מה הקשר בין התרבות האמורית הקדומה
וחיי הנישואין בראשית המאה העשרים ואחת? ביקורת על הספר "ירחי הדבש של פרופסור
לונץ", מאת אהרון מגד
אהרון מגד |
לאחרונה ראה אור ספרו החדש והמעניין מאוד של אהרון מגד, שהזכיר שוב לכותב
שורות אלו כי הינו אחד מן הסופרים המועדפים עליו בדורו, ודורו של אהרון מגד הוא
דור הסופרים שהחלו לכתוב זמן לא רב לפני קום המדינה, הכולל סופרים כמו ס.יזהר,
משה שמיר ז"ל, נתן שחם, יגאל מוסינזון ואחרים.
אהרון מגד עצמו הוא הסופר הוותיק ביותר הפעיל עדיין במדינה. הוא החל מפרסם
ב-1938, לצידו של ס.יזהר ושנה לפני
משה
שמיר, שנפטר כבר. בניגוד ליזהר, שמפרסם ספר אחת לכמה וכמה שנים ואז משתתק,
מגד ממשיך ומפרסם באופן קבוע ובפוריות גדולה, לפחות ספר אחד מדי שנה, עד עצם
היום הזה, 67 שנים בעת כתיבת שורות אלה, כמעט שיא ישראלי. (בכל הנוגע לתקופת
הכתיבה, סופר המדע הבדיוני
ג'ק
ויליאמסון, הפעיל מזה 77 שנים כיום, עובר אותו בשיאו, אך השיא הישראלי
והעולמי של כל הזמנים שייך עדיין לסופר הילדים העברי המנוח, לוין קיפניס, שהיה
פעיל משך 80 שנה).
אהרון
מגד, הוא בן למשפחת סופרים. אחיו, מתי מגד, היה גם הוא סופר שחיבר, בין
השאר, ספר מעניין מאוד בשם "האור הנחשך", העוסק בערכים האסתטיים שבספר הזוהר.
רעייתו, אידה
צורית, היא סופרת העוסקת ברומאנים שלה בחיי סופרים כגון
הרצל,
ביאליק ו-נתן
אלתרמן. בנו, אייל
מגד, גם הוא סופר הנשוי לסופרת
צרויה
שלו, בת למשפחת סופרים בפני עצמה, הכוללת את אחיה, ענר שלו, את דודה, יצחק
שלו ואת בן דודה, מאיר שלו. בנוסף, כיהן מגד כעורך הספרותי של העיתון "דבר"
וכתבי עת אחרים משך שנים רבות. הוא מכיר, כתוצאה, את עולמם של הסופרים היטב
ובאופן האישי ביותר. לאורך השנים זכה בפרסים ספרותיים רבים, כגון פרס ברנר, פרס
ביאליק, פרס עגנון ופרס
ישראל, אך הוא מכיר היטב גם את הצד השערורייתי של עולם הספרות, אותו חווה על
בשרו שלו. הוא מצא את עצמו מעורב
בשערורייה ספרותית, גם בעולם האמיתי, כאשר פרס א.מ.ת, שנתרם בידי תורם
אלמוני (ע"ס מאתיים אלף ש"ח, סכום מכובד בהחלט בעולם הספרות ומחוצה לו) ונקבע
בידי ועדת שופטים שיחולק בינו ובין ס.יזהר נמנע ממנו, כתוצאה מהחלטת ההנהלה,
שהתעלמה מהמלצות השופטים ונתנה את הפרס ליזהר בלבד. הדבר גרם לסערה בעולם
הספרות.
סופר שכותב על סופרים
בספריו הראשונים העדיף מגד לתאר קטעי חיים מציאותיים מן העולם הסובב אותו,
הקיבוץ, לעיתים קרובות, כמו בספר "חדווה
ושלומיק: פרשת קורותינו בעיר תל אביב", (1954) שתיאר את עלילותיהם של עוזבי
קיבוץ הנוטשים לעיר תל אביב (כפי שעשה מגד עצמו כאשר הדבר לא נחשב עדיין אופנתי
כל כך). הספר שימש בסיס למחזה ולסדרת הטלוויזיה הדרמתית הראשונה בשם זה (הזכורה
לכל בזכות שיר הנושא של מירי אלוני שליווה אותה).
 מנחם
זילברמן ויעל אביב. הספר "חדווה ושלומיק:
פרשת קורותינו בעיר תל אביב", (1954) שתיאר את
עלילותיהם של עוזבי קיבוץ הנוטשים לעיר תל אביב (כפי שעשה מגד עצמו כאשר הדבר
לא נחשב עדיין אופנתי כל כך). הספר שימש בסיס למחזה ולסדרת הטלוויזיה הדרמתית
הראשונה בשם זה (הזכורה לכל בזכות שיר הנושא של מירי אלוני שליווה אותה). |
מגד עסק גם רבות בדרמה: במחזות כמו "איי ליק מייק" (1955), מחזה
העוסק בחיי הקיבוץ שהוסרט ב-1958 והפך למחזמר
ב-1968. הוא כתב גם מחזה בשם "פשיטה בכפר" שהפך גם הוא למחזמר מפורסם בשם "חמש
חמש" (עם שיריה של נעמי שמר ומוזיקה של יוחנן זרעי), העוסק בפלוגת חיילים המגיעה
לקיבוץ ומתאהבת בבנותיו, שהפך
לסרט
מוזיקלי מצליח. הוא העלה על הבמה מחזה מפורסם שעסק בחיי הצנחנית
חנה
סנש, אותה הכיר באופן אישי ושעל פי הדיווחים מצאה בו ככל הנראה עניין רומנטי
בחייה. עוד מחזות ידועים שלו כללו את "בראשית" (1962), סיפור אדם וחווה שהועלה
באופן סאטירי וזכה להצלחה רבה (לא פחות מ-233 הצגות בתיאטרון הבימה, אחת מן
ההצגות המצליחות ביותר של התיאטרון לדורותיו ושל מגד עצמו) ואף הוסרט לטלוויזיה,
אם כי מגד סירב לאשר את הגרסה הטלוויזיונית, שלא נשאה חן בעיניו, והיא נגנזה
וירדה לטמיון. הצגה נוספת שלה רקע תנ"כי הייתה "העונה הבוערת" (1967), גרסה
מודרנית לסיפור איוב שהיא בעצם אלגוריה על ניצולי השואה ששכחו את האסון שקרה להם
מהר מידי. אך מחזה זה לא זכה כבר להצלחה של "בראשית", אולי בגלל נושאו, הכבד
בהרבה בהשוואה. דרמה נוספת, קצרה ומרשימה מאוד שחיבר והוצגה כתסכית לרדיו הייתה
"ההיסטוריה הסודית של תיאודורה", שעסקה חיי קיסרית ביזאנטית ידועה לשמצה, שלמגד
היה עניין מיוחד בה ובהיסטוריון שלה, פרוקופיוס, שכן מוצאו של פרוקופיוס היה מן
העיר קיסריה, שקיבוצו של מגד שכן לידה וגם הקיסרית עצמה ביקרה בה. לאורך השנים
שינה את נושאי הסיפורים שלו מ"ריאליזם סוציאליסטי".
 |
בקובץ הסיפורים "הבריחה: שלושה מסעות" (1962) ניתן למצוא אלמנטים מדעיים
בדיוניים שהיו נדירים מאוד בתקופה בה הופיע. בסיפור "מסע לארץ גומר", העוסק במסע
בארץ דיקטטורית דיסטופית (ההיפך מאוטופית, מקום בו בני האדם חיים באופן לא
אנושי ולעיתים קרובות אף אפופי פחד) בסגנונו של
ג'ורג' אורוול ובסיפור
"הבריחה", העוסק בספינת פליטים הנמלטים ממבול המחריב את העולם. אולם כתיבה
פנטסטית זו לא נמשכה זמן רב ומגד עבר לנושא חדש בו הוא עוסק עד עצם היום הזה,
בחיי הסופרים והספרות, ספרות "ארס פואטית". אלה הם שורה של רומאנים העוסקים בחיי
אנשי "הרפובליקה הספרותית", הסופרים, המתרגמים, העורכים והמרצים לספרות המוכרים
לו היטב, אולי טוב יותר מכל סופר אחר. אלה נחשבים, גם בעיני כותב שורות אלו,
לספריו הטובים ביותר. הם כוללים את "החי
על המת", (1965) סיפורו של ביוגרף הכותב ביוגרפיה על אחד מגיבורי העלייה
השלישית ומגלה כי אינו יכול להשלים את הספר בשל הריחוק שהוא חש מן הדמות, הרחוקה
מאוד מלהיות מושלמת. ספר זה נחשב בעיני רוב המבקרים לספרו הטוב ביותר. "החיים
הקצרים", (1972) העוסק במרצה לספרות שחייה המלודרמטיים (היא מנהלת רומן אהבים עם
סופר מתחיל ובוגדת בבעלה, שגם הוא בוגד בה בתורו) הופכים דומים ליצירות הספרות
שהיא מלמדת, בניגוד לתזה שלה "על המציאותי והאי-מציאותי בספרות". ספרו החביב
ביותר "מחברות אביתר", (1973), בו נקט בטכניקה חדשה ובלתי ידועה עד אז, ספר
הכתוב כמחקר אקדמאי לכל דבר ועוסק בסופר בדיוני לחלוטין, המבוסס על זיכרונותיו
של אדם שהכיר אותו, העוסק במקביל בחקר ספר קבלה. בספר מגלה מגד את הידע הרב שלו
בנושאים אזוטריים שונים. זהו אחד הטקסטים "המוקומנטריים" (תיעודיים בדויים) הראשונים שהופיעו בעברית. הטקסט המוקומנטרי מלווה, אגב,
בהערות שוליים אקדמאיות יבשות ובדיוניות לחלוטין. ספרים נוספים מסוג זה כוללים
את "הגמל
המעופף ודבשת הזהב" (1982), העוסק בסופר המוצא את עצמו מסוכסך עם המבקר, "פויגלמן",
(1987) העוסק במשורר ששפתו אידיש, המנסה להתאקלם בארץ ולזכות בהכרה על ספר
שירים חדש, ללא כל הצלחה, וחולם תוך כדי כך על קשר יהודי שיציל את העם היהודי, "נדב
ואימו: סיפור לבני הנעורים", (1989) העוסק באם לנער המפרסמת ספר שירה ואת
מאמציה הגדולים בהשגת היעד הנכסף, אם יעדה הנכסף עוד יותר, הכרה כמשוררת, נשאר
בלתי מושג. "געגועים
לאולגה", (1994), העוסק בפקיד פשוט המחליט יום אחד להפוך לסופר ועוזב לשם
כך את עבודתו. יצירה מרשימה ביותר מסוג זה היא "עוול",
(1996) העוסק בעיתונאי המגלה כי פואמה מפורסמת היא למעשה חיקוי ופרודיה על
יצירתו הגדולה של משורר שלא הצליח לפרסמה מעולם בשל התנכלויות של עורך שכתב
מאוחר יותר את אותה פרודיה.
 |
"פרספונה
זוכרת", (2000) עוסק בביתה של משוררת ידועה המגלה כי אימה חיברה רומן
"בדיוני כביכול וחושפני ביותר" על חיי המשפחה, רומן שהטקסט שלו מובא לצד תגובתה
של הבת. "עד
הערב" (2001), עוסק בחייו של ספרן שהוא גם חובב ספרים ישנים, המפוטר לפתע
מעבודתו, ו-"נקמת
יותם", (2003) העוסק במתרגם יצירות קלאסיות שחש כי נעשה לו עוול בידי עורכת
ההוצאה ויוצא למסע נקמה אכזרי כנגדה. הפרשיה המתוארת בספר הנ"ל, אגב,
דמתה
דמיון מדהים לפרשיה אמיתית שהתרחשה במציאות זמן לא רב לאחר פרסום הספר,
במהלכה הוכתה העורכת הילית ישורון בידי אלמוני. הועלתה ההשערה לפיה ייתכן והספר
שימש באופן כלשהו מקור השראה. חלוף השנים והזקנה לא פגעו בפוריותו של מגד -
נהפוך הוא. בשנים האחרונות הוציא לאור ספר בכל שנה או אפילו יותר מכך, תוצרת
וכמות ספרותית מרשימה מאוד לסופר שהחל את פעילותו לפני יותר מ-60 שנים. ספרים
מרשימים שפרסם בשנים האחרונות, שאינם קשורים דווקא בעולם הספרות, כוללים את "יום
האור של ענת", (1992), בו תיאוריות אזוטריות מעולם פיזיקת הקוואנטים
המשולבות בתיאוריות קבליות שונות משתלטות על חיי כמה מן הדמויות ו"דודאים
מהארץ הקדושה", (1998), ספר יוצא דופן ביצירתו, רומן היסטורי המתאר את מסעה
של אשת החברה הגבוהה הבריטית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים ואת מפגשיה שם עם
אישים ידועים שונים. לאחרונה פורסמו שמועות (שיש בהן, ככל הנראה, אמת) לפיהן
פרסם ספר בשם בדוי - "מיליזילדה
היפה", סיפורה של סטודנטית לספרות ימי הביניים ההופכת לנערת ליווי ומסתבכת
במזימות פוליטיות שונות, פרודיה נוספת על עולם הספרות ועל ספרי "הספרות הקלה".
בספרו החדש, "ירחי
הדבש של פרופסור לונץ", הוא ממשיך מגמה שהחלה אצלו בתקופה מאוחרת יחסית, רק
לפני כשלושים שנה, בספרים כמו "העטלף" (1975), העוסק במומר לנצרות בשנות
הארבעים והחמישים החולם להקים את מלכות ישראל הגדולה מחדש. אך אם בספריו הקודמים
היה נושא זה רק יסוד סאטירי משני בסיפור, הרי שב"ירחי הדבש של פרופסור לונץ" זהו
כבר הנושא מרכזי שהכול סובב סביבו. התיאוריות והרעיונות הללו, עם כל מוזרותם
וזרותם, הם שיקוף אמיתי של חיי הדמויות, משפיעים עליהם ומושפעים מהם בקשר שאין
לנתקו. במרכז הספר עומד פרופסור לונץ, היסטוריון וחוקר תרבויות המזרח הקדום,
קשיש תימהוני בן 73 שפיתח תיאוריה שקרוב לוודאי אינה מוכרת לרוב הקוראים, על חיי
העם הקדום והבלתי ידוע לרוב האנשים שאינם חוקרי המזרח הקדום.
הפרופסור עוסק
בתולדות האמורים, אשר לדעתו היו אבותיו של אברהם אבינו, וכתוצאה הינם אבות
העברים והעם היהודי. במהלך הסיפור מקבל הקורא מידע מפורט על חיי ותולדות עם זה,
המראה שמגד, ככל הנראה, ניהל מחקר מפורט משלו כהכנה לספר. לכאורה, תולדות
האמורים הן דבר אזוטרי ורחוק מאין כמוהו מן הקורא הממוצע בראשית המאה ה-21, אולם
לתיאוריות של הפרופסור הזקן יש מספר משמעויות החורגות מעבר למחקר האקדמאי הטהור,
שכן בעיניו חיבורם של העם היהודי העכשווי והעם האמורי הקדום אמור להוות מטאפורה
לדרך בה יכול העם היהודי הנוכחי, שתש כוחו, להשיב לעצמו את נעוריו על ידי חזרה
ל"דרכי האמורי". ולא רק העם היהודי יוכל להחזיר לעצמו את נעוריו, אלא גם
הפרופסור הזקן והיבש עצמו, שלזעמו הרב של עוזרו הצעיר והמשעמם המספר את הסיפור,
מתחתן לתדהמת הכול עם סטודנטית יפה ונמרצת המוקסמת מן התיאוריות המוזרות. אותה
סטודנטית היא, לא במקרה, בת לעדה הכורדית, והפרופסור, שיכול להיות סבה, רואה את
העדה כבעלת קשרים מיוחדים לאמורים הקדומים (מה שבהחלט ייתכן, אך אבל באותה המידה
ייתכן גם עבור כל עם מזרח תיכוני אחר). הסטודנטית היפה והמקסימה מכשפת את
הפרופסור, מביאה לגירושיו מרעייתו מזה שנים רבות, והשניים מנהלים קשר נישואין
מושלם לכאורה, מודל לצעירים ולזקנים. אבל הקשר הבלתי אפשרי מתנפץ לבסוף, במקביל
לניפוץ התיאוריות המחוכמות של פרופסור לונץ, בהתקפה ארסית של עמית אנטי-ציוני.
הקשר, מסתבר, נח על כרעי תרנגולת: דהיינו, אפשרות קיומן של התיאוריות העוסקות
ב"אבותינו" האמוריים. אם אלו אינן יכולות להתקיים, אזי הקשר שבין הפרופסור הזקן
והצעירה היפה ימיו קצרים גם הוא. גם עבור הקוראים הרגילים לקרוא אודות סיבות
שונות ומשונות לקיום וחיסול יחסים זוגיים, נראית פרשיה זו מוזרה במיוחד. ובכל
זאת, מצליח מגד להלך קסם על הקורא תוך יצירת השילוב בין הסיפור העדין והעצוב
מאוד העוסק בקשר המוזר (המתואר בידי עד עוין במיוחד), וכל המידע המשונה אך
המעניין כשלעצמו, העוסק בתרבות קדומה, כאשר השניים משקפים זה את זה באופן מרתק.
הספר עצמו נקרא כשריד מתקופה רחוקה, כאשר התיאוריות של ארכיאולוגים כגון
יגאל ידין נדמים כאישור לזכותנו לשבת בארץ הזו ואותם ארכיאולוגים הופכים לגיבורי
תרבות. הרצאותיהם וספריהם זכו לפרסום עצום ולתשומת לב של מאות אלפים. היום,
למרבית הצער, מסתמנת ירידה עצומה בעניין הציבורי בהיסטוריה הקדומה וניתן לראות
בסיפור זה, אודות הפרופסור הקשיש התר אחר עדנה לעת בלותו, גם אלגוריה על מצב
העניין בתחומים כמו חקר ההיסטוריה הקדומה והארכיאולוגיה.
מחבר:
אלי אשד
|
