אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איש משום מקום / אלכסנדר המון


התמונה של דן לחמן

לעתים קרובות למדי נתקלים בספר שהוא "נעים לקריאה. מה שאנו מכנים בקלות "ספר טוב". גם אם עלילתו איננה נעימה דווקא. אנו נהנים מיכולות כתיבה, שהן לרוב מעל הממוצע של מה שאנו קוראים לו "רומן רומנטי". יש לא מעט סופרים טובים. מה שחסר, ובאמת מפתיע בכל פעם שנתקלים בו הוא סופר " מצוין", כזה שיוצר ספרות שנלקחת צעד קדימה ובכל זאת מאוד קריאה. לא רק לתלמידי תואר שני הנלחמים ביוליסס של ג'ויס או בעקבות הזמן האבוד של פרוסט.

סדרת פרוזה אחרת של עם עובד, אותם ספרונים קטנים בפורמט קרטון חום הביאו אלינו כמה וכמה סופרים שהם משכמם ומעלה. הפעם הם מציגים את אלכסנדר המון. סופר סרבי החי באמריקה וכותב אנגלית. וזה כבר מעלה עניין בפני עצמו, בחור צעיר שהגיע לאמריקה חסר שפה ומצליח תוך זמן קצר להשתלט עליה ולכתוב בה. וכבר מהפסקאות הראשונות אתה הולך ונכבש ונסחף לתוך הספר. המון הוא איש הפרטים הקטנים. בגלל שאיננו אמריקאי, כל דבר, ולו הפעוט ביותר נראה לו כדבר השווה ציון ותיאור, והנה התיאורים לא רק שאינם כבדים אלא להיפך, הם סוחפים. המון הוא איש ספרות, כמה וכמה ספרים מוזכרים לטוב ולרע בספר, ולעתים כשהוא מתאר סיטואציה מחייו הוא עשוי לדמות אותה לסיטואציה דומה מתוך ספר ולהשתעשע מהדמיון. הוא שם בפי גיבוריו שורות מתוך שירה מודרנית או ציטוטים של גוגול ושייקספיר.

הספר מורכב משבעה פרקים הנתונים בתוך תאריכים שיש להם משמעות היסטורית. מלבד הפרק האחרון שהוא קופצני מבחינת זמנים והוא מכונה "איש משום מקום – קייב ספטמבר 1900 – שנחאי 2000" הנותן לספר את שמו. לכאורה קורות המאה העשרים והיסטוריה כמעט אישית. לפחות בחלק של העולם בראיה מאוד גרוטסקית, כואבת.

"החלק הקשה בכתיבת סיפור על חייו של מישהו הוא הבחירה מתוך שפע של פרטים ושל אירועים זעירים, שכולם בעלי חשיבות או חסרי חשיבות במידה שווה. אם אתה בוחר רק באירועים החשובים, הלידות, המיתות, האהבות, ההשפלות, המרידות, הסיומים וההתחלות, אתה מתכחש לחומר האמיתי של החיים: חפצים בני חלוף, רגעים שוליים, זעירים מכדי להעלותם על הכתב..."

המון מנסה לתפוס כמה שיותר רגעים, זעירים או גדולים ולשלב אותם בדרכו המיוחדת בסיפור. לתת להם את המשמעות של הגיבור החווה אך גם של המספר הרואה הכל בעין קצת עקומה ומבודחת.

הספר מתחיל בפרק ,פסח 18 באפריל 1994.

"אילו חלמתי, הייתי חולם שאני מישהו אחר, ויצור קטן מחופר לו בתוך גופי, שורט בציפורניו את קירות בית החזה שלי..."

המספר שעד לא מכבר עבד בחנות ספרים בה היה עליו לקבל את משלוחי הספרים ולסדר אותם על המדפים ואחר כך למעוך את התיבות בהן הגיעו הספרים. "מעיכת התיבות הייתה החלק החביב עלי, ההרס הטוב, הנשלט". כעת הוא הולך לראיון עבודה במקום חדש לתפקיד עוזר הוראה באנגלית, אחרי שכל מקומות האחרים דחו אותו. כל מה שנותר לו זה לראות בטלוויזיה את המוות המתחולל בסרייבו ארצו או ברואנדה הנשכחת. את הראיון מנהלים המנהל ומזכירתו

"הוא מצ'כסלובקיה אמרה רובין - הוא מיגוסלביה, אמר מרקוס זו ארץ שסועת מלחמות, אני מבוסניה, אמרתי.. אתה יודע הרבה על מצוקה נכון? שאל מרקוס אני לא יודע אמרתי באי נוחות, איזו מצוקה? אתה נראה כמו אחד שיודע הרבה, הוא נאנח כאילו נזכר בהמון זיכרונות נעימים"..

וכך בתוך משפטים הוא הופך את משמעותם ומגלה את מטבעות הלשון השחוקות של קוראי עיתונים בלי עניין אמיתי. משפטים שהסרקזם והאירוניה מהפכת אותם על פיהם נמצאים לרוב בספר. המון שומע את המלים וקורא גם את המשמעות או חוסר המשמעות שאנשים נותנים למלים היוצאות מפיהם.

את הגיבור האמיתי של הסיפור יוזף פרונק אנו פוגשים לרגע בסוף הפרק הראשון כתלמיד לאנגלית בכיתה של מהגרים. המורה לעתיד מזהה אותו כילד שגדל בבית לידו.

הפרק הבא, " אתמול- סרייבו 1967-1992" מתחיל בתיאור לידתו הקשה של פרונק ש:

"אחרי שלושים ושבע שעות של צירי לידה קשים נשבעה אמו, כשראשו הקטן של יוזף תקוע בין רגליה במחצית הדרך אל העולם , שתחנוק אותו במו ידיה אם לא יצא מגופה תכף ומיד. היא התחרטה על דבריה ברגע שראתה את פניו הקמוטות, שהפה הצורח היה מרכז הכובד שלהן, כמו ציור אקספרסיוניסטי. מתוך ערפלי הכרתה מצאה שהן יפות מאין כמותן."

וממשיך בתיאור ילדותו הצבעונית בימי נעוריו. יש לו להמון חוש הומור פרוע, לתוך תיאור לירי של פרונק המתבגר המנסה לגעת לראשונה בילדה הוא מסיים את הפסקה בתיאור של קונדום משומש שהיה מתחת לרגלו כל הזמן וגרם לו להתחלק.

בתוך תיאור אחד הבתים מופיע אביזר המחבר אותנו ישירות לספר, לא צריך להפעיל את הדמיון. תמונת הילד הבוכה שהייתה כה נפוצה בחנויות התחנה המרכזית של תל אביב ואי לכך בכל כך הרבה בתים מופיעה בסרייבו הרחוקה במרכז קיר של בית.

"סרייבו של שנות השמונים הייתה מקום נהדר לצעירים- אני יודע- כי הייתי צעיר אז. אני זוכר את עצי הטיליה שפרחו כאילו לא יפרחו עוד לעולם.... אני זוכר גם שבריון אחד שכינויו ניקסון מכר לי לבנת חשיש וסטר לי לעיני נערתי...אני זוכר את הבחור במיטה הסמוכה לשלי בבית החולים, שירכיו וישבנו היו קרועים ושסועים לאחר שאסלת בית השימוש התפרקה תחתיו.."

כך הוא גדל, מגלה את מוזיקת הרוק ומקים רביעייה שתנגן מוסיקת חיפושיות עד שבסופו של דבר, רגע לפני הזוועה שתתרחש בסרייבו הוא מוזמן על ידי מכון התרבות האמריקאי לאמריקה. סוף חלק שני.

חלק שלישי נקרא "ארץ מולדת" קייב אוגוסט 1991. בפרק השני העוסק בהתבגרותו של יוזף מוזכרת נסיעה לקייב, אלא שהמספר איננו מספר עליה מכיוון שלא היה שם. בפרק הזה נולד מספר חדש, עד נאמן, סטודנט אמריקאי הנמצא בקבוצת סטודנטים במסע שורשים באוקראינה ופוגש שם את יוזף. הם מחלקים ביניהם חדר שותפות המקרבת אותם, והאמריקאי מגלה לאיטו שהוא הולך ומתאהב או לפחות נמשך מאוד אל יוזף. משיכה שלא מתממשת מכיוון שלאמריקאי זו פעם ראשונה שהוא חש משיכה לגבר ויוזף בכלל לא שם לב.

הנשיא בוש מגיע לביקור. הם נלקחים לאתר באבי יאר, שם נושא הנשיא נאום, שאינו מתורגם כלל לשפת המקום. אחרי הנאום הוא יורד לקהל ללחוץ ידיים עומד מול יוזף.

" מה שמך בחור?

" יוזף פרונק" ענה יוזף

"המקום הזה הוא אדמת קודש. יברך האל את ארצך, בני"

זאת לא הארץ שלי"

"ודאי שכן" אמר בוש, וטפח ליוזף על שכמו " תהייה בטוח שכן. היא שלך ככל שתעשה אותך שלך"

"אבל אני מבוסניה"

"זה הכל משפחה אחת גדולה, הארץ שלך. אם יש אי הבנה, אתם צריכים לפתור אותה" בוש הנהן והסכים עם עצמו בלבביות.

ברוסיה מתחוללת הפיכה. גורבצ'וב סולק מהשלטון והם מלאי חרדה מה יהיה אתם. אמריקאים במדינה קומוניסטית. כך או אחרת, הוא מגיע לאמריקה.

שם הוא מקבל עבודה כמתרים כספים לארגון גרינפיס שבשבילם הוא נודד במרחבי אמריקה הכפרית מה שנותן לפרונק-המון אפשרות לתאר טיפוסים ומקומות בעין של זר המסתכל בעולם לא מוכר.

הוא מתאהב בשותפתו למסע. חייו מקבלים משמעות לזמן מה.

בסצנה נפלאה, מצחיקה בתחילתה ומזעזעת בסופה הוא מתעורר לשמע טפוף רגלי עכבר, הוא רוצה לזרוק כעליו ספר ולהרוג אותו, אלא שאיננו יכול להביא את עצמו לזרוק את "אידיוט" של דוסטויבסקי וסופו שהוא זורק עליו את "מוות בוונציה" של תומאס מאן. בסופו של המרדף פרונק נשבר לחלוטין ולב הקורא נשבר ונקרע אתו אלא שלרגע הזה מוסיף המון סימן שאלה קטן. מי הוא זה המספר את סיפורו של פרונק לאורך כל הדרך היודע ומכיר את פרטי חייו על בוריים. וכך מוציא אותנו ממשבר חייו של פרונק.

החלק האחרון הוא המפתיע ביותר בספר והנראה לכאורה תלוש לחלוטין. הפרק מתרחש בשנחאי ב1900. עניינו איזה פושע זעיר - "מר פיק" המציג את עצמו כקצין רוסי המשמש הן כשחקן בעל תיאטרון והן כמרגל לכל שלטון ולכל המרבה במחיר. הוא מארגן רשת ריגול שבין חבריה אחד אלכסנדר המון ואחר יוזף פרונק. מישהו שהוא התגלמות הזרות בעולם שכולו זר ומשנה פנים. סין הבינלאומית הנכבשת על ידי היפנים המשוחררת על ידי האמריקאים. מר פיק הוא איש אשכולות. פושע המחזיק ברשת זנות ריגול ותרבות. לבו לכאורה ברוסיה, שאת שיריה הוא שר על הבמה בערב ובה הוא בוגד ביום.

בשורות האחרונות חוזר לספר את הסיפור אותו מורה שמתחיל את סיפור חייו של פרונק. הוא מגיע לשנחאי עם אשתו הצעירה. ומשהו בהד הסיפור שלהם עשוי לרמוז שהוא פרונק. בשנחאי הם מקבלים את חדרו של אותו פושע "מר פיק" ובלילה הם שומעים קולות כשל רוח רפאים משוטטת בחדר. אלא שזה עכבר.

"בשדה האור הסגלגל חווריין של אור האח העמום, שבמרכזו עמד עכבר, עמד והביט בנו, ממתין שנעשה איזו תנועה קודם שייעלם. שכבתי בחשכה, ער, משותק, נושך את פרק האצבע שלי, ממתין לרוע שיבקע מתוך גוש הפרווה הזה הפועם חיים ויתקוף אותי, וזה מה שאירע. הוא בתוכי עכשיו, שורט בכפותיו את קירות חזי ומנסה לצאת החוצה, ואין בכוחי מלעצור בעדו. אני קם איפה ממיטתי"

ואם המשפט האחרון יהיה מוכר לקורא, הרי מוטב שילך לו למשפט הפותח את הספר ויגלה שזה אותו משפט אלא ששם הוא מופיע בצורת משפט משאלה: אילו חלמתי שאני מישהו אחר, ויצור קטן מחופר בתוך גופי, הופך להיות משפט עובדה. יש מישהו בתוך גופו השורט אותו מבפנים. נסגר מעגל הפותח שאלה. מי סיפר מי רצה. .

הספר הבאמת נפלא הזה איננו עוסק בנוראות המלחמה בסרביה, למרות שכמובן הן מוזכרות, כי אי אפשר הרי שסופר סרבי יכתוב על גיבור סרבי בלי להזכיר אותן. אלא שפרונק עזב לפני המלחמה ההיא. את המידע הוא מקבל מהטלוויזיה, מהעיתונים, מהיחס של אנשים אליו. הוא זר, הזרות ותחושת העקירות היא ליבו של הספר. אותה זרות ועקירות שתבוא לידי מיצוי לכאורה פנטסטי בדמותו של פיק. ובין לבין תישאל השאלה הספרותית, איזו עין רואה את הדברים. מי מספר לנו את כל זה.

תגובות

לא הצלחת להבחין בין בוסני לסרבי?

כמה לא רגיש יכול להיות מבקר שקורא ספר ושוגה בפרט כל כך מהותי כשאינו מבחין בין בוסני לסרבי. אלכסנדר המון הוא בוסני. לא טרחתי לקרוא את הביקורת. אילו הבחנוצת כבר יכולות להיות בה כשאפילו בפרט החשוב הזה לא הצלחת להבחין. הצד הסרבי היה זה שביצע את הפשעים שהפכ את המון הבוסני ועוד מליונים לפליטים. (זה כמו לא להצליח להבדיל בין כותב ישראלי לפלסטיני)

אבי,

כותב המאמר (דן לחמן), מת לפני שנים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן