אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בין חיים לבין כתיבה: ראיון עם אילן שיינפלד


התמונה של שושנה ויג

אילן שיינפלד. "הסדנה לשירה" (הוצאת שופרא לספרות יפה, 2005)

אילן שיינפלד מוכר לא רק כמשורר בעל שם. הוא התגלה גם כעורך ספרותי מוכשר ב``על המשמר``, כשהעיתון עוד היה קיים. הוא פרסם רצנזיות רבות בענייני ספרות ומחקרים מקיפים בכתבי העת הספרותיים. בשנים האחרונות הוא מקדיש את זמנו למשרד יחסי הציבור שהקים ולסדנאות לשירה שהוא מקיים. הוא הקים גם את הוצאת שופרא, שמשמשת בית הוצאה לספרות יפה. הוא דמות מרתקת וגם כתיבתו הספרותית מעוררת עניין. עתה יצא לאור ספרו ``הסדנה לשירה``, שבו הוא מתווה דרך להבנת השירה. הספר מתאים למשוררים, לאוהבי ספרות ולכל שוחר דעת.

ספרך "הסדנה לשירה" (הוצאת שופרא לספרות יפה, 2005) ראה אור ממש בימים אלה. ספרך בנוי בצורה ידידותית מאוד ונוח למשתמש. הוא בהחלט מתאים לקהל היעד, כותבים ומלמדי שירה כאחד. אשמח להציג את הספר בפני קהל המורים לספרות.

הספר מכיל שירים מתקופות שונות בשירה העברית, המשמשים כדוגמאות לסוגיות שאתה דן בהם. אתה מתחיל משירו של יהודה אלחריזי, "שבעת התנאים שבהם יערב השיר." האם בימינו ייתכן שיתחבר שיר שכזה?

שירו של אלחריזי הוא תלוי-תקופה. בתקופת ימי הביניים בספרד מעמד השירה ומעמד המשורר היה שונה לגמרי מאשר מעמדם כיום. השירה היתה מיועדת לדקלום ולזמרה כשירה בעל פה, לעתים קרובות בליווי כלי נגינה. השיר היה תמיד שקול ומחורז, ושירתו בליווי נגינה חיזקה את קליטתו בלב המאזינים. באותם ימים, השירה תפקדה לא רק כמעשה אמנות, אלא כבידור עממי, ככלי לכתיבת היסטוריה וככלי להנצחת השליט או הפטרון. השירה תפקדה אז גם כ'פרוזה', כי באותם ימים גם לא הייתה עדיין סיפורת כמו במתכונתה כיום, אלא מקאמות, שירים סיפוריים, משלים ואגדות. משום כל אלה, מעמדו של המשורר היה רם מאד. השליטים קירבו או הרחיקו מהם משוררים על פי מידת השבח ששזרו בשיריהם על אודותם. הם ידעו כי אם ישבחם המשורר או יגנה אותם, כך גם יזכרום בדברי הימים. שערי בנפשך, האם מישהו היה זוכר את פטרונו של שלמה אבן גבירול, לולא שירי השבח שכתב לו, ובייחוד שיר ההספד המופלא, "ראה שמש לעת ערב אדומה"?

מציאות זו הכתיבה פואטיקה ענפה ומפורטת של סוגי שיר: שירי שבח, שירי קינה, שירי התפארות, שירי מלחמה, שירי יין, שירי אהבה, וכך הלאה. לכל אחד מסוגים אלה היו מוטיבים קבועים, וסוגי משקל וחרוז וצורת בית אופייניים. מקוריותו של המשורר לא נמדדה אז בחיסול החוקים, אלא דווקא בוואריאציות הייחודיות שיצר על בסיס מאגר המוטיבים הקיימים בכל סוג של שירה.

מאז ימי הביניים ועד היום עברה האנושות כברת דרך ארוכה. עם המצאת הדפוס התפתחה התרבות הכתובה, והולידה מתוכה סוגים שונים של תקשורת. כתוצאה מכך הצטמצמו תפקידיה החברתיים של השירה, וחל פיחות גם במעמדו של המשורר. כמו כן, היתה גם התפתחות של ביקורת הספרות - ושל המניפסט הספרותי כמייצגי פואטיקה, 'חבורות' ו'דורות'... משוררים הנאבקים על הפואטיקה שלהם כיום כותבים מניפסט ספרותי, לא שיר. פרופ' נורית גוברין יצרה בזמנו אוסף מרתק של מניפסטים ספרותיים מתקופות שונות בספרות העברית, שאני מאד ממליץ למורים לספרות לעלעל בו ולעשות בו שימוש בלימודי הספרות. המניפסטים ימחישו לתלמידים עד כמה הספרות היא זירה למאבקים תרבותיים ואישיים. מי שירצה, יוכל גם לקרוא את עבודת המ"א שלי, שכתבתי בהנחייתה של נורית, ועסקה בדינמיקה של כתבי העת הספרותיים בספרות העברית של שנות השישים. גם ממנה ניתן ללמוד על טבעם של חיי הספרות ובעיקר על הדינמיקה של חילופי פואטיקה וחילופי דורות בשירה העברית.

עד שנות השבעים היו פה מלחמות משוררים על סוגי פואטיקה שונים. הן באו לידי ביטוי במניפסטים ספרותיים ומעל דפי העיתונות. אולם, בשנות השמונים הגיע לארץ הפוסטמודרניזם, ונקלט בתרבות ובשירה העברית. אחד העקרונות של הפוסטמודרניזם הוא עקרון הריבוי. עקרון אחר הוא הא-הירארכיות בין מרכיבי התרבות השונים. לכן, מאז שנות השמונים ניתן כאן מקום לכל פואטיקה, לכל סוג מבע שירי, בלי הירארכיות, בלי שיפוטים תרבותיים, וכמעט בלי פולחן 'רצח האב הספרותי', שהיה כל כך נפוץ בדורות הקודמים של משוררים עבריים.

רק בשנות האלפיים אנו עדים שוב לניצנים הראשונים של מאבק בין פואטיקות, כאשר משורר צעיר כמו דורי מנור מנסה לקדם את החזרה לשימוש בחרוז ובמשקל, שבני דורי ואני כבר תבענו שני עשורים מקודם, אך נאבק בשם נורמה זו כאילו היא עדיפה – מול נורמות המודרניזם של זך. כלומר, שירה לא שקולה, אלא ריתמית, וחרוזה בחרוז פנימי ו/או חופשי ולא בחרוז סיומי.

הדברים הללו הם חלק מן האבולוציה של התרבות. אני טוען כבר עשרים שנים ויותר שיש הכרח לשוב אל המאגר העצום של השירה העברית לדורותיה, כחלק אימננטי מן הפוסטמודרניזם בשירה העברית. לכן, בעבורי, ההחזרה של דגמי שיר ארס פואטי כמו זה של אלחריזי, העוסקים במלחמות בין סוגי פואטיקה שונים, עשויה להיות מאד מעניינת. זאת, בתנאי ששיר ארס-פואטי כזה יעסוק במאבק בין נורמות השירה השונות הנהוגות כאן כעת, ויהיה רלבנטי למציאות השירה בימינו אנו.

כיצד בימינו, כאשר החוקים השיריים נמתחו כנערת גומי מסרט מצוייר, עדיין יש חוקיות לכתיבת שירה?

יש להבדיל בין סוגי פואטיקה שונים לבין חוקי היסוד בכתיבת שירה. אפשר לכתוב שירה עם חרוז או בלי חרוז, עם משקל או בלעדיו, עם שימוש בשמות עצם ספציפיים או עם שימוש במטפורות ובדימויים. אך אי אפשר לכתוב שירה מבלי לדעת את כל האלמנטים האלה מקודם.

אתה נהיה משורר רק כאשר אתה מכיר, במודע או שלא במודע, דרך לימוד או דרך קריאה מרובה, סגנונות רבים ושונים של כתיבת שירה, מפנים את סוגי החרוז, המשקל, המצלול, צורת הבית, רובדי הלשון וכו', ובורר מתוכם מה הולם את שירך בכל זמן וזמן.

ישנם גם חוקים בסיסיים עוד יותר, הקשורים לתהליך היצירה. כך, למשל, חוקים מומלצים כמו: כתוב בכל יום, בזמן ובמקום קבועים עד כמה שאפשר; לעולם אל תפרסם מה שכתבת מבלי שנתת לו לנוח לפרק זמן מסוים, ואחר שבת אליו וקראת אותו ועבדת עליו, גירסה אחר גירסה וטיוטה אחר טיוטה; אל תחשוש לעבוד על טקסט שכתבת, לנקותו, לצמצמו במקום מסוים ולהרחיבו במקום אחר, כי טבעה של ההשראה הוא פרוע, ובדרך כלל היא מוציאה מתוכה טקסט בלתי מעובד, שיש לעבדו כדי להפכו לכלי של חוויה שירית.

אלה הם חוקי יסוד וכלים המצויים מעל לשינויים בין תקופות ובין זרמים בשירה. אלה הם כלי עבודתו של המשורר. ואת אלה אפשר ללמד - וללמוד. זה מה שאני עושה בסדנאות הכתיבה שאני מעביר בביתי, ובהן אני מנסה לשלב בין השניים – בין הנחלת כלים טכניים לכתיבה, לבין הכרה מבוקרת, בקבוצה אינטימית וחברית, של תהליך היצירה.

ספר על דרכך לברור את השירים שבחרתם בהם לספר "הסדנה לשירה." כיצד אתה מצליח לברור מתוך שפע השירה הכתובה את אותו השיר המיוחד שיתאים לך להדגמה?

הספר "הסדנה לשירה" הסב לי עונג עמוק בדיוק בנקודה זו. אבל כדי להבהיר זאת, אספר לך, קודם כל, על אופן כתיבתו.

שנים רבות נקרעתי בין הצורך בפרנסה לבין ההכרח לכתוב. זה טלטל אותי בלי הרף. בסופו של דבר, בשנות הארבעים לחיי הגעתי למסקנה שבכל פרק זמן עלי ליטול פרויקט אחד משפע הספרים שברצוני עוד לכתוב, ולבצעו בעקביות, יום אחר יום, כמו פקיד היושב אל שולחן הכתיבה שלו. כן כן, ממש כך. כי המוזה מגיעה כשקוראים לה. היא לא מתנדבת. ואם אחכה עד שתתנדב ותבוא, אני אתפגר לפניה.

יום אחד התיישבתי מול המחשב, והחלטתי שזהו, מהיום אני מתחיל לכתוב את מה שאחר כך קראתי לו "הסדנה לשירה". ובכן, מדי יום הבדלתי בין עבודתי כאיש יחסי ציבור לבין שעות הכתיבה בשנת צהריים. אחרי קומי מן השינה כתבתי מדי יום שעה, בצורה בלתי מבוקרת. העיקר לכתוב משהו, כל מה שעולה בדעתי אותו רגע, הקשור לנושא הספר.

אחרי שכתבתי גרסה ראשונה ובלתי מבוקרת של הטקסט הזה, התיישבתי לחלץ מתוכה ולתכנן 'מעליה' ראשי פרקים בצורה מסודרת, ממש כאילו אני מעביר קורס אקדמי ביסודות השירה, או סדנה עם משתתפים. או אז התיישבתי לכתוב את הספר מחדש.

אבל גם אז התחולל תהליך יצירתי חדש. עברתי על כל ראש פרק, והתחלתי שולף מזכרוני -ומספרייתי, שיש בה אלפי ספרים, ובהם מאות רבות של ספרי שירה מכל התקופות - שירים שנחרתו בי. שירים שאני אוהב. רק מה שאני אוהב.

בחנתי את השירים שאני אוהב, ראיתי איזה שיר מתאים לאיזו סוגיה בספר, ואז התיישבתי לכתוב על אודותיו.

ניתן להבחין בבחירה האישית, האינטימית, של שירים במהלך הספר כולו. מי שיעקוב אחר השירים הללו יכיר אותי מעצם מעשה הבחירה. הרי יש כאן תערובות של שירה פוליטית, שירים מן התפילה, שירה הומו - ארוטית, שירה מודרנית ושירה עתיקה, ממש ברוח העקרונות הפואטיים של שירתי שלי.

בעמ' 323 אתה כותב: "כתיבת שירה היא עניין של כשרון ולמידה. הכישרון הוא מולד. אבל אין די בכישרון כשלעצמו. הוא כוח גולמי פרוע שיש לבייתו." האם היית ממליץ למפמ"ר החדש לספרות, ד"ר שלמה הרציג, לשלב בהוראת הספרות שיעורים שיעניקו לתלמידי בתי הספר כישורי כתיבת שירה?

אשמח להכיר את ד"ר שלמה הרציג, כדי לשוחח עמו בנושא. האמת היא, שניסיתי להשיגו בשבועיים האחרונים בלי הרף, דרך המרכזייה הבלתי אפשרית של משרד החינוך, דרך אתר האינטרנט של המשרד ודרך 144, בלא הצלחה. אם יש לך קשר איתו, אשמח אם תקשרי בינינו.

כך או כך, בעיני בהחלט אפשרי, רצוי וראוי לשלב בתכנית הוראת הספרות בבתי הספר שיעורים בכתיבת שירה. כלומר, סדנה לכתיבה יוצרת, שבה יתנסו התלמידים כולם במלאכת כתיבתו של שיר, ודרך כך – בתהליך היצירה.

אין תחליף בעיני להתנסות התלמיד בחוויית היצירה. זהו כלי ההוראה וההנחלה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת, משום שאז התלמיד עצמו חווה מה שחווה משורר כאשר הוא כותב. אם סדנה לכתיבה יוצרת תהפוך לחלק משיעורי החובה בבתי הספר, לפחות בכיתות שבהן מלמדים את מקצוע הספרות בחמש יחידות, אני בטוח כי רמת הכרתם של התלמידים את הספרות העברית והקשר הרגשי שלהם עמה תעלה עד מאד.

אילן, עם פרוס השנה החדשה אני מבקשת להודות לך על המתנה הרהוטה שהענקת לקהל אוהבי השירה בארץ, האם תוכל להעניק לקוראים איזו מתנה שלא כתבת עליה בספר. שכעת עולה בדעתך לאחר שהספר הופץ?

תודה שאת שואלת. יש המון מתנות שברצוני להעניק לקוראיי, אבל הן תצטרכנה כפי הנראה לחכות לספר הבא שלי בתחום הדרכת היצירה. דבר אחד אני יכול לומר לך. ספרי הקודם, "בית ספר למשוררים", היה ספר של חניכה לחיי הספרות. הוא היה סוג של מדריך על תהליך היצירה, תהליך ההוצאה לאור, בתי ההוצאה לאור הקיימים בישראל, סוגי הפרסים והמלגות שניתן לקבל בארץ, וכו'. הוא ראה אור ב 1997 ואזל לחלוטין מן החנויות. בקרוב אתחיל לעדכן אותו מחדש, בעבור הדור הבא של הצעירים.

הספר הנוכחי, "הסדנה לשירה" הוא ספר מקיף יותר, העוסק בשירה עצמה. בחוקי היסוד של השיר. מהו חרוז, מהו משקל ומהו מצלול, מהי לשון פיגורטיבית וכך הלאה.

אולם, גם אני גדל וצומח עם כל ספר שאני כותב.

לכן, הספר הבא שאכתוב יוקדש, אי"ה, כולו ברובו לתהליך היצירה, ויהיה ספר ההדרכה הכי פנימי מבין השלושה. עצם שאלתך כבר מעלה אותו מול עיני. למשל, איך אפשר לכתוב שיר מתוך דימוי שמתחולל פתאום בראש? איך להשתמש במוסיקה כדי לכתוב שירה? איזה תרגיל טוב אפשר לעשות כדי לכתוב שיר מאד מוחשי, וכך הלאה.

הנה מתנה אחת שכזו. וראשיתה בסיפור.

לפני כמה שנים קראתי באיזו אנתולוגיה של שירת יידיש שיר על שדה אדומה המחזיקה בטבעת. השיר הזה נשכח ממני לחלוטין, וגם הספר שבו קראתי על אודותיו. נדמה לי שזה היה בחנות המוזיאון היהודי בווינה. אך באמת שאינני זוכר (ואם למישהו זה מצלצל מוכר אנא שילחו לי את השיר הזה, אני עדיין מחפש אותו!).

מתוך מצוקתי, כמיהתי לשיר זה, החלטתי לשבת ולכתוב שיר כזה בעצמי. לא ידעתי איך אעשה כן, עד שנזכרתי: לפני שנה ביקרתי בבואנוס איירס, במסע תחקיר לרומאן שאני כותב. ברובע היהודי, בחנות של דברי קודש, מצאתי דיסק של טנגו ביידיש, ובו שירים קצביים, יצריים וקורעי לב, המביאים נתח ממציאות החיים היהודיים בבואנוס איירס של שלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים.

שמח וטוב לב פינתי לי בשבוע שעבר ערב שלם, ואז הקשבתי לתקליטור, חוזר שוב ושוב על שיר מסוים. תוך כדי הקשבה לשיר כתבתי על דפי נייר את תבנית המשקל שלו, אם בסימוני משקל ואם ממש בהברות של ג'יבריש.

אחרי כן ישבתי וכתבתי שיר על טבעת על פי תבנית המשקל של שיר זה, שנסוב סביב נושא אחר לגמרי.

זוהי רק דרך אחת, נהדרת, לכתוב שיר חדש. יש עוד דרכים הרבה.בדרכים אלה ואחרות אעסוק בספרי הבא.

בימים אלה אני מנסה לברר עם עצמי, האם יש לנו כחברה תקווה להוקיר את היוצרים שלנו. לאחרונה נפרדנו מ-דליה רביקוביץ והיא לא הסתירה את העובדה שצריך לתגמל את היוצרים ואת היצירה. גם אתה, שנחשב בעיניי כאחד הכותבים המוכשרים, מוצא דרכים נוספות להתפרנס. אין לנו תרבות שמתגמלת יצירה מקורית. לכן, ייתכן, הקמת לך הוצאת ספרים וגם פנית ליחסי ציבור. אז תגיד לי, האם הכתיבה באמת לא משתלמת?

הכתיבה אינה נמדדת בעיני בערכים חומריים. בעבורי, הכתיבה היא הכרח חיים. כשאינני כותב אני מתנתק מעצמי, מתערער לחלוטין, ונהיה, במקרה הטוב, עצבני כמו כלב. כך שכל שאלת התיגמול כלל אינה נמצאת אצלי ברובדים העמוקים ביותר של קיומי.

עם זאת, ככל אדם יוצר, וככל כותב, אף אני מוטרד מאד מן ההכרח להתפרנס, הנוגס במרבית שעות היום, ומותיר זמן מועט ביותר ליצירה.

ודאי לי, שלו הייתי יכול להקדיש נתח נוסף מזמני לכתיבה, הייתי מוציא מתחת ידי היקף רחב הרבה יותר של יצירה ספרותית.

אבל יש לזה גם פנים נוספים. ראשית, אם אני מסתגר לשעות ארוכות מדי בבית וכותב, אני פשוט יוצא מדעתי. הבדידות הכרוכה במעשה היצירה, הריכוז, השקט, והחפירה הפנימית, הן הרבה פעמים קשות מנשוא. לכן, אני מברך על כך שחלק מיומי מוקדש לפרנסה, לפעילות חיצונית, ועוד כה רחוקה מן היצירה כמו במקצוע יחסי הציבור. כמו כן, משום הקושי הכרוך בכתיבה, אני משתדל מדי ערב להימלט משולחן הכתיבה אל בית קפה-באר אהוב עלי במיוחד, כדי לשתות יין בחברת בני אדם, ולשכוח את קשיי הכתיבה מעצמי.

אחזור כאן גם על טענה, שאולי היא נחמה, ואולי היא רק מניפולציה אנטי משוררית של הבורגנות, אבל יש בה שמץ אמת. אמן בכלל, על אחת כמה וכמה סופר ומשורר, העוסק בבני אדם ובעולמו של האדם, אינו יכול לנתק את עצמו כליל מן המציאות. אי אפשר לכתוב שירה מנותקת לגמרי מן הממשות ומן המציאות האנושית.

לכן, עצתי הטובה ביותר למשורר היא כזו - במקום לחיות את השסע הקשה בין פרנסה לבין יצירה, היה קשוב לעולם שבו אתה חי ומתפרנס. בודד אותו למרכיביו. בחר מתוכו חומרים או אתגרים או נקודות התחלה לכתיבה. אם אתה כלבן, אתה יכול לנסות לכתוב ספר שירה שלם על טיפוסי כלבים. אם אתה קצב, אתה יכול לכתוב פואמה מדהימה על גוש של בשר מדמם. אם את אחות סיעודית, את יכולה לכתוב על דמויות במחלקה.

כל חומרי החיים הללו הם ההופכים את השירה של כל אחד ואחת מאיתנו לייחודית, ולכזו המבטאת את תקופתה.

עניין אחרון, את בית ההוצאה לאור שלי, "שופרא", לא פתחתי משיקולים עסקיים. פשוט לא רציתי להיות עוד תלוי בטעמם של עורכים בבתי ההוצאה הגדולים. אני כותב ספרות המצויה, במידה רבה, 'בין הגדרות'. זוהי ספרות יהודית, הומו ארוטית, פוליטית במובנה הרחב ביותר, שאינה 'מתיישרת' לפי שום קו אידיאולוגי של 'ימין' או 'שמאל', 'חילוני' או 'דתי', 'הומואי' או 'סטרייטי'. רציתי ליצור לי במה שאינה מחויבת לשום גדרות. לכן אני משתדל להוציא ב"שופרא" טקסטים כאלה, כמו ספר-סיפוריה החדש של שז, למשל, "מאולפת", שאינו מציית לשום גדרות סגנוניים או ז'אנריים, ממש כמו יצירתי שלי.

מקצוע יחסי הציבור, לעומת זאת, בהחלט מביא פרנסה טובה. אבל הוא כרוך בהרבה טרדה. מי שאינו מכיר את המקצוע אינו יודע מה הוא מחולל. אבל אגלה לך משהו: אני מנהל את חיי לפי השעות שבהן יש ישיבות מערכת בעיתונים הגדולים, לפי מועדי השידור של תוכניות האירוח ולפי מועדי הסגירה של מוספי סוף השבוע. לעולם לא תוכלי לדבר אתי ביום ראשון לפני 12.00 בצהריים, שעת הסגירה של מדורי הכרוניקה בעיתונות. חסר לי שאשכח לשלוח להם מופע של איזה לקוח. הרי זה יגרום לו נזק של אלפי שקלים. לעומת זאת, בימי חמישי, שבהם רוב התקשורת אינה עובדת, כי כל המוספים כבר מודפסים, את יכולה לצאת איתי לטייל בשוק ולשתות יחד קפה.

בשל אילוצי החיים הללו, ההכרח לאזן בין כתיבה לבין פרנסה, חיי מתנהלים כמו על פי לוח זמנים של מחנה צבאי. מדי בוקר אני עושה כושר, אחרי כן עובד, אחרי כן נח, ומדי ערב אני מקדיש שעה לפחות לכתיבה. בדרך כלל אחרי הכתיבה אני יוצא לבלות, ואחרי כן חוזר כדי לעבוד ב-יחסי ציבור עד שתיים לפנות בוקר. גמישות מסוימת ומעטה מתאפשרת לי רק בימי חמישי, שבהם אני מטייל בשוק הכרמל, ובימי שישי שבהם אני לומד מחזאות. אך אני שמח מאד בחלקי. כי לגבי דידי, בגיל 45 הגעתי סוף סוף לאיזון מבורך בין חיים לבין כתיבה, ושוב אינני מיטלטל בעבר בין הצורך בפרנסה לבין הכרח הכתיבה. כל שעלי לעשות הוא להמשיך לשמור על חלוקת הזמנים המוקפדת הזאת.

שושנה, תודה לך על שאלותייך, שעצם ההתמודדות עמן העלתה בי את התשוקה ואת הרעיון לספר השלישי בסדרת ספרי ההדרכה שלי. שתהיה לך ולכל קוראינו שנה טובה ומתוקה, שנת יצירה ואהבה, בריאות ושלום - וגם שנת פרנסה טובה.

לתגובות ניתן להשיג את אילן שיינפלד במייל: ilanshpr@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג