אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מרינה צווטאייבה / סיפורה של סוניצקה


התמונה של דן לחמן

"סיפורה של סוניצ'קה" מאת מרינה צווטאייבה, תירגמה מרוסית והוסיפה הקדמה: סיון בסקין, הוצאת אחוזת בית
"סיפורה של סוניצ'קה" מאת מרינה צווטאייבה, תירגמה מרוסית והוסיפה הקדמה: סיון בסקין, הוצאת אחוזת בית

לפני כמה שנים שמעתי מידידה רוסיה על מרינה צווטאייבה, משוררת שלא היתה מוכרת לי. היא מיוחדת ונחשבת לאחרת ומעניינת. תארים שלא אמרו לי הרבה. חיפשתי תרגומים שלה ולא מצאתי. לימים נתקלתי בשנים שלושה שירים שתורגמו ופורסמו במוספי תרבות בעיתונים וזהו.

כעת מונח לפנינו ספר הפרוזה שלה "סיפורה של סוניצ'קה" בתרגומה של סיון בסקין. שהיא עצמה משוררת שפרסמה עד כה בכתב העת "הו" והפכה להיות מוקד לוויכוח בין מבקרים כמו מנחם בן החושב שהיא עתיד השירה הישראלית ובין אריאל הירשפלד שהתקיף אותה. סיון מעריצה את צווטאייבה, וזה מה שחשוב לעניינינו. ומבלי שיש לי אפשרות להשוות למקור, התרגום נראה מופלא בעיני. הוא מצליח להעביר שפה כל כך עשירה ורבת רבדים לעברית שאיננה נשמעת מלאכותית.

היא כתבה פתיחה נפלאה לספר בה היא מגוללת את חייה של צווטאייבה. עוד לפני שהתחלתי לקרוא בספר עצמו נכבשתי על ידי אישיותה כפי שהיא משתקפת בביוגרפיה שלה. שום סופר רומנטי גדול לא היה יכול לחבר מסכת חיים שכזאת שמעורבים בה אהבות גדולות, שירה, מהפכה מדינית, שחפת, ריגול, שינוי עמדות פוליטי... והתאבדות.

צווטאייבה נולדה ב- 1892. בשנת 1910 היא מוציאה את ספר השירים הראשון שלה. היא פוגשת את סרגיי, נער יפה תואר בן שבע עשרה הצעיר ממנה בשנה. אחרי שנה הם מתחתנים. היא מוציאה ספר שירים חדש ומתחילה להתפרסם. למרות שצווטאייבה עצמה כותבת על טרגדיות, הטרגדיה שתגיע עוד לא נותנת את אותותיה בימים המוקדמים הללו. סרגיי מתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה והיא מתחילה לפתח רומנים. אולי הם מומצאים, אין יודע. בין השאר התפרסם סיפור אהבתה למשוררת סופיה פרנוק.

עם פרוץ המהפכה מתנדב סרגיי לצבא הלבן ונעלם לשנים. הא מאבדת את אמצעי המחיה שלה בשנות הרעב הקשה, וכעת היא אמא לשתי בנות והיא עדיין כותבת שירה נשגבה ועורכת ערבי קריאת שירה לחיילים האדומים בהם היא מקריאה שירים בשבח הצבא הלבן, ומתקבלת באהבה. בשנת 1920 מתה אחת מבנותיה מרעב. מאשימים אותה שעשתה בחירה את חיי מי משתי הבנות להציל.

סרגיי מצליח לברוח לפראג ומרינה מצטרפת אליו שם. היא משאירה מאחוריה אהבה גדולה ברוסיה עליה תכתוב כמה משירי האהבה הגדולים שלה. ב-1925 עוברת המשפחה, שבינתיים נוסף לה עוד בן קטן, לפריס. בשנים אלו היא מתכתבת עם פסטרנק ורילקה. (שהתפרסמו בארץ בשם קיץ 1926 בהוצאת כרמל) חוגי המהגרים הרוסים בפריס אינם מחבבים אותה ובעיקר את סרגיי העובר מהפך בדעותיו והופך לפרו-סובייטי. הוא רוצה לחזור לרוסיה ומסכים לשם כך לשמש כסוכן רוסי בין המהגרים. לא ברור אם מרינה ידעה. ב שנת 1939 היא מצליחה לחזור לרוסיה. בקיץ 1941 עם פלישת הנאצים היא מצטרפת לקבוצת סופרים המפונים לעיירה נידחת וב - 31 לאוגוסט 1941 היא מתאבדת בתליה ואין יודע למה נשברה.

עד כאן סיפור חייה של מרינה עצמה שחייבים לספר אותם כדי לרדת לעומקו של הספר הביוגרפי "כנראה" בחלקו ומכאן לספר.

הקול המספר מתחלק בין שתיים מרינה, וסוניצ'קה. והן כמו מראה זו לזו. משקפות, מבהירות מגדירות אחת את השניה, אך בסמלים. שום דבר לא ממשי, לא מתואר.

חורף של 1918-19, עדיין חורף. דצמבר. מרינה מקריאה בפני תלמידי הסטודיו השלישי בתיאטרון האמנותי של מוסקבה את המחזה "סופת שלגים" אותו הקדישה ליורי וורה. יורי וורה היו אח ואחות. מרינה למדה כיתה מעל ורה אך דמותה שבתה את לבה:

"גורת כלבים נערית דקיקה ומתולתלת, בעיקר אני זוכרת את גווה הארוך עם הצמה החצי פרומה... ומהמראה החזיתי- את פיה, בעל הבעת בוז טבעית שזוויותיו פונות כלפי מטה, ואת עיניה, ההפוכות לפה הזה בעלות הבעת צחוק טבעית, כלומר שזוויתן פונה כלפי מעלה......

אך מדוע אני מספרת על ורה כאשר הבטחתי סוניצ'קה? ובכן, ורה היא השורשים, ההקדמה, ראשיתה הקדומה של סוניצ'קה.

כיצד התחילה סוניצ'קה? סוניצ'קה האמיתית שבחיי, כיצד היא החלה?"

אוקטובר 1917, במרחקים עדיין רעמו היריות האחרונות. ברכבת ממוסקבה לקרים מרינה שומעת נער מקריא שיר בקול רם. היא מתלהבת ושואלת, השיר הוא של נער בן 17 בשם פאבליק, הנערים מכנים אותו פושקין. מרינה מאתרת את פאבליק הקטן. לפאבליק היה חבר עליו דיבר תמיד, יורה. אני ויורה, כשהקראתי ליורה... אני ויורה התנשקנו אתמול בקול רם כדי שהסטודנטים יחשבו שיורה התאהב סופסוף.

וכשמרינה פוגשת לבסוף את יורה היא מגלה בו את ורה. ורה שהייתה אחותו. היא מתיידדת עם שניהם:

"ובכדי לא להפריד את הזרועות הללו- הייתי צריכה לחבר בתוך אהבתי- זרועות אחרות: של האח והאחות. כדי לא לאהוב את יורי לבדו, בכדי לא לעשוק את פאבליק הייתי צריכה לאהוב את יורי ועוד משהו, אבל המשהו הזה לא היה יכול להיות פאבליק, כי יורי ופאבליק כבר היו נתונים מראש - נאלצתי לאהוב את יורי ואת ורה, כאילו אני מפזרת בזאת את יורי, ולמעשה מגבירה, מרכזת אותו, מכיוון שכל מה שלא נמצא באח נמצא באחות.."

היחסים נקבעו מההתחלה. ומאז הם שלישיה. יורי פאבליק ומרינה. ורה חולה ואיננה יודעת כלל על חלקה באהבה הזו.

כבר מפרק הפתיחה הקצר הזה ניכרת חדות עינה ומורכבות התייחסותה של מרינה צווטייבנה לאנשים סביבה. ההבנה הפנימית של המשיכה המקרית לזיכרון ראיה ישן. לתיאור של זוג נערים שמבלי להגדיר היא מספרת את אהבתם זה לזה. אך איזו אהבה?

היא לא רומזת. אצלה כולם אוהבים כל הזמן האחד את השני. כל הקשרים הם אהבה גדולה האחד לשני. מעגל גדול של אהבה בימים קשים.

עברה שנה. חוזרים למחזה בתיאטרון. מרינה מקריאה את המחזה לתלמידי הסטודיו של ואכטנגוב ( במאי תיאטרון גאון שביים בערך באותו זמן את "הדיבוק" בהבימה והפך אותו לתיאטרון שהוא היום) יורי ופאבליק לומדים בסטודיו. הם מתלהבים ומתחילים לחלק את התפקידים, אך מי תשחק את הגברת בשכמיה? התפקיד הנשי הראשי? פאבליק לוקח אותה הצידה ומציג בפניה את סופיה יבגנייבנה הולידיי (סוניצ'קה שם חיבה לסופיה):

"לפני- שרפה חיה. הכול בוער, כולה-בוערת. הלחיים בוערות, השפתיים בוערות, העיניים בוערות, השיניים הלבנות בוערות בלי להישרף בתוך מדורת הפה, בוערות- כאילו מתולתלות מהאש!- הצמות, שתי צמות שחורות, אחת על החזה אחת על הגב, כאילו המדורה העיפה אחת מהן. והמבט מתוך השריפה הזאת- של התפעלות כזאת, של ייאוש כזה, כזה: פוחדת! כזה: אוהבת!"

סוניצ'קה שנראתה כאילו הים יצר אותה, הגלים, הצדף. הכול בה היה מגולף. זו שהייתה ורודה ופנינית כל כך הופכת להיות בפי כל מכריה של מרינה " סוניצ'קה שלך". מהפכה או לא מהפכה, קיצוב מזון או לא קיצוב מזון, בולשביקים או לא בולשביקים- בכל מקרה היא תמות מאהבה, מכיוון שזה הכישרון- והיעוד שלה.

המשוררת הגדולה והשחקנית. אהבה המתוארת בפרוזה שירית. כתיבה מרגשת ומטלטלת. ובדרך אגב לכאורה היא מגלה, האהבה הייתה כנראה אפלטונית. כן, היו נשיקות, כשנפגשים כשנפרדים. לא יותר. לא יותר מחיבוק כתפיים לצורך הגנה של אחות גדולה. אבל אהבה. איזו אהבה. וסוניצ'קה מאוהבת ביורה. וסובלת כשנדמה לה שבסטודיו לא אוהבים אותה. היא צריכה אהבה כדי להתממש בתוכה. אם אין לה אהבה אין לה חיים.

ואיך נראית סוניצ'קה בעיני אחרים, הבמאי למשל:

"היא מאוד קשה. זה לא שהיא מפונקת, אבל איך שהוא לא מנומסת... היא אינה שאפתנית יתר על המידה, בכלל לא, אבל שתלטנית, משתלטת . היא זקוקה לתיאטרון משלה ואנחנו סטודיו, עבודת צוות... היא מחוננת ברמה יוצאת מהכלל, אבל עד היום אינני יודע, האם זה כשרון משחק- או כשרון אנושי- או נשי. היא – כולה- יוצאת מן הכלל יתר על המידה... אין לך מושג כמה היא נשכנית, קוצנית, לא נוחה, מין כזאת לא קומפקטית... ייתכן שהיא נפש מופלאה, אבל, בכל זאת אופי זוועתי.... את מכירה אותה באופן פיוטי, אנושי, אצלך, איתך, והרי יש חיים חברתיים מקצועיים. אני לא יכול לומר שהיא חברה גרועה, היא פשוט- לא חברה, היא בפני עצמה".

כשהיא מזכירה שוב את יורה ופאבליק היא אומרת:

"יורה- חלש. חסר תשוקה. שום תשוקה למעט היוהרה, שהוזנה בשפע לא הוגן על ידי יופיו... יורי, שמע פעם אחת בחיים את האמת. אותך אוהבות נשים, ואילו אתה רוצה שיכבדו אותך גברים.... פאבליק היה מאוהב בו, במלוא חוסר היכולת להשיג יופי כזה.... אהבתם ההדדית של יורי ופאבליק היתה קנאה הדדית" של יורי- בכישרון, של פאבליק- ביופי, קנאה שבהיותה בלתי נסבלת החליטה להיות והיתה לאהבה. וגם, שיקול סודי של הטבע: יחד הם היו – לורד ביירון... כולו היה- ביטוי ליופי של עצמו. אך כיוון שהמקור הוא, כמובן, חזק יותר, כל תכונותיו נראו והיו בלתי מספקות ולעתים הוא כולו נראה לא ראוי ליופיו...כולם דרשו ממנו לפרוע את השטרות של היופי הזה... פרצוף כזה הוא הבטחה, רק שהוא הבטיח דבר שאתה לא יכולת לעמוד בו. בהבטחות כאלה עומדים רק פרחים ואבנים יקרות... כיצד מתארים מלאך? מלאך הרי לא עשוי מ- אלא מגיע שלם כולו בבת אחת."

וסוניצ'קה מאוהבת. את העיר היא הופכת להביא לו, לא דוחן או קומץ שיפון בלתי מושג, לחמנייה לבנה היא מצליחה להשיג לו. כשהוא ישן היא יושבת לתקן את גרביו, לגהץ את חולצתו ומסתלקת בלי לראותו. היופי אכן הוא הבטחה שאיננה ניתנת למימוש על ידי אחרים. היחסים העמוקים ביותר שיוכל לפתח היפה יהיו תמיד בעיקר עם דמותו שבמראה. שם איש לא דורש ממנו לקיים.

מעולם לא ידעתי במדויק אילו יחסים היו לה עם גברים, אומרת מרינה בסוף הפרק הראשון. האם הם היו מה שמכונה יחסי אהבה, או קשרים אחרים. אבל בין אם חולמים יחד, בין אם ישנים יחד- לעולם בוכים לבד.

כאן נכנס לחייה של מרינה וולודיה. שחקן גם הוא. צעיר, צעיר מאוד. ויפה. פאבליק מתחיל להזכיר אותו ומדבר על וולודיה הנפלא הזה. יפה כמו יורה אבל אחרת. גברי מאוד. פסל אדם. בלתי חדיר, לא במובן של מסתורין אלא במשמעות הפשוטה של החומר ממנו היה עשוי. כמו פסל, אם נוגעים ביד לא בהכרח נוגעים בחומר הפנימי, ביד, באבן, בברונזה, שום דבר מעבר. בשום מקום בפנימיות. והם מתיידדים, הנער הגבר ומרינה. וולודיה וסוניצ'קה. קורה ביניהם דבר מה. מה קורה.

"אומר לשמחתי, שהוא מעולם לא ניסה להסביר לי את אופי היחסים שלו עם סוניצ'קה. הוא ידע שאני יודעת, שזהו הצעד האחרון אלי שניתן לו, שזוהי התקרבות ולא הפרדה, שבנשקו אותה הוא מנשק גם אותי, שהוא מנשק את כולנו- את עצמו, אותה, אותי- את שלושתנו ואת כל האביב של 1919- מנשק בדמותה- על פניה."

לא יתכן שצווטאייבה הכירה כבר את התיאוריה של ההעברה. את ההנחה שביחסים של שלישיה תמיד יש מישהו המנסה להגיע אל האחר דרך היקר לו. בדרך כלל נוטים לפרש זאת בימינו כהומוסקסואליות מודחקת. כשגבר מנהל רומן עם אשתו של חברו הטוב ביותר, כאילו היה רוצה להיות אתו דרכה. אבל חושיה החדים מרמזים על תחושות כה עמוקות עד שכמעט נותנות רגליים לתיאוריה.

ואז מגיע התחלת הסוף. סוניצ'קה נוסעת לתיאטרון בעיר אחרת. ואולי משהו אחר מסתתר מחת לדברים.

תהליך הפרידה הממושך. הכאב המשתלט. חיי היום יום נעשים קשים יותר ואיומים.

הם נקרעים זה מזה, כל השלושה. לכל החיים, למוות.

אפשר כמובן לדון בספר ברמות שונת. לדוש בו. לפענח מטפורות. להתייחס לשירה ולפרוזה. אני מסרב. זה ספר שכל קורא צריך להגיע אל לבו בעצמו. יש מי שיתחברו מיד, אחרים אולי בכלל לא. כספר העוסק ברגש הפנימי ביותר. רק ברגש, לא בסיפור החיצוני זה ספר מכאיב. להגיד צובט לב זה לשטח דברים. אין לי מלים נכונות. מה אפשר להגיד בפרוזה שטוחה, פובליציסטית " יבשה" לכאורה להגיד על ספר שלבו שירה כתיבתו פרוזה. לב צריך, לא מוח. לב לקרוא את הספר הזה.

בימינו אין יותר רומנטיקה כזאת. זאת איננה רומנטיקה של "אהבה" כמו שאנחנו מכירים אותה, אלא סוג של התקשרויות נפשיות כל כך עמוקות, ידידותיות. פסיכולוגים יקרא לזה בשמות שונים וינסו לתת לזה הבחנות פסיכולוגיות נפשיות, אך הם אנשים מאז, מלפני הפסיכולוגיה, הם הנפש הרוסית הגדולה, והימים הללו אינם בכלל ימינו. הם ימי מלחמה ומהפכה. ימי רעב ומחסור. מלחמת רעיונות. מרינה"הלבנה" בעיר האדומה. האם היא לסבית וידידיה הומואים?היא לא מבהירה, יתכן שבכל זאת היה עליה פחד חברתי מסוים, של תרבות הומופובית חריפה המתקיימת ברוסיה עד היום. למרות שמבחינה רעיונית ועמדתה כ"לבנה"בימים האדומים הייתה ברורה לכל.

אך כל זה אינו מהווה אפילו רקע לסיפור האהבה. האהבה היא דבר העומד בפני עצמו, מעל לכל. מעל סבל חיי היום יום. מרינה אינה מזכירה בספר לא את בעלה האהוב שנעלם. בקושי פעם פעמיים את בנותיה. ישנם רק האוהבים. האהבה. וישנה משוררת גדולה ופרוזאיקנית נפלאה הכותבת פרוזה כאילו הייתה שירה כאילו היא האהבה עצמה. כמה קל היה לקרוא לספר הזה רומן רומנטי ולשייך אותו באחת, כמעט מבלי משים לספרות נמוכה, זיוף אחד היה יכול לגרום למעידה של רומן שלם, אך הנה אישה מרתקת עם כשרון מדהים למלה לקצב לדימוי להסתכלות מסביב לה ובכוח ריכוז בדמות אחת מעלה את הספר לרמת חוויה גדולה ובלתי נשכחת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן