את בני ישראל כאן בארץ ישראל. מכאן באה ההזדהות העמוקה. לכאן צריך ואפשר לכוון את הרצון להזדהות.

... מי היו אנשי התנ"ך, כיצד חיו? למה שאפו? על מה נלחמו? מה אהבו? ומעל הכל : במה האמינו ועל מה מסרו את נפשם? מי שיחפש תשובה על שאלות אלו – ימצא תשובה על הרבה שאלות אחרות."

הספר האחרון של שמיר שעסק בתקופת התנ"ך היה הקובץ "אברהם בבוקר", בו חזר לסיפור הראשון שכתב אודות אברהם והוסיף לו מאמר על "אדיפוס ואברהם", מחזה פרי עטו. מבקרי שמיר תקפו אותו על התרפקותו על גיבורי התנ"ך ועל כך שהם מושלים בו, מה שהיה נכון ואף התחזק לאורך כל ימי חייו, גם אם גישתו אליהם הייתה, לכאורה, אדישה. לדעת שמיר, סיפורים ודרמות תנ"כיות שהצליחו באמת היו אלה שדחו את קדושת התנ"ך, אלה שהעזו לחטוא באפיקורסיות ולהתייחס לחומר התנ"כי בצורה אישית וחופשית, כפי שהפכו בני הדורות הקודמים נושאים תנ"כיים לעכשוויים:

"...(אבל) גם גישה של התנגדות וגם גישה של ואריאציה חייבת להישען בסופו של דבר על יסוד מוסכם כלשהו, שאילולא כן מאבדים הדברים את משמעותם. אף שהכול מותר ואין גבול לחופש הדמיון, ואין קדוש מגע ואין טאבו בתנ"ך – יש גבול שנאמנותנו חייבת לשמור עליו, הוא גרעין היסוד והסמל הגדול של אותה סיטואציה, של אותה הדראמה שהתנ"ך מספר עליה. עם הסמל הזה, עם גרעין היסוד הזה חייבים אנו להיאבק כחומר אותנטי ממשי, כעם ניסיון חיים."

"אם כל כך חשוב לנו להיות בלתי תלויים למה אנו נתלים בשמות ובסיפורים שאינם פרי יצירתנו? התשובה היא זו...גם למרחיקי הלכת, גם למהפכי הכתוב, גם לחופשיים ביותר דרוש הבסיס התנ"כי הקיים, היציב והנצחי. לא חיפשו תפאורה, לבוש, אמתלה יש כאן, אלא נהייה כנה לצאת מתוך עצמנו להבקיע אל מחוץ למעגל היחסים של האני המסוים במקום זמן מסוים ..הרי זה ביטוי אמיתי לצורך להתגבר על הליריות, לאין מפלט על האגוצנטריות, על הדשדוש במקום אחד – לצאת ולתת לאני איזה תקוף נוסף ,איזה כוח נוסף. על ידי שדבר חוזר ומתעצב בתוך גורלה של דמות שקיומה נודע ועומד אובייקטיבית כאחד ההרים, כחלק מהנוף, מקבל הדבר עצמו משנה כוח. בין אם אתה מזדהה עם הדמות–סמל ומעלים עצמך בתוכה, ובין אם אתה נאבק עמה וכופה עליה את אישיותך – עצם הטיפול בהוויה בעלת קיום כה עשיר מעניק לך מכוחה..הנושא התנ"כי מעניק למטפל בו עוד יתרון אחד...יש יתרון של אתגר ומתח פנימי בגורל המוגמר והידוע...לא בהמצאת עלילות ובגלגולן אלא בבדיקה מחודשת של מנגנון הסיבה והתוצאה בחיים, השכר והעונש, הייאוש והתכלית."

"...לפי דעתי נקודת היתרון החשובה שלנו כישראלים, כעברים, כחניכי התנ"ך היא שלגבינו התנ"ך באמת בעל עוצמה של ניסיון אישי. אין הוא חומר ספרותי בלבד. הוא ניסיון, הוא חוויה, חווית ילדות חוויה מעצבת עולם הנפש, ולא ליטראטורה." (משה שמיר "למה, איך? הייתכן מחזה תנ"כי מודרני?")

שמיר עסק בתקופות נוספות בתולדות העם היהודי. הוא כתב מחזה המהווה עיבוד עכשווי בעצמו לסיפור הספר החיצוני בקבלה היהודית. במחזה (ששודר גם ברדיו) "היד החזקה", העוסק בחיי הרמב"ן היה גירסה שלו ל"הסוחר מוונציה" של שיקספיר ועסק בחיי היהודים באיטליה במאה ה-16, ומחזה טלוויזיוני בשם "הבחור מפאדובה" שעסק בחיי המקובל היהודי בן המאה ה-18, הרמח"ל.

עד הסוף

"לא אני בראתי את לאה ולא אני אוכל לשנותה. אני מנסה רק לספר על אדם שלא טוב ורע מתרוצצים בו, אלא טוב וטוב ממנו." (הפתיחה ל"הינומת הכלה", 1984)

בשנות השבעים והשמוניםפרסם שמיר, לצד ספר מחיי זמננו בשם "ילדי השעשועים", 1986, את הטרילוגיה החשובה "רחוק מפנינים", שכללה את "יונה בחצר זרה", 1974, את "הינומת הכלה",1984, ואת "עד הסוף", 1992,בהם עסק בחייה של לאה ברמן, שבוססה על דמות אמיתית, קרובת משפחה של רעייתו), שלא לפי סדר הזמנים הכרונולוגי, המשובש בספרים אלה. קורותיה של לאה ברמן מקפלים בתוכם את תולדות הציונות, מראשית המאה הקודמת ועד שנות השישים, מימי הפוגרומים ברוסיה של ראשית המאה העשרים ועד לשנים שלאחר הקמת המדינה, ואף את סאגת ההתיישבות הציונית. במהלך תקופה זו היא פוגשת אישים היסטוריים וציוניים ידועים כמו ברנר, אהרון אהרונסון, חיים ויצמן, יוסף טרומפלדור, רחל ינאי, בן צבי, לורנס איש ערב ורבים אחרים, ואף מעורבת בפרשות ידועות רבות (כך, בין השאר, מתגלה כי לורנס איש ערב הוא שהסגיר את שרה אהרונסון לתורכים). לבסוף פוגשת לאה גם את משה אבני, גיבורו האוטוביוגראפי של שמיר ב"כי ערום אתה", ההופך למספר תולדות חייה של לאה ברמן. רומאנים אחרים שפרסם במהלך חייו עסקו בהווה זמן הכתיבה כללו את "הגבול", 1966, ספר העוסק בירושלים המחולקת בין הישראלים והירדנים בשנות השישים (אולי הרומאן היחידבתקופה זו שעסק בנושא, רגע לפני שהעיר אוחדה תחת שלטון ישראל), ואת "ילדי השעשועים", 1986, ספר המהווה ביקורת קשה על עולם התרבות והספרות של התקופה בה פורסם (אם כי הרומאן עצמו כלל גם חלקים מרומן אותו כתב ופרסם שמיר עוד בשנות החמישים ומעולם לא הושלם). ספרים אלה אינם מגיעים לרמת יצירותיו על העבר הרחוק והקרוב.

יאיר

"...המועיל והמהנה קוראים לזה. אפשר לומר זאת גם על הסרט. לא רע הטרזן הזה כשהוא מרחף בין עצי היער הענקיים או מחליף עם ג'ין מילים אנגליות שגם ערבים מבינים אותן...מצליח מעשן סיגריה אחרי סיגריה להירגע, הוא לא מפחד, הוא לא נבהל. הוא נלחץ בחרדה כולו, שימשך, שיימשך המזל הטוב הזה...האולם עצמו דווקא התמלא...המצטרפים עכשיו מתיישבים בקצות השורות, מזל מן השמיים, עין טובה מן השמיים, הכיסאות הפנויים כאן יישארו פנויים ויש עוד חמש עשרה דקות, כן אפילו קצת פחות ועוד סיגריה למצוץ בביטחון ושלווה...כאשר ברגע זה מופיע האריה וטרזן מציל את צ'יטה הקוף הטיפש החכם, שמונה ועשרים. קרוקודיל פוער את לסתותיו ומחליק לעבר החוף. מצליח קם מסיר את המעיל, שומע צפצופים, מתיישב מהרה, כופה את המעיל על גב הכיסא שלפניו – וזז כפוף שמאלה כפוף מתגנב שלא להפריע סליחה פעם, סליחה פעמיים והוא מחוץ לשורה. על המסך ובאולם דממה מתוחה, הגיעה שעתו של נחש שם להחליק לעבר ג'ין הישנה ואלוהים ממשיך לעזור, מישהו נכנס ברגע זה ואפשר להחליק החוצה בדלת הפתוחה למחצה. בפתח הראשי אין שוטרים רק סדרן מנומנם...מושיט בדל כרטיס בלי להסתכל בלי להגיב על מלמול ההתנצלות של היוצא להרוות את צימאונו בחוץ. בחוץ. בחוץ ועד פעם בחוץ. ולא להאמין בחוץ...

הפיצוץ...ועוד שלושה פיצוצים, מלמעלה. בגובה ראשי הקהל בדיוק. שאגות עדר הפילים רודפות את צווחות הנמלטים למטה, בחושך בתאים מאחור פרצו צווחות נשים. גידופי גברים, אבל איש לא זז שם ...כי קודם כל צריכות – והנה כן באות – היריות, אש אוטומטית בצידו של הבניין...גם הסרט נפסק, נשארו רק זעקות הפצועים למטה, על הרצפה, ועדיין בחשכה. עת להסתלק, כמוסכם. (מתוך הפרק "שאגת האריה", בספר "יאיר")

ספרו האחרון, "יאיר - רומן ביוגרפי" (2001) עסק בתולדות חייו של יאיר שטרן, פעם יריבם אידיאולוגי של אנשי תנועתו של שמיר וכעת אחד מגיבוריו הנערצים, אותו עיצב כדמות הרואית שגם אלכסנדר ינאי ודוד בכבשת הרש אינם יכולים באמת להשתוות אליה. באחד מן הקטעים המרשימים בספר מתוארים מאמציהם של אנשי לח"י לפוצץ את בית הקולנוע הירושלמי "רקס" בעת הקרנת סרט "טרזן", מספר על האהדה לסרטי טרזן בקרב הבריטים, הערבים והיהודים, כמו גם בקרב אנשי לח"י עצמם, המצטערים צער רב על שעליהם לפוצץ את בית הקולנוע על יושביו מבלי שיוכלו לצפות בסופו של הסרט. שמיר ראה בספר זה את "הסימפוניה התשיעית" שלו, היינו יצירת המופת, ואין ספק כי יש בו משום סיכום של יצירתו, שהחלה בהסתייגות מסוימת (מלווה בהערצה) מדמות הגיבור שאינו מהסס לפעול כפושע, והסתיימה בהערצה לדמות הטרוריסט, לוחם החופש ההרואי, המבצע מעשי טרור כנגד אזרחים. אין ספק שהערצת הכוח, הפעולה האלימה והבוז ל"חלשים ולחלשי האופי" בולטים ב "יאיר" יותר מבכל ספר שכתב בעבר. ההערצה לדמות הגיבור העושה את אשר עליו לעשות ללא דקדוקי עניות מוסריים כלשהם, היא כעת מושלמת. עם זאת, אפשר לכתוב ספר שכזה גם על טרוריסט של החמאס.

לקראת סוף חייו כינס 31 מסיפוריו הקצרים, מראשית הקריירה שלו, בכרך סיפורים חדש, "ואפילו לראות כוכבים", 1993, ולצידם כמעט את כל שיריו בכרך מקביל,1991, לסיכום יצירתו גם בתחום זה. בהם ניתן למצוא שירים מתקופת ראשית יצירתו, המתארים את בריאת העולם בידי אל משורר, ועד לשנותיו האחרונות, בפואמה שחיבר בתקופה זאת, העוסקת בחיי הרצל, בהם ביטא את גישתו לתולדות הציונות והיהדות.

אין סוף

"...במסגרת 'נוער שוחר מדע' הגישה תלמידת השמינית עבודה מסקרנת לוועדת השופטים בתחרות ההמצאות והיא זכתה לציון לשבח על מקוריות בניסוח היעד, אף כי הפתרון שהציעה היה אבסורדי לגמרי.

היעד : יצירת קשר עם ישויות החלל החיצוני (תוך השמטת ההגדרה "תבוניות") על בסיס ההנחה כי הן מצויות כבר אצלנו, אם לא על פני כדור הארץ עצמו, הרי לפחות בצורה כלשהי באטמוספרה...האבסורד המוחלט היה בהמשך, בהצגת הדרך ליצירת הקשר. בהניחה כי מציאותן של ישויות חוץ ארציות אינה תופעה של תמול שלשום אלא תופעת קבע של אלפי או מיליוני שנים, הציעה התלמידה המחוננת שאולה צורי לאסוף את כל סימני הנוכחות המשונים ביותר, מכל הדורות ומכל קצווי תבל, להכניס את כל האוסף הזה למחשב משוכלל ולצפות למימוש התקווה כי יש מכנה משותף לכל האמונות התפלות, לכל בלבולי המוח של הדתות וסיפורי האגדות, לרבות הפנטזיות הספרותיות מאז ומקדם - וכי המכנה המשותף הזה יפתח את הדרך לקשר של דוח שיח עם החלל החיצון, ובו אולי גם ציוויליזציות של תרבות גבוהה, לא אינטליגנציה, לא אינטליגנציה, לא. אינטליגנציה, לא. אינטליגנציה זה עסק שלנו, כמו שפה שלנו, רק מפריעה להסתדר עם מהויות אחרות. ויז'נסקי, שהיה בחבר השופטים, טען שהגברת הצעירה שלנו התייאשה מן המדע. כשזה הגיע לאוזניה אמרה 'הוא צודק'. (קטע מתוך "הביקור מכוכב לכת 'חמה'", שהופיע בכתב העת "קשת החדשה", גיליון מס' 4, קיץ 2003. יצירתו האחרונה של משה שמיר)

היצירה הספרותית האחרונה אותה פרסם שמיר הייתה סיפור בשם "הביקור מכוכב הלכת 'חמה'". סיפור זה אמור היה להיות הפתיח לרומן פילוסופי רחב יריעה שאת תוכנו שמר שמיר בסוד גם מפני המקורבים אליו ביותר. בסיפור חזר שמיר לארץ ישראל של שנות השלושים, לגימנסיה "הרצליה" בתל אביב ולמוריה, כמו דבורה אילון סירני (שהייתה גם סופרת מסעות ידועה) ודמויות מוכרות אחרות של התקופה. בסיפור יש השערות על אפשרות קיום החיים בכוכבים אחרים. אין לדעת מה הייתה כוונתו של שמיר לעשות בהמשך ספר זה, שבנושאיו התחבט כל חייו, ועל כך לא נותר אלא להצטער עד מאד.

הוא סיים את הפרק ואת יצירתו כולה במילים אלו -

"בחיפושי השווא, אחרי סימני חיים כלשהם, אין לרשותנו אלא סיוע אחד, תיאורטי לחלוטין כמובן, והוא שלא יתכן כי באינסוף המרחבים של היקום אין אלא מקור חיים אחד, בדיוק אצלנו בכוכב הלכת 'ארץ'. הרי לעולם לא תמצא נקודת סוף אשר בה נוכל לאמור 'מצטערים, גמרנו לחפש. אינסוף גששי חיים שוגרו לאינסוף מרחקי מרחקים מכל הזויות האפשרויות ולא נמצא סימן חיים אחד'. לא נוכל לאמור זאת כי תמיד תהיה השאלה 'מה הלאה? האם לא יתכן להמשיך?' - והתשובה ההכרחית תהיה כי אמנם יש אינסוף אפשרויות להמשיך."

קשה כשמיר

משנות השישים ואילך הלכה קרנו של שמיר וירדה בעולם הספרות. הוא זכה פחות ופחות לשבחי הביקורת והותקף שוב ושוב. היה לכך קשר גם למהפך האידיאולוגי שעבר, מאיש שמאל ללוחם קיצוני למען ארץ ישראל השלמה. הוא הפך לחבר כנסת מטעם הליכוד ולאחד ממקימי מפלגת התחייה. האיש שהמחזה שלו "הוא הלך בשדות" פתח למעשה את עידן התיאטרון הישראלי נתקל בקשיים גדלים והולכים להעלות מחזות משלו על הבימות החשובות. היה לכך קשר הדוק לדעותיו הפוליטיות, שגרמו לכך ששחקנים ובמאים סירבו להופיע במחזותיו. במחזהו "יהודית של המצורעים", אותו כתב לראשונה עוד ב-1968, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הציג פרשנות פוליטית עכשווית מאוד לספר יהודית, מהספרים החיצוניים. יהודית פיתתה ורצחה את מנהיג האויב, הולופרנס, וכך הצילה את בני עמה. במחזה הוצגה גישה שקבעה כי רק בכוח, באלימות ואפילו באכזריות, אפשר להציל את העם, גישה שהפכה שגורה ביצירותיו של שמיר. תיאטרון "הבימה", שהזמין את המחזה, תכנן להעלות אותו על הבמה שלוש פעמים במהלך השנים, ושלוש פעמים נדחתה העלאתו על הסף. ניראה כי התיאטרון סירב לבסוף להעלותו בשל הדעות הפוליטיות שבו. המחזה הושמע לבסוף רק כתסכית רדיו, ב-1983 ולאחר מכן במסגרת "תיאטרון קריאה", 15 שנים לאחר הגשתו הראשונית לתיאטרון. שמיר הסביר את הדחייה וההתעלמות בכך ש"יהודית" הוא מחזה הירואי ובו דמויות גדולות שלא מציג את הבעיה הישראלית ככובש נאצי המסתער על אומללים, דורס ורומס אותם. ואולי בקריאה קל יותר להיות הירואי. המחזה השנוי במחלוקת הופיע מאז רק כספר. שמיר זכה בפרס ישראל, אבל החל משנות השישים היה מנותק מרוב אנשי הספרות הישראליים, שרובם נוטים לשמאל. אבל גם בימין, אליו השתייך, לא היה שמיר אהוד. הוא היה חבר כנסת מטעם הליכוד אך מעולם לא קיבל את המשרה בה רצה, שר החינוך והתרבות. אנשי הליכוד תמיד הסתייגו ממנו בשל עברו השמאלני. כתוצאה הפך שמיר מנותק יותר ויותר מן השכבה הישראלית אותה תיאר בספריו המוקדמים ומקורב יותר ויותר לחוגים הדתיים הימניים. ביום חתימת הסכם השלום עם מצרים, כאשר על כל קברי חללי צה"ל הונחו פרחים, היה רק קבר אחד עליו לא הונח פרח, קברו של אליק. שמיר, שהתנגד בכל תוקף להסכם ולמסירת סיני למצרים, אסר על נציגי צה"ל להניח פרח על קבר אחיו. שמיר, שרצה להראות כמורד בשלטון, היה גם הוא מוכן להתאבד כדי להראות את שאט נפשו מהסכמי אוסלו. את יצחק רבין, אותו הכיר מילדותו, השווה למי שמשתף פעולה עם הנאצים. הוא הסתכסך גם עם בתו, שהתגרשה בניגוד לרצון הוריה, הפכה לסבית וכתבה מחזה שהוצג בפסטיבל עכו, בו תיארה את היחסים בינה ובין אביה הקשוח, הקנאי והשתלטן. שמיר, כדרכו, לא הותיר שום התקפה ועלבון ללא מענה והגיב במחזה משלו, "קרנבל בוונציה", שהוצג גם הוא בפסטיבל עכו והיה מעין המשך לסיפור "הסוחר מוונציה" של שייקספיר.ביתו של הסוחר היהודי שיילוק, שהתנצרה ועברה לתרבות רעה, מבינה לבסוף את שגיאתה וחוזרת לזרועות אביה.

בשנותיו האחרונות היה מנודה ושנוא בקהילה הספרותית והתרבותית ממנה צמח. אך הוא המשיך בדרכו, כאיש הרוח החשוב ביותר של הימין הקיצוני, בעקשנות קרה כפי שרק מעטים מאוד העזו לעשות. במידה רבה מאוד אפשר להשוות אותו לסופר היפני מישימה, הסופר היפני המפורסם ביותר של המאה העשרים, שהיה בעל דעות לאומניות רבות עוצמה ולבסוף התאבד בביצוע "חרקירי" על מנת להמחיש את שאט נפשו מהכיוון הפציפיסטי בו בחרה יפן. שמיר היה גם הוא מוכן להתאבד, על מנת להמחיש את שאט נפשו מהסכמי אוסלו. אכן, כשמו, "שמיר", כן היה. קשה כצור, נחוש ועיקש ומוכן תמיד להיאבק על דעותיו והשקפותיו כנגד כולם. ודומה שככל שהתחזקה ההתנגדות לדעותיו כך התחזקה עקשנותו וקיצוניותו. כמו גיבוריו הקדומים והמיתיים, אלכסנדר ינאי ודוד המלך, וכמו יאיר.

"אלמלא היה סכין בידי קרעתיו. לא אותו ביקש לקרוע, אלא את השנאה שנתגלתה. אלמלא סכין בידיו היה קורע אותה קריעה גדולה.

ולא ידע אלישע- שחכם היה - שאינך יכול לחתוך שנאה בסכין." (סיום "על סוסו בשבת")

אתר הנצחה לזכרו של משה שמיר

פרק הפתיחה של "במו ידיו"

הספד בוואלה

בנענע

כותבי השמאל על משה שמיר

נתן זך על משה שמיר

אהרון אלמוג על משה שמיר

כותבי הימין על משה שמיר

אמונה אלון על משה שמיר

עודד מזרחי על משה שמיר

יאיר שטרן

בחזרה לימי התנ"ך

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד