אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מי ישלם לי על זכויות יוצרים?


התמונה של שושנה ויג

אחת התופעות הבולטות בעולם הספרות היא העדר תגמול ליוצרים. מקובל להאמין שכל מלאכה מכבדת את בעליה וכל מלאכה ראויה לתגמל את האוחז בה. ככל שאני מתמידה במלאכת הכתיבה, ובמיוחד כאשר ז'אנר הכתיבה האינטרנטי פורח ,איני מצליחה להבין מדוע הכתיבה כאן היא כתיבה בהתנדבות. בעלי האתרים, ככל שיהיו בעלי כוונות טובות, ויעריכו את מלאכת הכתיבה, לא הגיעו למדרגה המעניקה תמורה בעבור פרסום כתבות. איני רוצה לצאת בהכרזות מכלילות, אולם מעטים האתרים שמעניקים תשלום בעבור כתבות.

האינטרנט שינה פניו והפך להיות לבמה המרכזית בחיי כותבים רבים, אך אפילו המוכשרים ביניהם לא זוכים לראות ברכה באמצעות תגמול כספי ויש באינטרנט כותבים מוכשרים. אין טעם שאמנה אחד שמא אפגע באחר. העובדה הזאת הופכת את המרחב הדיגיטאלי למרחב שיש בו שפע מאמרים חינם אין כסף ומי שמצליח ליהנות מן הרווחים הם בעלי האתרים. ברוב המקרים האתרים עדיין מתמרנים בלא פרסומות אולם בשעה שמעלים לאתרים פרסומות ורשימת הכותבים הופכת להיות מפלצתית אין סיכוי לתגמל.

האם האינטרנט הוא במה המעודדת התנדבות?

האם האינטרנט הוא במה השונה מן השוק החופשי או שמא בלא שהרגשנו, האינטרנט מחקה את ההתנהלות שכבר ממילא קיימת בעולם הזה של כותבים קוראים?

אני שמחה לבשר לכם. האינטרנט לא שונה מן העולם האמיתי. גם כאן יש קשר של שתיקה באשר לתמלוגים. אם ביקשת מהמו"ל שלך תשלום בעבור הפצת היצירות שלך. לרוב תחשוש, לרוב תחשוב שאתה מבצע סוג של פשע. המו"ל לרוב יענה לך במעין תשובה שאין לך אפשרות לדעת מה פשרה. כל התשובות מובילות לתחושה שהמו"ל מתחמק ממתן תשובה מחייבת. אין שכר בעבור כתיבתך.

העדר תגמול ליוצרים מעמיד את "חוק זכויות יוצרים" באור הכי מגוחך שיכול להיות.

זכויות יוצרים היא ההגנה שניתנת ליוצר, מפני שימוש בלתי מורשה ביצירתו, שהיא קניין רוחני שלו. ההגנה הניתנת לזכויות יוצרים באה להגן על דרכי ביטוי, ומטרתה לעודד את העשרת עולם הביטויים.

בארצנו אין לחוק שיניים. הוא חוק סתמי. הוא חוק שאינו קיים הלכה למעשה. הוא קיים רק על הנייר. אם כולנו מדינה של דיסק אחד אנו מדינה גם של ספר אחד. אף פעם לא הבנתי כיצד מגיעים לרשימות רבי המכר. לא מצאתי שהסופרים אף הגדולים מתוגמלים באורח מכובד. כל הסופרים והמשוררים אינם מתפרנסים מכתיבה בארץ. נהפוך הוא הם מתים ברוב המקרים בתחושה איומה שגנבו את נפשם, גנבו את נשמתם. חדרו לפרטיותם בלא שהעניקו להם את מלוא ההגנה על היצירות שלהם. החברה שלנו יודעת לקחת מברוכי הכישרון ולא יודעת לתת להם חזרה.

מובן מאליו שסופר או משורר יעניק יצירה שלו, יתרום את הכישרון שלו לחברה, ואף לגנזך המדינה ולא יפצה פה ויצפצף בכיוון התגמול שהוא ראוי לו, ולו הוא זקוק. התגמול מופיע לרוב בצורה של מענקים ופרסים. הוצאות הספרים לרוב אינם מעניקות מחסדיהם ליוצרים. היוצרים הכי גדולים לא חיו מכתיבתם.

יהודה עמיחי המשורר האהוב שנפטר לפני כמה שנים הותיר צוואה שיורקת בפני החברה הישראלית. הוא מכר את הארכיון שלו למי שמוכן לשלם בעבורה. אין מתנות חינם, סבר עמיחי. אין מתנות חינם כי כל חייו ינקו את שירתו אולם הוא נאלץ להתפרנס כמורה בבית ספר תיכון. יכול להיות שלא היו לעמיחי שאיפות גדולות בחייו. אולם עם מותו התברר לנו שמעט תגמול עבור היצירות שלו היה מותיר אותו עם תחושה שכאן מעריכים את כתיבתו ומוכנים לשלם בעבורה. התמורה ההולמת למי שעובד קשה הוא שכר. הכותבים בכל מקום, ובכל במה ראויים לשכר. אפשר למצוא שורה ארוכה של יוצרים שהלכו לעולמם בתחושה איומה שנוצלו. התחושה שכתבת משהו וכולם בזזו את רכושך בלא שתהיה לך אפשרות לפנות למנהל הקניין הרוחני שכיחה בקרב הכותבים באשר הם. אין לרוחניות בעל בית בארץ.

ואולי כל העניין הוא הצורך בשיווק היוצר? הרי לפניכם דוגמה לשיווק שנתקלתי בה לאחרונה.

בסוף השבוע האחרון נפגשתי עם חביבה קרפט אישה מקסימה שמתגוררת בניו יורק ארצות הברית. חביבה קרפט הגיעה לארץ לקידום ספר הביכורים שלה. ספר הביכורים שלה הוא ספר קטן המכיל 8 אידיליות. הגברת קרפט היקרה החליטה לפרסם בשיטת שיווק אמריקאית את ספרה.

סיפור חיים מרתק משוקע בספר קטן. "ילדות בחרוזים" הספר יצא בהוצאה עצמית ומהווה בעבור חביבה פשוט הגשמת חלום. "האידיליות" אמנם כתובות בשפה תמימה, ומספרות את סיפור ילדותה, שהוא סיפור מורכב לכל הדעות. אף שלא הרגשתם, חביבה חולמת להפוך לג'י קי רולינג לפחות. היא הצליחה לעורר כאן סערה לא מעטה באמצעות מסע הפרסום שהיא עורכת לעצמה. יש בחביבה משהו שאין ביוצרים המקומיים. ועל כך יש להתקנא. חביבה יודעת לשווק את עצמה. היא גייסה להגשמת חלומה סוללה של "תותחים", משרד פרסום - יחסי ציבור שיקשר אותה לכל מקומות הגבוהים. גם כך לחביבה יש קשרים בחלונות הגבוהים. היא מתייצבת בכל מקום שמבקשים ממנה כדי לקדם את מכירות הספר שלה "ילדות בחרוזים". אני מביאה את סיפורה של חביבה כאן כדי לנסות להבין כיצד ספר קטן, שיוצא בהוצאה עצמית שאין לו בית הוצאה ישראלית מצליח לחולל מהומה ובהחלט לא קטנה. התפרסמה כתבת פרופיל קטנה באתר הנשים של מיכל מירון שקד. עוד מעט תתפרסם כתבה בעיתון "לאישה". עוד מעט יקראו לחביבה לטלוויזיה. אתם עוד תשמעו על חביבה. היא בהחלט אישה מעניינת ואישה חביבה במיוחד. ומה שהכותבים עדיין לא הצליחו ללמוד ביחסי ציבור היא הצליחה כאן לתרגל אותנו. השאלה אם חביבה תצליח להפריש מעשר מהכנסותיה לפגועי המוחין כפי שהיא מבטיחה בספר. השאלה אם באמת, השיווק הוא התרגיל, האם כדי להיות סופר אתה צריך להיות איש עסקים מוצלח?

נקווה שחביבה תצליח להגשים את חלומה ולהפוך לסופרת בזכות הספרים הבאים. הגרעין נטמן בספר האידיליות, יש שם המון חומרים לרומאן מרשים. צריך לקוות שספרות היא הרבה מעבר לתרגיל ביחסי ציבור. צריך לקוות שבפעם הבאה היא גם תגיע למקומות הנכונים על מנת לפרסם ספר שהוא אינו רק מעורר השתאות באשר להפצתו אלא גם באשר לתוכנו.

כל זכויות היוצרים שייכות לחביבה. היא שהצליחה לגרום לי לכתוב את הכתבה המיוחדת הזאת, בזכות הילדות בחרוזים שלה. כל זכויות היוצרים שייכות לויוי ,היא חביבה, אך מי ישלם לה? ומי ישלם לי?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג