אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מנחם מ. פאלק - תפוח שאינו טבול בדבש ואף על פי כן מתוק


התמונה של שושנה ויג

ספר שיריו של מנחם מ. פאלק אינו ספר שירה מזמין. הוא אינו ספר מתחנחן. נהפוך הוא, הוא ספר הקורא תיגר על החברה האנושית רווית הניכור. החברה המאבדת את ערכי הרוח לטובת ערכי החומר. לא בכדי נקרא הקובץ האחד עשר " שבעה ימים של זעם". ואכן, מנחם מעביר את הקורא בשבעה מדורי הספר כמו בשבעה מדורי גיהנום. בהחלט פסימי לכתוב על ספרו של פאלק לקראת השנה החדשה. הוא יוצר תחושת אי נוחות בעת הקריאה. אבל מי אמר שהובטח לנו גן של שושנים? הספר שלך אף על פי שאינו טבול בדבש הוא בהחלט התפוח בהתגלמותו. והוא תפוח בשל מבחינתי. אפשר לעיין בו להבחין בצבעוניות נושאיו.

אחת הטכניקות המקוריות המצאת דמותו של גורי הבן, הספר נפתח בשיר "הבירור של גורי הבן" ולאחר מכן מקויימת הבטחת הבירור. שבעת מדורי הספר מנהלים דיאלוג עם הפצועים שמאחור, רעם השתיקה, אבחונים מאוחרים, לתפארת הקומבינה, אובדן, על מזבח המילים ומסלול אחרון. השירים הם שירי הגות על חיינו העכשוויים. ואין למשורר הנחות באשר לאנחות שהוא נאנח בספרו.

מנחם מ. פאלק עם המשוררת חלי אברהם-איתן

פניתי למנחם מ. פאלק כדי לנסות להבין למה התכוון המשורר.

מנחם, אני מעיינת בספר השירה שלך החדש כבר כמעט פרסמת תריסר ספרי שירה ולא זכית לחשיפה שלה אתה ראוי. אני מתוודה שגם אני כשנטלתי את ספרך ליד שאלתי את עצמי. מי זה בכלל מנחם מ. פאלק? ראיתי אותך פעם או פעמיים באירועים ספרותיים, והאמת ממש לא ידעתי כיצד לגשת לספר החדש. הוא היה מונח אצלי מעט עד אשר החל הדיאלוג עמו. ואתה תהיה מופתע לגלות שהספר מהלך בי קסם. ואף הבאתי אותו לכיתות שלי, ויש לשירים שלך איכות וקסם שקל לדבר בהם אף שקשה לקרוא אותם.

ש. מה היא המשמעות מ. שיש בשמך?

ת. כאשר עליתי ארצה היה לי שם פרטי כפול, מנחם ־ מרדכי. מנחם הוא על שם סבי ז"ל שנפטר כאשר אבי היה בגיל 7. פקיד הרישום עם עלייתי, התעלם מהשם האמצעי, מרדכי, שניתן לי על שם אחד מאחיו של אבי שנספה כנראה בשואה. לאחרונה, גיליתי שישנו אדם נוסף הכותב את שמו כמוני אך מבטא אותו אחרת, ועל כן, כדי לשמור על הייחודיות החלטתי להחזיר את השם האמצעי, והוספתי אותו גם בתעודת הזהות. מועד החזרת השם אינו מקרי ועוד יופיע באחת היצירות בהמשך.

ש. ספר קצת על עצמך.

ת. אני יליד העיר ביסטריצה שברומניה.על־פי אחת האגדות, דרקולה החל את דרכו בארמון שביער העיר הזאת, ועל כן הוא מוזכר פה ושם... בגיל 13 עליתי ארצה, לא לפני שהספקתי להרגיש את נחת זרועה של האנטישמיות הסמויה, דברים שבאים לידי ביטוי בכתיבה בתקופה האחרונה.

סיימתי בבאר שבע תואר ראשון בספרות ופילוסופיה ונדדתי לירושלים ללימודי המוסמך, עיר שנשביתי בקסמיה. בירושלים עבדתי במרכז ההסברה כמפיק פרסומים ולאחר מכן עברתי למשרד החינוך שם ניהלתי מספר יחידות ובהן מחלקת הפרסומים, גף הדרכה, וזה כ־ 12 שנה אני מנהל גף עזבונות.

אני בעל רישיון הוראה, חבר איגוד העורכים של כתבי העת, חבר "אלכ"א" ־ בכירים בשירות הציבורי, יו"ר הוועדה המקצועית באגודת הסופרים.

ספר השירים הראשון "קמטים" ראה אור בשנת 1990. ספרי הנוכחי "שבעה ימים של זעם", האחד־עשרה במספר יצא לאור לפני כחודש. במקביל פרסמתי שירים וסיפורים בכתבי עת שונים.

אני מנהל ומנחה שתי קבוצות משוררים ירושלמיות בהתנדבות. אני נשוי ואב לשני בנים.

ש. כותרת הספר "שבעה ימים של זעם" היא כותרת מאוד פסימית. אין יום מנוחה, אין תקווה? כותרת מאוד מפחידה למעשה. לא מזמינה לקרוא. אפילו בתנ"ך יש יום שבת למנוחה, ואצלך מנחם אין מנוחה.

ת. ספר זה נכתב לאחר תקופה בה הייתי עד לאירועים חברתיים ואישיים לא משמחים, בלשון המעטה. מקרה התמוטטות אולם וורסאי, והתגובה בשירים "תקרות" )עמ' 34( ו"יחודיות" )עמ' 36(, רצח ינאי וייס ב"מייק פלייס" בתל אביב בפיגוע חבלני, )עמ' 23(, מותו של אדם קרוב מאוד לליבי, כאשר הייתה תחושה של רשלנות מספר גורמים בתחום הרפואי) עמ' 85 (קריאת מאמרים על המשורר כטכנאי, או מות המשורר ) עמ' 70 ועמ' ־ 72(. מצבור של אירועים רבים יחד, גרמו לי לעריכת חשבון נפש אישי, שתוצאותיו הספר הזה הכולל שבעה מדורים בנושאים שונים. אני מטבעי אדם מאוד אופטימי, אך גם אדם אופטימי עובר לפעמים רגעים של חשבון נפש ומשם אוסף כוחות לחזור לאופטימיות, ואם במקרה הוא משורר, הרגעים הקשים משאירים את רישומם במילים, כפי שקרה לי בספר הזה.

ש.אתה כותב על דמות הנקראת גוֹרי הבן. יצרת מעין חוט מקשר בין שירי הספר בזכות גוֹרי המושחל בין הדפים. מהי המשמעות של הדמות הזאת? מדוע בחרת בה? היש אנלוגיה בינך לבין גורי?

הַבֵּרוּר שֶׁל גּוֹרִי הַבֵּן מנחם מ. פאלק (עמ' 4)

בֵּין קִירוֹת מֹחוֹ יִתְרוֹצֵץ בְּזַעַם

יְחַפֵּשׂ אֶשְׁנָב מוּאָר

פֶּתַח, פְּרוֹזְדּוֹר, תְּעָלָה

וְיהִי מַה.

הַשַּׁסְתּוֹם בְּעֶמְדָּתוֹ מִתְעַקֵּשׁ.

 

יָתוּר בֵּין פִּירִים חֲשׁוּכִים

יַכֶּה אֶגְרוֹפָיו בַּאֲבָנִים מִתְפּוֹרְרוֹת

בְּשִׁנָּיו יְגָרֵד טִיחַ דּוֹרוֹת

בְּצִפָּרְנָיו יַחְפֹּר בּוֹרוֹת

וְיִצְבֹּר רַק בֹּץ.

 

עֵינָיו סִנְווּרִים

גְּרוֹנוֹ הֶחָנוּק

יִהְיוּ לוֹ רֵעִים לַדֶּרֶךְ

הַשְּׂרִיטוֹת עַל בִּרְכָּיו

צְרִיבוֹת הַכְּאֵב

יִמְתְּקוּ מֵחֻמָּהּ שֶׁל גֶּרֶב.

 

שִׁבְעָה יָמִים נִמְרָחִים כִּפְרוּסַת זְמָן מְרִירָה

הַלֵּילוֹת מִתְכַּסִּים בִּדְמָמָה

סוֹנָר קְרִיאוֹתָיו נוֹתַר לְלֹא תְּגוּבָה.

הוּא הַטֶּכְנַאי הַמֻּבְטָל.

 

פִּרְפּוּרֵי שְׂחִיַּת הֶחָזֶה הָאַחֲרוֹנִים

בִּשְׁלוּלִית שֶׁל בֹּץ טוֹבְעָנִי

מְעַכְּלִים אֶנֶרְגִּיּוֹת חֲסֵרוֹת

וְרַק אֱמוּנָה בְּכֹחוֹת אֲחֵרִים

עֶלְיוֹנִים

יְכוֹלִים לִקְרָב הַמְּאַסֵּף. אֱמוּנָה בְּמַה?

אֵילוּ כֹּחוֹת עוֹד נוֹתְרוּ?

זֹאת עָלָיו לְבָרֵר

לִפְנֵי שׁוֹךְ הַסְּעָרָה ־

ת. אכן עלית על מגמה מכוונת בספר. יש בהחלט מידה רבה של הזדהות ביני לבין גוֹרי הבן. אין זה גוֹרי עצמו )שהשם בא לו מגוּר כלבים שבדרך כלל ממושמע, אך גם קל להתעלל בו בשל גילו וגדלו( אלא בבנו של גוֹרי. הדמות עצמה היא פחות מגור כלבים. שימוש זה מקטין עוד יותר את הדמות.

ש. השירים שלך כולם פסימיים, זווית הראיה שלך לא מאפשרת לקורא לנוח רגע. זה בהחלט מעייף לקרוא כל כך הרבה תלונות. תלונות על החברה, על העולם החומרי, על חוסר האהבה בעולם. האם אני לא קלטתי קול אחר בספר שלך? היש לך קולות פיוס שלא הצלחתי למצוא? ואם באמת אין פיוס, אין שלום בינך לבין העולם, האם אתה מוכן להסביר מדוע זוהי זווית הראיה הזאת שלך?

ת. ספר זה בא לאחר עשרה ספרים קודמים, שנים מהם מביאים הגיגים מחויכים על אהבה "אהבה בפריזמה", ו"על שמנים ומחשבים" ספר אחר הוא לירי, על שירי אהבה בשם "אונקיה של רגש" וספרים נוספים שבהם שירים אופטימיים, ציניים, שירי אהבה ואחרים. הספר הזה לעומתם הוא ספר של חשבון נפש. הוא נוגע ב"קומבינות" ) מדור רביעי (במוות ובגעגועים למתים) מדור שביעי (במלחמות ובאובדן ־ רעם השתיקה) מדור שני (בכתיבה ־ על מזבח המילים) מדור ששי ובאחרים. יחד עם זאת, למרות חשבון הנפש, יש נסיון לעמוד מול אירועים שחלקם טראומטיים, או לפחות קשים, יש לעתים גם חלון פתוח של תקווה, אפשרות להמשיך קדימה, ולמרות הקשיים אני מנסה להיות נאמן לאמונותיי, לדרכי. אם ניקח למשל את השיר "עדיפויות" בעמ' 14, שהינו תגובה לשירו של המשורר אביגדור גונן ־ "אני מעדיף את החלון על פני הדלת", זה הוא שיר של חיפוש המעורבות בחברה, החום האנושי, וכדי להגיע אליו אני רוצה דלת פתוחה לצאת אל האנשים.

ישנם גם שירים שלא הייתי מגדיר פסימיים אלא מלווים במבט מחויך וציני גם יחד כמו השיר המסיים את המדור של השירים הארספואטיים, "שלוש קומות", עמ' 78.

כמובן יש את שירי הגעגועים לאב, געגועים מאוחרים, בסוף המדור "מסלול אחרון", השירים "טבעת ועניבה" עמ' 88 ו"געגועים" עמ' 89. בעיקר יש לשים לב לשיר ישן מאוד שלי שבחרתי לסגור בו את הספר כאפילוג, "שחור", שיר בו אני מנסה לומר בחיוך שבעצם יש סוף לשחור, "שכור משמחה על מות הרשע / כהה מגיל אבדון / ודאי שיחזור / רכוב על חמור / / יחזור ללא צבע שחור".

הייתי אומר שבשבעת המדורים והמונח "מדור" לא מקרין יש פסימיות אך בה בעת יש השלמה ולאחר ההשלמה ניתן למצוא את הצוהר הדק דרכו אגיע, בתום חשבון הנפש לשירים יותר אופטימיים. ואכן, הספר עליו אני עובד כעת כולל שירי אהבה רבים, שירים מיסטיים ושירי אהבה ומבט קדימה לימים טובים יותר.

ש.חווית הקליטה שלך בארץ ישראל של ילד שעלה מרומניה משוקעת בשיר שמאוד אהוב עלי "חילופי מקום" החוויה הזאת של העולה החדש מרומניה שבסופו של דבר הופך משורר היא חוויה מכוננת? האם אתה רוצה לכתוב כדי להוכיח לנו שאתה, אף שאינך צבר כותב בעברית צברית? האם הכתיבה שלך היא ניצחון?

ת. ראשית, אני כותב כי יש בי את הדחף לכתוב, סם שאני מכור לו, ואיני רוצה לעבור גמילה. בכל אופן, צדקת באשר לרקע הלא צברי שלי. אני מקדיש זמן רב למחשבה של חיפוש ההשפעה של עצם לידתי ברומניה ועליתי בגיל 13. שם היהודים היו לא רצויים, ואני זוכר את הציניות בה הודיעה מורתי שאני עוזב ל"פלסטינה ארץ התפוזים". הקליטה בארץ גם היא הייתה לא קלה. לא למדתי באולפן, היה עליי להתמודד לבד עם קליטת השפה. כנראה שגורמים אלו בנוסף לעובדה שהורי לא היו משכילים )השלטון הפרו־נאצי הפסיק את לימודי אמי, ואבי נאלץ לעזור בפרנסת משפחתו מגיל צעיר מאוד(, כנראה שכל אלו הפכו אצלי למוטיבציה להוכיח את עצמי. מוטיבציה זו בתוספת הדחף הלא ברור לכתוב )עוד לפני שעליתי ארצה( הביאו אותי עד לספר זה ויובילו אותי הלאה. נדמה לי שזה אכן סוג מסויים של ניצחון. אך לא הנצחון החשוב אלא תוצרי הדרך, היצירות.

חִלּוּפֵי מָקוֹם - מנחם מ. פאלק

מֵעִירוֹ שֶׁל דְרָקוּלָה יָצָאתִי לַדֶּרֶךְ

עַל כַּנְפֵי חֲלוֹמוֹתַי.

 

הַמּוֹרָה הוֹרְתָה לִי תַּמְרוּר שֶׁל תַּפּוּזִים

חֵץ לְכִוּוּן הַשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֶטֶת

הַמְּשַׁזֶּפֶת אֶת עוֹרִי הַבָּהִיר.

 

הַחֲבֵרִים קִנְּאוּ בִּי עַל שֶׁאָטוּס בְּמָטוֹס

אָשׁוּט בָּאֳנִיָּה

וְאֶרְאֶה מְקוֹמוֹת מְשֻׁנִּים.

 

אִמִּי תָּפְשָׂה בְּיָדִי הָרוֹעֶדֶת וְאָמְרָה:

"אַל תְּפַחֵד! בַּמָּקוֹם שֶׁנַּגִּיעַ אֵלָיו

אַבָּא יִמְצָא עֲבוֹדָה קְבוּעָה,

וְלֹא נַחְשֹׁשׁ עוֹד לְהַדְלִיק אֶת הָרַדְיוֹ".

 

וַאֲנִי ־

יָצָאתִי לַדֶּרֶךְ

מֵצֵר שֶׁלֹּא נִכְנַסְתִּי לְעָמְקוֹ שֶׁל הַיַּעַר

וְאֶת הָאַרְמוֹן לֹא רָאִיתִי.

אֲפִלּוּ לֹא וִדֵּאתִי אִם הוּא קַיָּם.

 

רַק אֶת דַּיָּרָיו הִשְׁאַרְתִּי מֵאָחוֹר.

 

יוֹרְשֵׁיהֶם הַמְּגֻיָּרִים פָּגְשׁוּ אוֹתִי כָּאן.

ש. השיר טכנאי (עמ' 72) הוא שיר ארספואטי , ויש לך עוד כמה שירים ארספואטיים יפים להפליא. כפי שכתבתי בתחילה לא רציתי להכנס לעובי הקורה ומשנכנסתי גיליתי את יופי שירתך. טכנאי הרגשות אתה קורא למשורר שבך. כיצד אתה כותב שיר? מה "מדליק" בך רעיון"?

ת. השיר "טכנאי" עמ' 72. הוא תגובה למאמרו של רולנד בארט על "מות המשורר". אני חושב שמשורר הוא יותר מטכנאי. הוא אמור להיות טכנאי היודע היטב את השפה ומשתמש בה למטרתו, אך יותר מכך הוא אומן של רגשות.

לשאלתך כיצד אני כותב שיר ומאין הרעיון, התשובה מורכבת. בדרך כלל אני נתון במצב רוח מסויים )שאיני יכול להגדיר אותו תמיד, לפעמים מלנכוליה, לפעמים עצב, לפעמים כעס(. במצב זה )שלא תמיד הכרחי( מילה, משפט, שאני שומע או עובר בראשי פותח את הברז משם זורם השיר. אין כמעט מצב שבתחילת השיר אדע את סופו. השיר הוא תהליך שמתחיל ב"טריגר" לא ידוע, מתפתח ומגיע לסוף שלפעמים מפתיע אף אותי.

אגב, היו גם מקרים של שירים שמקורם בחלומות או קטעי חלומות.

ש. כתבת כל כך הרבה ספרים, והאמת אתה בהחלט מתאר את העם הזה של משוררים כדון קישוטים בשער העיר. מנין אתה מצליח לשאוב כוחות להמשיך לכתוב? גם ידוע לי באופן אישי שמאוד קשה מבחינה כלכלית לפרסם ספרי שירה, מנין אתה משיג את האומץ הזה להמשיך לכתוב. וספר לי מיהו הקורא הנאמן שלך? למי אתה אוהב להראות את השירים בהתחלה?

ת. אכן אנו עם של דון קישוטים. הכוחות באים מבפנים, מהדחף עצמו לכתיבה, כמו שאמרתי קודם. דחף זה מוזן ומוגבר מהפעילות שאני עושה בהתנדבות, אם זה באגודת הסופרים, בקבוצות המשוררים שאני מנחה, בתגובות שאני מקבל לשירים, במפגשים הספרותיים. כל אלו דוחפים אותי להמשיך. איני חושב שאני אמיץ אלא עקבי, מכור לכתיבה. יש לזכור גם שמצבו של האדם מטבעו הוא של בדידות, ואנו המשוררים מוצאים דרך להתמודד עם הבדידות באמצעות הכתיבה, בריאת העולמות שבראשינו. גיבורי ספר הפרוזה אותו השלמתי ויצא לאור בעתיד הקרוב מהלכים כולם בעולם של בדידות ומנסים בדרכיהם המיוחדות להתמודד איתה.

באשר לקהל הקוראים, אלו חלק מחברי הקרובים לשולחן הכתיבה, משוררים, וחברים קרובים חלקם לעבודה, שאינם משוררים, אך אוהבים לשמוע את שירי.

אנו עם של דון קישוטים. הכוחות באים מבפנים, מהדחף עצמו לכתיבה, כמו שאמרתי קודם. דחף זה מוזן ומוגבר מהפעילות שאני עושה בהתנדבות, אם זה באגודת הסופרים, בקבוצות המשוררים שאני מנחה, בתגובות שאני מקבל לשירים, במפגשים הספרותיים. כל אלו דוחפים אותי להמשיך.

ש. אחד השירים שלך מתאר דמות של אשה באמצעות מטפורה של פילה בנעלי עקב אדומים. הדמות בשיר היא מאוד נלעגת על ידך. דמות אשה דורסת. השיר "פלישה". גם השיר "אשה גבר" לא תורם לתחושת הנוחות של הקורא. אתה יכול להסביר כיצד נולד שיר כזה? ולמה אתה מרגיש כך, טכנאי רגשות?

ת. השיר "פלישה" הוא על ה־ "פאם פאטאל" או "האם הגדולה". ראיתי למולי אשה שתלטנית שמנסה לסדר את חייו של המסכן המרומז בשיר, מקרה של חבר מן העבר המתאים לתיאור כאן. זוהי תגובה למאורע ספציפי, כמו שירים אחרים בספר. השיר "אשה גבר" נכתב כתגובה לאחת ההרצאות ששמעתי על הפמיניזם בספרות, ותחושתִי הייתה אז מאוד לא נוחה. היה נדמה לי שכמו שבעבר מעשים רבים נטו לצד הגברי, במקום לחפש את המשוואה המאוזנת, יש נטייה ללכת באופן קיצוני לכיוון הנשי. התגובה באותו הרגע הייתה השיר הזה, ונדמה לי שגם הצד הגברי לא יוצא טוב ממנו!

אגב, בשיר "שאלה פסיכולוגית" שאף הוא נכתב כתגובה, הפעם ל"דורה" של פרויד, גם פרויד לא נראה במיטבו!

ש. מנחם, איזה שיר אהוב עליך ביותר מבין השירים בספר זה.

ת. קשה לי מאוד להצביע על שיר אחד. אני מרגיש קרוב מאוד לשירים "טבעת ועניבה", ל"געגועים", ל"שליחות", ויש עוד.

הַשְׂכָּרָה - מנחם מ. פאלק

בְּיָמִים שֶׁאֲחֵרִים מַשְׂכִּירִים רְכוּשׁ

בְּהַרְבֵּה דּוֹלָרִים

וְיֵשׁ אֲפִלּוּ חֲבָרוֹת לְכָל מַשְׂכִּיר

גּוֹרִי הַבֵּן מַצִּיעַ אוֹתָן

בְּזוֹל

אוּלַי אֲפִלּוּ בְּחִנָּם

לִזְמַן מֻגְבָּל אוֹ לְתָמִיד

מִמֵּילָא רַק הַשְּׁתִיקָה תִּשְׂרֹד בֵּינֵיהֶם.

קַוִּים מַקְבִּילִים, אוּלַי דּוֹמִים,

לֹא נִפְגָּשִׁים.

 

תָּמִיד יַחְלִיקוּ הַמִּלִּים.

כִּי טֶרֶם רָכַשׁ כְּסוּת שִׁרְיוֹן

עוֹדוֹ פָּגִיעַ

גַּם לְמַעֲבָרִים שֶׁבַּאֲוִיר

גַּם לִדְבָרִים שֶׁיֵּאָמְרוּ וְיֵעָלְמוּ מִיָּד.

הַנְּתָזִים הַיְּחִידִים שֶׁיִּוָּתְרוּ כְּעֵד

עוֹד בֵּינֵיהֶם.

כְּדַאי שֶׁיִּפְתַּח לְעַצְמוֹ עֵסֶק

הַשְׂכָּרוֹת.

 

לֹא נוֹתַר שׂוֹכֵר.

ציון אין לה מנחם

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג