אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עמוס עוז: כוחה של חולשה


עמוס עוז, פתאום בעומק היער (אגדה), כתר, ירושלים 2005, 105 עמ'.

עמוס

עמוס עוז, פתאום בעומק היער (אגדה), כתר, ירושלים 2005, 105 עמ'. איור: ליאורה גרוסמן

בכפר מבודד ועלום-שם שרוב תושביו נושאים שמות נדירים וזרים לאוזן (נימי, אלמון, דניר, סולינה, גינום), מחליט הציבור ההולך בתלם לבודד את המוזרים והחריגים, להדביק להם מינֵי סטיגמות, אף לגרום להוקעתם ולנידויםמן החברה. לכאורה זהו כפר שלֵו ושוקט על שמריו, אי של שפיוּת ושל התנהגות נאותה, אך למעשה גם בין תושביו הנורמטיביים והקונפורמיסטיים, הנוטים להתרחק מן הזר והמוזר כמפני האש, מתגלות מוזרויות לא מעטות. מתחת למעטה הרוגַע הכפרי רוחשת פקעת אפלה של סודות מסתוריים, שאסור באיסור חמוּר להעלותם על דל השפתיים.

ודווקא מתוך "נווה שאנן" זה, שבּו כמצוַות אנשים מלומדה אין מזכירים כלל כל אותם עניינים הטורדים את מנוחתם של בני הדור הוותיק, יוצאים שני ילדים אמיצים ושוברי מוסכמות – מיה ומתי – ונכנסים בלא ידיעת איש למעמקיו האסורים של היער. במסעם הרומנסי (quest) אל הבלתי נודע, הם מבקשים לגַלותסוד כמוס, שפתרונו עשוי לסייע לכפרם להשתחרר מן הקללה הנוראה הרובצת עליו: לפני כשנות דור נעלמו מן המקום כל בעלי החיים, למקטנם ועד גדולם, ובני דור האבות, הזוכרים עדיין את האירוע, הדחיקו אותו מתודעתם. ילדיהם, שלא זכו מימיהם לראות בעל חיים ממשי במוֹ עיניהם, גדלים על מושגים וירטואליים – מושגי art, ולא מושגי nature: על תמונות של בעלי חיים, שמראה להם המורה הרווקה עימנואלה, או על פסלוני עץ מגולפים שמכין להם אלמון. דייג ערירי זה, שבהעדר דגים בנחל החוצה את הכפר, הפך לעובד אדמה, מחזיק בגינתו דחליל, ומחכה ליום שבו ישובו הציפורים לפקוד את הכפר.

המקום המתואר בספר – אותו כפר אלמוני המתנמנם לו בשיפולי היער עם רוח הרפאים המסתורית החופפת על עציו ועל בתיו1 – לקוח כביכול היישר מסִפרי אגדה גרמניים, ששאבו את חומרי המציאוּת שלהם ממקורות פַּגַניים ומתפיסת עולם פנתאיסטית, שאינה שמה פדות בין האנושי לבין עולמות החי, הצומח והדומם. כשביקש ביאליק לתאר את נוף ילדותו במושגים "הלניסטיים" אליליים, בהשראת עולמה של האגדה האירופית, הוא תיאר בסיפוריו את פרוור העצים כמקום שבו נבלעו כל הגבולות בין חוליות "שרשרת ההוויה הגדולה" (העגלונים הצעירים מדומים בו לסייחים צוהלים, רועת החזירים המעוברת מדומה לדלעת התופחת במקשה, העצים מדומים לאנשים ולבעלי חיים ועוד ועוד). את כפר הולדתו תיאר בשיריו כ"כפר קטן מוקף חומת יערים", שבמעמקי יעריונחבאת לה ברֵכה צלולה, מוצנעת מעין, שרק הנועזים ופורצי הדרך מגיעים אליה ב"שביל לא ידעוֹ הזאב".

גם בספרו של עמוס עוז הכפר מתואר במונחיהם של אותם נופים אירופיים רחוקים, שעליהם התרפקו אמו של הסופר וסבתו, בהגיען אל הלֶוונט החם וההומה.2 הטבע הכפרי והמיוער, הטובל בירק, הוא אנטיתזה לנוף הצחיח המקיף את עוז, את ביתו שבמִדבר ואת המזרח כולו. לא במקרה שמותיהם של הילדים (מיה ומתי) הם אַנַגרם פונטי של "עמי ותמי", הלא הם hänsel und gretel מאגדות האחים גרים, שנדדו עזובים לנפשם במעבה היער, עד הגיעם לבית המכשפה העשוי כולו ממתקים.

הכפר שמתוכו הם יוצאים אל מעמקי היער אף מזכיר בחזותו ובמהות הסוד הרובץ עליו את הכפר בסרטו עטור הפרסים של המפיק והבמאי ההודי נייט שַאַמַאלַאן "הכפר" ("the village").3 הוא אף מזכיר את סרטו הקנדי של אטוֹם אגוּאַן "מתיקות שאחרי" ("sweet hereafter"), שבמרכזו עיירה שכוּחת אל, שמאחורי חזותה השלֵווה והממוסדת מסתתרים סודות אפלים – סרט הזרוע, ממש כמו ספרו של עמוס עוז,ברמיזות גלויות למדיי לאגדת החלילן מהמלין, אף היא כידוע מאבני היסוד של הפולקלור הגרמני, הפַּגַני מיסודו.

הכפר

הכפר שמתוכו הם יוצאים אל מעמקי היער אף מזכיר בחזותו ובמהות הסוד הרובץ עליו את הכפר בסרטו עטור הפרסים של המפיק והבמאי ההודי נייט שַאַמַאלַאן "הכפר" ("the village")

אבל בכך אין די: ספרו של עמוס עוז הוא ספר רב רבדים, ה"מתכתב" – כמו ספריהם של סופרים משיעור קומתו של אריך קסטנר – עם שיאיה של ספרות הילדים בעולם. ראינו כי שמות הילדים היוצאים למעבה היער – מיה ומתי – מבוססים על היפוך פונטי של השמות "עמי ותמי" מן הגרסה העברית של אגדות האחים גרים. גם "השֵד" בספרו של עוז, כמו המכשפה במעשייה של האחים גרים, מציע לילדים דברי מאכל ומשקה מפתים (מיץ רימונים ומי שלגים), המעוררים את חשדם שמא הוא מבקש לכשפם ולכולאם ביער לעולם ועֵד.4

מוטיב הילד האובד ביער ומחפש את הדרך הביתה הוא מוטיב מרכזי בספרות הילדים בכלל, ובזו הגרמנית בפרט, ולא מקרה הוא שבתקופה שבה ישב ב-ברלין(1921-1924) כתב ביאליק את המעשייה המחורזת לילדים "הנער ביער" – גרסה עברית-יהודית למעשיות גרמניות טיפוסיות.לא ייפלא שגם ספרו האקזמפלרי של סופר הילדים היהודי-אמריקני מוריס סנדק (sendak) "בארץ יצורי הפרא" (where the wild things are) נזקק למוטיב "גרמני" זה: הספר מגולל, באיור ובאומר, את קורותיו של הילד הפרוע וחסר המשמעת מקס (האם במקרה העניק המחבר לילד הבלתי ממושמע שם הלקוח כאילו היישר מן "הקלסיקה" של ספרות הילדים הגרמנית?), שאינו מוכן לשמוע בקול הוריו, ומתבקש ללכת לישון בלי ארוחת ערב. בחלומו נודד מקס, רעב ומסויט, במעמקי היער האימתני, בין יצורי פרא ענקיים ומפחידים, ובהקיצו מן החלום – בהריחו את ריח ארוחת הבוקר – הוא מתעשת וחוזר להיות ילד טוב וממושמע.

לא

לא ייפלא שגם ספרו האקזמפלרי של סופר הילדים היהודי-אמריקני מוריס סנדק (sendak) "בארץ יצורי הפרא" (where the wild things are) נזקק למוטיב "גרמני"

לאמִתו של דבר, ספרו של עמוס עוז עשוי מרקם צפוף של שיבוצים מיצירות המופת של ספרות הילדים העולמית, ואלה הופכות את פתאום בעומק היער לכעין פסיפס מרהיב עין ביופיו ובססגוניותו: סיפורו של הילד החריג, שכולם מבזים ומנדים אותו, מזכיר את סיפורו של הברווזון המכוער מאת הנס כריסטיאן אנדרסן; קריצת החתול (עמ' 67) מזכירה את חיוך חתול הצֶ'שייר מספרו של לואיס קרול עליסה בארץ הפלאות; תיאור גנו של השֵד הנעלם נֶהי (עמ' 69) מזכיר את תיאור הגן הנעלם באגדה "הענק וגנו" מאת אוסקר ויילד; סיפורו של אדם שהצליח ללמוד את שפתן של החיות (עמ' 80) מזכיר את לא רק את אגדות המלך שלמה, אלא גם את סיפורו של הדוקטור דוליטל, גיבור ספרו של יוּ לופטינג.

זאת ועוד, שמו של נימי "הסייח", גיבור פתאום בעומק היער, לקוח היישר מ-הקוסם מארץ עוץ (the wizard of oz), מאת פרנק לימן באום (אפשר שגם הדחליל בספרו של עוז, שנֶהי חולם להיכנס לנעליו ולמלא את מקומו, כדי לחזור מפעם לפעם אל חיק החברה האנושית, קיבל את השראתו מהדחליל האנושי בהקוסם מארץ עוץ). אף אין לשכוח כי הרעיון של "the yellow brick road" מהקוסם מארץ עוץ השפיע על ספרו הנפלא של נחום גוטמן שביל קליפות התפוזים, וכי ציוריו של נחום גוטמן, גדול המאיירים וסופרי הילדים בדור המודרנה התל-אביבית, התנוססו בין דפיו של התרגום העברי של אלמון האובד (lost prince almon), פרי-עטו של הסופר האמריקני לואיס פנדלטון (pendleton).5 אכן כי כן: אפשר ללמד קורס שלם, או לכתוב ספר מחקר שלם, על נפלאות הכתיבה הבין-טקסטואלית לפי ספרו החדש של עוז פתאום בעומק היער.

*

אולם, בעיקרו של דבר, הספר שלפנינו "מתכתב" עם הספרות העברית לדורותיה. ספרו רומז לשיאיה של ספרות הילדים העברית של דור התחייה ושל דור המודרנה התל-אביבית אף יותר מאשר לשיאיה של ספרות הילדים העולמית. כך, למשל, השם "אלמון" ("almon") הוא אמנם שם אנגלי מקובל, אך, במקביל, הוא גם אותו שם עברי עמוּס במשמעויות, שהעניק המשורר זלמן שניאור לגיבור מחזור השירים המיתוֹ-אוטוביוגרפי שלו "פרקי יער", תוך שהוא יוצק לתוכו את הוראותיו המנוגדות של שם נדיר זה ("אלמון" כשם-עצם מוחשי הוא עץ,6 סמל החיים והמשכיוּת הקיום, וכשם-עצם מופשט הוא מצבו של האלמן והערירי). כן "משוחח" כאןעוז ו"מתכתב" עם שירי ביאליק וסיפוריו, ובעיקר – עם המעשיות המחורזות לילדים של נתן אלתרמן "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן".

להלן אתמקד בתשתית האלתרמנית של ספרו פתאום בעומק היער, ואנסה להעלות השערות אחדות בדבר מהותו של ה-sub-text הרעיוני-פוליטי שבבסיס הספר החדש. למראית עין לפנינו "ספר ילדים", שאינו אלא אגדה דמיונית ודֶמונית, המתרחשת בנופי אגדה קסומים, ואלה מנותקים לכאורה לחלוטין מן "הכאן" ו"העכשיו". ואולם, אפילו הכיתוב שעל גבי עטיפת הספר מאותת לקוראיו שניתן לקרוא את "האגדה" גם "כביקורת על סיפורים היסטוריים המשרים עיוורון ומעצבים את המציאוּת". נאמר כאן אפוא בגלוי ובמפורש, כי יש לקרוא את הספר, בין השאר, גם כאלגוריה היסטוריוסופית ופוליטית, שבמרכזה כל אותם נַרַטיבים שנקבעו בתודעה הקולקטיבית והשפיעו על המציאוּת לא פחות מאשר הושפעו ממנה. כפר שכל בעלי החיים נעלמו ממנו מעלה על הדעת שאיפות וחלומות משאלה של קבוצות מסוימות (כגון, שאיפתם של ראשי המפלגה הנאצית להחזיר את גרמניה לגרמנים, ולהביא לידי מדינה "נקייה" מיהודים – "judenrein" – בעזרת המשרפות, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, שאיפתם של חוגים לאומניים בארץ להפעיל את רעיון ה"טרנספר").7 במקום כזה, רק ילד קטן וחף מדעות קדומות – כבמעשייה הנודעת בגדי המלך החדשים מאת ה"כ אנדרסן – יכול לבוא ולקרוע את הלוט מעליהם; לגלות את האמת האנטי-הֶרואית וחסרת ההילה המסתתרת מאחורי תופעות ענק מזרות אימה.

ובכן, כשם שאותו הים, ספרו של עמוס עוז בפרוזה מחורזת, "התכתב" עם חגיגת קיץ של נתן אלתרמן, כך גם ספרו לילדים ולמבוגרים פתאום בעומק היער "מתכתב" בסמוי עם נתן אלתרמן, ובאופן מיוחד עם יצירתו "מעשה בפ"א סופית" – מעשייה מחורזת לילדים ולנוער, המכילה בתוכה גם מסרים מתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והפוליטיקה ששום ילד לא יבינם. שתי "יצירות הילדים", של אלתרמן ושל עוז, מגוללות את סיפורם של ילדים דחויים, שהחברה העליבה אותם והוציאה דיבתם רעה. בשני המקרים, הילד הדחוי נוקם בחברה את נקמת עלבונו, יוצא מן המערכת החברתית בטריקת דלת, ונעלם במרחקים (בסיפור כזה נפתחת גם המעשייה המחורזת "מעשה בחיריק קטן"). עזיבתו של הילד הדחוי והמנודה מחוללת בעולם החיצון שינויים מפליגים, הגורמים לחברה המנדה צרות צרורות. רק חזרתו (או החזרתו) אל חיק החברה המנדה עשויה להסיר את "הקללה" ולהחזיר את הסדר הטוב על כנו.

המעשייה המחורזת של אלתרמן על גורלה של הפ"א הסופית, שחברותיה הקניטו אותה,מציירת תמונה שגורה מחיי גן הילדים והכיתה: ילד בלתי-מקובל סופג קיטונות לעג ולהג, עד שאין הוא יכול לשאת את העלבון, ובלי התרעה מוקדמת הוא פורש מן הבריות ונעלם. עלילה והתעללות מביאים להרחקתו ולהתרחקותו מן החֶברה. מש"חבריו" מגלים שאי-אפשר "להסתדר" בלעדיו, נערכת לו רהביליטציה והוא מוחזר אחר כבוד אל המעגל החברתי. גם בספרו של עוז מסופר, מעשה "סיפור בתוך סיפור", על אדם חריג ומנודה שנעלם בדור ההורים מביתו בגלל העלבונות שספג, והעדרו לימד את החֶברה ואת טיפוסיה החזקים לקח שאותו לא ישכחו במהרה. לדמות חריגה ומנודה זו יש גם רֶפּליקה בדור הילדים – הילד נימי ("הסייח") בעל הדמיון והחוטם המנוזל, שהחברה מתעללת בו ורואה בו אדם שמחלה מסתורית ("צהֶלֶת") דבקה בו.

כאן וכאן אנו רואים כיצד גבהוּת לִבּה ושרירוּת לבה של החברה גורמות לה שתצית שנאה ותלבה אותה עוד ועוד, עד שבסופו של דבר היא נופלת מבלי דעת לבור שכָּרתה לזולתה. מתברר כי אפילו בלי מסמר קטן אין המכלול יכול להתקיים, וכי גם מסמר קטן יכול לשבש את העולם ולרופף את חישוקיו. האין בדברים המרושעים של החברה הנורמטיבית על האף הגדול והעקום של הפ"א הסופית מטעם הקריקטורות וכתבי הפלסתר האנטישמיים? והרי גם היצור הדחוי והמנודה נימי, גיבור ספרו של עמוס עוז, מתואר כבעל אף מנוזל ודוחה. שמא כל מסע שטנה נגד הזר והחריג מסתייע בתיאורים המצביעים על סימני היכר פיזיולוגיים דוחים, כדוגמת האף המנוזל של נימי? על מחלות מסתוריות ומדבקות, כדוגמת "מחלת הצַהֶלֶת" שלו?

ייזכר בהקשר זה, כי המכשפה במעשייה hänsel und gretel (ממעשיות האחים גרים, שמלאכת איסופן נעשתה בהשראת הרומנטיקה הגרמנית, תוצר מובהק של התקופה הלאומית-פטריוטית של אחרי "אביב העמים"), מתוארת על-דרך הדֶמוניזציה כזקנה בעלת חוטם גדול ומעוקל. הנזל וגרטל – הילדים הרכים, היפים, התמימים והאריים – נופלים אפוא בידי יצור זקֵן, זר ומאוס, בעל חוטם ארוך, המאיים עליהם ועל קיומם, ועל כן ראוי להשליכו לתוך תנור גדול ולהשמידו. את תוצאותיו של הרעיון הקסֶנוֹפוֹבי הזה, פרי הדמיון העממי, גילה העם היהודי, לחרדתו, במאה העשרים, לאחר מסכת השפלה ודמוניזציה בעיתונות האנטישמית.8

הנזל וגרטל – הילדים הרכים, היפים, התמימים והאריים – נופלים אפוא בידי יצור זקֵן, זר ומאוס, בעל חוטם ארוך, המאיים עליהם ועל קיומם, ועל כן ראוי להשליכו לתוך תנור גדול ולהשמידו.

פרידריך ניטשה, גדול הפילוסופים הגרמניים במאה התשע-עשרה, הגדיר את היהודי כ"שאור שבעיסה" – כגורם מתסיס שאינו מניח לחברה להגיע לידי קיפאון וקיבעון. הוצאתו מן העיסה גורמת לה לשקוע ולאבד את טעמה. ואכן, עם הסתלקות הפ"א הסופית מן המערכת ומן המערכה, כל חישוקי העולם מתרופפים, המאזן האקולוגי מופר,וכל הפעולות עומדות מלכת:

"עוֹף לא עוֹפֵ... / תוֹף לא תופֵ... / סוס לא שָׁטַ... / ברז לא נָטַ... / רוחות לא רחפו רחוֹ... / נמשך הרגע בלי לחלוֹ...". כל חוקי הבריאה משתבשים, מתוך היפוך המסופר בסיפור הבריאה שבו הרוח מרחפת פני המים, וכבסיפור מעמד הר-סיני, שבו "ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה [...] הים לא נזדעזע" (שמ"ר כט). כשחוזרת האות הדחויה אל מקומה במערכת האותיות, "הכל הקיצו כמרדם / וכאילו לא אירע דבר / מיד המשיך עולם כקדם / לעופֵף, / לתופֵף, / ולשטוֹף, / ולרחוֹף / מסוף עד סוף...".

כך גם בספרו של עוז: הכפר שרוי בעלטה ובדומייה ("עוף לא צווח, צרצר לא ניסר, צפרדע לא עִרְדְעָה, תרנגול לא קרא לפנות בוקר" (עמ' 11), עד לאותו רגע שבו נגלה לילדים דגיג חי במי הנחל, ואז מסופר כי ההורים שטופי הגעגועים נהגו להשמיע לילדיהם חיקויים של חיות "המיית היונים וזמזום הדבורה ומשק כנפיהם של אווזי הנחל ועִרדוּעֵי הצפרדע וקריאות הינשוף והאוח" (עמ' 38).

ב"יצירת הילדים" של אלתרמן, דאגתה של האם לבנה האובד היא זו המבטלת את הכאוס ומחזירה את הסדר הטוב, הדרוש לקיומו של היקום, על כנו. זהו רעיון אלתרמני מובהק, החוזר ביצירתו לסוגיה ולתקופותיה: רק רגשות אנושיים בסיסיים ובלתי משתנים, כמו אהבת אם, שורדים בעולם בתקופות של אסונות גדולים ואבדן כיוונים. רגש אנושי בסיסי זה הוא עמוד היסוד של הקיום האנושי, הם ולא האידאות והאידאולוגיות הגדולות, שעליהן נאלצים מיליוני בני-אדם למסור את נפשם במלחמות חסרות תכלה ותוחלת. גם אצל עוז אומר נֶהי לילדים, בעודדו אותם לחזור הביתה: "ועכשיו כל הכפר מבוהל בגללכם, וההורים שלכם מיואשים ושבורים לגמרי" (עמ' 87). ולקראת סוף הסיפור הוא אומר להם: "הנה כבר מגיע הלילה. וכבר דואגים לכם שם. לכו שניכם הביתה" (עמ' 104).9

התבוננות מדוקדקת במעשייה האלתרמנית תגלה שאין לפנינו "סוף טוב" במובן השגור והמקובל, שהרי אלתרמן שלמד אגרונומיה, ובכלל זה בוטניקה וזואולוגיה, הכיר היטב את הכלל הדרוויני הקובע כי בעולם שבו "כל דאלים גבר" רק "המחוננים יישרדו" (survival of the fittest). לשון אחר, הטבע דואג להחליש את החלשים כדי להכשיר מרחב מחיה ואפשרויות קיום לחזקים, בעלי המלתעות והציפורניים. "החברים" אינם מודים בטעותם, ואינם מגלים את יופיו ואופיו הטוב של אותו יצור "בזוי", שאותו הקיאו מתוכם. הם אף אינם מכים על חטא שחטאו נגדו כשהפכוהו ל"שעיר לעזאזל". הם רק פוסקים מלהעליב ולעורר ויכוחים פומביים על ענייני יופי ואופי. השינוי שחל בהתנהגות הכלל מתחולל במצוותה של "הסכמה כללית" של המערכת כולה, שהביאה בשעתה למסכת ההשפלות: אותם גורמים שהתירו את רסן השנאה ונתנו לה להשתולל, עתה אוסרים עליה באיסור גמור, מתוך אינטרסים גלויים וחסרי בושה. מוסכמות החברה גמישות הן, רומז אלתרמן בחיוך ווֹלטֶריאני מוצנע: הן משַנות את טיבן במהירות עם השתנות התנאים והנסיבות. רק הכורח ומאזן האימה יכולים למנוע מלחמות ולהביא את הצדדים הנצים אל שולחן הדיונים – אל אותה הידברות שתוליך אל "הפסקת האש" ואל "חוזה השלום".

הסוף בספרו של עוז הוא לכאורה סוף אוטופי של "חזון אחרית הימים", שבו "השֵד" שולח את הילדים הביתה, ומלמד אותם כיצד להכשיר אט-אט את הלבבות לקראת רעיון השלם החדש, שיפוגג את תשוקת הנקמה ויחזיר את הסדר הטוב על כנו: "עד שיום אחד אולי יבוא שינוי בלבבות ואנחנו נרד מן ההר ואולי יוולד בנו לב חדש, כל היצורים, אנשים וחיות ועופות, וכל אוכלי הבשר יתרגלו לאכול טולניות במקום לטרוף" (עמ' 104).10 עוז חוזה (אחרים יאמרו "הוזה") עתיד שבו בו יגור זאב עם כבש והכללים הדרוויניים יאבדו את תוקפם. מצד אחר, כשמציעה מיה לנסות למצוא ביער את נימי ולהחזירו הביתה, אומר לה מתי "מחר". כך מסתיים הספר בנימה קצת פחות אוטופית וקצת יותר אנושית וריאלית. בני אדם אינם משתנים בן לילה, נאמר כאן בלי מילים. אכן, צריך הכשרת לבבות ממושכת, כמאמרו של אחד-העם.

על בני המין האנושי – רומז עמוס עוז – ללמוד בינה מן השכווי, מן הדוב ומשאר חַיְתו יער, שכּן החיות אינן משפילות זו את זו. הן יודעות להתרברב, להפחיד, להקסים ולחזר, אך לא להקניט את הזולת. בלשונות החיות יש רק זמן הווה (יהיו שיראו בכך אמירה עקיפה בזכות "העכשוויזם" של "שלום עכשיו" ונגד קידושם של מקומות ורעיונות מן העבר הלאומי הקדום), והן יודעות להודות לאור השמש, לרוחות הנושבות, לגשמים, למזון, למים. מתברר שנֶהי השֵד הוא נֶעי (נעמן), הילד הדחוי שהיה לתופעה אימתנית מעוררת פחד ויראה. מי שמרהיב עוז ולמד להכירו מקרוב מגלה אדם שניצל את בידודו מהחֶברה להתקרב אל בעלי החיים שמילות הלעג והקנטור אינן מצויות בלקסיקון שלהן. ובכל זאת, לעתים הוא מתעורר בלילה, ויוצא לכפר לנקום בחושך את נקמת עלבונו ונידויו – להפחיד את כולם עד מוות. הקרבן האומלל הפך את עורו והיה ליצור מעורר אימה, המאמלל את אנשי הכפר שמיררו את חייו.

עמוס עוז מלמדנו באמצעות המונולוג של נֶהי שיעור בגנות החשדנות העוברת מדור לדור ובעד פתיחת הלב והנפש לרעיונות חדשים, העשויים לשנות את מהלך החיים ואת מהלך ההיסטוריה לטובה. למרבה הפרדוקס, גם נהי, הדורש דרשה נאה בגנות החשדנות ("ואילו עונשם של החשדנים הוא לחשוד יומם ולילה בַּכול", עמ' 99), מגלה חשדנות. כשהילדים מציעים לו לחזור לכפר ולהחזיר את החיים הנורמליים על כנם, הוא שואל בחשד: "ומה אם הם שוב ילעגו? או יתעללו? ומה יהיה כאשר שוב תתעורר בי פתאום התשוקה להכאיב ולהרע כדי לנקום בכולם?" (עמ' 102). והרי לנו מעגל קסמים, שלשלת נצחית של מעשי עוולה ואיוולת שסופהּ מי ישורנו. לאחר שדרש נאה בגנות הפקפוק, הוא אומר לילדים: "ודאי, את הפָּרות הם כולם יקבלו בחזרה בשמחה ובששון [...] אבל מה יעשו לחולדות? לתולעים? מה יקרה שם למקקים וליתושים ולעכבישי הבית?" (עמ' 103). עמוס עוז אינו מסתיר מקוראו הצעיר והבוגר את החששות ואת הספקות המקננים בו, ואינו מעמיד תמונה ורודה ובוטחת של "שלום נצחי", אך הוא גם ממליץ במרומז לקוראיו לרסן את החשדנות (שאינה בלתי מוצדקת), כדי לפתוח פתח תקווה לעתיד טוב יותר.11

הציונות בארץ-ישראל עשתה את צעדיה במקום מקולל, נגוע קדחת, שבו אפילו קולן של ציפורים נאלם דום, כמסופר בפזמון על הקמת המושבה הראשונה בארץ ישראל:

"אמר להם אז מזראקי / אחרי שעה קצרה: / "איני שומע ציפורים, / וזה סימן נורא. // אם ציפורים אינן נראות / המוות פה מולך, / כדאי לצאת מפה מהר, / הנה אני הולך. // קפץ הדוקטור על סוסו, / כי חס על בריאותו, / והרֵעים שלושתם פנו / לשוב לעיר אתו. // אמר אז יואל סלומון, / ושתי עיניו הוזות: / "אני נשאר הלילה פה / על הגבעה הזאת". // והוא נשאר על הגבעה, / ובין חצות לאור, / פתאום צמחו לסלומון / כנפיים של ציפור. // לאן הוא עף, לאן פרח, / אין איש אשר יֵדע, / אולי היה זה רק חלום, / אולי רק אגדה.// אך כשהבוקר שוב עלה / מעֵבר להרים, / העמק הארור נמלא / ציוץ של ציפורים. // ויש אומרים כי עד היום, / לאורך הירקון, / הציפורים שרות על יואל / משה סלומון".12

האם אך מקרה הוא שדור הנכדים של יואל משה סלומון, שהחליט לדבוק במקום נגוע קדחת, שאפילו החיות ובעלי הכנף מאסו בו, ולא לזוז ממנו על אף התרעות הדוקטור כסוף השיער, הקימו את קונצרן "טבע" המשווק תרופות לעולם כולו? אם תרצו, רומז לנו עוז ב"אגדה" שכתב לילדים ולגדולים, אין זו אגדה. צריך להאמין, להיפטר מן הציניות והלעג, להתנער מחשדנות בת דורות ולפתוח אשנבים אל העולם הרחב.

ועוד לא אמרנו דבר ציור החילזון של מיה (עמ' 56), שניתן לראות בו משל למִבנה הספירלי של הספר הזה רב החזרות והווריאציות. אף לא הזכרנו את התיאורים מרהיבי העין המשובצים בספר כמרגליות: תיאור השמים המתאדמים (עמ' 62), תיאור החתלתול הצמרירי (עמ' 66), תיאור הגן החבוי (עמ' 69) ועוד. אף לא אמרנו דבר על הציורים האגדיים של תופעות הטבע, כגון תיאור אצבעותיה הראשונות של הזריחה (עמ' 20), כב-מיתולוגיה היוונית שבתרגום טשרניחובסקי. אף לא אמרנו דבר על "ההתכתבות" שעורך כאן עוזעם ספריו המוקדמים: עם ארצות התן, מקום אחר, לגעת במים לגעת ברוח, הר העצה הרעה ואפילו עם "האגדה הביניימית" שלו עד מוות. אמנם הקיבוץ הישראלי מן היצירה המוקדמת מתחלף בכפר "אירופאי", ויללת התנים מתחלפת בנביחת כלבים רחוקה; אך הרי אלה וגם אלה אינם אלא מטונימיה ומשל לחברה מבודדת, רדופת פחדים וסיוטים, המתקשה להשתחרר מסטיגמות ומדעות קדומות, כמו החברה הקרועה והשסועה שבה אנו חיים.

הערות:

לאיור של ליאורה גרוסמן על עטיפת הספר פתאום בעומק היער יש "פני יאנוס": הוא ספק מתאר את הנחל החוצה את הכפר לאורכו ומעליו תלויה דמות הלבנה המתמעטת, ספק מתאר את דמותה של מכשפה אימתנית וארוכת זרועות, המסוככת על שמי הכפר ומטילה עליו את חיתתה. כמסופר בסיפוריו האוטוביוגרפיים, מהר העצה הרעה ועד לסיפור על אהבה וחושך. תחת כותרתו האנגלית של סרט זה מתנוססת, ולא במקרה, גם כותרת גרמנית: das dorf. כך, למשל, כאשר אביהן של לי ואורה, גיבורות ספרו של אריך קסטנר אורה הכפולה, מנצח על האופרה הנזל וגרטל, העלמה גרלך, המבקשת להינשא לו ולקחת לעצמה את תפקיד האם החורגת, מציעה לאורה ה סוכריות. ליאורה קרנר, האם הביולוגית, לעומת זאת, מציעה לבתה בית אמִתי, ולא בית עשוי ממתקים, שיתגלה כמלכודת פתאים. ספרו של פנדלטון נכתב בסוף המאה ה-19, יצא בוורשה שנת 1907, בתרגום עברי של יוסף מיוחס, ויצא לאור במהדורה חדשה בירושלים בשנת 1938. אליאס קנטי טען שסמלי ההמון הצומחים מקרקע הלאום, מלמדים על תרבותו של הקולקטיב, ואצל הגרמנים סמל ההמון הוא העץ, פרי התרבות הפנתאיסטית שעליהם צמחה תרבותם הקדומה. תפקידו של האינטלקטואל הוא למצוא את ההבדלים בין תופעות הנראות כביכול דומות בהיבט מסוים, ולהימנע מעריכת אנלוגיות חסרות שחר: לקרוא למדינת ישראל "מדינת אפרטהייד", להדביק טלאי צהוב על בגד של מתנחל הנאלץ להתנתק מביתו, להשוות כל אירוע טראומטי ל-שואה וכל מעשה עוולה לנאציזם. אנלוגיות "סימטריוֹת" כגון אלה הן מעשה פוליטי ציני, ולא אמירה אינטלקטואלית רצינית. מעניין לגלות כי הפרוור ב"מאחורי הגדר" של ביאליק מתואר כמקום אוקראיני ש"נתייהד" ושבו דווקא "הערלית" היא המכשפה השנואה (להראותנו שההתנכרות לנכרי ושנאת הזר הן תכונות אוניברסליות). האנתרופולוג הידוע ריצ'רד דוקינז (dawkins) טען כידוע בספרו הגֶן האנוכי (the selfish gene), שהורים לעתים מקריבים את עצמם ברגעים קריטיים למען ילדיהם כדי להכשיר זכות קיום לדורות ההמשך שלהם. יש לכך דוגמאות לא מעטות בספרות העברית לדורותיה. לעומת זאת, במעשייה הגרמנית האם מציעה לבעלה להשאיר את ילדיהם ביער, כי אין בידיה מזון לכלכלם. ההורים במעשייה הגרמנית מעדיפים את עצמם ואת חייהם על פני קיומו של דור ההמשך. הם מוכנים להקריב את ילדיהם, ובלבד שהם עצמם לא ימותו ברעב. בגרסאות מתונות יותר ואכזריות פחות, הילדים יוצאים ליער ביוזמתם, כדי לאסוף תותים או גרגרי יער, ומאבדים את דרכם הבייתה. פיית הטל מעירה אותם מעלפונם עם שחר, וכך הם מגיעים אל בית הממתקים שבמעבה היער. על מהותן של ה"טולַניות" – צמח ההופך את היצורים הקרניווֹריים (טורפי הבשר) לצמחוניים – ראו עמ' 97. על מקצת רעיונות אלה, ראו דבריו של עמוס עוז "יש כאן שתי מלחמות" (וואינט, 1.4.2002); "לא כל מוסלמי" (שם, 13.9.2001), "גם באין שלום, לא טוב לנו לשלוט על עם אחר" (ידיעות אחרונות, 5.1.2001). "הבלדה על יואל משה סלומון ושלושת רֵעיו", מילים: יורם טהר לב, לחן: שלום חנוך.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיוה שמיר