עמוס עוז, פתאום
בעומק היער (אגדה), כתר, ירושלים 2005, 105 עמ'.
 עמוס עוז, פתאום
בעומק היער (אגדה), כתר, ירושלים 2005, 105 עמ'. איור:
ליאורה גרוסמן |
בכפר מבודד ועלום-שם שרוב תושביו
נושאים שמות נדירים וזרים לאוזן (נימי, אלמון, דניר, סולינה, גינום), מחליט
הציבור ההולך בתלם לבודד את המוזרים והחריגים, להדביק להם מינֵי סטיגמות, אף
לגרום להוקעתם ולנידוים מן החברה. לכאורה זהו כפר שלֵו ושוקט על שמריו, אי של
שפיוּת ושל התנהגות נאותה, אך למעשה גם בין תושביו הנורמטיביים והקונפורמיסטיים,
הנוטים להתרחק מן הזר והמוזר כמפני האש, מתגלות מוזרויות לא מעטות. מתחת למעטה
הרוגַע הכפרי רוחשת פקעת אפלה של סודות מסתוריים, שאסור באיסור חמוּר להעלותם על
דל השפתיים.
ודווקא מתוך "נווה שאנן" זה, שבּו
כמצוַות אנשים מלומדה אין מזכירים כלל כל אותם עניינים הטורדים את מנוחתם של בני
הדור הוותיק, יוצאים שני ילדים אמיצים ושוברי מוסכמות – מיה ומתי –
ונכנסים בלא ידיעת איש למעמקיו האסורים של היער. במסעם הרומנסי (quest) אל הבלתי נודע, הם
מבקשים לגַלות סוד כמוס, שפתרונו עשוי לסייע לכפרם להשתחרר מן הקללה הנוראה
הרובצת עליו: לפני כשנות דור נעלמו מן המקום כל בעלי החיים, למקטנם ועד גדולם,
ובני דור האבות, הזוכרים עדיין את האירוע, הדחיקו אותו מתודעתם. ילדיהם, שלא
זכו מימיהם לראות בעל חיים ממשי במוֹ עיניהם, גדלים על מושגים וירטואליים –
מושגי art, ולא מושגי
nature: על תמונות של בעלי חיים, שמראה
להם המורה הרווקה עימנואלה, או על פסלוני עץ מגולפים שמכין להם אלמון. דייג
ערירי זה, שבהעדר דגים בנחל החוצה את הכפר, הפך לעובד אדמה, מחזיק בגינתו דחליל,
ומחכה ליום שבו ישובו הציפורים לפקוד את הכפר.
המקום המתואר בספר – אותו כפר
אלמוני המתנמנם לו בשיפולי היער עם רוח הרפאים המסתורית החופפת על עציו ועל בתיו1
– לקוח כביכול היישר מסִפרי
אגדה גרמניים, ששאבו את חומרי המציאוּת שלהם
ממקורות פַּגַניים ומתפיסת עולם פנתאיסטית, שאינה שמה פדות בין האנושי לבין
עולמות החי, הצומח והדומם. כשביקש
ביאליק לתאר את נוף ילדותו במושגים
"הלניסטיים" אליליים, בהשראת עולמה של האגדה האירופית, הוא תיאר בסיפוריו את
פרוור העצים כמקום שבו נבלעו כל הגבולות בין חוליות "שרשרת ההוויה הגדולה"
(העגלונים הצעירים מדומים בו לסייחים צוהלים, רועת החזירים המעוברת מדומה לדלעת
התופחת במקשה, העצים מדומים לאנשים ולבעלי חיים ועוד ועוד). את כפר הולדתו תיאר
בשיריו כ"כפר קטן מוקף חומת יערים", שבמעמקי יעריו נחבאת לה ברֵכה צלולה,
מוצנעת מעין, שרק הנועזים ופורצי הדרך מגיעים אליה ב"שביל לא ידעוֹ הזאב".
גם בספרו של
עמוס עוז הכפר מתואר
במונחיהם של אותם נופים אירופיים רחוקים, שעליהם התרפקו אמו של הסופר וסבתו,
בהגיען אל הלֶוונט החם וההומה.2 הטבע הכפרי והמיוער, הטובל בירק,
הוא אנטיתזה לנוף הצחיח המקיף את עוז, את ביתו שבמִדבר ואת המזרח כולו. לא
במקרה שמותיהם של הילדים (מיה ומתי) הם אַנַגרם פונטי של "עמי ותמי", הלא הם
Hänsel
und Gretel
מאגדות האחים גרים, שנדדו עזובים לנפשם במעבה היער, עד הגיעם לבית המכשפה
העשוי כולו ממתקים.
הכפר שמתוכו הם יוצאים אל
מעמקי היער אף מזכיר בחזותו ובמהות הסוד הרובץ עליו את הכפר בסרטו עטור הפרסים
של המפיק והבמאי ההודי נייט שַאַמַאלַאן "הכפר" ("The Village").3 הוא אף
מזכיר את סרטו הקנדי של אטוֹם אגוּאַן "מתיקות שאחרי" ("Sweet Hereafter"),
שבמרכזו עיירה שכוּחת אל, שמאחורי חזותה השלֵווה והממוסדת מסתתרים סודות אפלים
– סרט הזרוע, ממש כמו ספרו של עמוס עוז, ברמיזות גלויות למדיי לאגדת
החלילן מהמלין, אף היא כידוע מאבני
היסוד של הפולקלור הגרמני, הפַּגַני מיסודו.
הכפר
שמתוכו הם יוצאים אל מעמקי היער אף מזכיר בחזותו ובמהות הסוד הרובץ עליו את
הכפר בסרטו עטור הפרסים של המפיק והבמאי ההודי נייט שַאַמַאלַאן "הכפר" ("The Village") |
אבל בכך אין די: ספרו של עמוס עוז
הוא ספר רב רבדים, ה"מתכתב" – כמו ספריהם של סופרים משיעור קומתו של אריך קסטנר
– עם שיאיה של ספרות הילדים בעולם. ראינו כי שמות הילדים היוצאים למעבה היער –
מיה ומתי – מבוססים על היפוך פונטי של השמות "עמי ותמי" מן הגרסה העברית של
אגדות האחים גרים. גם "השֵד"
בספרו של עוז, כמו המכשפה במעשייה
של האחים גרים, מציע לילדים דברי מאכל ומשקה מפתים (מיץ רימונים ומי שלגים),
המעוררים את חשדם שמא הוא מבקש לכשפם ולכולאם ביער לעולם ועֵד.4
מוטיב הילד האובד ביער ומחפש את
הדרך הביתה הוא מוטיב מרכזי בספרות הילדים בכלל, ובזו הגרמנית בפרט, ולא מקרה
הוא שבתקופה שבה ישב ב-ברלין (1921-1924) כתב ביאליק את המעשייה המחורזת לילדים
"הנער ביער" – גרסה עברית-יהודית למעשיות גרמניות טיפוסיות. לא ייפלא שגם ספרו האקזמפלרי של סופר הילדים היהודי-אמריקני מוריס סנדק (Sendak) "בארץ יצורי הפרא" (Where the Wild Things Are) נזקק למוטיב "גרמני" זה: הספר
מגולל, באיור ובאומר, את קורותיו של הילד הפרוע וחסר המשמעת מקס (האם במקרה
העניק המחבר לילד הבלתי ממושמע שם הלקוח כאילו היישר מן "הקלסיקה" של ספרות
הילדים הגרמנית?), שאינו מוכן לשמוע בקול הוריו, ומתבקש ללכת לישון בלי ארוחת
ערב. בחלומו נודד מקס, רעב ומסויט, במעמקי היער האימתני, בין יצורי פרא ענקיים
ומפחידים, ובהקיצו מן החלום – בהריחו את ריח ארוחת הבוקר – הוא מתעשת וחוזר
להיות ילד טוב וממושמע.
לא ייפלא שגם
ספרו האקזמפלרי של סופר הילדים היהודי-אמריקני מוריס סנדק (Sendak) "בארץ יצורי הפרא" (Where the Wild Things
Are) נזקק למוטיב "גרמני" |
לאמִתו של דבר, ספרו של עמוס עוז
עשוי מרקם צפוף של שיבוצים מיצירות המופת של
ספרות הילדים העולמית, ואלה הופכות
את פתאום בעומק היער לכעין פסיפס מרהיב עין
ביופיו ובססגוניותו: סיפורו של הילד החריג, שכולם מבזים ומנדים אותו, מזכיר את
סיפורו של הברווזון המכוער מאת הנס כריסטיאן אנדרסן; קריצת החתול (עמ' 67)
מזכירה את חיוך חתול הצֶ'שייר מספרו של לואיס קרול עליסה בארץ הפלאות; תיאור גנו של השֵד הנעלם נֶהי (עמ' 69) מזכיר את תיאור הגן
הנעלם באגדה "הענק וגנו" מאת
אוסקר ויילד; סיפורו של אדם שהצליח ללמוד את שפתן
של החיות (עמ' 80) מזכיר את לא רק את אגדות המלך שלמה, אלא גם את סיפורו של
הדוקטור דוליטל, גיבור ספרו של יוּ לופטינג.
זאת ועוד, שמו של נימי "הסייח",
גיבור פתאום בעומק היער, לקוח היישר מ-הקוסם מארץ עוץ (The Wizard of Oz), מאת פרנק לימן באום
(אפשר שגם הדחליל בספרו של עוז, שנֶהי חולם להיכנס לנעליו ולמלא את מקומו, כדי
לחזור מפעם לפעם אל חיק החברה האנושית, קיבל את השראתו מהדחליל האנושי בהקוסם
מארץ עוץ). אף אין לשכוח כי הרעיון של "the yellow brick road" מהקוסם מארץ עוץ השפיע על ספרו
הנפלא של נחום גוטמן שביל
קליפות התפוזים, וכי ציוריו של נחום גוטמן, גדול המאיירים וסופרי הילדים בדור
המודרנה התל-אביבית, התנוססו בין דפיו של התרגום העברי של
אלמון האובד (Lost
Prince Almon), פרי-עטו של הסופר האמריקני לואיס פנדלטון (Pendleton).5 אכן כי
כן: אפשר ללמד קורס שלם, או לכתוב ספר מחקר שלם, על נפלאות הכתיבה
הבין-טקסטואלית לפי ספרו החדש של עוז פתאום בעומק היער.
*
עמוס עוז
|
אולם, בעיקרו של דבר, הספר שלפנינו
"מתכתב" עם הספרות העברית לדורותיה. ספרו רומז לשיאיה של ספרות הילדים העברית של
דור התחייה ושל דור המודרנה התל-אביבית אף יותר מאשר לשיאיה של ספרות הילדים
העולמית. כך, למשל, השם "אלמון" ("Almon") הוא אמנם שם אנגלי מקובל, אך,
במקביל, הוא גם אותו שם עברי עמוּס במשמעויות, שהעניק המשורר זלמן שניאור לגיבור
מחזור השירים המיתוֹ-אוטוביוגרפי שלו "פרקי יער", תוך שהוא יוצק לתוכו את
הוראותיו המנוגדות של שם נדיר זה ("אלמון" כשם-עצם מוחשי הוא עץ,6
סמל החיים והמשכיוּת הקיום, וכשם-עצם מופשט הוא מצבו של האלמן והערירי). כן
"משוחח" כאן עוז ו"מתכתב" עם שירי ביאליק וסיפוריו, ובעיקר – עם המעשיות
המחורזות לילדים של
נתן אלתרמן "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן".
להלן אתמקד בתשתית האלתרמנית של
ספרו פתאום בעומק היער, ואנסה להעלות השערות אחדות בדבר מהותו של ה-sub-text הרעיוני-פוליטי שבבסיס הספר החדש.
למראית עין לפנינו "ספר ילדים", שאינו אלא אגדה דמיונית ודֶמונית, המתרחשת בנופי
אגדה קסומים, ואלה מנותקים לכאורה לחלוטין מן "הכאן" ו"העכשיו". ואולם, אפילו
הכיתוב שעל גבי עטיפת הספר מאותת לקוראיו שניתן לקרוא את "האגדה" גם "כביקורת על
סיפורים היסטוריים המשרים עיוורון ומעצבים את המציאוּת". נאמר כאן אפוא בגלוי
ובמפורש, כי יש לקרוא את הספר, בין השאר, גם כאלגוריה היסטוריוסופית ופוליטית,
שבמרכזה כל אותם נַרַטיבים שנקבעו בתודעה הקולקטיבית והשפיעו על המציאוּת לא
פחות מאשר הושפעו ממנה. כפר שכל בעלי החיים נעלמו ממנו מעלה על הדעת שאיפות
וחלומות משאלה של קבוצות מסוימות (כגון, שאיפתם של ראשי המפלגה
הנאצית להחזיר את
גרמניה לגרמנים, ולהביא לידי מדינה "נקייה" מיהודים – "Judenrein" – בעזרת המשרפות, ולהבדיל אלף אלפי
הבדלות, שאיפתם של חוגים לאומניים בארץ להפעיל את רעיון ה"טרנספר").7
במקום כזה, רק ילד קטן וחף מדעות קדומות – כבמעשייה הנודעת
בגדי המלך החדשים מאת ה"כ אנדרסן – יכול
לבוא ולקרוע את הלוט מעליהם; לגלות את האמת האנטי-הֶרואית וחסרת ההילה המסתתרת
מאחורי תופעות ענק מזרות אימה.
ובכן, כשם שאותו הים, ספרו של עמוס עוז בפרוזה מחורזת,
"התכתב" עם חגיגת קיץ של נתן אלתרמן, כך גם
ספרו לילדים ולמבוגרים
פתאום בעומק היער "מתכתב" בסמוי עם נתן אלתרמן, ובאופן מיוחד עם יצירתו "מעשה בפ"א סופית"
– מעשייה מחורזת לילדים ולנוער, המכילה בתוכה גם מסרים מתחומי הפסיכולוגיה,
הסוציולוגיה והפוליטיקה ששום ילד לא יבינם. שתי "יצירות הילדים", של אלתרמן
ושל עוז, מגוללות את סיפורם של ילדים דחויים, שהחברה העליבה אותם והוציאה דיבתם
רעה. בשני המקרים, הילד הדחוי נוקם בחברה את נקמת עלבונו, יוצא מן המערכת
החברתית בטריקת דלת, ונעלם במרחקים (בסיפור כזה נפתחת גם המעשייה המחורזת "מעשה
בחיריק קטן"). עזיבתו של הילד הדחוי והמנודה מחוללת בעולם החיצון שינויים
מפליגים, הגורמים לחברה המנדה צרות צרורות. רק חזרתו (או החזרתו) אל חיק החברה
המנדה עשויה להסיר את "הקללה" ולהחזיר את הסדר הטוב על כנו.
המעשייה המחורזת של אלתרמן על גורלה
של הפ"א הסופית, שחברותיה הקניטו אותה, מציירת תמונה שגורה מחיי גן הילדים
והכיתה: ילד בלתי-מקובל סופג קיטונות לעג ולהג, עד שאין הוא יכול לשאת את
העלבון, ובלי התרעה מוקדמת הוא פורש מן הבריות ונעלם. עלילה והתעללות מביאים
להרחקתו ולהתרחקותו מן החֶברה. מש"חבריו" מגלים שאי-אפשר "להסתדר" בלעדיו, נערכת
לו רהביליטציה והוא מוחזר אחר כבוד אל המעגל החברתי. גם בספרו של עוז מסופר,
מעשה "סיפור בתוך סיפור", על אדם חריג ומנודה שנעלם בדור ההורים מביתו בגלל
העלבונות שספג, והעדרו לימד את החֶברה ואת טיפוסיה החזקים לקח שאותו לא ישכחו
במהרה. לדמות חריגה ומנודה זו יש גם רֶפּליקה בדור הילדים – הילד נימי
("הסייח") בעל הדמיון והחוטם המנוזל, שהחברה מתעללת בו ורואה בו אדם שמחלה
מסתורית ("צהֶלֶת") דבקה בו.
כאן וכאן אנו רואים כיצד גבהוּת
לִבּה ושרירוּת לבה של החברה גורמות לה שתצית שנאה ותלבה אותה עוד ועוד, עד
שבסופו של דבר היא נופלת מבלי דעת לבור שכָּרתה לזולתה. מתברר כי אפילו בלי מסמר
קטן אין המכלול יכול להתקיים, וכי גם מסמר קטן יכול לשבש את העולם ולרופף את
חישוקיו. האין בדברים המרושעים של החברה הנורמטיבית על האף הגדול והעקום של
הפ"א הסופית מטעם הקריקטורות וכתבי הפלסתר האנטישמיים? והרי גם היצור הדחוי
והמנודה נימי, גיבור ספרו של עמוס עוז, מתואר כבעל אף מנוזל ודוחה. שמא כל מסע
שטנה נגד הזר והחריג מסתייע בתיאורים המצביעים על סימני היכר פיזיולוגיים דוחים,
כדוגמת האף המנוזל של נימי? על מחלות מסתוריות ומדבקות, כדוגמת "מחלת הצַהֶלֶת"
שלו?
ייזכר בהקשר זה, כי המכשפה במעשייה
Hänsel
und Gretel
(ממעשיות האחים גרים, שמלאכת איסופן נעשתה בהשראת הרומנטיקה הגרמנית, תוצר
מובהק של התקופה הלאומית-פטריוטית של אחרי "אביב העמים"), מתוארת על-דרך
הדֶמוניזציה כזקנה בעלת חוטם גדול ומעוקל. הנזל וגרטל – הילדים הרכים, היפים,
התמימים והאריים – נופלים אפוא בידי יצור זקֵן, זר ומאוס, בעל חוטם ארוך,
המאיים עליהם ועל קיומם, ועל כן ראוי להשליכו לתוך תנור גדול ולהשמידו. את
תוצאותיו של הרעיון הקסֶנוֹפוֹבי הזה, פרי הדמיון העממי, גילה העם היהודי,
לחרדתו, במאה העשרים, לאחר מסכת השפלה ודמוניזציה בעיתונות האנטישמית.8
 הנזל וגרטל –
הילדים הרכים, היפים, התמימים והאריים – נופלים אפוא בידי יצור זקֵן, זר
ומאוס, בעל חוטם ארוך, המאיים עליהם ועל קיומם, ועל כן ראוי להשליכו לתוך
תנור גדול ולהשמידו. |
פרידריך ניטשה, גדול
הפילוסופים
הגרמניים במאה התשע-עשרה, הגדיר את היהודי כ"שאור שבעיסה" – כגורם מתסיס שאינו
מניח לחברה להגיע לידי קיפאון וקיבעון. הוצאתו מן העיסה גורמת לה לשקוע ולאבד את
טעמה. ואכן, עם הסתלקות הפ"א הסופית מן המערכת ומן המערכה, כל חישוקי העולם
מתרופפים, המאזן האקולוגי מופר, וכל הפעולות עומדות מלכת:
"עוֹף לא עוֹפֵ... / תוֹף לא
תופֵ... / סוס לא שָׁטַ... / ברז לא נָטַ... / רוחות לא רחפו רחוֹ... / נמשך
הרגע בלי לחלוֹ...". כל חוקי הבריאה משתבשים, מתוך היפוך המסופר בסיפור הבריאה
שבו הרוח מרחפת פני המים, וכבסיפור מעמד הר-סיני, שבו "ציפור לא צייץ, עוף לא
פרח, שור לא געה [...] הים לא נזדעזע" (שמ"ר כט). כשחוזרת האות הדחויה אל מקומה
במערכת האותיות, "הכל הקיצו כמרדם / וכאילו לא אירע דבר / מיד המשיך עולם כקדם /
לעופֵף, / לתופֵף, / ולשטוֹף, / ולרחוֹף / מסוף עד סוף...".
כך גם בספרו של עוז: הכפר שרוי
בעלטה ובדומייה ("עוף לא צווח, צרצר לא ניסר, צפרדע לא עִרְדְעָה, תרנגול לא קרא
לפנות בוקר" (עמ' 11), עד לאותו רגע שבו נגלה לילדים דגיג חי במי הנחל, ואז
מסופר כי ההורים שטופי הגעגועים נהגו להשמיע לילדיהם חיקויים של חיות "המיית
היונים וזמזום הדבורה ומשק כנפיהם של אווזי הנחל ועִרדוּעֵי הצפרדע וקריאות
הינשוף והאוח" (עמ' 38).
ב"יצירת הילדים" של
אלתרמן, דאגתה של האם לבנה האובד היא זו המבטלת את הכאוס ומחזירה את הסדר הטוב,
הדרוש לקיומו של היקום, על כנו. זהו רעיון אלתרמני מובהק, החוזר ביצירתו לסוגיה
ולתקופותיה: רק רגשות אנושיים בסיסיים ובלתי משתנים, כמו אהבת אם, שורדים בעולם
בתקופות של אסונות גדולים ואבדן כיוונים. רגש אנושי בסיסי זה הוא עמוד היסוד של
הקיום האנושי, הם ולא האידאות והאידאולוגיות הגדולות, שעליהן נאלצים מיליוני
בני-אדם למסור את נפשם במלחמות חסרות תכלה ותוחלת. גם אצל עוז אומר נֶהי לילדים,
בעודדו אותם לחזור הביתה: "ועכשיו כל הכפר מבוהל בגללכם, וההורים שלכם מיואשים
ושבורים לגמרי" (עמ' 87). ולקראת סוף הסיפור הוא אומר להם: "הנה כבר מגיע
הלילה. וכבר דואגים לכם שם. לכו שניכם הביתה" (עמ' 104).9
התבוננות מדוקדקת במעשייה האלתרמנית
תגלה שאין לפנינו "סוף טוב" במובן השגור והמקובל, שהרי אלתרמן שלמד אגרונומיה,
ובכלל זה בוטניקה וזואולוגיה, הכיר היטב את הכלל הדרוויני הקובע כי בעולם שבו
"כל דאלים גבר" רק "המחוננים יישרדו" (survival of the fittest). לשון אחר, הטבע דואג להחליש את
החלשים כדי להכשיר מרחב מחיה ואפשרויות קיום לחזקים, בעלי המלתעות והציפורניים.
"החברים" אינם מודים בטעותם, ואינם מגלים את יופיו ואופיו הטוב של אותו יצור
"בזוי", שאותו הקיאו מתוכם. הם אף אינם מכים על חטא שחטאו נגדו כשהפכוהו ל"שעיר
לעזאזל". הם רק פוסקים מלהעליב ולעורר ויכוחים פומביים על ענייני יופי ואופי.
השינוי שחל בהתנהגות הכלל מתחולל במצוותה של "הסכמה כללית" של המערכת כולה,
שהביאה בשעתה למסכת ההשפלות: אותם גורמים שהתירו את רסן השנאה ונתנו לה להשתולל,
עתה אוסרים עליה באיסור גמור, מתוך אינטרסים גלויים וחסרי בושה. מוסכמות החברה
גמישות הן, רומז אלתרמן בחיוך ווֹלטֶריאני מוצנע: הן משַנות את טיבן במהירות עם
השתנות התנאים והנסיבות. רק הכורח ומאזן האימה יכולים למנוע מלחמות ולהביא את
הצדדים הנצים אל שולחן הדיונים – אל אותה הידברות שתוליך אל "הפסקת האש" ואל
"חוזה השלום".
הסוף בספרו של עוז הוא לכאורה סוף
אוטופי של "חזון אחרית הימים", שבו "השֵד" שולח את הילדים הביתה, ומלמד אותם
כיצד להכשיר אט-אט את הלבבות לקראת רעיון השלם החדש, שיפוגג את תשוקת הנקמה
ויחזיר את הסדר הטוב על כנו: "עד שיום אחד אולי יבוא שינוי בלבבות ואנחנו נרד מן
ההר ואולי יוולד בנו לב חדש, כל היצורים, אנשים וחיות ועופות, וכל אוכלי הבשר
יתרגלו לאכול טולניות במקום לטרוף" (עמ' 104).10 עוז חוזה (אחרים
יאמרו "הוזה") עתיד שבו בו יגור זאב עם כבש והכללים הדרוויניים יאבדו את תוקפם.
מצד אחר, כשמציעה מיה לנסות למצוא ביער את נימי ולהחזירו הביתה, אומר לה מתי
"מחר". כך מסתיים הספר בנימה קצת פחות אוטופית וקצת יותר אנושית וריאלית. בני
אדם אינם משתנים בן לילה, נאמר כאן בלי מילים. אכן, צריך הכשרת לבבות ממושכת,
כמאמרו של אחד-העם.
על בני המין האנושי – רומז עמוס עוז
– ללמוד בינה מן השכווי, מן הדוב ומשאר חַיְתו יער, שכּן החיות אינן משפילות זו
את זו. הן יודעות להתרברב, להפחיד, להקסים ולחזר, אך לא להקניט את הזולת.
בלשונות החיות יש רק זמן הווה (יהיו שיראו בכך אמירה עקיפה בזכות "העכשוויזם" של
"שלום עכשיו" ונגד קידושם של מקומות ורעיונות מן העבר הלאומי הקדום), והן יודעות
להודות לאור השמש, לרוחות הנושבות, לגשמים, למזון, למים. מתברר שנֶהי השֵד
הוא נֶעי (נעמן),
הילד הדחוי שהיה לתופעה אימתנית מעוררת פחד ויראה. מי שמרהיב עוז ולמד להכירו
מקרוב מגלה אדם שניצל את בידודו מהחֶברה להתקרב אל בעלי החיים שמילות הלעג
והקנטור אינן מצויות בלקסיקון שלהן. ובכל זאת, לעתים הוא מתעורר בלילה, ויוצא
לכפר לנקום בחושך את נקמת עלבונו ונידויו – להפחיד את כולם עד מוות. הקרבן
האומלל הפך את עורו והיה ליצור מעורר אימה, המאמלל את אנשי הכפר שמיררו את חייו.
עמוס עוז מלמדנו באמצעות המונולוג
של נֶהי שיעור בגנות החשדנות העוברת מדור לדור ובעד פתיחת הלב והנפש לרעיונות
חדשים, העשויים לשנות את מהלך החיים ואת מהלך ההיסטוריה לטובה. למרבה הפרדוקס,
גם נהי, הדורש דרשה נאה בגנות החשדנות ("ואילו עונשם של החשדנים הוא לחשוד יומם
ולילה בַּכול", עמ' 99), מגלה חשדנות. כשהילדים מציעים לו לחזור לכפר ולהחזיר את
החיים הנורמליים על כנם, הוא שואל בחשד: "ומה אם הם שוב ילעגו? או יתעללו? ומה
יהיה כאשר שוב תתעורר בי פתאום התשוקה להכאיב ולהרע כדי לנקום בכולם?" (עמ'
102). והרי לנו מעגל קסמים, שלשלת נצחית של מעשי עוולה ואיוולת שסופהּ מי
ישורנו. לאחר שדרש נאה בגנות הפקפוק, הוא אומר לילדים: "ודאי, את הפָּרות הם
כולם יקבלו בחזרה בשמחה ובששון [...] אבל מה יעשו לחולדות? לתולעים? מה יקרה שם
למקקים וליתושים ולעכבישי הבית?" (עמ' 103). עמוס עוז אינו מסתיר מקוראו הצעיר
והבוגר את החששות ואת הספקות המקננים בו, ואינו מעמיד תמונה ורודה ובוטחת של
"שלום נצחי", אך הוא גם ממליץ במרומז לקוראיו לרסן את החשדנות (שאינה בלתי
מוצדקת), כדי לפתוח פתח תקווה לעתיד טוב יותר.11
הציונות בארץ-ישראל עשתה את צעדיה
במקום מקולל, נגוע קדחת, שבו אפילו קולן של ציפורים נאלם דום, כמסופר בפזמון על
הקמת המושבה הראשונה בארץ ישראל:
"אמר להם אז מזראקי / אחרי שעה קצרה: / "איני שומע ציפורים, / וזה סימן נורא. //
אם ציפורים אינן נראות / המוות פה מולך, / כדאי לצאת מפה מהר, / הנה אני הולך.
// קפץ הדוקטור על סוסו, / כי חס על בריאותו, / והרֵעים שלושתם פנו / לשוב לעיר
אתו. // אמר אז יואל סלומון, / ושתי עיניו הוזות: / "אני נשאר הלילה פה / על
הגבעה הזאת". // והוא נשאר על הגבעה, / ובין חצות לאור, / פתאום צמחו לסלומון /
כנפיים של ציפור. // לאן הוא עף, לאן פרח, / אין איש אשר יֵדע, / אולי היה זה רק
חלום, / אולי רק אגדה.// אך כשהבוקר שוב עלה / מעֵבר להרים, / העמק הארור נמלא /
ציוץ של ציפורים. // ויש אומרים כי עד היום, / לאורך הירקון, / הציפורים שרות על
יואל / משה סלומון".12
האם אך מקרה הוא שדור הנכדים של
יואל משה סלומון, שהחליט לדבוק במקום נגוע קדחת, שאפילו החיות ובעלי הכנף מאסו
בו, ולא לזוז ממנו על אף התרעות הדוקטור כסוף השיער, הקימו את קונצרן "טבע"
המשווק תרופות לעולם כולו? אם תרצו, רומז לנו עוז ב"אגדה" שכתב לילדים ולגדולים,
אין זו אגדה. צריך להאמין, להיפטר מן הציניות והלעג, להתנער מחשדנות בת דורות
ולפתוח אשנבים אל העולם הרחב.
ועוד לא אמרנו דבר ציור החילזון של
מיה (עמ' 56), שניתן לראות בו משל למִבנה הספירלי של הספר הזה רב החזרות
והווריאציות. אף לא הזכרנו את התיאורים מרהיבי
העין המשובצים בספר כמרגליות: תיאור השמים המתאדמים (עמ' 62), תיאור החתלתול
הצמרירי (עמ' 66), תיאור הגן החבוי (עמ' 69) ועוד. אף לא אמרנו דבר על הציורים
האגדיים של תופעות הטבע, כגון תיאור אצבעותיה הראשונות של הזריחה (עמ' 20),
כב-מיתולוגיה היוונית שבתרגום טשרניחובסקי. אף לא אמרנו דבר על "ההתכתבות" שעורך
כאן עוז עם ספריו המוקדמים: עם ארצות התן, מקום אחר, לגעת במים לגעת ברוח, הר
העצה הרעה
ואפילו עם "האגדה הביניימית" שלו עד מוות. אמנם
הקיבוץ הישראלי מן היצירה
המוקדמת מתחלף בכפר "אירופאי", ויללת התנים מתחלפת בנביחת כלבים רחוקה; אך הרי
אלה וגם אלה אינם אלא מטונימיה ומשל לחברה מבודדת, רדופת פחדים וסיוטים, המתקשה
להשתחרר מסטיגמות ומדעות קדומות, כמו החברה הקרועה והשסועה שבה אנו חיים.
הערות:
-
לאיור של ליאורה גרוסמן על עטיפת הספר פתאום בעומק היער יש "פני
יאנוס": הוא ספק מתאר את הנחל החוצה את הכפר לאורכו ומעליו תלויה דמות הלבנה
המתמעטת, ספק מתאר את דמותה של מכשפה אימתנית וארוכת זרועות, המסוככת על שמי
הכפר ומטילה עליו את חיתתה.
-
כמסופר בסיפוריו האוטוביוגרפיים, מהר העצה הרעה ועד לסיפור על אהבה וחושך.
-
תחת כותרתו האנגלית של סרט זה מתנוססת, ולא במקרה, גם כותרת גרמנית:
Das
Dorf.
-
כך, למשל, כאשר אביהן של לי ואורה, גיבורות ספרו של אריך קסטנר אורה הכפולה, מנצח על האופרה הנזל וגרטל, העלמה גרלך, המבקשת
להינשא לו ולקחת לעצמה את תפקיד האם החורגת, מציעה לאורה ה סוכריות. ליאורה
קרנר, האם הביולוגית, לעומת זאת, מציעה לבתה בית אמִתי, ולא בית עשוי ממתקים,
שיתגלה כמלכודת פתאים.
-
ספרו של פנדלטון נכתב בסוף המאה ה-19, יצא בוורשה שנת 1907, בתרגום
עברי של יוסף מיוחס, ויצא לאור במהדורה חדשה בירושלים בשנת 1938.
-
אליאס קנטי טען שסמלי ההמון הצומחים מקרקע הלאום, מלמדים על תרבותו של
הקולקטיב, ואצל הגרמנים סמל ההמון הוא העץ, פרי התרבות הפנתאיסטית שעליהם צמחה
תרבותם הקדומה.
-
תפקידו של האינטלקטואל הוא למצוא את ההבדלים בין תופעות הנראות כביכול
דומות בהיבט מסוים, ולהימנע מעריכת אנלוגיות חסרות שחר: לקרוא למדינת ישראל
"מדינת אפרטהייד", להדביק טלאי צהוב על בגד של מתנחל הנאלץ להתנתק מביתו,
להשוות כל אירוע טראומטי ל-שואה וכל מעשה עוולה לנאציזם. אנלוגיות "סימטריוֹת"
כגון אלה הן מעשה פוליטי ציני, ולא אמירה אינטלקטואלית רצינית.
-
מעניין לגלות כי הפרוור ב"מאחורי הגדר" של ביאליק מתואר כמקום אוקראיני
ש"נתייהד" ושבו דווקא "הערלית" היא המכשפה השנואה (להראותנו שההתנכרות לנכרי
ושנאת הזר הן תכונות אוניברסליות).
-
האנתרופולוג הידוע
ריצ'רד דוקינז (Dawkins) טען כידוע בספרו הגֶן האנוכי (The Selfish Gene), שהורים לעתים
מקריבים את עצמם ברגעים קריטיים למען ילדיהם כדי להכשיר זכות קיום לדורות ההמשך
שלהם. יש לכך דוגמאות לא מעטות בספרות העברית לדורותיה. לעומת זאת, במעשייה
הגרמנית האם מציעה לבעלה להשאיר את ילדיהם ביער, כי אין בידיה מזון לכלכלם.
ההורים במעשייה הגרמנית מעדיפים את עצמם ואת חייהם על פני קיומו של דור ההמשך.
הם מוכנים להקריב את ילדיהם, ובלבד שהם עצמם לא ימותו ברעב. בגרסאות מתונות
יותר ואכזריות פחות, הילדים יוצאים ליער ביוזמתם, כדי לאסוף תותים או גרגרי
יער, ומאבדים את דרכם הבייתה. פיית הטל מעירה אותם מעלפונם עם שחר, וכך הם
מגיעים אל בית הממתקים שבמעבה היער.
-
על מהותן של ה"טולַניות" – צמח ההופך את היצורים הקרניווֹריים (טורפי
הבשר) לצמחוניים – ראו עמ' 97.
-
על מקצת רעיונות אלה, ראו דבריו של עמוס עוז "יש כאן שתי מלחמות"
(וואינט, 1.4.2002); "לא כל מוסלמי" (שם, 13.9.2001), "גם באין שלום, לא טוב
לנו לשלוט על עם אחר" (ידיעות אחרונות, 5.1.2001).
-
"הבלדה על יואל משה סלומון ושלושת רֵעיו", מילים:
יורם טהר לב, לחן: שלום חנוך.
|
|
|
זיו מגן ( 2005-09-23 01:09:06 ) בתגובה לemago |
|
|
למאמר הביקורת הספרותית הכי טוב ומעורר תיאבון שקראתי באימגו אי פעם. אני בטוח שגם לעוז יש חלק
לא מבוטל באספקת החומר למאמר, אבל הכתיבה של זיוה שמיר היא חגיגה של בקיאות, הבנה ורגישות.
תודה על מאמר מרתק ועל המלצה לספר שאני רץ לקנות.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
זיוה שמיר ( 2005-09-23 08:07:17 ) בתגובה לזיו מגן, ( 1 ) |
|
|
הכותרת "מחיאות כפיים סוערות" מלו?וה במחמאות ("מאמר הביקורת הספרותית הכי טוב") וכן בעלבון
הצורב ביותר ששמעתי מעודי. מאימתי למחבר יש חלק "באספקת החומר"? מעולם לא יצרתי יחסי ידידות
עם הסופרים שעליהם אני כותבת ביקורת, ואני מתייחסת אליהם ואל יצירתם ממש כמו אל ביאליק,
אלתרמן, רטוש ומושאי מחקר אחרים, שעליהם כתבתי בספריי.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
זיו מגן ( 2005-09-24 02:23:38 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 3 ) |
|
|
כשאני אומר "באספקת החומר" אני מתכוון אך ורק לטיב כתיבתו של המחבר.
כלומר, כתיבת ביקורת שעושה תיאבון לקריאה הופכת קלה יותר כשמדובר במחבר כעמוס עוז.
זה הכול.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ז"ש ( 2005-09-24 07:14:23 ) בתגובה לזיו מגן, ( 14 ) |
|
|
כן, זיו, אני חייבת לך התנצלות. בהצתה מאוחרת, עוד לפני שהתפרסמה תגובתך "אי
הבנה ותו לא", הבנתי בעצמי שלא הבנתי את הניסוח שלך. נקטת ב-understatement,
ואני (אוי לבושה) הבנתי את הדברים כפשוטם.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
??? ( 2005-09-25 00:41:18 ) בתגובה לז"ש, ( 16 ) |
|
|
רשום שיש לכתבה 23 תגובות, ויש רק 4. איפה השאר?
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
??? ( 2005-09-25 00:54:21 ) בתגובה ל???, ( 24 ) |
|
|
תודה. התגובות חזרו. קודם יכולתי לקרוא רק את 4 הראשונות.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
תודה על מאמר מרתק ומענין
|
63 |
|
מרים בר נתנאל ( 2005-10-27 22:05:39 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 3 ) |
|
|
בהנאה צרופה ובתענוג גדול קראתי החכמתי והועשרתי.
תודה רבה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
זיו מגן ( 2005-11-16 04:33:18 ) בתגובה לזיו מגן, ( 1 ) |
|
|
התיאורים וטוויית המילים בפני עצמם הדהימו אותי, באופן אישי, אין ספק. תענוג שלא יתואר, ואני
חוזר ומחזק את תיאורי הגן והשמיים והנוף ובעיקר בעיקר את תיאור החתלתול, שצללתי אליו בעונג
שוב ושוב ושוב, אותם שיבחה גם זיווה - ללקק את האצבעות.
באשר למסר - נו, שמעתי כבר מקוריים וטובים ממנו, אם לומר את האמת. החזון האוטופי של עוז הוא
אכן אסקפיסטי למדי. את סוגיית מותר האדם מן הבהמה הוא פותר בפנטזיה על עולם שבו "אפילו" החיות
אינן טורפות עוד זו את זו ו"לומדות" להיות צמחוניות. את כל חולשות האנוש הוא מוחק במחי יד
אחת, ללא התייחסות למקורן ולאופן ההתמודדות עימן, במעין "יהיה טוב" שכזה. אולי, יום אחד, אם
רק נסביר לאנשים למה עדיף לא לנצל ולפגוע, הם יעשו זאת, ללא טיפול במקורות ההשקפה עצמה. מין
פסיכולוגיה קוגניטיבית שכזו, סוגסטיה הדדית, אני מעז להגיד אפילו אמריקנית משהו.
נכון, הספר כתוב כאגדה לילדים, אבל לצערי לא יכולתי, כמבוגר, להתמכר אליו ולצלול לתוכו, לא
בפעמים בהן "הרצאתו" של עוז הייתה ברורה מספיק בכדי להפריע לי להינות מזרימת הסיפור והתיאורים
המופלאים. הצרימה הייתה רבה לי מדי. אולי אני מציאותי מדי, אבל אם אפילו משפשף קריסטלים
שכמותי לא הצליח להרכיב את משקפיו הוורודות של עוז, שנראו לי דומות יותר למשקפיים בעלות מנוע
הקרנה פנימי שאינו מחובר למציאות, אני תוהה לאילו מבוגרים הוא כיוון בכתיבתו. מי יצליח להיסחף
בחזונו של עוז ושל נהי, השד הנמלט וההוזה? צריך קצת יותר מרצון טוב בכדי לשנות את העולם, אני
חושב. גם הרבה הרבה ידע, פנימי ומורכב, ידע שנוגע גם לסיבות ולמסובבים, למקור התופעות, ולא רק
לתופעות עצמן. את זה לא מצאתי בספר הזה, אבל אולי זה רק אני.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שפי ( 2005-09-23 04:47:29 ) בתגובה לemago |
|
|
אם וכאשר אקרא את הספר הזה, ובתנאי שהוא יהיה טוב בעיניי, אחזור לקרוא את מאמרך. בינתיים
מבחינתי הוא נופל בין שני כיסאות: הוא גם לא ביקורת (ביקורת/ חלוקת ציונים זה מוצר שהצרכן
הפוטנציאלי זקוק לו, ומוטב מאנשים כמוך) וגם לא מנסה לתת מטעמו של הספר על מנת לגרות את
התיאבון, מטעמו האמנותי, מהטקסטורה שלו, בדרך של ציטוטים ועמידה על האיכות האמנותית שלו. את
יודעת, לא כל אחד לוקח כמובן מאליו את איכותו של עמוס עוז, והקורא הנלהב כמוך, במקרה זה
צריך "להוכיח", לגבי כל ספר שלו בנפרד. ספרות זה אמנם לא רק "מוזיקה", אבל בלי "מוזיקה" ראויה הרי
אין הצדקה לדון בכל הפובליציסטיקה-אינטלקטואליה שהכותב התיימר, אם באמת התיימר בה ביצירתו.
"פרידריך ניטשה, גדול הפילוסופים הגרמניים במאה התשע-עשרה, הגדיר את היהודי כ´שאור שבעיסה´
כגורם מתסיס שאינו מניח לחברה להגיע לידי קיפאון וקיבעון"... א?ת-עצמך מזדהה עם ההגדרה הזאת? אני
מאוד!! אם גם א?ת אז אני מקווה שכבר עמדת על כך שיש פער שקשה מאוד-מאוד לגישור בינה לבין הציונות
המדינית, גם באידיאולוגיה וגם במעשה. המשמעות של הגדרה שכזאת היא אמונה בגלו?ת, ואכן יש לי נטיה
לכך, ומחמת יל?ידו?תי הפתרון הנכון מבחינתי הוא שהמדינה הזאת תהיה ע ו ד קהילה יהודית, לא יותר.
רשימה שכתבתי על איזשהו ספר, שניסיתי ליישם בה את השקפתי הנ"ל לגבי איך צריך לכתוב על ספר
משהו שהוא גם לא ביקורת וגם לא מטלה אקדמאית:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1600584
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
זיוה שמיר ( 2005-09-23 08:15:53 ) בתגובה לשפי, ( 2 ) |
|
|
אינני חושבת, כמוך, שביקורת חייבת לתת ציונים ולדרג יצירה בדירוג של "כוכבים". לפעמים אני
קוראת מאמר ביקורת, שכולו אנחות התפעלות או קריאות גנאי, ובסופו של דבר אינני יודעת דבר על
היצירה: האם היא "טאג´ מאהאל" או "צריף עץ". אני בעד ביקורת תיאורית, שהקורא יחוש מתוכה
בעקיפין אם הוא מעוניין לקרוא את היצירה, או שאין לו עניין בה. אתה צודק, שהייתי צריכה לצטט
קטעים אחדים מתוך היצירה (אבל בדר"כ אנו כותבים לעיתונים, ושם אין מקום לציטוטים, אז למדנו
את "סוד הצמצום"). בהזדמנות זו, אני מוכרחה לשבח את מנהלי האתר על המהירות שבה התפרסם מאמרי
(מהיום למחר) ועל העיצוב הגרפי הנאה של הכתבה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מר קג´טי נגהי ( 2005-09-23 16:14:40 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 4 ) |
|
|
נראה לי מוזר שסופר ישראלי בחר כרקע לסיפורו יערות סוב פולרים אירופאים ובאילוזיות ( allusions)
מפולקלור אירופאי. למיטב ידיעתי הספרות הישראלית התאפיינה במקומיות (סיפורים על הקיבוץ). אולי
עמוס עוז רוצה לפנות לקהל בינלאומי ואולי הוא חושק בהכרה כזאת ובאיזה פרס זר?
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אורן בראון ( 2005-09-23 16:40:20 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 5 ) |
|
|
אין זו הפעם הראשונה שעוז מעביר את זירת הסיפור לנופים אירופאיים. גם הנובלה
שלו "עד מוות" מתרחשת באירופה הצלבנית, אבל מעבירה מסרים רעיוניים על המציאות
הישראלית.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מר קג´טי נגהי ( 2005-09-23 17:25:36 ) בתגובה לאורן בראון, ( 6 ) |
|
|
כנראה שאני שרוי בסטראוטיפ של סיפורי נהלל של שלו.
איך מגיבים הקוראים הישראלים לרומניטקה אירופאית בספרות עברית?
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שוש ( 2005-09-23 17:51:30 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 7 ) |
|
|
כנראה הם אוהבים את זה. עוז הוא, מכל מקום, מהסופרים הנקראים
בארץ, ואולי גם בעולם כולו.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Re: כנראה הם אוהבים אותו
|
28 |
|
מר קג´טי נגהי ( 2005-09-25 13:36:36 ) בתגובה לשוש, ( 8 ) |
|
|
קשה לי לשפוט. הסיפור היחיד שלו שקראתי היה סיפור קצר בשם "נוודים וצפע". סיפור מצוין. אבל הוא
התרחש במושב או קיבוץ
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מורה לספרות ( 2005-09-27 07:56:15 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 5 ) |
|
|
למר קג´טי נגהי,
כוונתך ל"א?לוזיות" (רמיזות ספרותיות), לא ל"אילוזיות" (אשליות).
שם התואר הוא "א?לוסיבי", ורבים טועים ואומרים "אלוזיוני".
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אריה קיזל ( 2005-09-23 19:12:06 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 4 ) |
|
|
זיוה, מאמר מעניין ומצוין. תודה לך בשם הקוראים.
אכן, גם העיצוב הגרפי הנאה מוסיף לו נופך קריא.
אני מסכים עימך שאין ביקורת חייבת לתת ציונים או דירוגים. זו אמנם אופנה של העיתונות
הפופולרית שבה כל דבר (סרט, תוכנית טלויזיה, רופא, בית ספר וכו´) מדורג היום בכוכבים,
מזלגות, סולמות וכו´. מיותר בהחלט.
המאמר שלך מעניק עניין רב, עוד לפני קריאת ספרו הנוכחי של עמוס עוז שאותו אני אוהב
(ובמיוחד את ´סיפור על אהבה וחושך´).
שאלה לי אליך: האם את קוראת את פול אוסטר? מה דעתך על ספריו?
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
זיוה שמיר ( 2005-09-23 23:14:35 ) בתגובה לאריה קיזל, ( 9 ) |
|
|
לאריה שלום, תודה על דבריך. גם אני, כמוך, נפעמתי מ"סיפור על אהבה וחושך". אגב,
בימים אלה יצאה חוברת חדשה של כתב-העת "ישראל" המוקדשת כולה לרומן הזה. מתוכה,
אני ממליצה במיוחד על מאמרה של פרופ´ ניצה בן דוב.
אשר לפול אוסטר, צר לי אך "טרם הספיקותי". נדמה לי שילדיי קוראים אותו בהנאה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אריה קיזל ( 2005-09-24 00:39:27 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 11 ) |
|
|
לזיוה,
מי מוציא את כתב העת "ישראל"?
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ז"ש ( 2005-09-24 07:15:39 ) בתגובה לאריה קיזל, ( 13 ) |
|
|
כתב העת "ישראל" יוצא מטעם המכון לחקר הציונות באוניברסיטת ת"א,
שבראשו עומדת פרופ´ אניטה שפירא.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
פ.למונימי ( 2005-09-24 18:47:12 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 11 ) |
|
|
ספר מצוין.
אלא שלפניו כתב עמוס עוז שלושה-ארבעה ספרים (לדעת אישה,
אל תגידי לילה, המצב השלישי) שאילו נכתבו ע"י זיוה עמוסי הלא נודעת היו
אומרים שיש כאן ניצני כשרון. אבל כהשם המתנוסס עליהם הוא עמוס עוז,
בעיני אלה, כמו האגדה המופרכת והשקופה שכתב כעת, הם בגדר של "קוויקי".
ולא ברור לי למה עוז זקוק לכך. הוא כבר לא יעלם בתהום הנשייה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שפי ( 2005-09-24 20:35:02 ) בתגובה לפ.למונימי, ( 21 ) |
|
|
את/ה דואג/ת לתדמית שלו? השיקולים של שכמותו צריכים להיות בדיוק כמו השיקולים שלך בתיקתוק
תגובות באינטרנט, אם, אך ורק אם היית עושה זאת כמוהו, כלומר בשמך האמיתי. שיוציא לאור את מה
שיש לו חשק, שנראה לו שטוב, שחיובי שיקראו. אם הוא היה מוציא ספר בשם בדוי אז אפשר היה בהחלט
להטיל ספק בשיקול דעתו לגבי אותו ספר.
למי שעוד לא קרא:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1463142
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שפי ( 2005-09-23 21:50:20 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 4 ) |
|
|
קראתי עכשיו שוב, ואני קצת חוזר בי מהרושם שקיבלתי בקריאה הראשונה שרשימתך לא מתייחסת לספר
כספרות. א?ת כן מתייחסת פה ושם לאלמנטים ונקודות, וגם העיסוק ב?שמות שבו הוא התייחסות לאמנות
שבו. את משבחת ומשבחת, זכותך, כמובן. כנראה שעיוורו אותי התבטאויות כמו "עמוס עוז מלמדנו", שהן
בלתי נסבלות בעיניי.
התרשמתי שיש מצידו של עוז מו?דעו?ת רבה ומשוקללת לגבי כל המקורות וה"התכתבויות" האלה, לא מדובר
רק בניתוח-פיענוח שלך, וזה די דוחה אותי. האם יכול להתחבר-להנות מהספר גם קורא שאין לו את
המיטענים האלה? ובמילים יותר בוטות: האם הספר הזה לא יותר מדי פוזל אל "התכתבות" עם פרופסורים-
חוקרים, ש"חידות" כאלה תופסות אותם? הרי מת?מיד קיים בו בבולטות יסוד "החניך המצטיין"...
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
זיוה שמיר ( 2005-09-23 23:23:28 ) בתגובה לשפי, ( 10 ) |
|
|
לשפי שלום, אני מבינה היטב את הרתיעה שלך מס?פרות שבה הסופר "שותל" במו?דע כתבי
חידה המיועדים לחוקרי ספרות, או מס?פרות שב?ה הסופר עושה הכל במו?דע, ולא משאיר
דבר ליד המקרה, ואינו מרתיח את מצולות התת-מו?דע. לעניו?ת דעתי, ס?פרות במיטבה היא
איזון עדין בין משמעת ורסן לבין הסטיכיה וההליכה על פי תהום. נראה לי שאצל עוז
ישנו איזון כזה. אלמלא היה, קשה להניח שכל כך הרבה קוראים היו קוראים את ספריו
בהתפעמות. you can´t fool all the people all the time. הלא כן?
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מר קג´טי נגהי ( 2005-09-24 03:20:56 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 12 ) |
|
|
יצירת ספרות טובה היא ספרות שמשאירה אותנו עם סימני שאלה. ספרות טובה מתנגדת לביקורת במובן
שהאחרונה לעולם לא תוכל למצות אותה.
יצירת ספרות טובה עוד יותר בכלל לא לבקר אלא על ידי פירוק לגורמים בדה-קונסטרוקציה והתייחסות רק
לחלקים ממנה.
לעולם לא הצלחתי למצוא ביקורת שתסביר לי את הרעיון המרכזי של מובידיק
לעולם לא מצאתי ביקורת מספיק טובה שתצליח למצוא קו מרכזי בין כל המונולוגים של המלט. זה לא
בגלל שאין מבקרים טובים. חלקם טובים מאד והספרות לא הייתה אותו הדבר בלעדיהם. פשוט בגלל שאי
אפשר.
>>>"אני מבינה היטב את הרתיעה שלך מס?פרות שבה הסופר "שותל" במו?דע כתבי
חידה המיועדים לחוקרי ספרות, או מס?פרות שב?ה הסופר עושה הכל במו?דע, ולא משאיר
דבר ליד המקרה, ואינו מרתיח את מצולות התת-מו?דע."<<<
אני לא מבדיל בין קורא טוב לחוקר ספרות. הבדלה ראוי לעשות בין יצירה שדורשת מחקר ובין יצירה שאינה
דורשת זאת. 99.9% שייכות לקטגוריה השנייה. אם פחות אנשים שלא אמורים לכתוב לא היו כותבים אזי
נוצר היה איזון אמיתי בין מה שראוי להיות ספרות לבין מה שראוי להיות קומיקס.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מנגולי ( 2005-10-01 16:44:53 ) בתגובה לזיוה שמיר, ( 12 ) |
|
|
"ס?פרות במיטבה היא איזון עדין בין משמעת ורסן לבין הסטיכיה וההליכה על
פי תהום". הבאת לנו, פרופ´ שמיר, תבחין מעניין להערכה של יצירה ספרותית.
התוכלי לפרט על כך ולהסבירו יותר?
בקריאת המאמר אני חשה חוסר איזון בין הספוטים הקדחניים של אור מסנוור
שמצביעים על צמתי משמעות ומטענים סמויים, לבין המפגש עם הטקסט עצמו.
אולי צריך לקרוא קודם את הספר, להענות באופן אינטואיטיבי וגם מושכל אל
מה שמושקע בו, ורק אחר כך לפגוש פרשנויות אחרות.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
זיוה שמיר ( 2005-10-01 21:28:13 ) בתגובה למנגולי, ( 57 ) |
|
|
לפני שנים רבות, היו מורים מן הנוסח הישן שואלים את תלמידיהם את
השאלה: "למה התכוון המשורר?". לימים לימדונו ששאלה כזו היא חסרת
כל ערך.
בתקופת שלטונה של "הביקורת החדשה" (new criticism), הנהיגה
הביקורת כלל הקובע שאי אפשר לאתר את כוונת הכותב. גם היוצר
עצמו, קבע המבקר וימסאט, אינו ער לכוונותיו שלו, ואם יפרש את
היצירה, הוא לא יגיע לתוצאות טובות יותר משל פרשניו. לכלל הזה
קראו "the intentional falacy" ("הכשל ההתכוונותי").
אולם, יוצרים כמו עמוס עוז וא"ב יהושע כותבים, בעיקרו של דבר,
כתיבה מו?דעת לעצמה. במקרים שבהם היוצר כותב אלגוריה, למשל, יש לו
כוונות, והוא מתכנן את האיזון העדין שבין הטקסט הגלוי לטקסט
הסמוי.
עם זאת, אילו כל הכתיבה שלהם הייתה מו?דעת לעצמה, קשה היה ליהנות
ממנה. כל ההנאה נובעת מכך שחלק מתוכנן וחלק נובע מהמעמקים
הסטיכיים של הנפש. לכן, אנו נהנים יותר מהרצאה ספונטנית, שבה
המרצה אינו קורא מן הדף, ולא הכל בה מתוכנן מראש.
זאת הייתה כוונתי כשאמרתי שספרות במיטבה היא איזון עדין בין רסן
ומשמעת לבין ההליכה על פי תהום.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
פ.למונימי ( 2005-09-24 14:51:29 ) בתגובה לemago |
|
|
לכתוב כ"כ הרבה מלל על ספר מיותר.
רב-רבדים.? הכול כ"כ שקוף.
זה לא ספר לילדים, זה לא ספר למבוגרים. זה עוד "חפוז" מפרי עטו של עוז
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
א. למונימי ( 2005-09-24 16:32:49 ) בתגובה לפ.למונימי, ( 18 ) |
|
|
פ. למונימי היקר.
שכחת מילה חשובה אחת, שהייתה הופכת את המייל שלך לאמין יותר, והיא המילה הצנועה "לדעתי".
תחשוב על זה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
פ.למונימי ( 2005-09-24 18:36:59 ) בתגובה לא. למונימי, ( 19 ) |
|
|
שלא כתבתי את דעתך. אגב קראת את הספרון?
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
רמי נוידרפר ( 2005-09-24 21:21:43 ) בתגובה לemago |
|
|
הידע הרב של הכותבת והשילוב בין ספרו של עוז ומה שמסתתר מאחוריו הנחשף כאן בפנינו, החכים
ועינג אותי.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
יוני ( 2005-09-25 08:43:26 ) בתגובה לemago |
|
|
שיצאה לאור לפני שנה הוא האגדה הגותית המעולה והמאוד מקורית "ענק מלכה ואמן המשחקים", של לאה
איני. מבחינתי סופרת מורכבת ויוצאת דופן שתמיד מחדשת לי. האם הזדמן לך לקרוא? מעבר לכך, מאמרך
מלמד על בקיאות רבה, והיה לי מעניין.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ז"ש ( 2005-09-25 09:20:21 ) בתגובה ליוני, ( 26 ) |
|
|
לצערי, לא הזדמן לי לקרוא את האגדה של לאה איני. בעקבות המלצתך אקרא בה. אמנם לא ציינת באיזו
הוצאה יצא הספר, אבל בעידן האינטרנט לא קשה למצוא את הפרטים על כל ספר שהוא בשניות אחדות.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Aldiar ( 2005-09-25 13:41:58 ) בתגובה לemago |
|
|
מזראקי (Mazaraki) הוא שמו של "הדוקטור הכסוף".
אם כך צ"ל "אמר להם מזראקי" ולא "אמר להם אז עראקי"
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Aldiar ( 2005-09-25 13:44:27 ) בתגובה לAldiar, ( 29 ) |
|
|
איות, איות. "אולי היה זה רק חלום" ולא "אולי היה זה רק כלום". גם אם המילים נלקחו ממקור אחר
עדיין ראוי לתקן. ואם לא - על אחת כמה וכמה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ז"ש ( 2005-09-25 15:12:07 ) בתגובה לAldiar, ( 30 ) |
|
|
מובן, מדובר בטעות דפוס, וצריך להיות "אולי היה זה רק חלום". תודה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מיטטור ( 2005-09-25 18:29:05 ) בתגובה לז"ש, ( 32 ) |
|
|
תוקן. תודה לאלדיאר (וברוך שובו מהכפור) על ההערות.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
בוחן לבב וכליות ( 2005-09-25 19:05:56 ) בתגובה למיטטור, ( 33 ) |
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ז"ש ( 2005-09-25 15:10:21 ) בתגובה לAldiar, ( 29 ) |
|
|
באחד האתרים מצאתי שהשם מזרקי בטעות יסודו, אבל האתרים הרשמיים של אקו"ם מעידים שהצדק אתך.
תודה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מיטטור ( 2005-09-25 18:32:08 ) בתגובה לז"ש, ( 31 ) |
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ז"ש ( 2005-09-25 18:40:26 ) בתגובה למיטטור, ( 34 ) |
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ז"ש ( 2005-09-25 18:41:12 ) בתגובה למיטטור, ( 34 ) |
|
|
Aldiar טוען שהכוונה לאדם בשם מזראקי (Mazaraki). הוא אומר זאת כנראה על סמך
בדיקה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Aldiar ( 2005-09-25 22:07:52 ) בתגובה לז"ש, ( 36 ) |
|
|
פשוט באותו השיר כמה בתים לפני כן איינשטיין שר: "איתם רכב
מזראקי, הדוקטור הכסוף..."
ושם אין מצב של צימוד עיצורים ("אמר להמזראקי" שיכול
להתפרק-להתפרש בשני אופנים שונים).
אלדיאר קירדנאם.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
זיו מגן ( 2005-09-26 02:15:19 ) בתגובה לAldiar, ( 38 ) |
|
|
אכן, מזרקי. (מתוך ספר תווים ומילים של אריק איינשטיין).
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ריבקי ( 2005-09-26 13:11:06 ) בתגובה לemago |
|
|
הבאתם לי אגרוף בבטן
המכשפה של עמי ותמי מסמלת יהודים
ישמור השם
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מר קג´טי נגהי ( 2005-09-26 13:48:09 ) בתגובה לריבקי, ( 40 ) |
|
|
זהו טבעם של סמלים ושל אלגוריות. אפשר לטעון עליהם הכל.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ז"ש ( 2005-09-26 13:56:35 ) בתגובה לריבקי, ( 40 ) |
|
|
כדאי ל ק ר ו א ש ו ב, ולא לטעות בהבנת הנקרא. מה שנכתב הוא שהדמיון העממי הקולקטיבי
יצר בגרמניה את הזר והאחר בדמות יצור נאלח וזדוני, בעל אף ארוך ומעוקל, המאיים על הילדים
האריים, התמימים והיפים, בהירי השיער והעין. לפי האגדה, הילדים התמימים מתעשתים, ומשליכים את
היצור הרע הזה, בעל החוטם הארוך, לתוך תנור, כדי להביא לק?צו.
את התוצאה של התוצר הדמיוני הזה, פרי הקסנופוביה של הגרמנים, למד היהודי מ?ב?שרו במאה העשרים.
בשום מקום לא נאמר שהמכשפה מסמלת את היהודי.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מר קג´טי נגהי ( 2005-09-26 14:08:06 ) בתגובה לז"ש, ( 42 ) |
|
|
על אותו משקל ניתן לטעון שמפסטופוליס מפאוסט הוא היהודי המצוי. אין לזה גבול
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ז"ש ( 2005-09-26 15:57:10 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 43 ) |
|
|
אכן, כדבריך, אפשר לטעון כל דבר, אבל השאלה היא האם הטיעון תקף ומשכנע. אם יש
מסורת בספרות הגרמנית והאנגלו-סקסית (גם הסקסונים הם, כידוע, שבטים גרמניים)
שלפיה את הזר, המאיים על הקיום, זורקים לתוך תנור, אין הדבר מפתיע שכשהחליטו
הגרמנים על "הפתרון הסופי" הם הגו את רעיון המשרפות. במחזהו של המחזאי כריסטופר
מרלו (Marlowe), בן דורו של שקספיר, ברבס - יהודי עשיר וכילי - מוצא את מותו
כשהוא נופל לתוך cauldron (קלחת, או יורה רותחת) שהוא מכין ליריבו. טוענים
שמחזה זה השפיע על מחזהו של שקספיר "הסוחר מוונציה", שגם הוא, כידוע, אינו נטול
שנאת זרים (במקרה זה, יהודים).
יוצא, אפוא, שאפשר לטעון כל דבר, אבל רצוי שהטיעון יהיה מעוגן באיזו מסורת
ספרותית ידועה ומו?כ?רת.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מר קג´טי נגהי ( 2005-09-27 14:55:00 ) בתגובה לז"ש, ( 44 ) |
|
|
cauldron היא leit motif במיתולוגיה הבריטית והיא דווקא מסמלת חיים והחייאת המתים. כלומר אפשר
להתבונן על זה מכל מיני זוויות. שיקספיר היה בריטי כידוע.
זהו טבעם של אלגוריות שהינן dark conceit - אין להן פירוש ברור. שיקספייר בעייתי עם יהודים. אנחנו
מכירים את זוג חבריו של המלט. אבל מצד שני אפשר להתייחס לשיקספיר וליהודים כסוג של סרקזם.
יש לנו נטייה כיהודים לחפש תמיד היכן רוצים להעליל עלינו שאנחנו מבשלים מצות של פסח בדם ילדים
נוצרים. לפעמים זהו המקרה ולפעמיים לא. המכשפה בהנזל וגרטל יכולה להיות גם דמותה של הצוענייה
ולסמל את האיבה המסורתית בין נוודים ויושבי קבע. הנאצים לא היו טובים במיוחד לצוענים
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ז"ש ( 2005-09-27 15:38:58 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 48 ) |
|
|
זאת הייתה כוונתי, ועל כן אמרתי שהמכשפה באגדת האחים גרים מתוארת
על-דרך הד?מוניזציה כזקנה בעלת חוטם גדול ומעוקל. הנזל וגרטל
הילדים הרכים, היפים, התמימים והאריים נופלים בידי יצור זק?ן,
זר ומאוס, בעל חוטם ארוך, המאיים עליהם ועל קיומם, ועל כן ראוי
להשליכו לתוך תנור גדול ולהשמידו. את תוצאותיו של הרעיון
הקס?נו?פו?בי הזה, פרי הדמיון העממי, גילה העם היהודי, לחרדתו,
במאה העשרים, לאחר מסכת השפלה ודמוניזציה בעיתונות האנטישמית.כן
הוספתי שבסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר" המכשפה היא דווקא הגויה
(הערלית), שלה מייחסים היהודים אותן תכונות שבדר"כ מייחסים
האנטישמים ליהודים, וזאת כדי להראות שההתנכרות לנכרי ושנאת הזרים
היא תכונה אוניברסלית.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Re: תגובה למר קג´טי נגהי
|
53 |
|
מר קג´טי נגהי ( 2005-09-27 20:39:38 ) בתגובה לז"ש, ( 49 ) |
|
|
כן, זה מה שיפה במיתוסים שהם אוניברסאלים וחוצי גבולות של מקום וזמן. אני אכן מסכים שחלק
מהתפקידים העיקרים של המיתוסים הוא ליצור תחושת אנחנו מול האחר.
אני מוכן לספוג את כל הביקורת על מה שאני מתכוון להגיד עכשיו. הגרמנים לא היו אשמים בביצוע הזוועות
והפשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה יותר מאשר טבע האדם אשם הוא. ההבדל הוא שלגרמנים
הייתה את היכולת הטכנית, הגאוניות וחוש האסתטיקה המקברית לעשות מה שהטורקים, הסרבים או שבט
הטוטסי באפריקה לא הצליחו
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אנונימוס ( 2005-09-28 00:04:00 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 53 ) |
|
|
אתה קורא לזה גאוניות????
זה לא יותר מאשר משמעת של עדר, טמטום בהמי, חוש סדר מופתי (גם
הוא של עדר), שמצא רועה מטורף. ה-furor teutonicus של השבטים
הגרמניים הקדומים קיבל ביטוי מודרני מזוויע במאה העשרים, ואנחנו
היינו שם לספוג את המכה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Re: תגובה למר קג´טי נגהי
|
55 |
|
מר קג´טי נגהי ( 2005-09-28 00:27:33 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 53 ) |
|
|
כמו שיש חכם להרע יש גם גאון להרע.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ב-ynet מתפרסם קטע מהספר:
|
45 |
|
שפי ( 2005-09-26 16:57:57 ) בתגובה לemago |
|
|
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3137420,00.html
דומני שאסתפק בקטע הזה. פה ושם משפטים-תאורים חזקים, שגם לי הזכירו ספרים קודמים שלו (שממש
לא את כולם קראתי). בעיקר נזכרתי, משום מה, ב"המצב השלישי". בסך-הכל רק על סמך הקטע הזה!
מדובר בטקסט שעטנזי, ולמי שלא יודע, על פי מקורותינו שעטנז זה כינוי גנאי. כתוב הרבה יותר מדי
מהראש, לא מקבלים תמונה, קולאז´ שלא מתאחה, אין מספיק הגיון פנימי, הגיון-בשיגעון. הגם-לילדים-וגם-
למבוגרים נתפס במקרה זה כחולשה, כחוסר יכולת לעצב סגנון, שפה. חסר קסם, "לא ממריא".
ניסיתי פעם לכתוב סיפור גם-וגם, אפשר לקרוא כאן חלק ממנו:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1431172
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שפי ( 2005-09-26 21:32:43 ) בתגובה לשפי, ( 45 ) |
|
|
בסך הכל נחמד. מצא חן בעיניי המשפט "הרופא קיווה שזה יעבור לו במשך הזמן: אולי שם, ביער, הוא נתקל
במשהו שהבהיל או זעזע אותו, וכעת הוא חולה בצ?ה?ל?ת", שכמו שכתב אחד המגיבים שם מזכיר את "חכם
מימון" של "הגששים", שאיכותית מה יש להשוות (המערכון הזה של אלוני הוא מהמם במיוחד, גאוניות
צרופה. ובכלל, בסקץ´ אחד שלו יש תמיד יותר "ספרות עברית" מאשר בכל העמוס פרס נובל עוז הזה).
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אסתר ( 2005-09-27 16:04:02 ) בתגובה לemago |
|
|
קראתי את הספר. אני מעריצה מושבעת של עוז. קראתי השבוע שנית את ספרו ´לדעת אישה´ אין כמותו
בתיאורי מצב - נוף טבע ונפש. אם אני זוכרת נכון, למשל אינו נותן מתכונים(הסלט שהוכן לנועה בא
להעיד על שגרה, מונוטוניות ועל אי רצון לשינוי - כלומר חיזוק דימוי מצב נפשי.)
אוקיי! במאמרך ציינת כי אהבת הורים היא פתרון למצב אומלל - נכון! ילד שנגדעה ממנו אמו ואביו
שקוע בספריו ובפתקאותיו, צמא לאהבת הורים - אבל לומד לחזק נפשו ולבנות לו חיי אהבה
בתוך החושך.
אני מחטטת בספר, בין המילים הכתובות ומוצאת שם בריחה. יש שם ´חיפוש´ אחר מקום אחר. גן עדן בו
גר זאב עם כבש לא הבית שכאילו הוא חם ואוהב, אבל דלתותיו וחלונותיו סוגרים סודות...
מתי הולך אחריה, למה? הוא היה מעדיף להישאר בתוך המוכר לו אפילו שיש בו סקרנות, אבל לא
מספיקה. מיה היא זו שאחריה הוא נוהר ומחפש ומוכן לחכות ולסבול את שגעונותיה - ההורים שידאגו!
מיה, לא איכפת לה שהוריה דואגים. זה לא הנימוק שיחזיר אותה הביתה.
המסר לא טוב - צא וחפש ההורים שישארו מאחור. אין זה ´עוף גוזל´ זה יותר ´לך לך מארצך
וממולדתך אשר אהבת´
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
- - - ( 2005-09-27 16:33:40 ) |
| | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | |
