אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רודף העפיפונים / חאלד חוסייני - עפיפון כציפור טרף


התמונה של בן ציון יהושע

חאלד חוסייני, רודף העפיפונים. תרגמה מאנגלית: צילה אלעזר, הוצאת 'מטר', תל-אביב תשס"ד -2004. 336 עמ'.

חאלד חוסייני, רודף העפיפונים. תרגמה מאנגלית: צילה אלעזר, הוצאת 'מטר', תל-אביב תשס"ד -2004. 336 עמ'. עפיפון כמשל

ארץ שמיגים רוסיים ולאחר מכן פנטומים אמריקאים זרעו בה הרס, העפיפון נראה לעומתם ייצור רך וילדותי. העפיפון הוא הרצון המקנן בכל ילד 'להתרומם על ראש עצים ולעוף כציפורים'. העפיפון הוא ציפור מעשה ידי אדם, מתרומם לשחקים עם כל משאלות הלב. העפיפון הוא חרות מוגבלת כאורך החוט השולט עליו. העפיפון בספרו של הסופר האפגני חאלד חוסייני אינו ציפור תמימה אלא ציפור טרף, הטורפת את כל העפיפונים האחרים הנופלים אל מותם. העפיפון המנצח ומי שמאחוריו הם סמל לגבריות. העפיפון הוא מבחן הכניסה לחברה הגברית, תרגיל החונכות. כפי שאומר באבא, אביו של המספר: "המנצחים מנצחים וכל השאר הולכים הביתה".

העפיפון הוא ההצטלבות האחת והיחידה, דקה כנייר, בין שתי גלקסיות – האב המנוכר מול בנו היתום מאם. תחרות ההשמדה ההדדית של העפיפונים בשמי קאבול הם סמלה של אפגניסטן במיטבה עוד מן התקופה שבה שלטו עליה מלכים. עפיפונים הם התחביב של כל מרכז אסיה. ההודים והנפאלים יוצאים למלחמות חרמה בעפיפונים ביום העצמאות וביום הרפובליקה. מקורו בתרבויות סין ו-יפאן. באפגניסטן העפיפון הוא גם הסמל להשמדה ההדדית במהפכות ובמלחמת האזרחים המלווה אותה מזה שלושים שנים. אפגניסטן השתחררה מן התקופה המלוכנית המושחתת וחסרת המעש שאפשרה לפושטונים בני המעמד השליט לחיות חיי שפע ולצבור רווחים. עליית הטאליבאן הביאה קץ לאותו סמל מדומה של חופש וחרות ואסרה על הפרחת עפיפונים. רק בקליפורניה, שבה מצאו הפושטונים האפגנים העקורים את חרותם, הם מצליחים לשוב ולהפריח עפיפונים כביטוי לגעגוע למולדת הישנה בטרם ידעה מהפיכות: אנטי-מלוכנית, קומוניסטית ומוסלמית-פונדמנטליסטית רצחנית, שגבתה חייהם של למעלה ממיליון אנשים והותירה מספר דומה של כרותי גפיים. מן העבר האחר כמאה אלף סובייטים שילמו בחייהם או הפכו לנכים בניסיון הנואל להשתלט על אפגניסטן. בריטניה הגדולה שלחה ממקום מושבה בהודו גייסות כיבוש לאפגניסטן בימי 'המשחק הגדול' של אמצע המאה ה-19. ניסו והובסו. קשיות העורף האפגנית, שמקורה בנוף האכזר והיפה של הארץ - מדבר המוות ומדבר הייאוש ומנגד הרי פאמיר הקטלניים, המיטיבים רק למי שהוא חלק מן הנוף הטבעי. כך הביסו האפגנים אימפריות.

זהות של סופר ומספר

סיפורה של אפגניסטן למן התקופה המלוכנית ועד לחורבנה במהפכות ומלחמות האזרחים שבאו עליה עולים בספרו של חאלד חוסייני 'רודף העפיפונים' דרך סיפור אישי נוגע ללב, הפורט על הנימים הדקות ביותר. המבט האישי של המספר הוא גם המבט רווי הדמעות של עין הקורא. אפגניסטן שהייתה 'טרה אינקוגניטה', ארץ לא נודעת, עד לפלישה הסובייטית בשנת 1979, הייתה מאז לארץ המדוברת ביותר ובעיקר לאחר אסון מגדלי התאומים ב11 בספטמבר 2001 והמצוד הבלתי פוסק אחרי בן-לאדן וחבר מרעיו. פסלי הענק, הגדולים מסוגם בעולם, של בודהה החצובים בסלע בעמק במיאן פוצצו על-ידי הטאליבאן והכאיבו לכל שוחר תרבות. מי עדיין זוכר שהטאליבאן זכו להכרה ולתמיכה פיננסית אדירה של איחוד האמירויות, פקיסטן וערב הסעודית.

חאלד חוסייני, רופא אפגאני צעיר בן למשפחה פושטונית מן המעמד הגבוה שעקרה לקליפורניה עם הפלישה הקומוניסטית מביא בפנינו ספר, ששזורים בו חומרים אוטוביוגראפיים רבים. הסופר והמספר שניהם בעלי רקע אתני זהה – פושטונים מן המעמד העליון ומצבם הסוציו-אקונומי זהה; שניהם עקרו מאפגניסטן לקליפורניה ורכשו בה השכלה אקדמית. שניהם סופרים, החיים בין המזרח שממנו באו לבין תרבות המערב שבה הם מבקשים להיספג. המספר – שמאחוריו ניצב סופר רופא – מגלה לאורך הספר בקיאות מכלי ראשון בתחום הדיאגנוזה והפרוגנוזה, אף על פי שהוא אמור להיות בקיא בספרות אנגלית. הסופר הרופא הכריע את המספר. תהליך ההתבוללות בחברה האמריקאית אופייני למספר ולסופר, שקיבל את חינוכו האקדמי בקליפורניה והוא חי בין געגועים למולדת הישנה לבין הרצון להמשיך ולחיות בארצות הברית כברירה טבעית. תהליך האמריקניזציה מתחיל כבר באפגניסטן בצפייה כפייתית בסרטים אמריקאים. העקורים מוכנים לשלם מחיר מסוים – להתרפק על העבר במולדת הישנה ובה בעת להיטמע בחרה האמריקאית. הסופר ביצירתו 'רודף העפיפונים' מבקש להנציח עולם שהיה, אך בחיי היומיום הוא רופא אמריקאי בקליפורניה וסופר מצליח הצובר ממון מאותו עולם שהיה. מנגד - המספר, הנושא לאישה את בת הגנרל האפגני שירד ממעמדו באמריקה, הוא אמריקאי לחלוטין בכך שהוא מוותר על קדושת הבתולים של כלתו סוראיה, שבאפגניסטן היו ממיתים אותה בסקילה ומנדים את הגבר שבחר בה. דפוסי החיזור והאהבה שהוא מגלה אינם תואמים את אורח החיים שלו אילו המשיך לחיות באפגניסטן אלא תואמים את התרבות האמריקאית שאליה נקלע.

עולם גברים אכזר

עולמו של הספר הוא עולם שוביניסטי של גברים, שנשים לא יבואו כמעט לפתחו. הנשים מתות כבר בתחילת העלילה, או שהן מוצגות כזונות ומופקרות. המספר גם שופט את סנאובר האם הנוטשת את בנה ומצטרפת ללהקת נוודים ("יפהפייה אך חסרת מצפון נודעת לשמצה"). החברות העמוקה היא בין גברים לגברים (באבא ורחים). אהבה בין גבר לאישה במובן הרומנטי המקובל אינה אפשרית בגלוי באפגניסטן הפוריטנית כלפי חוץ אך אדונים רשאים להוליד ממזרים משפחותיהם היפות ולשמור סוד זה עד לקבר ובציניות אין קץ להשתמש בבן האמה כמשרת כנוע ונאמן. המפגשים החברתיים הם על טוהרת הגברים, היודעים לעטוף את הוויסקי באריזת נייר סולידית כדי לא לפגוע ברגשות של מוסלמים מאמינים. המשפחות החד-הוריות אינן של נשים כמקובל בדרך כלל בחברה המערבית, אלא של גברים המגדלים את ילדם. החברה האפגנית דחקה מאז ומתמיד את האישה לעולם של בורות אל מתחת ל'בורקה' שכיסתה אותן מכף רגל ועד ראש ורק רשת דקה אפשרה להן לנשום. ניסיונו של אמאן אללה חאן המלך הרפורמטור (1919-1929) לחולל רפורמה בעקבות אתא תורכּ עלתה לו בשלטונו. הוא מסביר את הצורך בהסרת הרעלה במניעים מוסריים דווקא: "אישה המסתתרת מאחורי רעלה אין איש מבחין בה בצאתה מבית בעלה ובשובה מבית המאהב. אישה גלויית פנים חשופה לביקורת סביבתית". גברים חלשים הם בזויים והם גם לא מסוגלים להביא ילדים לעולם (עלי ואמיר). החברה האפגנית הגברית אהבה מאז ומתמיד סצינות אכזריות של הוצאות להורג, נקמת דם וכריתת איברים בפומבי בעוון גניבה. ההנאה הגדולה של האפגני מוצאת את פורקנה בקרבות פרשים: ב'בוז קאשי' – מלחמת פרשים המשסעים תוך כדי דהירה כבש תמים; בהפסקה שבין המחצית הראשונה לשנייה של משחק כדורגל אלים מוציאים להורג בסקילה זוג נואף בתור אינטרמצו ולשמחת ההמון המריע. המחצית השנייה מתחילה בזמן. סצינות האונס הן של נער בנער כדרך ענישה ושל פדופיל רצחני בילד שנלקח מבית יתומים לספק את סטיותיו ועוד דורש מן הילד האומלל לרקד בפניו לצלילי פעמונים הקשורים לרגליו.

עולם מיתולוגי – הרקולס האפגאני, סוהראב ורסטום ושאהידים

ברובד העמוק של הספר שתל המחבר אלמנטים מיתולוגיים, אגדיים ופולקלוריים. דמות האב בימיו הטובים באפגניסטן אינה דמות של בשר ודם אלא של גיבור אגדי, מעין הרקולס כל יכול: "טופאן אגא – אדון סופה – היה כוח טבע, פאשטוני מזן הגבוה, נפיל מן האגדות (מטר תשעים) עם זקן עבות ורעמה גחמנית של שיער חום מתולתל וסורר כמו האיש עצמו, ידיים שנראו מסוגלות לעקור עץ ערבה ומבט שחור רושף שיש בו כדי להפיל את השטן על הברכיים, מתחנן לרחמים" (עמ' 17). הוא אפילו נאבק בדוב שחור בבלוצ'יסטאן בידיים ריקות. התיאור המיתי הזה, מעין איגרא רמא בו נמצא האב, מאפשרת למחבר להוריד אותו לבירא עמיקתא בתיאורי קליפורניה כשהאציל הפושטוני הזה נעשה מתדלק בתחנת דלק ובסופי שבוע מוכר חפצים עלובים בשוק הפשפשים. האיש המדבר גבוהה גבוהה על מוסר ודפוסי התנהגות ראויה מתגלה לאחר מותו כצבוע ושקרן. גיבורי הספר מרבים לקרוא באפוס 'שאה נאמה' – ספר המלכים מאת גדול משוררי פרס פירדוסי (אבו אל קאסם מנצור [935-1020]). רוסטאם הוא המצביא הנלחם מול בנו סוהראב שאותו אינו מזהה אלא רק לאחר גסיסתו של הבן: "אם אמנם אבי הנך, כי אז טימאת את חרבך בדם החיים של בנך" (עמ' 32). המחבר מושך קו מקביל בין פרשת האב והבן המיתולוגיים.גם האב המתנכר ב'רודף העפיפונים' אינו מזהה את בנו במובן הרגשי, האם יגלה את בנו רק לאחר מותו?

גם מוטיב העקידה הנוצרית נכלל בספר – הוא מעשה ההשלמה של חסן בסצינת האונס. "הוא התמקם מאחורי חסן. חסן לא נאבק. אפילו לא ייבב. הוא הניע קלות את ראשו. ואני הצלחתי לרגע קט לראות את פניו. ראיתי בהן את ההשלמה. זה היה מבט שכבר ראיתי קודם לכן, מבטו של השה" (עמ' 74). לא במקרה ממקם הסופר את פרשת האונס בעיד אל אדחא, חג הקורבן, שבו הנביא אברהם כמעט הקריב את בנו ישמעאל. השה (חסן) מוקרב כקורבן וכתחליף לאמיר אדונו. "שנייה לפני שהוא משסף את גרונו [של השה] בתנועה מיומנת אחת, אני רואה את עיניו של הכבש. זהו מבט שירדוף את חלומותי... אני מסתכל בגלל מבט ההשלמה הזה שבעיני החיה". אמיר בן האדונים אינו יוצא להגנתו של השה. אמיר בורח מפני שחיטת כבשים כפי שהוא בורח מסצינת חסן, השה לעולה.

המחבר מאפיין את גיבוריו באמצעות השמות המיתולוגיים שהעניק לגיבורי ספרו: השמות שניתנו למשרת עלי ולבנו חסן הם כשמותיהם של קדושי האיסלאם השיעי: עלי אבן אבו טאלב החליף הרביעי, בן דודו של מחמד וחתנו (600-667), ממנו מתחילה השיעה ובנו חסן נכדו של מחמד. הם מתוארים כאנשים טהורים עד כדי קדושה. הם נרצחים כשהאידים. המשרת ובנו הנושאים אותו שם מתוארים כטהורים וקדושים המגישים את הלחי השנייה ושומרים נאמנות במחיר כל היקר להם ולבסוף נהרגים. האב עולה על מוקש והבן ואשתו נרצחים ברחוב בגלל רצונם להגן על רכוש מעבידם שעקר לקליפורניה. אחד מגיבורי הספר שמו סוהראב, שהזכרנו קודם, המנסה לשלוח יד בנפשו. הבבא הוא חסר שם בסיפור והוא זוכה רק לכינוי אגא טופאן, שמשמעו אדון הסערה. גם עסאף הניאו-נאצי, הגרמני למחצה, משמע שמו סערה או סופה. רחים – חברו של טופאן – הוא הסיטרה אחרא החיובי והלגיטימי באישיותו של האב החי על שקרים וצביעות, היכול להוליד ילד נאפופים מאשת איש ולהצפין את סודו עד יומו האחרון. עלי האזאהרי בן לשבט אתני נחות אינו מתואר כבשר ודם. הוא היפוכו המובהק של אדון סופה, הוא מתואר כמפלצת אגדית 'באבאלו' (אגב, אבי המשפחה נקרא 'באבא'), הטורפת בני אדם. כיעורו וצליעתו הם נושא לרדיפת ילדים. היחס אליו מגיע לקיצוניות כשאשתו סנאובר הזונה אומרת קודם בריחתה ממנו: "ראיתי כמה חמורים זקנים שמתאימים להיות בעל" (עמ' 15) ובכך היא רומזת כנראה לאדון סופה בעל הבית.

הגנרל טאהר – טהור – הוא האיש הטהור היחיד החולם לחזור למולדת ולשרת אותה ואכן עם עלייתו של ראש הממשלה בחסות האמריקאים חאמיד קַארְזַאִי הוא מתמנה לשר. לאורך הספר מדגיש המספר כמה סיפורו שונה מהמלודרמה של הבוליווד ההודי ואופרת סבון, שהיו נותנים לסיפור כיוון מלא דם ודמעות, אך עדיין נותרו בספר אלמנטים האופייניים לסרטי הבוליבוד ההודיים. הסופר לא נותק מן העולם שממנו בא והוא גם עושה שימוש באנקדוטות מתעלולי נאסר א-דין.

היסטוריה בלבוש אישי

בצד היותו רומן הוא גם ספר של תקופה. דרך הסיפורים האישיים אנו למדים על קורותיה של אפגניסטן: המאבקים השבטיים שמצאו את ביטויים החריף במלחמות האזרחים; ההתאכזרות של הרוב הפושטוני למיעוט האזהרי, שעבר דיכוי והשמדה לאורך ההיסטוריה. האזהרים מהווים עדיין סמל לכיבוש המונגולי של המאה השלוש-עשרה. הם נותרו נטע זר גם מן הבחינה הדתית. מלחמת הדת בין סונים לשיעים שהחלה במלוא עוצמתה במאה השש-עשרה לא נסתיימה מבחינתם של האזהרים. המבנה הסוציו-אקונומי של אפגניסטן והפער בין המעמדות העליונים המשכילים והעשירים לבין המעמדות הנחותים שמעמדם נקבע כבורים ואביונים. היחס המלגלג של המשכילים החילוניים לכוהני הדת הבורים ועמי ארצות והחשש מהיום שיעלו לשלטון, נבואה שמגשימה את עצמה.

שלושה חלקים ברורים בספר: חלקו הראשון מטפל בימי הילדות, ימי אפגניסטן שבהם בני האצולה רוו אושר ועושר. זהו החלק הטוב בין השלושה; חלקו השני הוא ימי קליפורניה. עולם של מהגרים שעולמם נחרב. הם חיים על פת לחם, מתרפקים מצד אחד על העבר שלא יחזור ומצד שני נטמעים ללא חשבון בחברה האמריקאית. מעמד האב הכול יכול באפגניסטן נשחק עד עפר ומעמדו של הבן הנחות באפגניסטן עולה מעלה מעלה גם בעיני האב. בהיותו סטודנט מצטיין במכללה אמריקאית הוא נעשה בשר מבשרה של אמריקה. פגשנו כבר ספרות מהגרים טובה יותר. חלקו השלישי, הוא השיבה המאוחרת של המספר לאפגניסטן, ממנה עקר עשרים שנה קודם. בחלק זה ניכרת השפעתם של סרטי קרטה ומלחמה בין הטובים לרעים שהאקרנים ומסכי הטלוויזיה מלאים מהם. בדרך לא מובנת הטובים מנצחים ונחלצים מלוע הארי. המנצח במערכה אינו המספר העובר תהליך של קַתַרסִיס. הוא מוכה אנושות כדי לכפר על יחסו הבוטה לחסן האזהרי ("גופי היה שבור – עד כמה הייתה פציעתי קשה עתיד הייתי לדעת מאוחר יותר – אבל הרגשתי שנרפאתי...צחקתי", עמ' 263). דמות הראי של חסן, בנו סוהראב, הוא הלוחם האמיץ (כיאנה לשם המיתולוגי שהוא נושא). הוא מציל את אמיר מידיו של עסאף הניאו-נאצי באיחור של דור.

לאורך הספר מתים כמעט כל גיבוריו למעט המספר שחייב לספר את הסיפור עד תומו: אימו של המספר מתה בלידתה; סנובאר בורחת לזנות ומתה לאחר שובה; האב מת מסרטן; עלי עולה על מוקש ונהרג; פארגאנה יולדת תינוקת מתה ונרצחת יחד עם בעלה על-ידי הטאליבאן בניסיון להגן על הבית שהופקדו על שמירתו; רחים חאן הגוסס בורח אל מותו ביעד לא ידוע; סוהראב שולח יד בנפשו אך ניצל; המספר כמעט מת במאבק עם רוצח ניאו-נאצי. האם התכוון המחבר ליצור טרגדיה דטרמיניסטית, שלפיה יש סיבה מכוונת לכל המתרחש ושוללת את זכות הבחירה החופשית.

תרגומו של הספר הוא בדרך כלל שוטף, למעט שגיאות דפוס שנפלו לאורכו. המילים הפרסיות המובאות בו לא תמיד מתורגמות לעברית (כמו: נאמז – תפילה; חלאל – היתר והכשר באיסלאם; גָזָל - שיר; תשוויש – בהלה, דאגה; נאזר - נדר ; חאסטגארי – שיגור משלחת לבקש ידה של בחורה; קאום – קרוב משפחה וכדומה. גם התרגום מפרסית לוקה לא פעם בחסר: למשל אגא טופאן (אדון הסערה או הסופה) מתורגם: כאדון הוריקאן, המתאים לתנאי האקלים של הקורא האמריקאי ולא לאפגניסטן שאין לה מוצא לים; 'זנדגי מיגזארה' – אינו החיים נמשכים אלא החיים עוברים, חולפים. ההבדל משמעותי. 'גונג ביצ'ארה', שמשמעו אילם מסכן - תורגם: 'אילם קטן ומסכן' ועוד כיו"ב.

הספר עשיר בהפתעות ונקרא בנשימה עצורה. הסופר מתגלה כמספר היודע את סודות המתח הסיפורי. כשנדמה לנו שהגענו לפסגה, מאחורי האופק מתגלות לנו פסגות חדשות המפתיעות את הקורא. עם זאת במבנה הכללי של הספר יש כמה השמטות והתעלמויות. הסופר מדלג על תיאור הגעתם וחייהם של גיבוריו הנוטשים את כל עולמם באפגניסטן לטובת חיי פליטיםבפקיסטן ועושה קפיצת דרך הישר לקליפורניה; שובה של סנובאר הזונה הכתושה עד אבק. היא חוזרת פצועה ומוכה במנהרת הזמן אל בנה שאותו זנחה מיד לאחר לידתה. היא מיילדת ומטפלת בנכדה סוהראב שהוא תמונת הראי של אביו המוזנח. מהר מאוד היא מתה כדרכן של הנשים הממלאות את יעודן ומתות. הסופר פוטר את עצמו מלספר את סיפור קורותיה לאחר בריחתה וסיבות פציעתה בנימוק דחוק "אני מניח שיש סיפורים שאין צורך לספר אותם" (עמ' 194), מצד שני הוא מרחיב לעייפה את תיאור פרוצדורת האימוץ בחוקה האמריקאית ומפרט יתר על המידה את הטיפול הרפואי, כיאה לסופר שהוא גם רופא.

כל זה אינו גורע כהוא זה מספר ביכורים משובח של חאלד חוסייני שפרץ עם ספרו. תקוותנו שהסרט המבוסס על הספר שיוקרן בקרוב לא יהיה סרט הרפתקאות אמריקאי אלא יבוים על-ידי בימאי מסוגו של מוחסן מחמל, שכתב וביים את 'ליקוי חמה בקנדהאר', שיעניק לנו את הרגישויות והדקויות שבין השיטין של ספר מיוחד זה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בן ציון יהושע